לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
פסיכותרפיה ופסיכואנליזה עבר ועתיד - הכל צפוי והרשות נתונהפסיכותרפיה ופסיכואנליזה עבר ועתיד - הכל צפוי והרשות נתונה

פסיכותרפיה ופסיכואנליזה עבר ועתיד - הכל צפוי והרשות נתונה

מאמרים | 19/2/2005 | 10,885

הרצאה מתוך הכנס פסיכותרפיה 2005. ההרצאה סוקרת בתמציתיות את התפתחותן של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה מתחילת דרכן ועד היום ומציעה כיוונים אפשריים להמשך דרכן. בהרצאה מועלת... המשך

 

 

פסיכותרפיה ופסיכואנליזה עבר ועתיד – הכל צפוי והרשות נתונה

ד"ר ארנון לוי

 

ההרצאה סוקרת בתמציתיות את התפתחותן של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה מתחילת דרכן ועד היום ומציעה כיוונים אפשריים להמשך דרכן. בהרצאה מועלת הטענה שהפסיכותרפיה והפסיכואנליזה מבורכות בפעילות תיאורטית וקלינית עשירה מאד שמייצרת ידע רב אך עולים ספקות באשר לרלבנטיות של הידע המצטבר לצרכיו של המטופל המודרני. הפרדיגמה הטיפולית הפרוידיאנית שאפה: 1. לחשוף את האמת ולהביאה למודעות של המטופל. חשיפת האמת נעשתה בהקשר רגשי של תהליך ההעברה ודרך התבססות בעיקר על הטכניקה ההרמנויטית שפירשה את התהליכים הלא מודעים. כיום, בעידן הפוסטמודרני המטרה הפוזיטיביסטית של חשיפת האמת אינה נחשבת למטרה טיפולית כיון שהתפיסה של אמת עובדתית הפכה להיות בלתי רלבנטית לטיפול. הטיפול המודרני מנסה לעצב נאראטיב חדש למטופל, מסייע לו לכונן תחושת זהות אינדיבידואלית עשירה ואוטנטית יותר וכן להרחיב את יכולתו ליצור התנסויות שהוא חווה כמשמעותיות ובעלות ערך. 2. הפרדיגמה הפרוידיאנית התבססה על הידע של המטפל שסייע למטופל לפתח תובנות ול"הרפא" מפנטזיות של הילדות, חרדות אירציונליות, וקונפליקטים ליבידינליים לא מודעים. המטופל הפרוידיאני ציפה מהמטפל-הרופא להבריאו בעזרת התבונה, ההבנה וההסתגלות החברתית הנורמטיבית. כיום הסיטואציה הטיפולית האינטרסובייקטיבית מתייחסת לאמת וגם לידע כיחסיים ותלויי-הקשר. המטופל בן ימינו אינו זקוק להבריא ממחלת האי מודעות שלו אלא למשמעות אישית, לאינדיבידואציה ולחויות חיים אוטנטיות. השאיפה להסתגלות חברתית התחלפה בחשש מהתפתחות אישיות נורמטית או עצמי כוזב שמאופיינים בין היתר בהסתגלות-יתר לחברה.

מכאן מוצע שאם הפעולה המתבצעת בקליניקה המודרנית אינה ריפוי, אינה חשיפת האמת, אינה עידוד ההסתגלות לחברה, ואינה מתבססת בעיקר על הידע של המטפל מתבקשת הגדרה מחודשת לפסיכותרפיה ולפסיכואנליזה. בהרצאה מוצע כיוון התפתחות לפסיכואנליזה ולפסיכותרפיה שיגדיר אותן בצורה התואמת את צרכי המטופל המודרני ואת הפרקטיקה המתקיימת בקליניקות של ימינו. הצעה זו משתלבת בהנחות היסוד הקיימות בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה ומאפשרת פתיחות לדיסציפלינות אחרות ולחקירה מדעית שיטתית.


- פרסומת -

 

* ד"ר ארנון לוי יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה. מחבר הספרים "תבניות פרומיתיאוס" ו"מעבר למראה הריקה".

 

 

 

 

גבי שפלר פרופ' לפסיכולוגיה ומנהל מרכז פרויד לפסיכואנליזה טוען שהפסיכותרפיה הפסיכואנליטית כמקצוע, מצויה כיום במצב התפתחות שדומה לזה שבו היו מצויים הרפואה ומדעים נוספים בימי הביניים. הטענה היא שכמטפלים אנו יודעים לא מעט, אך יש לנו חסכי ידע גדולים. מצד שני אנו מצויים במילניום השלישי. כסף, זמן, כוח, מהירות, התמוססות גבולות, השפעות של המודרניזם והפוסט מודרניזם כל אלה מאפיינים את מציאות חיינו ומכבידים מאוד על השהיה בימי הביניים.

האם זהו המצב של הפסיכותרפיה והפסיכואנליזה ? האמנם אנו סובלים מחוסרי ידע ? מהתבוננות מהירה סביבנו ניתן להבחין שלא רק שאיננו סובלים מחוסרי ידע אלא שאנו נתונים בעידן של התפוצצות ידע בתחומי הפסיכותרפיה והפסיכואנליזה. מאות מוחות מבריקים כתבו וכותבים תיאוריות מרתקות על העצמי, על יחסי אובייקט, על ההתקשרות וכיו"ב ואלפי אנשי מקצוע ידענים וחכמים מפרשים אותם בדרכים רבות.

מהיכן אם כן התחושה של חוסר ידע שמעלה פרופ' שפלר ? יתכן שלמרות שאנו מוצפים בידע איננו בטוחים בקשר למידת הרלבנטיות של ידע זה ביחס למטרות הראשוניות של הטיפול.

ומהן המטרות הראשוניות של הטיפול?

עקרון יסוד שני שעליו התבססה הפסיכואנליזה בתחילת דרכה שהיתה גם היא קשורה לידע הפסיכואנליטי היתה חשיפת האמת והבאתה למודעות של המטופל. בחשיפת האמת מדובר באמת העובדתית והמדעית. גישתו של פרויד היתה גישה של מדען השואף לגלות את האמת המדעית. המטפורות הפרוידיאניות של קרדום החפירות של הארכיאולוג או סכין המנתחים של הכירורג מבטאים צורך זה של חשיפה שפרויד ביטא אותו במשפט קצר אחד:"האמת איננה אלא חזרתו של העבר".

