יתמות
אסתר פלד
פרק מתוך הספר 'פתיחות מלאה וספק - שיחות על פסיכותרפיה ודת' באדיבות המחברת והוצאת בבל.
24 לינואר 2017, יום עיון של המרכז הקליני הבין-תחומי של הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה, בנושא אהבה אשמה ותיקון, לרגל צאת ספרו של ד"ר עמית פכלר "אבא בלי אבא: אהבה, אשמה ותיקון בחיי יתומים מאב".
אחרי שאיבדתי את אמי, לפני חמש שנים, נחלק העולם לשתי חלוקות, האחת אנכית והאחרת אופקית. אנכית, כי רצף החיים, מה שנקרא "הזמן", נחלק מאז ל"לפני ואחרי". אופקית, מפני שיש בזה היבט של "מעל ומתחת". כי מי שאיבד הורה אינו דומה למי שלא איבד הורה. עבורי זוהי חלוקה קטגורית: מי שאיבד הורה אינו דומה למי שלא איבד הורה. תהום נפערת תחתיך ואתה נופל, נופל. הנפילה אינה דומה לשום דבר אחר שחווית אי פעם. ואכן, היא בהחלט עונה להגדרה הידועה "טראומה". אבל המונח הזה, טראומה, בהיותו זר ומופשט, אינו אלא מסמן של חוויה, והעניין הוא בכך שהוא מסמן של חוויה שאותה אי אפשר, אי אפשר לומר במילים. היצור האנושי מתייחד בכך שתמיד הוא מתאמץ להעביר את החוויה במילים. מילים, זה מה שטווה הסובייקט כדי להבין משהו. זאת קומוניקציה, וזה גם מה שעושים בטיפול נפשי: מעבירים חוויה למילים, כדי לעטוף אותה במשהו שיחזיק אותה בנפש, כדי להעניק לה הגדרה וכך לגדור אותה, לשים לה התחלה וסוף, להניח אותה בתוך מיכל, כך שלא תתפוצץ ותציף את הנפש. זאת, כמו שאומר ביון, הפונקציה של המילה – להפוך את החוויה לסופית, בזמן ובחלל, וכאשר היא גדורה, היא יכולה להיות מונחת בתוך המחשבה. יפה מאד, מה שביון אומר, אבל כשמת לך מי שמת לך, אמא שלך או אבא שלך, נפערת תהום מתחת למילים, זו התהום שנמצאת תמיד מתחת לשפה, ואז אתה נופל, נופל.
בספרו של עמית מתוארת החוויה של חיים כפולים שמופיעה אז – אתה עובד, אתה חושב, אתה נוסע וחוזר ומבקר ומדבר - ואיזה היבט אחר שלך אינו נמצא, אינו נוכח. אינו נוכח כי הוא נפל לתהום, ושם אין מדברים, אין עובדים, אין נוכחים. שם אין דבר, אם להשתמש במילה החובקת עולם ומלואו – אין דבר, זה המדובר, זה שהוא כאילו ממשי אבל הוא דבר ועל כן מדובר, זה שניתן לדבר עליו. שם אין דבר.
והנפילה הזאת אינה תלויה כלל בטיב היחסים שהיו לילד, הזה שאיבד את מי שאיבד, עם מי שאותו הוא איבד. זה אינו קשור כלל לטיב היחסים, לאיכות הקשר. היחסים יכולים היו להיות קרובים או רחוקים, עדינים או גסים, רוויים באהבה או בטינה, וזה משנה עד מאד, אבל לא את זה, לא את הנפילה לתהום, לא את החוויה הזאת שהממד האמוציונלי שלה הוא דווקא משני, שהיא טרום אמוציונלית. ישנם הסולמות המקובלים של אבל - הזדהות ואשמה למשל – אבל אלו הם סולמות לטפס עליהם, ואילו אני מדברת על נפילה, על חוויה שהממד שמתאר אותה הוא עומק, שאין לו קרקעית, על התהום שלפני האשמה, לפני ההזדהות, לפני המילים שמתארות מציאות נפשית, כי למוות, ובזה העניין, למוות אין שום קשר עם מציאות נפשית, הוא מחורר את המציאות הנפשית ומציע לה חוויה שאין לה מושג בשבילו, רק "אבא שלי מת", וכל השאר הן תופעות שנאספות סביבה, אבל הן שניוניות לחוויה המוזרה הזאת, הזרה, האין הזה שהדעת איננה תופסת, האין, שהמאמץ של הדעת לתפוס אותו הוא מוציא מהדעת, מוציא מהדעת לאיזה מקום אחר, תהום.
