קריאה בספר 'בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר' | קים מידן
מאת גיא פרל
' בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר', קים מידן, מקום לשירה 2021, עורכת נעה שקרג'י.
בשיר הפותח את הספר (שלוש הגולגולות, עמ' 7), פורשת המשוררת בפני עצמה והקוראת שורה של הנחיות לחיים, שניתן לקוראן גם כהנחיות לכתיבה. כל ההנחיות עוסקות בשינוי תנועה נפשית, ולכל אחת ואחת מן התנועות הרצויות או המבוקשות מוצמד תיאור המצב או הנסיבות אשר עד כה פעלו כנגדה. איכות שירתה של מידן מוסיפה לשיר ממד של לחש השבעה עצמית. כלומר, היא אינה מסתפקת בפרוט הפעולות, כי אם מפעילה אותם תודעתית בכוח מילותיה – בפתח הספר היא מכשפת את עצמה ואותנו אל תוך הכתיבה והקריאה.
אַתְּ חַיָּה עִם עַצְמֵךְ בְּרַכּוּת מְסֻיֶּמֶת אַךְ לֹא כָּךְ הֵם פְּנֵי הַדְּבָרִים
כָּל הַדְּבָרִים רַשָּׁאִים לְהֵחָתֵךְ
לַדְּבָרִים יֶשְׁנָהּ דֶּרֶךְ אַכְזָרִית לְהֵחָתֵךְ
שִׂימִי עַצְמֵךְ בְּמֶרְכָּזָהּ שֶׁל כְּנֵסִיָּה וְהָחֵלִּי לָנוּעַ כְּמִי
שֶׁלֹּא זָנְחָה אֶת אֱלֹהֶיהָ מֵעוֹלָם
כְּמִי שֶׁתָּמִיד כִּבְּדָה אֶת הוֹרֶיהָ
מֵעוֹלָם לֹא גָּנְבָה לָהֶם שְׁטָרוֹת מֵהָאַרְנָק
כְּמִי שֶׁהִיא טוֹבָה
הַשְּׁקָעִים הַלְּבָנִים בְּרַקּוֹתַיִךְ
נַסִּי לְהַרְפּוֹת מֵהֶם לְרֶגַע
לַטְּפִי עַצְמֵךְ הַחוּצָה מִן הַבּוֹר
הַבִּיטִי אֶל חִוְרוֹנוֹ הַכָּחֹל שֶׁל הַיּוֹם הַזֶּה
הַיּוֹם הַזֶּה הַיָּחִיד
מַגַּע הַשְּׂמִיכָה הַצְּהֻבָּה עַל עוֹרֵךְ כְּשֶׁהָיִית פָּעוֹטָה
הָאֵם הַנִּרְדֶּמֶת שֶׁבַּחֲלוֹמָהּ זָכְרָה לֹא לְהַפִּילֵךְ מֵהַיָּדַיִם
כָּעֵת הַמָּוֶת אוֹרֵב וְאֵינֵךְ סַבְלָנִית לִקְרָאתוֹ
אֵינֵךְ סַבְלָנִית כְּלָל וְאֵינֵךְ טוֹרַחַת עַל הַפְּרָחִים
אַךְ הַפְּרָחִים טוֹרְחִים וּמְטַפְּסִים לְאָרְכֵּךְ
בָּאִים לִנְשִׁיקָה
נַסִּי לֶאֱהֹב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ יָפֶה
שֶׁאֵינוֹ בָּהִיר
נַסִּי לִהְיוֹת חֲלוּלָה וְרֵיקָה מֵעַצְמֵךְ
וְאַחֶרֶת
מרבית הטרנספורמציות המבוקשות עוסקות באופן מפורש בהטבת מצב קיים, ונלוות אליהן פעולות רכות כליטוף, הרפיה ומגע שמיכה על עור. אל מול כך, בלחש הפתיחה המורכב שלפנינו, מביאה עצמה מידן גם אל תנועות כואבות ומפרות איזון, בסיומן תהיה חלולה, ריקה מעצמה ואחרת. אולם, בעוד שבשיר מופיעות שבע הנחיות לפעולה, ההתייחסות לתנועות הכואבות מכולן – החיתוך והמפגש עם המוות – אינה כוללת הנחיה שכזו. הדברים רשאים להיחתך ויש להם את דרכם האכזרית לעשות זאת - אין צורך לחתוך, הפרחים טורחים ובאים אל נשיקתה - היא אינה מנחה לרכון לעברם. הדבר מצביע על מאפיין מרכזי של כתיבת מידן – כאשר היא מתמסרת לכוח יוצר הפועל בתוכה, עולים מתודעתה אזורי החתך והמוות הפנימי, בדומה לפרחים המטפסים לאורכה בשיר זה - ללא כוונה ומאמץ. לאורך הספר כולו, היא אינה מסבירה, מפרשת, מסתירה ואף לא מגלה. היא כותבת, ולשירתה יש חיים ותנועה משל עצמם.