כיום, הגישות הפוסט-מודרניסטיות שהן הדומיננטיות בפסיכואנליזה: הקונסטרוקטיביזם, הפרספקטיביזם, הגישה הנאראטיבית והאינטרסובייקטיבית תופסות את הידע הפסיכואנליטי

כיחסי, סובייקטיבי, משתנה, ותלוי הקשר. מיטצ'ל טוען שהמטופל בן ימינו אינו זקוק להבריא ממחלת האי מודעות שלו אלא למשמעות אישית, לאינדיבידואציה ולחויות חיים אוטנטיות. השאיפה להסתגלות חברתית של העידן הפרוידיאני התחלפה כיום בחשש מהתפתחות אישיות נורמטית או עצמי כוזב שמאופיינים בין היתר בהסתגלות-יתר לחברה.

 

נראה אם כן שכיום עלינו לשאול את עצמנו האם הידע הרב שהפנמנו במהלך הכשרתנו הארוכה רלבנטי ביחס לאותן מטרות ראשוניות של המטופל בן זמננו ? האם המסע הארוך של יצירת ההעברה, הפרשנויות הרבות שחלקן רלבנטיות וחלקן לא, שחלקן בעיתוי המתאים וחלקן לא, האם מסע זה מביא בצורה מוצלחת את המטופל אל חוף המבטחים הנכסף ?

האם הכלים שרכשנו במשך עשרות שנים של הכשרה ולמידה אינטנסיביות מספקים אותנו ? האם התמורה שביכולתנו להעניק למטופל לאחר שנים אחדות של טיפול היא סבירה ביחס להשקעתו שלו של זמן וממון ? ? האם קיים יחס סביר בין ההכשרה הארוכה ועתירת הידע שבה אנו מכשירים את עצמנו לבין האפקטיביות שלנו כמטפלים סוכני שינוי ? האם יש לנו ביטחון בתקפות של הידע המקצועי שלנו או אולי אנו פשוט שומרים אמונים לידע שרכשנו, מאוהבים בתפיסות ובפרדיגמות הטיפוליות שהפנמנו במהלך השנים הארוכות של עיצובנו המקצועי, ושומרים אמונים למדריכינו, לבתי הספר לפסיכותרפיה או למכונים הפסיכואנליטיים שבהם הוכשרנו ?

 

במילים אחרות ופחות דרמטיות: האם אנחנו משתמשים בצורה נכונה בידע הרב שאנו רוכשים במהלך חיינו המקצועיים

 

מיטצ'ל תימצת בעיה זו בשתי שאלות נוקבות: למה זקוק המטופל ? ומה יודע האנליטיקאי ? האם הידע של האנליטקאי ניפגש עם הצרכים הראשוניים של המטופל במהלך המיפגש הטיפולי ?

מצבו של המטפל הפרוידיאני היה די פשוט. מטרתו היתה לפתור את הקונפליקטים הלא מודעים של המטופל ולהפוך אותם לתפיסה מודעת רציונלית. בדרך זו הוא אפשר למטופל להסתגל טוב יותר לחברה שהולכת ונעשית רציונלית יותר ומתקדמת יותר ככל שהידע והמדע מתפתחים. גישה זו התאימה לתפיסה של הפוזיטיביזם הלוגי שהשפיע על החשיבה בתחילת המאה ולתפיסת העולם של פרויד.


- פרסומת -

כיום ההסתגלות החברתית כמעט ואינה נתפסת כמטרה טיפולית. ויניקוט הזהיר אותנו מהעצמי הכוזב בעל הסתגלות היתר לחברה, ובולאס הוסיף את האישיות הנורמטית כמבטאת פתולוגיה מודרנית של הסתגלות יתר. המטפלים המודרניים אינם עוסקים בעיבוד מחודש של פנטזיות או דחפים אינפנטיליים בלתי מודעים אלא מתמקדים בקבלה, הכלה, שיקוף ואחזקה בכדי להעשיר את העולם הסובייקטיבי של המטופל. בדרך זו הם מסייעים בידו ליצור התנסויות חדשות שהוא חווה כאוטנטיות ומייצרות משמעות עשירה יותר.

אי אפשר לומר שהתיאוריה הפסיכואנליטית לא התעדכנה עם השנים. היא עקבה אחרי השינויים החברתיים-תרבותיים והעלתה לחדר הטיפולים נושאים כמו: תפיסת המיגדר, ישויות פסיכופתולוגיות חדשות, ומטרות טיפול עדכניות. גם השפה הטיפולית עברה תהליך של גיבוש: בין אם אנחנו פסיכואנליטיקנים או פסיכותרפיסטים יש לנו בד"כ עולם מושגים משותף. בין אם נהיה יונגיאנים, ביוניאניים, ויניקוטיאניים או קוהוטיאניים נדבר על הכלה, על החזקה, הדחקות, פיצול אנכי, או ארכיטיפים או אולי נשתמש גם במושגים קוגניטיביים-התנהגותיים כדסנסיטיזציה או הפחתת דיסוננס.

אם ההמשגה הפסיכואנליטית המשיכה להתפתח על פי התפתחות התרבות וצרכי המטופלים היכן מצויה אם כן הבעיה שמיטצ'ל תיאר כמו הקושי שבמיפגש בין הידע של המטפל לבין צרכיו של המטופל ? איפה אם כן ניתן למקם את הבעיה ?

הבעיה אינה מצויה בהמשגה התיאורטית של המטפל המודרני אלא בתפיסת העולם המטה תיאורטית שלו. פרויד הצליח ליצור תפיסת עולם מורכבת ופלורליסטית שנעה בין התרבות לבין הטבע, בין המדע האובייקטיבי לבין העולם הסובייקטיבי, בין העולם הסמוי של הבלתי מודע והעולם הגלוי של ההכרה המופשטת והקונספטואלית. מעבר לתפיסת העולם הפלורליסטית של פרויד התקיימה אצלו שאיפה של מדען שחותר כל העת לגילוי האמת מתוך גישה שנראתה לו המדעית ביותר האפשרית בזמנו. גישה זו התבטאה בדיאלקטיקה בין העולם הסובייקטיבי הבלתי מודע הנחשף בהדרגה בטיפול לבין צרכים בהגשמה של מטרות אובייקטיביות וגילוי האמת היא מתבלטת במכתביו לפליס ידידו ובמאמרו משנת 1900 : "הפרוייקט לפסיכולוגיה מדעית".

