"אז חיבקנו כריות..."
כיצד שינה הטיפול מרחוק בזום את חוויית המנחה בפסיכודרמה
מאת ד"ר דני יניב, ד"ר יהודית ריבקו וד"ר אסתי אבנון כלב
מגפת הקורונה העולמית יצרה מהפיכה בעולם הטיפול המכונה "טיפול מרחוק" (telepsychology). מה שהתקיים פעם כמובן מאליו בחדר סגור ובמרחק נגיעה, הפך במהירות לנוהל של מפגש אינטרנטי/וירטואלי, מפגש מרחוק, הסוחף מטפלים רבים – בין אם מבחירה ובין אם מחוסר ברירה. מאמרים וספרים רבים נכתבים בתקופה זו על אודות היבטים שונים של הטיפול מרחוק, וימי עיון וכנסים וירטואליים מתקיימים סביב הסוגייה שהפכה בוערת ממש בקהילת המטפלים לסוגיה.
במאמר זה נרצה לשפוך אור על חוויותינו כפסיכודרמטיסטים במהלך העבודה הטיפולית מרחוק במערכת זום, דרך העקרונות הבסיסיים שעליהם אנו נשענים: יצירתיות, ספונטניות, כנות, אמפתיה, אופטימיות, והתקווה והאמונה שכל אדם ראוי ויכול להתפתח. המאמר מכוון לפיכך לא לסקירה של מאפייני עבודה פסיכודרמטית בזום (ראו למשל: Rybko, 2021) אלא להצגת הטיפול בפסיכודרמה במערכת הזום מנקודת מבט אישית של המנחה. נעשה זאת באמצעות שזירת תיאורי חוויה אישית של הכותבים כמנחים מטפלים, שידגימו את השפעת השימוש בזום על העבודה הטיפולית באמצעות פסיכודרמה. עם זאת, נפתח ברקע קצר על אודות ה"מהפיכה".
טיפול נפשי מרחוק
מגפת הקורונה (COVID-19) שינתה דברים רבים בחיינו, ובכללם הדרכים שבהן אנו מתקשרים עם אחרים, משחקים ועובדים. המגפה השפיעה גם על דרכי התמודדות, כמו חיפוש אחר תמיכה חברתית לשיפור או לשמירה על בריאות נפשית. וכך, המגפה והנסיונות למניעת הפצתה, השפיעו גם על הדרך שבה מטפלים ומטופלים מתנהלים בפסיכותרפיה. בצד החיובי, השפעות אלה עשויות להגדיל את הנגישות לטיפול נפשי לאוכלוסיות באזורים מרוחקים, לאלו עם חרדה חמורה או לאלו עם מגבלות פיזיות המקשות על מוביליות. טרם פרוץ המגפה, רק כ-21% מהפסיכולוגים השתמשו אי פעם בטיפול מרחוק בפרקטיקה שלהם, ורבים דיווחו על אתגרים משמעותיים בשל כך. כמו כן, קלינאים רבים היו ספקנים טרום המגפה לגבי היעילות של הטיפול מרחוק, וחששו מהשפעה שלילית של אופן טיפול זה על היחסים הטיפוליים (Pierce, Perrin, Tyler & McKee, 2021).
האם המגיפה שינתה את התפיסה של מטפלים ואת הציפיות שלהם ביחס לשימוש בטיפול מרחוק? במחקר גדול שמנה 2,100 פסיכולוגים, פירס ועמיתיו (Pierce, Perrin, Tyler & McKee, 2021) תיעדו שימוש בעבר, בהווה ובעתיד של הטיפול מרחוק. לפני המגיפה רק כ-7% מהפרקטיקה של הפסיכולוגים כללה טיפול מרחוק. במהלך המגיפה כ-85% מעבודת הפסיכולוגים הייתה בטיפול מרחוק – עלייה של פי 12 בקירוב. בנוסף הפסיכולוגים העריכו שבעתיד, לאחר תום המגיפה, כ-35% מהפרקטיקה שלהם תהיה מרחוק. כלומר, נראה שמהפכת הטיפול מרחוק תישאר בשדה הייעוץ והטיפול עוד זמן רב, גם לאחר שוך המגפה.