שירי הספר נעים סביב כמה וכמה אזורי חתך ומוות שכאלו. רבים מהם סובבים את מפגשיה עם הגברי, שפעמים רבות מאופיינים בצורות שונות של פגיעה, פלישה, מאבק וכאב. במפגשים אלו, יש נוכחות רבה לגוף על מיניותו, פגיעותו ויופיו, יופי אליו מידן מתייחסת במידה של ריחוק והזרה. לדוגמא: "וְחָשַׁבְתִּי אֵיזֶה מַזָּל שֶׁהֵם כֻּלָּם טוֹעִים לַחְשֹׁב אוֹתִי לְיָפָה כִּי אִם לֹא הָיוּ/ מָה הָיִיתִי עוֹשָׂה" (עמ' 10); "אָמַרְתְּ לִי –/ רְאִי כַּמָּה אַתְּ יָפָה/ רְאִי כַּמָּה יָפֶה הַיֹּפִי/ וּמֻכְרָח וּמֵזִין. נָשִׁים כְּמוֹתֵנוּ/ זְקוּקוֹת לַיֹּפִי/ הַיֹּפִי זָקוּק לְשֶׁכְּמוֹתֵנוּ" (עמ' 42).
מקום מרכזי בשירת מידן יש לסוד מן העבר, הכרוך במפגש טראומטי ומוקדם עם הגברי. מידן אינה ממוקדת בגילוי הסוד או הסתרתו, כי אם נותרת נאמנה לחלוטין לתיאור החוויה הפנימית על מורכבותה הרבה. שירתה מהווה תיעוד מצמית בעוצמתו של חיים פנימיים הסובבים סוד מרעיל שכזה, המעורר בין השאר ערעור תוקף החוויה הפנימית, בידוד, פחד, פגיעה עצמית, אשם, כעס וסכסוך מתמשך עם הגוף. אביא כמה שורות מתוך השיר הארוך 'משפחה' (עמ' 28-29):
שְׂעָרָם חוּם וְחָזָק וּבוֹהֵק
אַתָּה מְלַמֵּד אוֹתָם אַנְגְּלִית וְסוֹדוֹת
אֵיךְ לְהַנִּיחַ אֶת הַסַּכִּין וְהַמַּזְלֵג בְּתֹם הָאֲרוּחָה
אֵיךְ לִלְחֹץ אֶת הַיָּד, אֵיךְ לִקְרֹא
אַתָּה גָּר אִתָּם בַּבַּיִת וְאוֹהֵב אוֹתָם יוֹתֵר
וְיוֹתֵר וְאֶת הַיַּלְדָּה אַתָּה אוֹהֵב הֲכִי
לִפְעָמִים דָּבָר מוּזָר מוֹשֵׁךְ אוֹתְךָ אֵלֶיהָ מְאוֹד
אַתָּה לֹא בָּטוּחַ מַהוּ
וְכֵיצַד יֵשׁ לִנְהֹג בּוֹ
כִּי קְטַנָּה וּמִשֶׁלְּךָ הִיא
לִפְעָמִים אַתָּה בּוֹדֵד לִפְעָמִים אַתָּה בּוֹדֵק
הִיא לֹא תִּזְכֹּר, אַתָּה חוֹשֵׁב
הִיא יְשֵׁנָה
אֲבָל הִיא זוֹכֶרֶת
כְּמוֹ שֶׁזּוֹכְרִים חֲלוֹם, הָיָה וְלֹא הָיָה