כיום לא קיימת תפיסת עולם פסיכותירפוייטית קונסנסואלית:

אלה הם רק מקצת מהשאלות העולות כאשר אנו מנסים לתת פשר לפעילות המקצועית שלנו שאנו כל כך אוהבים ושהפכנו אותה לחלק מרכזי בחיינו. הקושי שלנו לתת תשובות ברורות לאותה פעילות מקצועית גורם גם לירידת קרנו של המקצוע בעיני חלק לא קטן מהציבור הרחב שמתייחס אלינו כאל אנשים שמנסים לשמור על פרנסתם ועל זהותם המקצועית בין הסקילה של הטיפול התרופתי המתפתח לבין הכריבדיס של הטיפולים האלטרנטיביים שמכנים את עצמם פסיכותרפיה הוליסטית או תירפיה גוף נפש וכיו"ב.

מה אנחנו עושים בטיפול ? האם אנחנו מטפלים ? האם אנחנו מרפאים ? האם אנחנו סוכני שינוי להרחבת המודעות של המטופל ? לגיבוש העצמי ? להשתחררות מסימפטומים ? לאיכות חיים טובה יותר ? האם הפסיכותרפיה כפופה למחקר מדעי או אולי היא בעיקר אינטואיטיבית ?

נחזור לשאלותיו הבסיסיות של מיטצ'ל: למה זקוק המטופל ? תשובתו היא שהמטופל בן ימינו זקוק למשמעות אישית, ולחויות חיים אוטנטיות ומעשירות. אם זה המצב הגישה ההרמנויטית שהיא עדיין השלטת בפסיכותרפיה אינה הגישה המתאימה ביותר. היא מתאימה לתפיסה הפוזיטיביסטית של פרויד ששואפת לגילוי מתמשך והדרגתי של האמת ולחשיפת הלא מודע.

לגבי השאלה השניה: מה יודע האנליטיקאי ? התשובה היא הרבה פחות ברורה. לכאורה המטפל יודע הרבה. הוא יודע עקרונות של טיפולים נאראטיביים, הוא יודע תיאוריות שמתבססות על אבות הפסיכואנליזה כפרויד, מלני קליין, ביון ופרנזי. הוא מכיר את עיקרי התיאוריות של ממשיכיהם ויניקוט, קוהוט, ומכיר במידה זו או אחרת את התיאורטיקנים המודרניים כבולאס, מיטצ'ל, בנג'מין, הופמן, ארון וכו'.

אך בעידן הפוסט מודרניסטי ידע תיאורטי זה אינו מספק. אם בתקופת פרויד היה הידע בעל חשיבות עליונה בהתאם לגישה הפוזיטיביסטית שהתיימרה לחשוף את האמת, בעידן הנוכחי לידע זה אין סטטוס של אמת מדעית אלא של אמצעי להעשרה של העצמי, להבנייה מחדש של תפיסתנו, ליצירת נאראטיב חדש, או כפי שתיאר מיטצ'ל להרחבה והעמקה של מירקם החוויה ולמציאת משמעות לחיים. לכן יתבסס המטפל לא רק על התיאוריות שהוא מכיר אלא גם על הסובייקטיביות שלו ועל נסיון וחוכמת החיים שלו, בכדי לאפשר למטופל להגשים את שאיפותיו ולהשתחרר מקשייו.


- פרסומת -

אם כן המטפל יודע הרבה אך אין לו בהכרח תפיסת עולם מגובשת ומודעת לאשר הוא יודע, כלומר המטהפסיכולוגיה שלו לקויה בחסר. הוא אינו עקבי כמו המטפל בעידן פרויד שניסה לחשוף את האמת ולרפא את המטופל מההתקפים ההיסטריים או מהתסביך האדיפלי שלו אלא הוא הולך לדרך לא נודעת מתבסס על הסובייקטיביות שלו ועל האמונה שהמיפגש הבינסובייקטיבי יביא להעשרת עולמו של המטופל וליצירת משמעות חדשה לחייו.

אם זהו המצב באמת מה ההבדל העקרוני בין הפסיכותרפיסט לבין המטפל ההוליסטי שטוען גם הוא שבמיפגש הבינאישי קורה משהו שמביא לתחושה טובה יותר של המטופל וליצירת חוויה חדשה שמעשירה את עולמו ?

הצגתי הרבה סימני שאלה. לא אוכל לתת תשובות לשאלות אלה במסגרת זו גם כיון שלא לכל שאלה קיימת תשובה ברורה והן מפאת קוצר הזמן. אנסה לתמצת את השאלות ששאלתי בשאלה המרכזית: למה זקוקות הפסיכותרפיה והפסיכואנליזה במצבן הנוכחי ? התיאוריות הרבות בפסיכואנליזה עובדות וזו עובדה אך הן זקוקות למסגרת ברמת המטה תיאוריה שתאחד אותן תחת גג אחד. מסגרת מטה תיאורטית כזו תתייחס לא רק למסגרות תיאורטיות פסיכואנליטיות ספציפיות אלא למכלול הקיום האנושי, והיא תאפשר גם להגדיר את מצב הפסיכותרפיה מבחינה מדעית.

אם פסיכואנליזה אינה מאמינה יותר בחשיפת האמת אלא שואפת ליצור משמעות חדשה בחייו של המטופל ואם התיאוריות המרכזיות: תיאורית העצמי, תיאורית יחסי האובייקט ותיאורית ההתקשרות מנסות כולן ליצור בעזרת המפגש הטיפולי חוויה של קיום משמעותי אוטנטי, ותחושה של עושר פנימי, אין הגישה ההרמנויטית של חשיפת הלא מודע מספקת את הסחורה. גישה מטה תיאורטית שמטרתה ליצור חוויה של קיום משמעותי אוטנטי צריכה להיות גישה אקסיסטנציאלית-הוליסטית שמתייחסת למכלול הקיום האנושי ולא רק לעולמו הפנימי הלא מודע של האדם.