בעודי כותבת אני נותנת דעתי על כך שהמילה השליטה בטקסט שלי, שכל משפט שבו מוביל אליה שוב, היא המילה "תהום". כמה פעמים אמרתי זאת בעמוד אחד שכתבתי? אני סופרת: שש פעמים. שש פעמים הן די והותר, ולכן עלי לחולל עכשיו את התנועה שאותה שומה על האבל לחולל במוקדם או במאוחר - התנועה למעלה, הקימה, ממש היחלצות וקימה, יש להיעמד על רגליך, שאולי הן רועדות מן הנפילה וגם אין שום תשוקה לקום, אבל כך יש לעשות – לקום על רגליך ולפסוע בצעד מהוסס או החלטי למעלה, קדימה, לשוב אל המציאות, המציאות הזו שבה מדברים, שבה מקיימים חיים ששזורים ברשת, שבה יש חשבון בנק ונישואין והורות וכאב גרון ועמיתים לעבודה, לפסוע ולשוב לשם, אף כי הכול, לפתע, נראה כמו בדיה, כמו אחיזת עיניים, כל הרשת הסבוכה של חייהם של בני אדם שמעסיקה את החיים מבוקר ועד ליל ואחר כך גם כן אי אפשר לנוח, כי חולמים. אז גם אני, עכשיו, עושה את התנועה הזאת ומחלצת אותנו משם, מן המקום ההוא שאין בו תנועה והוא קפוא ואילם כמוות עצמו. האם הוא בנפש, המקום ההוא? כאמור, טראומה כל עניינה הוא בזה שאין הנפש מסוגלת להכיל אותה, כלומר, לא יכולה להכניס אותה אל תוך הרשת הסימבולית, שהיא בעצם רשת הביטחון של האדם, שהופכת את היקום לבעל פשר עבורו. אז איפה היא מתמקמת, הטראומה?
אבא של מישהו מת והמישהו הזה היה צעיר כשאבא שלו מת, והוא נאלץ להתמודד עם חוויה בלתי נסבלת, שבטעות גמורה קוראים לה, בשפת הילדים שאבא שלהם חי: ילד שאין לו אבא. ואולם מדובר בטעות חמורה, כי טעות היא לקרוא לילד הזה בשם "ילד שאין לו אבא". לא ולא; יש לו אבא, יש לו אב מת. ועוד איך יש לו. כי האב המת נכנס לתוך חייו של הילד, מסתנן דרך חורים בחייו של הילד, אפילו אם החרך צר מאד הוא מסתנן. הוא נראה, כלומר מקבל חיים, כאשר הילד שלו הופך לילד היפראקטיבי שלא יכול להתרכז בלימודים, או ילד שנרדם פה ושם, האב המת לובש צורות שונות בתוך נפשו – או שמא לא נפשו – של הילד שאין לו אבא. הוא נראה בילד הזה שלא מוצא את מקומו, בשום מקום, בשום מקום הוא לא ממש נמצא, ודאי שלא במלואו, תמיד הוא חושב שאולי זה לא המקום בשבילו, והולך. לפעמים הוא נראה כמו הידיעה שמתים, משהו שאי אפשר לחשוב עליו אבל יודעים אותו, והידיעה מקבלת צורה של עצבנות או אדישות או ניתוק, כמו שקוראים לזה "ניתוק רגשי", אבל זה לא ניתוק רגשי, זה ניתוק ממשי, והמנותק, אתה שואל אותו על מה הוא חושב עכשיו או איפה הוא נמצא, והוא אומר, בשום מקום, כי ככה זה נראה, כך נראה האב המת - האב המת פשוט אינו נמצא, זה לא רגשי, זאת הצורה הנוכחת של האב המת, הלא-נמצא, שהילד נושא, הצורה של האב שהילד מממש אותה. אני אומרת "מממש", ולכך אני מתכוונת, כי אין מדובר במילים אלא בסימפטום - באופן שבו הילד מממש את אביו, בבת אחת הופך אותו לחי ויחד עם זה מבהיר את היעדרו, נותן צורה ממשית להיעדרו. כי אם הצורה היא קווי המתאר של הדמות שנגזרה מתוך החיים, אז הילד מממש את אביו המת כאשר הוא מוסח דעת ולא מרוכז, וה "ל א" של הלא-מרוכז מסמן את היעדר האב, והיעדר האב הוא נוכח מאד בכל הווייתו של הילד.
אדם מסוים שאביו מת בהיותו בן ארבע אכן הראה בילדותו סימנים ניכרים של "הפרעת קשב", השם שהשפה הרפואית אשר השתלטה על העולם הנפשי מייחדת בשנים האחרונות למי שהוא פזור דעת, שדעתו אינה מתכנסת, ולא רק שאינה מתכנסת לאן שהיא מתבקשת להתכנס, היא גם לא נמצאת בשום מקום אחר. הילד היתום הזה הגיע לטיפול כשהוא כבר בוגר, מיד לאחר לידת בנו בכורו. בשלבים המוקדמים של הטיפול בילד היתום הזה עלתה בדעתי תמונה אחת, וזה ארע לי תדירות במהלך הפגישות איתו - תמונה כאילו מצולמת של משפחה, שממנה גזור, ממש גזור במספריים, האב, כלומר הוא הפך לחלק הגזור, קווי מתאר שנוצרים באמצעות החור שבתמונה, גזירה שהיא אלימה ומנכיחה את מה שאין באמצעות החור הממשי שהוא יוצר בתמונה, בַּיֵּשׁ.
