"ללא-מודע יש ניחוח של האלוהות"
ראיון עם הפסיכואנליטיקאי סלמאן אח'טאר
מאת גדעון לב
בסוף שנות השבעים הגיע פסיכיאטר הודי מוסלמי צנום לראיון קבלה במכון הפסיכואנליטי בפילדלפיה. "תגיד, כמה אנשים חיים בהודו?", שאל אותו המראיין. הבחור הצנום לא הבין לאן הוא חותר, אבל ענה "כשבע מאות מיליון". המראיין המשיך: "כמה מהם פסיכיאטרים?". "מאתיים ועשרה". "וכמה מתוכם מתעניינים בפסיכואנליזה?" "אף לא אחד". המראיין אמר: "אתה יודע, אתה טיפוס חריג".
זה נכון, מודה בחיוך גדול סלמאן אח'טאר, מבכירי הפסיכואנליטיקאים בעולם כיום, ולבטח זה עם הרקע הלא צפוי ביותר.
אח'טאר נולד ב-1946 לסוג של מקבילה הודית למשפחת דיין הישראלית. אביו היה מגדולי המשוררים במדינתו, אמו זמרת וסופרת. אחד מדודיו היה פוליטיקאי בכיר, חבר טוב של מהאטמה גנדי, דוד שני משורר נודע, הסבא סופר. "ואמא שלו גם כן כתבה ספר וכך גם אבא שלה". אחיו היחיד של סלמאן הוא תמלילן שכתב להיטי ענק וגם כיהן כחבר פרלמנט במשך שש שנים.
לא כל בני המשפחה היו כה ברוכי כישרון והצלחה. בגיל צעיר זיהה אח'טאר שהמשפחה הענפה כללה שני טיפוסים מובחנים. "היו את האנשים ההגונים, טובי הלב, והיו את אלה ששתו, שיקרו, בגדו. הטובים היו nobodies, אף אחד לא הכיר אותם, ואילו אלה שהתנהגו בצורה בעייתית מאוד, אבי, דודי, סבי, נחשבו לאנשים גדולים, היו מאוד מפורסמים. כילד אתה תוהה 'מה לעזאזל קורה פה?'". התעלומה הזו לא הניחה לאח'טאר, שהקדיש את חייו לניסיון לפענח את נפש האדם.
נו, היום אתה יודע מה לעזאזל קרה שם?
"הבנתי שאתה לא יכול להיות מפורסם, אדם גדול, וגם להיות טוב. כי כדי להיות אדם באמת טוב, אתה צריך להתעניין באחרים, לתת מעצמך לאחרים, להקדיש להם תשומת לב, בעוד שכדי להפוך לאמן, לאדם גדול, אתה צריך להתמקד בעצמך".
את ראשית דרכו עשה אח'טאר בפסיכיאטריה. "בהודו לא הייתה באותם ימים שום מודעות לפסיכואנליזה", הוא אומר, "כלום. אפס. היו תרופות, תרופות, תרופות, וטיפול בהלם חשמלי. זהו. מה שהיה בהודו ב-1969 די דומה למה שקורה היום בפסיכיאטריה בארה"ב – אין שום מחשבה מעמיקה, מתייחסים רק לסימפטומים ונותנים כדור, לא מנסים להבין את הסיבה לסימפטום, שהיא הדבר החשוב".
באותם ימים הגיע למחלקה בה עבד אח'טאר עמית שנסע להשתלמות בארה"ב. "הוא שאל אותי 'קראת את פרויד?' ואני אמרתי 'מי?'". לאחר חיפושים הצליח להניח ידיו על "פסיכופתולוגיה של חיי יום-יום". "זה היה מה שחיפשתי כל חיי!", הוא אומר בהתלהבות שלא דעכה עם השנים, "סוף סוף מישהו שניסה להבין דברים, ולפתור אותם. פסיכואנליזה הציעה לי שילוב של שירה ורפואה".