קיים קונסנסוס בנושא שנפש האדם מושפעת מהמקורות הביולוגיים של הקיום האנושי. מקורות אלה משפיעים מאד על התנהגויותיו הבסיסיות של האדם ובעיקר בתחילת חייו והם בעלי השפעה קרדינלית על עיצובו הסופי של האדם הבוגר. הצרכים הראשוניים של האדם כמו הצורך במחסה והצורך להיות מוגן, הצורך בהשתייכות, בהתקשרות, הצורך הטריטוריאלי, הצורך בדומיננטיות ובשליטה הצורך המיני וכיו"ב הם צרכים של האורגניזם האנושי (ושל מינים אחרים) והתפתחו בתהליך אבולוציוני ממושך.

מימד נוסף בקיומו של האדם מתעורר בשלב מאוחר יותר של ילדותו שבו תהליך החיברות והתירבות שלו, ולמידת השפה ודפוסי החשיבה וההתנהגות הרגשית הרווחים בתרבותו מעצבים את אישיותו. מימד שלישי בחייו של האדם מתפתח בהמשך חייו ובבגרותו. אז שואף האדם להגשים את הצרכים העמוקים של העצמי: הצורך בחופש, בביטחון, בעצמאות, בביטוי עצמי ובהגשמה עצמית. בשלב הבגרות המאוחרת מתפתח בעיקר העצמי הבוגר שאינו מסתפק בהגשמת ערכים של עצמאות, חופש, אחריות וכו'. קיים בו הצורך לחרוג מעבר לגבולותיו להגשים סמלים שהם טרנסצנדנטיים לעצמי, להשאיר חותם בהיסטוריה ולפרוץ מגבולות העצמי האינדיבידואלי. ההסטוריה האנושית היא מונומנט לצרכים אלה של האדם שמתבטאים ביצירות אומנות, למשל בארכיטקטורה, במוסיקה ובספרות, בהקמת אירגונים חברתיים ופוליטיים וביצירה של התרבות האנושית.

מדוע הדחיקה הפסיכואנליזה את תמונת האדם השלם והתמקדה רק בחשיפת הלא מודע ?

לגבי ההיבט הביולוגי של הקיום האנושי היתה עמדת הפסיכואנליזה בראשיתה אמביוולנטית: כפי שנראה במאמרו של פרויד משנת 1900 :"הפרוייקט לפסיכולוגיה מדעית" וכן ממכתביו לידידו פליס ומכתיבתו על תולדות הפסיכואנליזה ניתן להניח שפרויד צפה שהפסיכואנליזה תהיה בעתיד תורה המבוססת על מדע הביולוגיה. בנוסף לכך מבחינה היסטורית תחילתה של הפסיכואנליזה היתה במדע הרפואה ובעיקר בפסיכיאטריה ובניאורולוגיה. עם השנים הלכה והתרחקה הפסיכואנליזה מהתחום הביולוגי. עוד בזמנו של פרויד הפכה הפרקטיקה הפסיכואנליטית למנותקת מהרפואה למרות שהיא שמרה על טרמינולוגיה רפואית. במהלך המאה ה20 התפתחו הגישות הפוסט-מודרניסטיות הקונסטרוקטיביזם, הפרספקטיביזם, הגישה הנאראטיבית והאינטרסובייקטיבית שהרחיקו עוד יותר את הפסיכואנליזה ממדעי הטבע עד שכיום פסיכואנליזה ומדע נשמעים כמעט כאוקסימורון.


- פרסומת -

כיצד יתכן שמצד אחד התיאוריות הפסיכואנליטיות המרכזיות: תיאורית העצמי, תיאורית יחסי האובייקט ותיאורית ההתקשרות רואות את תחילת החיים של האדם כתקופה המעצבת במידה רבה את האדם הבוגר ואינן מתייחסות להיבטים והצרכים הביולוגיים של חייו שהם כל כך דומיננטיים בתחילת החיים ?

כמובן שהפסיכואנליזה בפרקטיקה עסקה, בעיקר בתחילת דרכה, ביצריו ודחפיו של האדם ועל היצר המיני התבססה תחילתה של הפסיכואנליזה. למרות זאת, כאשר אנו רואים את הבסיס הראשוני לקיומו של האדם בעולם כמורכב גם ממימד ביולוגי ועל כך אין עוררין, עלינו להתייחס למציאות הפיזית של האדם ומהיכן הוא בא. הגישה האבולוציונית מאירה לנו ומבהירה לנו טוב יותר מכל גישה אחרת את הבסיס לטבע הביולוגי של האדם ולמוטיבציות המניעות אותו. מבחינה ביולוגית האבולוציה היא הכח האדיר ביותר המוכר לנו בטבע, ותפיסת האדם הנהוגה בפסיכואנליזה במנותק מהכוחות האבולוציוניים המעצבים אותו היא תוצאה של בילבול בין תפיסת האדם כקונספט מופשט שנהוגה בתיאוריות פסיכואנליטיות לבין המצב הקיומי של האדם כיישות ביולוגית בעלת מאפיינים נפשיים.

אם הפסיכואנליזה לא הטמיעה את המימד הביולוגי של הקיום האנושי התייחסותה למימד הטרנסצנדנטי של הקיום ולמימד החברתי-תרבותי היתה כמעט פובית. מימדים אלה של הקיום האנושי התקשרו למסורת הפילוסופית הארוכה של המערב ששאלה את השאלות הבסיסיות: מהו האדם ? האם יש לחייו משמעות ? מהם יחסי הגומלין בינו לבין סביבתו ותרבותו ? השאיפה המדעית של הפסיכואנליזה בתחילת דרכה גרמה לה להתבונן בשאלות אלה מרחוק בכדי ליצור נתק עם המסורת הפילוסופית המערבית ולתת עצמאות לדיסציפלינה החדשה ששרשיה במדע הרפואה והמוקסמת מחקר הכוחות הפנימיים, המיסתוריים והבלתי מודעים בנפש. כל זאת למרות שברור שכל דפוסי החשיבה, והרגש של האדם מוטמעים בשפה ובסמלים התרבותיים המקובלים בחברה. נראה שכאן התקיימה אמונה ששפת הלא מודע היא האספרנטו של הנפש – השפה האוניברסלית שממזערת את משקלם של דפוסי החשיבה והרגש וקשרם לחברה ולתרבות ושניתנים לחקירה פילוסופית מסורתית.