המטופל הזה הוא לא ילד, ועכשיו בבגרותו הוא נעזר במי שנמצא סביבו כדי לעשות את מה שהוא שוקל לעשות בחייו. הוא מתלבט באשר לעניינים שונים: מקצוע, מקום מגורים, עניינים רציניים, ובאופן קבוע אין לו ידיעה ברורה מה העדיפויות שלו. הוא מתקשה לנסח את רצונו, וכך מתקיימת תבנית התנהגותית שחוזרת על עצמה: הוא באופן קבוע מתלבט והוא באופן קבוע מתייעץ. הצורה של האב המת היא אם כן צורה של התלבטות והתייעצות. הוא חושב לעשות כך וכך ואז הוא פונה אל דודו, אל בת זוגו, אל החבר המצליחן שלו, הוא מתייעץ. אבל לתבנית הזאת יש חוליה נוספת, נקודת סיום שגם היא חוזרת על עצמה באופן קבוע: העצות שהוא מקבל מהאנשים הללו הן, באופן עקבי ומפתיע בעקביותו, עצות שמסתייגות ממה שהוא רוצה לעשות. הוא רוצה לעשות כך וכך, לפתוח עסק כזה וכזה, לקנות בית כזה או אחר כאן או שם, ופעם אחר פעם אין הרשות ניתנת לו, וצורת ההסתייגות היא צורת ה"לא יתאים לך" או "לא כדאי לך", והוא נותר נעול בתוך האין-אבא שלו, חוזר אל האב האיננו שלו שוב ושוב כדי לבקש תמיכה, והופ - צונח אל החור בתמונה.
הסימפטום שלו כולל אם כן כמה צעדים:
יש התלבטות וחוסר החלטיות ממושכים ומתישים באשר לכל אקט של בחירה בחיים,
ואז: התייעצות עם כמה דמויות קבועות בחייו,
ואחרון: ההתייעצות מסתיימת תמיד ברפיון רוח, בהסתייגות, בהרגשה שהמעשה שהוא חשב עליו כרוך בסיכון רב מידי או לא אפקטיבי, או לא מתאים לו.
זה קרה לא מעט פעמים במהלך הטיפול, די והותר שאוכל לנסח את שלושת השלבים ואת המשמעות האפשרית של החזרתיות:
- הוא מתלבט מפני שאבא שלו מת ולכן אין לו מי שיגיד לו מה לעשות ומה לא לעשות.
- הוא הולך להתייעץ עם אנשים שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם לא אבא שלו.
- הוא מצליח לצאת תמיד עם הרגשה שהרעיון שלו היה לא טוב, שהמעשה שחשב לעשותו לא יקצור פירות, שלא כדאי לו לעשות, לקנות, לבנות, ללמוד או לעבוד, מה שמנכיח את העובדה שאין לו אבא שיגיד לו.
- וכך הוא נשאר בסדר גמור, אחראי ורציני וטוב לב, אבל אין לו כיוון, מפני שאין לו אבא שיגיד לו מה לעשות, כך שהוא יוכל לעשות מה שנראה לאבא שלו או לחילופין לעשות מה שלא נראה לאבא שלו.
ה א י ן, ה ל א, בסיפור הזה, הוא בולט. מדובר באדם אינטליגנטי ואפקטיבי, האינטליגנציה שלו חדה ומהירה ויכולת ההתקשרות שלו עם זולתים משמעותיים כפי שהדבר מכונה, היא גבוהה. יש לו קשרים קבועים וילדים שהוא בהחלט אוהב וזוגיות מעולה. מה שאין לו הוא יכולת לבטא רצון ברור ועז, ואם הוא מבטא רצון, הוא מהסס ומפקפק ואז הוא מתייעץ ותמיד מקבל תגובות שאומרות, לא, לא כדאי לך, זה לא ילך, והרצון המהוסס שלו שוקע, מתרופף.
כי זהו אחד ההיבטים היותר כבדי משקל של אבהות: אב הוא מי שאומר לך מה לעשות. אומר לך מה לעשות – ויש להדגיש את ההוראה הכפולה של המשפט הזה, "אומר לך מה לעשות": ההיבט המסייע, התומך, המחזק, וההיבט המורה, המגביל, האוסר ומתיר. זאת הנחת בסיס אנושית, אחת האוניברסליות, הכול-זמניות שישנן. אב הוא זה שאומר לך, ובעיקר אומר לך מה לעשות ומה לא. כמובן שמדובר בפונקציה ולא בממשות, כלומר, הפונקציה הזאת יכולה עקרונית לפעול באמצעות מישהו שאינו האב הביולוגי, וגם לא בהכרח גבר. מה שחשוב הוא, ראשית כל, שזה לא-אמא, מפני שאמא היא פונקציה לגמרי אחרת, והפרידה ממנה היא חיונית והיא נעשית בראש ובראשונה באמצעות הפונקציה של האב. הפרידה מהאם היא חיונית כדי להפוך לסובייקט, וכאן נגדיר סובייקט כאדם העומד בפני עצמו. הילד פונה אל האב ומתרחק באמצעותו – ולא פחות מזה בגללו - מן האם, ונפרד ממנה, וכך הוא הופך לסובייקט.