רַק רִפְרוּף אֶצְבָּעוֹת עַל הָעוֹר הֶחָדָשׁ
אֵיפֹה שֶׁלָּבָן
זֶה לֹא כּוֹאֵב בִּכְלָל וְהִיא גְּדֵלָה
וְאוֹהֶבֶת אוֹתְךָ כָּרָגִיל וְרוֹאָה בְּכַמָּה לְבַד אַתָּה נָתוּן
וְלֹא כּוֹעֶסֶת כִּמְעַט
שׁוֹמֶרֶת הֵיטֵב עַל הַסּוֹד
קָרוֹב קָרוֹב לֶחָזֶה וְעָמֹק
מְסֻכָּן וְאָסוּר שֶׁיֵּדְעוּ
אִם יֵדְעוּ יִתְפָּרְקוּ יִתְגָּרְשׁוּ יִכְעֲסוּ יִשְׁלְחוּ
לְפְּנִימִיָּה וְכֻּלָּם בַּבֵּית סֵפֶר יִשְׁמְעוּ וְגַם כָּךְ
רָעָב לֹא קָשֶׁה לְמִי שֶׁרָגִיל בּוֹ
גַּם שְׁתִיקָה לֹא
דָּבָר טָמוּן בַּגּוּף נִהְיָה הַגּוּף
אני נמנע בכוונת מכוון מכתיבה פרשנית נוספת אודות הסוד והשלכותיו, משום שכל פרשנות פסיכולוגית שכזו תחטא לדעתי לכוונתה של מידן – באמצעות השירה, היא מבקשת להתקרב ולקרב אל עולם פנימי של סוד, וזאת מבלי להיות מפורשת, מבלי להכריע, לפרש או לנקום. שפת השירה היא שפת הידיעה והאמת, של מי שעברה חוויות החורגות מגבולות השפה ומיכולתה לתאר. חוויות אלה אילצו אותה בילדותה להותיר את המילים מאחור, כמתואר בשיר 'מכתב לקורא' (עמ' 51):
אַתָּה חַיָּב לְהָבִין
לֹא יָכֹלְתִּי אַחֶרֶת
זֶה הָלַךְ וְנִכְתַּב
וְנִצְרַב וְהִמְשִׁיךְ
הַטַּעַם שֶׁל הַפֶּצַע
מֵעִיר אוֹתִי בַּלַּיְלָה
אֲנִי זוֹכֶרֶת בְּעַל פֶּה
אֵיךְ לְחַכּוֹת יָפֶה עַל אַרְבַּע
הַמִּלִּים מֵאֲחוֹרַי
זֶה אַף פַּעַם לֹא כּוֹאֵב
כְּמוֹ שֶׁזֶּה נִרְאֶה
אַתָּה חַיָּב לְהָבִין
כַּמָּה רָצִיתִי לִהְיוֹת מְשׁוֹרֶרֶת
תפקיד זה של השירה עבורה, חורג מגבולות הצורך בעיסוק בטראומה המוקדמת. זה מתואר, למשל, בשיר העוסק בפרידתה מבן זוג, בסיומו של קשר סוער ורווי קשיים: "זֶה גֹּדֶל הַסֵּרוּב שֶׁלִּי, אֵינֶנִּי רוֹצָה דָּבָר אִתְּךָ עוֹד/ אֵינֶנִּי רוֹצָה דָּבָר מִלְּבַד שִׁירִים ([כָּל הַשִּׁירִים נִכְתָּבִים אֵלֶיךָ], עמ' 17).