כך הפכה הפסיכואנליזה למעין יציר כלאיים של תחום פוסט-מודרניסטי שמצד אחד אינו מחפש את האמת המדעית או העובדתית שאותה חיפש פרויד אך שמשתמש עדיין בכלים שהציע פרויד של ההרמנויטיקה שמטרתם לחשוף את נפש האדם ולגלות את האמת. הפסיכואנליזה הפכה לתחום שמתממש במודל הרפואי עם הטרמינולוגיה הרפואית של תירפיה, קליניקה, אטיולוגיה ופסיכופתולוגיה אך אשר אינו מחפש לרפא אלא ליצו++ר חיים משמעותיים ואוטנטיים יותר. הפסיכואנליזה הפכה לתחום שנעשים בו מחקרים מדעיים אך שאינו מגדיר את עצמו כמדע, לתחום שמקיף את כל הקיום האנושי אך שמתבדל ומתכנס בתוך עצמו ואינו שואב ידע או יוצר אינטראקציה עם תחומי מדע רלבנטיים אחרים שקשורים גם הם לקיום האנושי .

נראה שכיום לאחר יותר ממאה שנים של קיום שבהם הפסיכואנליזה הפכה לאחד הכוחות האינטלקטואליים המעצבים המרכזיים של המאה ה20 יכולה הפסיכואנליזה להשתחרר מתסביכי הילדות שלה ולהרגיש בוגרת וחזקה בכדי לבצע את מה שהיא מצפה מכל מי שבא לטיפול. לעבד את ההדחקות המסיביות שלה לגבי תמונת האדם ולהתמודד עם השאלות העיקריות של ה BEING שלה.

השחרור מההדחקות המסיביות של הפסיכואנליזה יאפשר תפיסה אקסיסטנציאלית-הוליסטית של האדם שלפיה האדם יונק משורשיו הביולוגיים, משתתף בעיצוב ומקבל את עיצובו מהכוחות החברתיים –תרבותיים שבתוכם הוא מתקיים, מגבש את יחודו מהכוחות הסמויים המניעים את העצמי, ושואף ללא הרף לחרוג מעבר לתחומי העצמי שלו. כל מטפל נתקל במאפיינים אלה של הקיום האנושי בקליניקה אך התיאוריה הפסיכואנליטית ממשיכה להתמקד בחשיפת הכוחות הלא מודעים ובמציאת הגדרות שונות ונוספות להם חדשות לבקרים. זאת למרות שמטרת חשיפה זו שהיתה בעבר חשיפת האמת חדלה כיום להתקיים. תפיסה אקסיסטנציאלית-הוליסטית כזאת בפסיכואנליזה משלבת באופן טבעי גישות התפתחותיות, גישות פסיכואנליטיות, תיאוריה אבולוציונית לימודי התרבות ומדעי המוח. בנוסף לכך היא גם יוצרת סביבה "מאפשרת" לחקירה מדעית של עקרונות הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה.

מאז לידתם של הפסיכולוגיה, הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה חיפשו האבות המייסדים בתחומים אלה להתקרב ולהתבשם מהצלחתם הפנומנלית של מדעי הטבע של תקופתם. נסיונות עקרים אלה הביאו מצד אחד ליישום לא מוצלח של מודלים ליניאריים-סיבתיים לתהליכים נפשיים מורכבים כמו למשל בפסיכולוגיה ניסויית, מצד שני חוסר ההלימה המוחלט של התיאוריה הפסיכואנליטית למדעי הטבע של תחילת המאה הביא לבידוד של הפסיכואנליזה בקרב המדעים, לסגירותה ולהעמדתה החד משמעית בתחום מדעי הרוח. כיום באופן מפתיע אנו מבחינים שמדעי הטבע המודרניים התקרבו במידה רבה לתחומים הסובייקטיביים של חקר נפש האדם וביניהם הפסיכואנליזה, הפסיכולוגיה והפסיכותרפיה.

בעוד שהמדע הקלסי התאפיין בתפיסת עולם סגורה, סיבתית, אובייקטיבית וליניארית המדע של ימינו מדבר על מערכות פתוחות, מורכבות, דינמיות, ולא ליניאריות. מחקרים במזג האויר, במערכות האקולוגיות בתהליכים אבולוציוניים או בפעילות המוח מצביעים כולם על אותם עקרונות שלפיהם השינוי הוא תוצאה של התפתחויות במערכות מורכבות הפועלות באינטראקציה ובמעגלי משוב הדדיים. המדע המודרני פחות מחפש את הניבוי הנקודתי ויותר עוסק בחקר תהליכי כאוס. הוא נוטה להתמקד יותר בחקר התהליך מאשר במחקר החומר, במחקר שדות של השפעה יותר מאשר במחקר נקודתי של אובייקטים, בויסות עצמי יותר מאשר בהשפעות מכניסטיות חיצוניות. כל אותן התפתחויות במדע המודרני מאפשרות מיפגש מוצלח יותר מאשר בעבר בין הפסיכותרפיה הפסיכואנליזה ומדעי הטבע.


- פרסומת -

מחקר מדעי בינתחומי בתחום הפסיכותרפיה והפסיכואנליזה לא ייעשה בכלים של המדע הקלסי כפי שניסו בעבר לבצע ללא הצלחה מרובה. מחקר מודרני יכול להיעשות ע"י יישום של תיאוריה אבולוציונית, חקר המוח, תורת המערכות הכללית, תורת האינפורמציה, ואתולוגיה שיכולים לתרום לחקר הקוראלטים האובייקטיביים של הסובייקטיביות האנושית. בדרך זו נוכל להבין טוב יותר ולהגדיר מחדש בראייה רב תחומית את נפש האדם ואת הפעילות המורכבת מאין כמוה של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה.