הוא יכול לעשות את המהלך הזה גם עם אב מת, כל עוד האב המת קיים בדיבורה של האם. אבל, כפי שציין עמית בספרו, זה לא אותו דבר. כי הנה כאן בסיפור של המטופל שלי, וללא ספק בסיפורים אחרים של יתמות שהלכו בדרכים אחרות - המוות של האב מאלץ את הילד לממש אותו בסימפטום. מצד אחד, לממש אותו כחי ומצד אחר, לבטא את היעדרו. כלומר, הבן הזה מבקש מאביו שיגיד לו מה לעשות, והאב לא עונה.
הנה לכם אסוציאציה לא מקרית - אלי אלי למה עזבתני.
למה אינך עונה לי, למה אינך אומר לי מה לעשות. ואם אתה לא אומר לי מה לעשות, מי יגיד לי, ואפילו אם אמצא מי שיגיד לי, זאת תמיד תהיה החמצה, זה תמיד יהיה ל א אבא שלי, ול א מה שאבא שלי היה אומר. לא אותו דבר.
כלומר היתמות מממשת את עצמה ב ל א שהוא מחלץ מתוך ידידיו, מתוך הלא-אבאים שלו.
ובאופן הזה האיש נשאר בנו של אב מת, נשאר יתום שלא מקבל את יתמותו. זאת יש להדגיש: הוא מממש את יתמותו משום שאינו מקבל אותה. הוא אינו מוותר על אביו, אלא מוחה על היותו חסר אב באמצעות היועצים שלו שמרפים את ידיו שוב ושוב.
אדם נולד אל נסיבות שלא בחר בהן, הוא צומח וגדל כילד בתוך נסיבות שלא בחר בהן, והנסיבות הללו מעצבות את אישיותו. במקרה שלנו האסון של אובדנו של האב כשהילד בן ארבע מעצב את אישיותו ובתוכה נכלל הסימפטום הזה של רפיון הרצון, ואז פניה אל אחרים כביכול כדי להתחזק, ואז ה ל א . זהו הסימפטום שלו. הסימפטום שלו ממחיש היטב את יתמותו, ואת המחאה שלו על יתמותו. כי הוא אומר, אלי אלי למה עזבתני ואינו משלים עם העזיבה. אין לו אבא שיגיד לו איך לחיות, או יותר נכון, אביו המת אינו אומר לו איך לחיות, ולכן הוא איננו יודע איך לחיות. ורואים את זה. לכן זהו סימפטום.
אני אומרת אלי אלי למה עזבתני משום שהפונקציה המטיבה הזאת של האב מהווה הנחת בסיס של המין האנושי, מה שביון מכנה בהקשר אחר פרה קונספציה. כמו הציפיה של הילוד לכך שבהגיחו מתוך הרחם הוא יפגוש פטמה, האובייקט הראשון שלו שימלא את חלל הפה ואת הבטן, כך מתקיימת גם הנחת בסיס באשר לקיומו של אובייקט מיטיב שיגיד מה לעשות, שיגיד איך לחיות אחרי ההתנתקות מן השד. בנקודה הזאת אני עוברת אפוא לרמת הכללה אחרת, אני יוצאת מתוך היתמות הפרטית אל היתמות האנושית הכללית, זאת שאיתה קשה להשלים או שמא אי אפשר, כמו שקשה או שמא אי אפשר ליתום הפרטי שלא לציין את מות אביו ואף למחות עליו.
הערת שוליים: בימים אלה אני כותבת ספר יחד עם ד"ר יהודה ישראלי, שהוא פסיכולוג קליני, פסיכואנליטיקאי לאקאנייאני. אני שואלת את יהודה ישראלי שאלות והוא אומר מה שהוא יודע וכך אני מרוויחה פעמיים, כי אני לומדת ותוך כדי כך נכתב לו ספר1. כתבנו כבר שבעה פרקים ואלוהים, אגב "עזבתני", נמצא שם לא מעט, אבל בעיקר בגללי, בגלל שאני מתקשה להניח לו לנפשו, ולמה אני מתקשה להניח זה כתוב היטב במאמר של פרויד "על עתידה של אשליה2". אבל ראה זה פלא, לפרק הראשון, שכמו כל הספר עוסק בשאלה כיצד לחיות, קראנו בשם יתמות וקישוריות, ואולי היינו צריכים לקרוא לו בשם יתמות וסולידריות. אני מציינת זאת משום שהרבה ממה שאוסיף לומר בהרצאה הזאת לקוח מתוך הפרק הזה.