להיעדר המוחלט של מחשבה פסיכואנליטית בהודו מספק אח'טאר סיבה מפתיעה. "ברוב השפות ההודיות, לפחות בצפון המדינה, אי-אפשר לומר 'פין', 'וגינה', 'אנאלי' וכדומה בלי להיות גס בצורה נוראית. תגיד, אצלכם זה לא ככה? אתה יכול לומר למשל 'לעשות אהבה' בצורה סבירה?".
האמת היא שכן.
"אצלנו אין שום דרך להגיד את זה! בשום פנים ואופן. אם תבקש ממני להגיד 'מעשה אהבה' בשפת האם שלי, אוּרדוּ, פשוט לא אוכל (מסמיק מאוד). אז איך אפשר ללמד ככה פסיכואנליזה?".
האם פסיכואנליזה כל כך חיונית? הודו הסתדרה בלעדיה אלפי שנים.
"הנקודה החשובה היא שחלק גדול ממי שאנחנו, מהאישיות שלנו, אינו ידוע לנו. אנחנו עושים הרבה דברים, והרבה דברים קורים לנו, עולים רגשות, מחשבות, חלומות, רגעי השראה – והם לא בשליטתנו. פסיכואנליזה מספקת סיבות, נותנת הסבר".
ללא-מודע נותן אח'טאר מקום דומה למקומו של האל בדת. "ללא-מודע יש ניחוח של האלוהות. אי-אפשר לראות את הלא-מודע, הוא מסתורי לגמרי, אבל הוא מנהל את חייך. אולי אפשר לפענח משהו ממנו ממרחק, אבל אם תדבר עליו – הוא יעלם. שניהם עובדים מחוץ לשליטתנו, אלוהים והלא-מודע, ובדרכים מוזרות. לפעמים הם יתנו לך רמז, לפעמים את הפתרון המלא. שניהם מעוררי יראה ושניהם מובילים אותנו למותנו, לאט לאט".
אח'טאר הוא אחד הכוהנים הגדולים כיום בדת של הלא-מודע; ברזומה שלו יש לא פחות מ-99 ספרים, שמנסים להקיף את כל מה שאנושי. הנחישות שלו מעוררת יראה בפני עצמה. הוא כתב לבדו מילון עב כרס למושגי הפסיכואנליזה, וכן כתב או ערך ספר כמעט על כל היבט של הקיום האנושי שניתן להעלות על הדעת. ברשימת ספריו אפשר למצוא ספר על סקרנות, על אינטימיות, כבוד עצמי, אשמה, פחד, חמדנות, יהירות, קנאה, בושה, ייאוש, נקמה, חרטה, חוסר אמון, רמאות, קנאה, עצבות, הגירה, מוות, אמונה, התמכרות, אבל, אימהוּת, ילדוּת, אחאות, שיגעון. רשימה חלקית.
תשעים ותשעה ספרים? לא הגזמת?
"אל תגיד למו"ל שלי, אבל יש עוד בדרך. תראה, גדלתי במשפחה של כותבים, אני לא יכול להבין אנשים שלא כותבים ספרים. לפעמים אני אפילו מקנא בהם. וואו, חיית חיים שלמים בלי לכתוב ספר? איך עשית את זה? למד אותי!".
חלק מספריו עוסקים בתכונות חיוביות כמו סבלנות, הודיה או ענווה, שהפסיכואנליזה לרוב לא עוסקת בהן. הוא גם הרצה בארץ, לראשונה, בכנס שכותרתו "על הטוב שבאדם", שהתקיים באפריל האחרון בזום מטעם מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, בראשות גילה עפר. שיחת הזום איתו מתקיימת בעקבות אותו כנס.
"פסיכואנליטיקאים הם סקפטיים כשזה נוגע לדברים חיוביים", אומר אח'טאר. "כשמטופל אומר שהוא מרגיש שמח, אנחנו תוהים – מה מסתתר מאחורי זה? מתי זה יתפרץ? ירשנו את הסקפטיות הזו מפרויד, שהייתה לו תפיסה מאוד מדכדכת של המין האנושי. הוא אמר שהרעיון שיש טוּב באדם הוא אשליה, תמיד יש מאחורי הדברים משהו מיני או אלים. אבל זה לא בהכרח כך".