 

ד"ר ארנון לוי

יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה

www.dr-arnonlevy.com

 

האם פסיכותרפיה היא ריפוי הפרעות נפשיות ? אם כן כיצד נתייחס לדבריו של מיטצ'ל כאילו מטרות הטיפול המודרני הם לסייע למטופל לייצר התנסויות שאותן הוא חווה כמשמעותיות, אוטנטיות ובעלות ערך ? אם אלה הם מטרות הטיפול המודרני איננו עוסקים בריפוי או באנליזה של הפרעות אלא בתהליך העשרה מסוג אחר שעלינו לתת לו שם מתאים.
?
פרויד תיאר מטרות אלה במשפט המפורסם:"היכן שהיה הלא מודע יהיה המודע". הפרדיגמה הטיפולית הפרוידיאנית התבססה במידה רבה על הידע של המטפל שסייע למטופל לפתח תובנות ול"הרפא" מפנטזיות של הילדות, חרדות אירציונליות, וקונפליקטים ליבידינליים לא מודעים. המטופל הפרוידיאני ציפה מהמטפל-הרופא להבריאו בעזרת הידע הפסיכואנליטי, ההבנה וההסתגלות החברתית הנורמטיבית.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכואנליזה, פסיכותרפיה
טלי פרנקל-הוכמן
טלי פרנקל-הוכמן
פסיכולוגית
מודיעין והסביבה
תמר (ורנר) גרנט
תמר (ורנר) גרנט
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
ירושלים וסביבותיה
מיטל לוי עומר
מיטל לוי עומר
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
דורית נוי-שרב
דורית נוי-שרב
פסיכולוגית
ירושלים וסביבותיה
לילך לבנה
לילך לבנה
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), יקנעם והסביבה
אירית כהן
אירית כהן
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, כרמיאל והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ארנון לויארנון לוי8/3/2005

על אי הרלבנטיות של הידע. שלום עודד
 
תודה על המחמאות. הדוגמא שאתה נותן מאירת עיניים. היא מצביעה על הפער שבין התיאוריות השונות שמבוססות כולן על השערות שמכונות בשפת האפיסטמולוגיה של המדע מבנים תיאורטיים. כל זה טוב ויפה אך הבעיה שנושא המחקר אינו הסובייקט האנושי אלא מבנים תיאורטיים אחרים (ממנגנוני הגנה מסוימים אנו מסיקים על מנגנונים אחרים יותר מורכבים ומופשטים). העמיתים שלנו חוששים כ'כ לא לשמוע על עוד מושג חדש אופנתי במקום להתעמק בפעולה שהם מבצעים.

עודד נוהעודד נוה5/3/2005

אינטגרציה, קנאה ופוליטיקה. לארנון לוי,
אני מבקש לברך אותך על מאמר מצוין, מאיר עיניים בטווח הרחב שבו, עומק היריעה והיקף הידע שאתה מגלה. כה לחי!
את ההתדיינות שלי עם המאמר אני מעדיף לרכז בשלשה תחומים – אינטגרציה, קנאה ופוליטיקה. אני מגיב ממקומי כפסיכודרמטיסט, פסיכותרפיסט,  מסיים תכנית התעודה לאנליזה קבוצתית, כמורה לנבוכים וכנבוך. החשיפה המתמדת לידע, מידע ומחקר שיוצרת התפוצצות מידע, הופכת למבלבלת ומורכבת כיוון שהקריאה האינטרנטית אינה מאפשרת העמקה עיבוד ודיון מספק, ובכך מייצרת ידע חלקי. בנוסף מתקיים בידול וקיימת נטייה להסתגרות בין האסכולות האנליטיות השונות.
קיים פער חשיבתי מהותי בין החשיבה האירופאית והאמריקאית - ובאמריקה בין המורשת הדוברת אנגלית לזו הדוברת ספרדית והגישור ביניהן נראה לעיתים בלתי אפשרי. למשל, באירופה קבוצה אנליטית מונה 7-8 משתתפים, החלטה הנובעת  מרציונל חזק וניסיון קליני של פוקס. לעומתו, לואיס אורמונט,מניו יורק, עובד עם 12-14 משתתפים בקבוצה האנליטית, גם כן מתוך רציונל חזק. נראה לי שתהליך אינטגרטיבי מכליל הוא זה שיתייחס לכל התיאוריות לא כמתנגדות  אלא כמשלימות כמו שניתן לעשות למשל עם מלני קליין, מרגרט מהלר ופרויד כאשר מניחים את המרכיב הקריטי בהתפתחות האנושית, לשיטתם, ברצף. זיהוי ספציפי של צרכי המטופל יתאפשר מתוך תפיסה מקיפה וליניארית שנועדה להיענות לצרכיו, כולל  התערבות התנהגותית וקוגניטיבית על פי הצורך, והתייחסות דיפרנציאלית ולא מבוססת שיטה. למשל המעשה הטיפולי עם מי שמודע יתר על המידה, ללא יכולת יישום, מה שאני מכנה 'קללת המודעות', צריך לדעתי לעבור לעבודה אינטרסובייקטיבית, אקטיבית ומבוססת בעיקרה על הנעשה בחדר. 
אני עדיין מושפע מיום העיון בנושא הקנאה שהתקיים לפני כמה שבועות בהרצליה מטעם המכון לאנליזה קבוצתית בשיתוף האגודה לטיפול קבוצתי. הקנאה הבינשיטתית והבינארגונית עדיין לא התבררה לעומקה באופן כזה שתהפוך ממכשילה וגורמת להסתגרות רעיונית ומחשבתית, ויוצרת מאבק, למאפשרת תהליך יצירתי בבחינת 'קנאת סופרים תרבה חכמה'. אולי פרויד הוא זה  שהניח את הנדבך למורשת ולאתוס בשדה האנליטי של המאבק הקינאתי והתחרותי הבינדורי, במערכת היחסים המורכבת שלו עם יונג, כולל גירושו של יונג מחצרו, ומגן העדן האנליטי שלו.  מערכת היחסים בין האנליזה האישית לקבוצתית היא סביבה נוספת בשדה האנליטי בה קיים לדעתי מאבק קנאתי ותחרותי. אני מאוד עסוק בשאלת האינטגרציה של האנליזה הקבוצתית והפסיכודרמה. למעשה אני חבר בפאנל שמיועד להעלות את הדילמה הזאת בכנס הקבוצות ביולי.
הנושא האחרון הוא פוליטי. התחום האנליטי  בהשכלה הגבוהה נמצא מחוץ לספקטרום האקדמי האוניברסיטאי הפורמלי. כל המכונים האנליטיים באסכולות השונות, אינם מוכרים על ידי המדינה ומוסדותיה,כשווי ערך אקדמיים, כולל ההכשרה בבתי הספר לפסיכותרפיה ומסגרות ההכשרה בטיפול קבוצתי. תכניות ההכשרה השונות הן מחוץ לטווח התארים ומהוות לימודי חוץ, או לימודי המשך שאינם מזכים בתואר אלה בתעודה בלבד,כאשר רוב התעודות אינן מוכרות ע'י המדינה ואינן מצויות במסגרת החוק.  זה המצב בישראל וברוב מדינות העולם וכאן לדעתי צריך לרכז מאבק.  הכללה של התחום האנליטי בשלמותו בתוך מערכת ההשכלה הגבוהה הייתה מאפשרת העמקת הקשר בין התהליכים האינטרפסיכיים, הביולוגיים, החברתיים, הגנטיים, והנוירולוגיים בתוך מערכת מזינה, הדדית ומאפשרת  והייתה מניחה בכפיפה אחת, את הבסיס למחקר של הגישות השונות בפסיכותרפיה ולפיתוח מודלים העונים על צרכי התקופה המשתנה, בה אנו חיים.
עודד 