המין האנושי מתקשה לחיות ללא אבא, בין אם אבינו שבשמים או זה שעל הארץ. מישהו אחרי ככלות הכול צריך להגיד לנו מה לעשות. אמנם לפעמים הדרישות שלו הן בלתי נסבלות או לכל הפחות שנויות במחלוקת, אבל אז אפשר למרוד. כדי למרוד נדרש מישהו למרוד בו, כלומר אב שאומר מה לעשות. האב שאומר מה מותר לעשות ומה אסור לעשות, הוא שמעורר את התשוקה בבנו, התשוקה למרוד, כלומר לעשות בכל זאת, למרות מה שאמר האב. לשם הדיוק נאמר, שמישהו אחר יכול לתפוס את מקומה של הפונקציה הזאת, להגיד מה אסור ומה מותר, אבל נגיד גם, שזה, כמו שאומרים, "לא אותו דבר", וזה מה שהמטופל שהזכרתי לעיל אומר כל הזמן בסימפטום שלו, שאמנם אומרים לו מה אסור ומה מותר ומה כדאי ומה לא, אבל זה לא אותו דבר.
כדאי להיזכר עכשיו במאמר של פרויד מ 1921, "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני"3, ומיד בעקבותיו בתיאוריה של ביון על קבוצות4, ובמושג "הנחות בסיס".
קבוצה אנושית מתכנסת למטרה זו או אחרת, בין אם לשם משימה מעשית ובין אם לשם חקירה עצמית, ומיד היא מצפה שמישהו יגיד לה מה לעשות, איך להיות, מהי המסגרת ואיך מותר ואיך אסור להתנהג בתוכה. הקבוצה תולה עיניה במנחה ברצינות גמורה ומצפה שהוא יגיד לה. הקבוצה מייחסת למנחה ידע שהיא מניחה שאיננו ברשותה, היא מייחסת לו יכולת וכן כוונה טובה, מיוחדת במינה, כוונת אב. יש לזכור: לפנינו קבוצה של אנשים מבוגרים שמנהלים את חייהם, כלומר בוחרים בחירות ומקבלים החלטות, והנה היא נוהגת כקבוצת ילדים שמחכה למורה שיורה. זוהי כפי שאמר ביון הנחת בסיס תלות, וביון אומר עליה, שהקבוצה אינה מוותרת עליה בנקל. מנחה שאינו נוהג בהתאם לתביעת הקבוצה להגיד לה מה לעשות, נחשד באחת מן השתיים: או שהוא מרושע ומניפולטיבי, כלומר, כמו שהקבוצה אומרת "הוא עושה לנו את זה בכוונה", או שהוא חלש ורופס מכדי למלא את תפקידו.
נניח שהמנחה אינו נענה לתביעה. במילים אחרות: נניח שהמנחה מוסיף לכפות יתמות על הקבוצה. זמן רב יחלוף לפני שמשהו יקרה. זמן רב תהיה הקבוצה מתוסכלת, ולדעתה היא מתוסכלת לגמרי שלא באשמתה, אלא בצדק גמור, בגלל המנחה שלה שלא אומר לה איך היא צריכה להיות. ואז יקום מישהו מן המשתתפים, האם הוא אמיץ או שמא נמהר, ויגיד, טוב, הוא לא אומר לנו מה לעשות, אז אולי נחליט אנחנו. זה יכול לקרות מכל מיני מניעים של הסובייקט שקם ואומר זאת, אבל זה בהחלט יכול לקרות מתוך מניע של יכולת, של נכונות לקבל ולשאת את היתמות שנכפתה עליו. אין רבים כאלה בקבוצה האנושית, שנכונים לשאת את היתמות שנכפתה עליהם ולהפוך אותה לבחירה, לכן בדרך כלל הקבוצה לא אוהבת את זה, ולא כל כך משנה לה מהם המניעים של מי שקם ואמר זאת, כי בכל מקרה מה שהקבוצה, שנמצאת עתה תחת הנחת בסיס תלות, שומעת בדברי האיש האמיץ הזה הוא, "אין לנו אבא, אנחנו יתומים", ואת זה היא לא סובלת. וביון מתאר יפה אילו מאמצים עושה הקבוצה כדי לעורר את המנחה למלא את תפקיד האב, זה שאומר איך להיות ומה לעשות. מישהו מן המשתתפים יהיה מוכן לצאת מדעתו לשם כך, או שמשתתפים אחדים יעוררו מריבה שטעונה באמוציות אלימות, כל זה - רק כדי שהמנחה ייצא מהשאננות המיוחסת לו ויממש את תפקידו האבהי. במילים פשוטות: הקבוצה עושה פרובוקציות כדי להכניס את המנחה לפעולה, משום שהיא מסרבת להתייתם. ואילו זה שקם ואמר, הניחו למנחה הזה, אין לנו אבא ואולי אנחנו לא צריכים אבא, בואו נזוז קדימה – הוא נתפס כמי שיש לו יומרה למנהיגות, כלומר הוא בחוצפתו כביכול תובע לעצמו את מקומו של האב. זה כמובן מהדהד את דבריו של פרויד ב"טוטם וטאבו"5. ולא רק שזה מתחבר אחורה אל פרויד, גם לאקאן6 מסתתר כאן. אבות ובנים, אם כן.