אסיים רשימתי בשיר Νίκη (עמ' 49), היוצא מן האישי אל הארכיטיפי, ובכך, לתפיסתי, מציע אפיק ריפוי עמוק לחתכי המפגש עם הגברי:
אִשָּׁה מְפֻתֶּלֶת כְּמוֹתֵךְ עוֹמֶדֶת תָּמִיד לְמוּל הָרוּחַ
בּוֹחֶרֶת לְאַט בָּמֶה לְהִתְלַבֵּשׁ
אַתְּ תְּכוֹפְפִי לַיֹּפִי אֶת הַצַּוָּאר
הוּא יָקוּד לָךְ וּכְשֶׁהוּא יִזְדַּקֵּף
יָקוּם שׁוֹנֶה
אוֹתוֹ הַכְּאֵב הֶעָמוּם הִצְמִיחַ שִׁנַּיִם, שָׁדַיִם, כְּנָפַיִם
בַּכְּלוּב הַזֶּה, בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר
שָׁנִים הֵם מְנַסִּים לִנְעֹץ עַצְמָם בָּךְ
לִתְבֹּעַ בָּךְ מָקוֹם
אֲבָל יָם רַב וַאֲדָמוֹת וְכָל מִינֵי הָאֱלֹהִים
נֶאֱסָפִים מִפִּנּוֹתַיִךְ לוֹמַר לָהֶם לֹא
אֵין לָכֶם רְכוּשׁ בִּי אֲנִי שַׁיֶּכֶת לַשַּׁיִשׁ
רִשְׁתוֹתֵיכֶם שׁוּב וָשׁוּב יָשׁוּבוּ רֵיקוֹת אֲלֵיכֶם
אֲנִי פֶּתַח הָרוּחַ אֲנִי הַמַּחְצָבָה הַהַתְחָלוֹת
כֻּלָּן מִתּוֹכִי אֲנִי הָאֵם מִמֶּנִּי הַמִּלִּים
אֲנִי הַקָּתֶדְרָלָה
ניקה הייתה אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית, אשר ניחנה ביכולות ריצה ותעופה יוצאות דופן. ההתייחסות לשיש ולמחצבה, ממקדת את השיר בייצוגה המוכר ביותר בתרבות המערבית – הפסל ׳ניקה מסמותרקי׳. יש לציין שסיפורו של הפסל, שאינו מפורט בשיר, כולל שתי דוגמאות מרתקות לניסיונות ניכוס ייצוג עוצמה נשית, על ידי התרבות המערבית-פטריאכלית. הראשון התרחש בסוף המאה ה 19, כאשר הצרפתים העבירו את הפסל ממקום מושבו ב'היכל האלים הגדולים' שבאי היווני סמותראקי אל מוזיאון הלובר. השני התרחש כשני עשורים מאוחר יותר, כאשר בתחילת המאה העשרים שימש הפסל השראה לעיצוב סמלו של מותג מכוניות היוקרה הבריטי ׳רולס רויס׳. כאילו לא די בכך, בהמשך אותה מאה, חברת מוצרי האופנה והספורט האמריקאית נייקי, נטלה לעצמה מן האלה את שמה.
מידן מטשטשת את הגבול בינה לבין ניקה, מציעה ריפוי לנשי ולעצמה, כאשר מתחברת בשירתה לעוצמתה הארכיטיפית של האם הגדולה, מקור הדברים ומה שמכילם. קו מחבר מתוח בין המיתוס העל-זמני של האלה ניקה כביטוי ארכיטיפי לעצמה נשית, ויופיו הנצחי של הפסל אשר שרד את הניסיונות לנכסו; לבין הפיכתו של הגוף מכלוב למקדש, שאחד מביטוייו הוא ביכולת להזדהות עם היופי (אשר שלא כמו בדוגמאות הקודמות, כאן הוא קד בפניה וחוזר אליה אחר); לבין יופייה ואיכותה יוצאת הדופן של שירת מידן, המתנשאת מכונפת מעל כל מה שאיים לסכור את נפשה ואת פיה.