יהושע לביא - פסיכולוג קליני ואנליטיקאי קיהושע לביא - פסיכולוג קליני ואנליטיקאי ק5/3/2005

ושמא המטופל הוא זה שיודע למה הוא זקוק!. למרות הסקירה המאלפת של דר' ארנון לוי מתוך הדיסציפלינה הפסיכואנליטית עצמה, הרי שטווח שאילת השאלות שמציע לוי מוגבל ומגביל כאחד. לוי מסתמך על השאלות ששאל מיצ'ל את עצמו ואותנו ומנסח זאת כך: 'מיטצ'ל תימצת בעיה זו בשתי שאלות נוקבות: למה זקוק המטופל ? ומה יודע האנליטיקאי ? האם הידע של האנליטקאי ניפגש עם הצרכים הראשוניים של המטופל במהלך המיפגש הטיפולי ?'
והרי ניתן לשאול קבוצת שאלות אחרות לגמרי. למשל:  1. מי הוא זה שיודע למה זקוק המטופל?   2. האם המטפלים יודעים למה זקוק המטופל?   3. האם המדריכים של המטפלים המודרכים, יודעים למה זקוק המטופל של המטפלים המודרכים?    4. או שמא המטופל עצמו יודע למה הוא זקוק?  
וקבוצת שאלות נוספת:  5. מהו מקור הידע של האנליטיקאי?  6. האם מקור הידע של האנליטיקאי הוא הידע הקליני שעבר אליו מדורות קודמים של אנליטיקאים?  7. האם מקור הידע של האנליטיקאי בא ממחקרי התפתחות התינוק האנושי?  8. או שמא גם כאן מקור הידע של האנליטיקאי בא מחקר משותף שלו ושל המטופל הספציפי?    9. ואולי הידע של האנליטיקאי נבנה תוך כדי חקר טיפולי משותף לו ולמטופליו הספציפיים ביחס לחייהם, ובהשוואה בלתי פוסקת לידע הקליני וההתפתחותי הכללי שהולך ומצטבר כל הזמן?
ואת השאלה העשירית ניתן לנסח כך:  10. האם המודל הרפואי 'רופא חולה' מספק אותנו או שמא זקוקים אנו למודל חלופי - 'רופא חולים'? מודל שמספקת לנו הדיסציפלינה האנליטית-קבוצתית.
אני מאמין שניתן להוסיף עוד שאלות רבות. שהרי שאלות הם אלו שמפתחות את המדע כמו גם את המטופלים שלנו, ולא תשובות!
בהקשר זה חשוב להרחיב את גבולות הדיון ולהוסיף אליו את הפרדיגמה שעומדת בבסיס הטיפול האנליטי-קבוצתי, והפרקטיקה הטיפולית שהתפתחה בעקבותיה. פרדיגמה זו רואה את האדם כמי שיודע למה הוא זקוק, בתנאי שתיתן בידו את האפשרות לחקור יחד עם אחרים, ולשאול שאלות לגבי הסימפטומים או הסבל שאותם הוא מביא לטיפול.
בחליפת מכתבים מ-1932 בין זיגמונד פרויד בן ה -76 (מייסד הפסיכואנליזה) לבין זיגמונד היינריך פוקס בן ה-34 (לימים מייסד האנליזה הקבוצתית), כותב פרויד הזקן לפוקס הצעיר את הדברים הבאים: 'הרבה מהביקורת שציינת במכתבך היא למרבה הצער מבוססת היטב. לדידי, האכזבה הגדולה ביותר באנליזה טמונה בכך שאין היא מביאה לשינוי גדול יותר בפסיכואנליטיקאים עצמם. אף אחד לא העמיד זאת עדיין כנושא למחקר: איך ובאיזו דרך נמנעים פסיכואנליטיקאים מההשפעה של האנליזה על אישיותם הם? הבה נקווה שקיימים מניעים אחרים וחזקים יותר לחברות (במכונים הפסיכואנליטיקאים) מאשר הקשר אלי! שכמובן לא ישרוד את הקיום שלי!'  
בדברים אלה חזה פרויד את הסכנה של 'ידע' בלתי-ביקורתי, שמועבר בציר ההכשרה וההדרכה 'כתורה מסיני'. ידע שעלול מושת על מטופלים 'הר כגיגית'.
פוקס - תוך שהוא יוצר מהפך פרדיגמתי ופרקטיקה חדשה בעקבותיו - יצר מרחב פתוח לחקר משותף וביקורתי הן של האנליטיקאי/ת הקבוצתי/ית, והן של מטופלי/ות הקבוצה. במרחב זה חוקרים המטופלים והמטפלים את השאלה: למה זקוק כל מטופל? 
הערה נוספת ביחס למאמר מאיר העיניים של דר' ארנון רולניק קשורה לויניקוט. אין ספק שמחקריו הקליניים של ויניקוט עומדים במרכז התורות האינטרסובייקטיביות וההתיחסותיות, למרות השפעה גדולה של קלינאים והוגים אחרים. לוי מזכיר את ריפוי ה'עצמי הכוזב' וחיפוש ה'עצמי האמיתי' כשני עמודי תווך שעומדים בבסיס הפעולה הטיפולית העכשווית. אני מציע לא לשכוח שויניקוט ראה ב'עצמי הכוזב' מערך הגנתי שנוצר במטרה לשרוד כשלים התפתחותיים. והמאפיין המרכזי ב'עצמי הכוזב' הוא חוסר היכולת היצירתית לשאול שאלות ולדעת למה הוא זקוק? 
כך שאם אנו מספקים מרחב טיפולי ויניקוטיאני ש'מחכה' למטופל כדי שימצא בעצמו ובאופן יצירתי למה הוא זקוק? או מצע (מטריקס) קבוצתי פוקסיאני, שמתפתח ו'מחכה' למטופלים שיחפשו ויחקרו בעצמם למה הם זקוקים?  דיינו!    
 