נשוב אל הקבוצה הנסערת של ביון: המנחה לדעת הקבוצה לא ממלא את תפקידו האבהי, ואז מוטל על הקבוצה להתבגר. אם המנחה שלה נכון לשאת בנטל הקשה של היות ההורה המאכזב, זה שלא אומר מה לעשות ולא חשוב אם מיוחסת לו חולשה או רשעות, הקבוצה תצטרך להחליט בסופו של דבר איך היא מתקדמת בלעדיו, בלעדיו כסמכות, פטריארכיה. במצב כזה הקבוצה תצטרך להשתמש באמצעי אחר של קומוניקציה, ולא בהורה שכל העיניים מופנות אליו, שיגיד מה לעשות עם השיגעון או האימה או הזעם ההדדי שלדעת המשתתפים נמצאים ביניהם ומאיימים על הפרטים כמו גם על הקבוצה, תהא אשר תהא. ובמוקדם או במאוחר, בלית ברירה, העיניים יופנו לבסוף הלאה מן המנחה, אל הקבוצה, והיא אז תוכל להמשיך. ללא אפשרות השימוש בהוראת המנחה, היא תצטרך לגלות שיש לה כלים אחרים להתקיים כקבוצה, כמו למשל באמצעות סולידריות, תחושה של שותפות גורל, גורלם המשותף של יתומים מאב. אם היא תשלים עם היעדרו של האב המורה, היא תגלה שיש אפשרות לרֵעוּת, הרעות של מי שקיבלו על עצמם את היתמות שלהם ונותרו לבדם, לא לגמרי יודעים מה לעשות אך ערבים זה לזה.
התיאור הזה, שאותו תיארו, כל אחד בלשונו, פרויד, לאקאן וביון, של חזון הרעות של יתומים, הוא אולי הולם גם כתיאור של התרבות הליברלית החילונית, זו שעכשיו עומדת בפני מתקפה. בהחלט יש לקחת בחשבון את העובדה, שסולידריות של יתומים היא לא עמדה מנטלית שקל להחזיק בה, ושיש כוחות שעלולים לפורר אותה. למשל, כוחות שטוענים שהם באים להחריבה בשמו של ציווי אלוהי. אם נשתמש במשל של גן ילדים, אזי מדובר בכוחות של ילדים חזקים ועיקשים, חזקים מתוקף זה שיש להם בדמיונם אבא, ועוד איזה אבא, שאומר להם מה לעשות, שהם מוכנים גם להתאבד בשמו, עבור שמו, למען שמו. ויש אומרים באהבה.
אתם זוכרים אולי את הדיבור הזה בגן, "אבא שלי שוטר והוא יבוא עם האקדח שלו להרוג אותך", והילד השני עונה "אבא שלי עובד בהמצאות והוא ימציא פצצת אטום ויפוצץ אותך", ומה יגיד הילד שאבא שלו מת, הוא צריך להיות בוגר מאוד כדי לומר, "עיזבו את האבות המשוגעים שלכם ובואו לשחק ביחד, בין כך ובין כך אף אבא לא יבוא עכשיו".
סובייקטיביות בהגדרתה היא נכונות לקבל על עצמך יתמות, כלומר, להכיר בכך שאתה הבוחר היחיד, הבוחר הבודד של כל בחירותיך. וזאת הכרה קשה מנשוא, לחיות כך, בלי אשליה של אמפתיה אבהית, רחומה ומכוונת כאחד. כל כך קשה להכיר בזה, שבני המין האנושי עושים מאמצים כנים להתכחש אליה. גם אם יש לך אב חי, אתה לבדך בוחר את בחירותיך. גם אם אבא שלך אומר לך לא להתחתן עם האישה הזאת, והוא אומר לך את זה מתוך כוונה טובה, כי האישה הזאת למשל לא אוהבת אותך מספיק לדעתו - מי שבוחר לא להתחתן איתה בסופו של דבר זה אתה. אחר כך תלך לטיפול ותאשים את אבא שלך שבגללו לא התחתנת עם האישה הזאת שאהבת, והמטפל שלך כמו שאומרים יהיה מאד אמפתי, אבל לאמתו של דבר מי שבחר לא להתחתן עם האישה הזאת בגלל שאבא שלו אמר לו, הוא אתה. הבחירה היא שלך, ואתה לבדך, בבדידות גמורה, נושא באחריות לבחירה.
וגם אם בחרת בהיפך, להמרות את פיו של אביך ולשאת לאישה את מי שאחר כך מתברר שאביך צדק בקשר אליה, והיא באמת לא טובה לך, גם אז, ובדיוק באותה המידה, אתה אחראי לבחירה, אחראי בבדידות גמורה.
ומהלך אחרון בהרצאה הזאת יוליך אותנו הלאה מן הקבוצה הנתונה בהנחת בסיס תלות אל גיל ההתבגרות.
המאבק בסמכות הוא מאפיין דומיננטי של גיל ההתבגרות. במבט ראשון, כפי שמקובל להניח, המתבגר מורד כי הוא מתקומם נגד סמכות, כי הוא רוצה לתרגל אוטונומיה, כלומר לבחור את הבחירות שלו בעצמו, להיות לסובייקט. אבל לאקאן חנן את הדינאמיקה של המתבגר במבט שני, בהתבוננות יותר מורכבת. ויש דמיון בין התפיסה של ביון שעכשיו ראינו לבין התפיסה של לאקאן. לדעת לאקאן, המתבגר מייצר פרובוקציה לא כדי לפטר את הסמכות מתפקידה, אלא דווקא כדי שהסמכות תיכנס לפעולה. והוא תובע ממנה להיכנס לפעולה משום שהוא מסרב להתייתם, בדיוק כמו הקבוצה של ביון שתובעת סמכות מן המנחה. המתבגר מסרב להתייתם, כלומר, להיות חסר את מי שיגיד לו מה לעשות.