אח'טאר הגיע לכתיבה על הטוב שבאדם מתוך תחושה של אובדן אישי. "הייתי ילד מאוד מאוד טוב, ועם השנים לאט לאט הפכתי 'רע', הפכתי מניפולטיבי, שאפתן מדי. רק לפני עשר או חמש עשרה שנים התחלתי למצוא מחדש את הטוב שאבד, ואז עלתה אצלי ההתעניינות בנושא. המאמר הראשון שלי היה על סליחה, כי הרגשתי שאני צריך למצוא בתוכי חלק סלחני".
איך התקבל המאמר?
"לא טוב. אנשים אמרו 'זה לא נושא פסיכואנליטי'. מה זאת אומרת?! יש גם צדדים חיוביים לקיום האנושי, וחשוב להבין אותם. יש הרבה אנשים שקשה להם להכיר בטוב שלהם עצמם, והעבודה הטיפולית איתם היא לזהות את הטוב המוכחש, כמו שעם אחרים צריך לזהות את הרע המוכחש".
מהי התכונה הטובה הכי חשובה לדעתך?
"נדיבות. לתת, ולתת בשמחה. ליהנות מזה".
למה זה כל כך קשה?
"קשה לאנשים לתת, בדרך כלל כסף, כי כסף נותן תחושת ביטחון. אבל למעשה ביטחון מגיע מלהיות אהוב. אם אוהבים אותך, אתה מרגיש ביטחון. מי שלא אהבו אותו מספיק, צריך תחליף – וזה הכסף. מישהו שלא קיבל, אומר 'למה שאתן לאחרים בחינם, כשאני לא קיבלתי דברים בחינם?'. 'בחינם', אגב, פירושו בשפת הנפש 'אמא'".
ומהו הרגש השלילי הכי בעייתי?
"שנאה. אני לא מדבר על לכעוס, אלא ממש לשנוא. שנאה זה להחזיק משהו בפנים, לאורך שנים, לפעמים בלי שום חוויה ממשית".
מה המקור של השנאה?
"התינוק מרגיש הרבה פעמים תסכול, מסיבות שונות, ואז עולה בו זעם. אם לא מאפשרים לו לבטא את הזעם, אם הוא לא יוצא, הוא מצטבר. כלומר, שנאה היא תוצר של חוויה מצטברת של רגעים של תסכול וזעם אימפוטנטי. כמו גרגירי מלח זעירים שמתגבשים לאבן בכליה".
אז אם מישהו שונא מישהו מגזע אחר, גם בלי לפגוש אותו, זה לדעתך בגלל חוויות מהילדות המוקדמת, ולא עניין חברתי, תוצר של שטיפת מוח?
"שטיפת מוח עובדת על מי שאפשר לשטוף לו את המוח. למה המוח שלך לא נשטף? הבריון הכיתתי הוא תמיד אחד שבעצמו הוכה על-ידי האבא, ואז הוא צריך למצוא מישהו שמשדר חולשה כדי להכות אותו. הבריון מתבייש כי אבא שלו היכה אותו ואז הוא אומר לחלש 'עכשיו אתה תהיה אני ואני אהיה אבא שלי'".
אז הכל נובע ממה שקרה בילדות?
"בגדול, כן. אם כי כמובן שלצד ההיסטוריה הפנימית יש גם היסטוריה חיצונית, ויש גם פסיכולוגיה של קבוצות גדולות, שהיא עניין אחר".
הקדשת עשרות שנים, כמעט מאה ספרים, אינספור מאמרים, להבנת הטבע האנושי. מה למדת? מה המסקנה שלך?
(מהרהר ממושכות) "אם אני צריך לסכם, אז למדתי רק מה אי-אפשר לדעת. הבנתי שיש חמש שאלות שאין לשאול: האם אני גברי או נשי? האם אני הומוסקסואלי או הטרוסקסואלי? האם יש בי חלק שמוּטֶה על-ידי דעות קדומות או שאני חופשי מהן? האם יש אלוהים או שאין? האם משהו יקרה אחרי מותי או שלא יקרה דבר? לשאול את השאלות האלה זה לא להבין אותן. על כל יתר הדברים אפשר לשאול, לחשוב, להתווכח".