   
 
 
 
     
 
 

Meir Kuzari (Kozarinsky)Meir Kuzari (Kozarinsky)28/2/2005

פסיכותרפיה ופסיכואנליזה. [ל"ת]. שאלות המאמר נראות לי די אקטואליות. הגיע זמן לחשוב על פסיכותרפיה אנטגראטיבית  המבוססת על פסיכולוגיה הוליסטית אינטגראטיבית. אולי אפשר לארגן קבוצת חשיבה בנושא. מאיר.

ד"ר עידית שלוד"ר עידית שלו20/2/2005

הכל צפוי והרשות נתונה. שלום ארנון,
מאד אהבתי את הרצאתך, ואני שמחה על ההזדמנות לקרוא ולהגיב, (אף שלצערי הרב החמצתי את הכנס). ההזדהות שלי רבה עם המגמה שאתה מזהה להתפתחות עקרונות מטה-טיפוליים.
אני סבורה שבעידן פוסט מודרניסטי הניסיון להתרפק על השורשים ההסטוריים של התפתחות הטיפול, תוך נסיון לנחס לתוכם גישה מדעית אמפירית מחד, חוויה סובייקטיבית או אינטרסובייקטיבית מאידך, ועדין לקרוא לכל זה באותו שם היסטורי, הינה בעייתית, ויש לקוות, שאינה אלא שלב בינים בדרך לפיתוח גישה אינטגרטיבית הכוללת עקרונות יסוד מטה-טיפוליים.
יפה לראות, שגם המחקר המדעי הפסיכולוגי, שאולי בוסס בעבר על עקרונות סיבתיים, אינו קופא על שמריו ועוסק כיום בהקשרים בינתחומיים, ובעקרונות מטה-תיאורטיים. כך, אישיות בגישה חברתית-קוגניטיבית, מוגדרת כאוסף הרלציות המשתנה בין קוגניציה, מוטיבציה ורגש. גם במחקר הנפרד של התחומים הללו כל תחום מנסה לפתח עקרונות של מטה-חשיבה (מחקר במטה-קוגניציה, חקר עקרונות מטה-רגשיים המוגדרים כאינטיליגנציה רגשית, ועוד). אחת הדוגמאות היפות מתבטאת בזרם המחקר המרכזי בתחום פסיכולוגיה חברתית ואישיות העוסק בפקטורים מטה-תיאורטיים אותם הזכרת כגון: צרכים אנושיים, השגת מטרות, רלבנטיות ומשמעותיות. המחקר המדעי המודרני משלב קשרים בין גנים למבנה אישיותי מוטיבציוני ומזהה קשרים לא רק בין אבולוציה לקוגניציה, אלא גם בין צרכים ומניעים למבנה ביוכימי. 
עדין, כדי לקרב בין חגיגות ההתפתחות התיאורטית והמדעית למציאות הטיפולית היומיומית מסתמן לדעתי פער אפשרי בין החשיבה האינגרטיבית לביצוע בקליניקה. אני יכולה לחשוב על שתי בעיות מרכזיות:
1. בעייה של חוסר אינטגרציה במתודה הטיפולית. יכולה להתגלות כאשר יש מעברים חדים מגישה לגישה גם כשמטרות הטיפול ברורות מוגדרות ואינן תלויות בגישה טיפולית אחת (מאד אהבתי את הביטוי מחלת האי מודעות...למרות שיש משמעות רבה למודעות גם בטיפול קוגניטיבי, ויש גם לא מודע קוגניטיבי, ששונה מהלא מודע הדינמי)
2. בעייה של הפנמת עקרונות העבודה ע'י המטופל. כאשר העבודה בגישה אחת שקיפותה היחסית עוזרת לתהליך הלמידה וההכללה של המטופל:הוא למשל לומד לחפש את הפתרונות בעבר, לפרק קשרי למידה לא פונקציונליים, לאתגר מחשבות שליליות וכו'. השאלה היא האם הענין והרבגוניות של המטפל שרואה את הקשרים בין התחומים לא עשויים לפגוע בהקשר זה בקצב הלמידה של המטופל, שעדין לא מכיר את כל התבניות השונות להתבוננות וניתוח.
3. הרצון במשמעות: האין בני אדם מחפשים משמעות היסטורית לבעיותיהם? גם הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מדגיה את עומקם של תהליכי עיבוד כאשר הם נוגעים לעצמי, כך שהאם ואולי אנו בנויים להיות משועבדים למעין חיפוש פסאודו היסטורי..?
נהניתי מאד (ם מההזדמנות לנסח מחשבות),
עידית