אם יפעל ההורה לפי הגישה המקובלת, שאומרת שמה שהמתבגר עושה הוא "התקוממות נגד סמכות", ההורה יכפה את עצמו על המתבגר שמנסה לפטר אותו. אבל המתבגר מורד לא נגד סמכות אלא בעדה. הוא ימשיך לעשות פרובוקציות, ואז אפשר לחשוב שהוא עושה זאת משום שכפו עליו סמכות, משום שהוא מתנגד לסמכות כפויה. אבל כאמור אפשר לראות זאת בדרך אחרת, יותר מעניינת, אולי גם יותר אפקטיבית. המתבגר ממשיך למרוד בגלל שבעומק ליבו הוא יודע את האמת, כלומר חושש, מתוך ניסיונו המצטבר והולך, שלאמיתו של דבר אין סמכות, שבעצם איש לא יכול להגיד לו מה לעשות. האשליה שההורים שלו יודעים מה לעשות ולכן הם יגידו לו, אותה הוא כבר לא יכול לקיים, כי הוא כבר לא ילד, והוא ראה כבר פעמים אחדות שההורים שלו טועים, או לא באמת יודעים, לשון אחר, שהם בני אדם למרות שהם הורים, זאת אומרת הם יודעים משהו אבל לא הרבה. הוא נמצא בשלב שבו הוא מתחיל להבין שאין סמכות, שבאמת הוא יכול בהחלט לעשות מה שהוא רוצה, והוריו אפילו לא יידעו מה הוא עושה. והוא פוחד מהאמת הזאת, מפני שהיא אמת שמשאירה אותו לבדו, אחראי בעצמו לבחירות שלו. לכן הוא יעשה הכל בעד סמכות, כלומר כדי לוודא שהוא לא יתום. אם כך, הסיבה העמוקה לכך שמתבגר ימשיך להתקומם היא, שלמרות שקיבל מענה –עונש, נזיפה, ביטוי של אכזבה מאת הוריו - בעצם הוא לא יכול לקבל מענה לצורך שלו בסמכות. שוב ושוב היא תתמוסס, הסמכות ההורית, ויחד איתה התחושה של המתבגר, התחושה של כולנו שאנו מחזיקים בה בכוח ובייאוש, שיש מי שמגן עלי מפני עצמי.
וההורה ינסה שוב ושוב לתת לילד המתבגר שלו את התחושה שיש מי ששומר עליו, וזה לא יצלח. כי אי אפשר לשמור עליו מפני עצמו. ואז ההורה ירגיש חסר אונים, בניגוד למה שהוא מאמין שהוא אמור להיות: סמכות הורית, מישהו שיכול לשמור על הילדים שלו, גם הילדים הגדולים שלו, מפני העולם ובעיקר מפני עצמם. וכך אנו נעים, בין הפנטזיה על סמכות הורית, לבין החוויה המתסכלת של חוסר אונים הורי, החוויה של כישלון הורי.
אבל המעגל הזה הוא לא בהכרח הרמטי. הורה למתבגר שיודע שבעצם אין לו סמכות, שהוא לא יכול לייצג חוק, לא יכול באמת להיות מה שהילד שלו תובע ממנו – לכפות עליו סמכות – הורה כזה יחמול על הילד, על כך שהילד הזה, שהפך למתבגר, עומד לגלות את האמת הכואבת, והיא שאין מי שינהל אותו, שהמשאלה להיות מנוהל לא תבוא על סיפוקה. הוא יגיד לילד: הבט, אני חסר אונים. אני חסר אונים, כי האמת היא, שאתה המנהל של עצמך, אתה לבדך אחראי לבחירות שלך, בעניין הזה אתה בודד, אתה יתום מאב. וההורה הזה לא יכעס על עצמו, לא יחשוב שמדובר בכישלון הורי, באבדן הסמכות ההורית. הילד שלו יקבל אהבה, אבל אהבה בלי אשליה, בלי האשליה שהוא פטור מן הבדידות הכרוכה בבחירה, כי יש מי שמחליט עבורו, שבוחר עבורו. ועוד יותר מזה – ההורה והילד, שניהם יכולים לקיים ביניהם סולידריות, רֵעוּת של יתומים, שותפות גורל ביחס להיעדרה של סמכות עליונה. לשניהם זה חסר, חסר עד מאד, מישהו שיגיד להם מה לעשות. אלי אלי למה עזבתני.
מר ונמהר הוא הדבר – ההתפכחות מן האשליה שיש מי ששומר עליך. רבים מאתנו מוסיפים לחיות תחת האשליה הזאת גם כשאנו עצמינו מבוגרים והורים לילדים. זוהי אחת הסיבות לכך שכאשר הורה הולך לעולמו, גם בשעה שאתה כבר לא אדם צעיר, אנו חשים מהלומה רצינית, מבהילה. זוהי מהלומה להנחות היסוד האינטימיות שלנו, להנחת הבסיס תלות – ההנחה האומרת, בשקט בשקט, בסתר הלב - שיש מי ששומר עליך מפני עצמך.
תהליך הגמילה מהנחת הבסיס תלות הוא תהליך מכאיב. הוא מכאיב בכל מקרה, בין אם הסמכות, נקרא לה עכשיו האב – היתה מלאת חסד או כוחנית או חלשה. כל כך זה מכאיב, עד שרבים מאיתנו אינם מוותרים על אמונתם בסמכות, ונכונים להקיז דם בשל כך, או לעשות פיגועים, או לעולל לעצמם נזקים - רק כדי לעורר את הסמכות לפעולה, שתוכיח כי היא קיימת. זוהי הקריאה הפרדוקסלית אלי אלי למה עזבתני: הרי אני מובטח בכך שאתה קיים, אבל הסתרת פניך ממני. הסתרת פניך ממני, כלומר, אין לי השגחה פרטית. קשה לוותר על הרעיון הזה, של השגחה פרטית, בדיוק כפי שקשה לוותר על האב שבעצם שמו גלומה ההבטחה להשגחה פרטית.
יתמות היא אם כן מושג שמתאר את המצב האנושי הכללי. ובכל זאת, היתום מקפיד לשאול "למה זה קרה דווקא לי". למה זה קרה דווקא לי היא שאלה המסמנת תחושה של קיפוח. לאחרים יש ולי אין – זהו דברה של תחושת הקיפוח. מי שאיבד את אביו באמת חווה טראומה, חווה אסון, ראה לנגד עיניו את הממשות בכבודה ובעצמה, שרירותית, חסרת פשר. מישהו שהיה חלק מן העולם שלי, הנפשי והממשי, פתאום מת. פשוט מת, לא משנה למען מה ולמה, כי ההסברים והאידיאולוגיות והפאר או הגדולה של מי שמת אין להם שום דבר ועניין עם המוות עצמו, עם האב המת, שבעיקר איננו בשום מקום, גם אם אומרים "הוא נשאר בליבנו" או מת למען דבר זה או אחר. אבות לא מתים למען, לא מתים בגלל. אין שום סיבה ותוצאה באסון הזה. אבל התודעה האנושית לא יכולה לסבול את היעדרה של שרשרת סיבתית, רצוי הדוקה ואסתטית, שתעניק פשר למוות ואז לחיים, שתעניק מובן לאסון שנקרא מות אב, שתסביר למה זה קרה דווקא לי.
למה זה קרה דווקא לי מייצג את הרצון להיות לא יתום, את המשאלה שצצה שוב, שהוא יגיד לי מה לעשות, כמו למשל במותם ציוו לנו את החיים. ומצד אחר, למה זה קרה דווקא לי מייצג תחושה של קיפוח. תחושה של קיפוח היא תמיד תוצאה של המחשבה שמשהו אחר צריך היה לקרות, שסיפור אחר צריך היה להיות מסופר, שיש איזו שלמות שמצויה היכן-שהוא ודווקא לי זה קרה שפגמו בשלמות הזאת. זהו המשלב הדמיוני, התמונה השלמה שדבר לא חסר בה, ששום דמות לא נגזרה ממנה והכול בה יפה יפה.
אבל לאמתו של דבר, זה לא קרה דווקא לי. זה קרה לי. קרה לי אסון והתייתמתי, אבל התייתמות איננה קיפוח כאשר האשליה של השלמות של מה שהיה צריך להיות, או השלמות שנפגמה ואז מנסים לאחות אותה באמצעות פיצוי - הפיצוי של אבא מת אבל דגול שיגיד לי איך לחיות - אינה שולטת בתודעה. התייתמות אינה מצביעה על קיפוח; היא פשוט אסון. ומול האסון הזה של המצב האנושי יש רק תשובה אחת שיכולה להתייצב, והיא: סולידריות, רֵעוּת אנושית, רעות של יתומים שמכירים ביתמותם, שנכונים לקבל עליהם עולה של מציאות שבה יש אסונות ואובדנים חסרי פשר, כאלה שמהם אפשר, וממש כדאי, להצמיח נדיבות וסובלנות כלפי דרי בית היתומים הגדול הזה, ששמו החברה האנושית.
הערות
- חיים בשפה, חיים בתשוקה. יהודה ישראלי ואסתר פלד, 2020, רסלינג.
- עתידה של אשליה, בתוך: התרבות והדת, זיגמונד פרויד. 2000. ספרית פועלים.
- הפסיכולוגיה של ההמון והאנליזה של האני, בתוך: כתבי זיגמונד פרויד כרך חמישי, פרויד. 1968. דביר.
- התנסויות בקבוצות, ביון. 1992. דביר
- טוטם וטאבו, פרויד. 1999. דביר
- על שמות האב, לאקאן. 2006. רסלינג