לצד זאת, המחקר על טיפול מרחוק, פרטני, זוגי, משפחתי וקבוצתי, נמצא עדיין בחיתוליו ואיכותו עדיין מוגבלת (Weinberg & Rolnick, 2020). נחוצים מחקרים נוספים בנושאים כמו ביסוסה של נוכחות טיפולית מקוונת, והשוואת החוזה הטיפולי הנוצר אונליין לזה הנוצר פנים אל פנים (Weinberg, 2020). לפיכך בחרנו להביא במאמר זה את חוויית הטיפול בזום כפסיכודרמטיסטים בצורה פתוחה, ובדגש על נושאים אלה. כך, אנו נענים בענווה להמלצה להמשיך לחקור באופן אקטיבי את האתגר להיות בנוכחות טיפולית למרות אובדן האינטראקציה והקִּרְבה הגופניות.
יש לומר כי כל סוגי הטיפול הפסיכולוגי מושפעים מהמעבר המהיר מפגישות פנים אל פנים למפגשי אונליין דרך האינטרנט בעקבות המשבר. וכך, גם הנושאים שנסקור להלן נוגעים לרבים ואינם ייחודיים לפסיכודרמה. אלא שמאחר שפעולה פיזית, מגע ותנועה נמצאים בליבת החשיבה ושיטת העבודה הפסיכודרמטית, כמו גם המחשה קונקרטית, ניתן לומר שהשפעת המעבר לטיפול בזום מטלטלת את שיטת הטיפול הפסיכודרמטית באופן קיצוני יותר מאשר באופני טיפול אחרים. לפיכך חקר אתגרי התקופה והמענה להם בשדה הפסיכודרמה יכול לשמש כזכוכית מגדלת לבחינת השינוי המקצועי שמטפלים ומטפלות רבים נמצאים בעיצומו.
פסיכודרמה וטיפול מרחוק
בעוד שהפסיכודרמה היא במהותה טיפול קבוצתי, פסיכודרמטיסטים רבים עובדים גם עם יחידים. על כן נקודת מבטנו תכלול התייחסות הן לטיפול הקבוצתי והן לזה הפרטני באמצעות פסיכודרמה. ככלל נתמקד בנקודות שבהן ההסתגלות לעבודה בזום דומה בקבוצה ובמפגש פרטני, למעט היכן שיצוין במפורש השוני בין השניים.
בפסיכודרמה, ובטיפול באומנויות בכלל, אנו מזמנים את המטופלים, את הקבוצה, וגם את עצמנו כמנחים, לעבוד עם חוויות הנשלטות באמצעות התחושה לא פחות מאשר באמצעות החשיבה. מעט כמו תינוק התופס את העולם בחושיו, בטרם למד את השפה והמילים. במילה "תחושה" כוונתנו לאיכות של עיבוד מידע חושי, גופני, פרופריוספטיבי (חישה עצמית של הגוף ביחס לאיברי גוף אחרים ולמרחב) ואינטואיטיבי (ריבקו, 2018). מרכיבים אלה הם חלק מהגדרת הספונטניות, המהווה מצב נפשי חשוב ונחוץ בפרקטיקה הפסיכודרמטית Yaniv, 2018)).
למה הדבר דומה? לתיאור מילולי של לחיצת יד לעומת תחושת המגע של לחיצת היד ממשית. או לצפייה בהצגת תיאטרון מצולמת במסך המחשב כשאנו נמצאים בסלון הבית, בחדר העבודה או בחדר השינה, לעומת ישיבה באולם תיאטרון – עם הריח המיוחד לו, ב"מרחק יריקה" מהשחקן הנושם על במת העץ החורקת. הפסיכודרמה נשענת במידה רבה על יסוד ההמחשה הקונקרטית: על הזרקור של הראה את... ולא רק ספר על... (ריבקו, 2018) הפסיכודרמה לפיכך מתייחסת לחוויות חושיות בטיפול פנים אל פנים (ריח, מגע, קול וכו'), חוויות הממחישות מאוד את הפער לעומת החוויה בעת הטיפול בזום.
"אנו חושבים, מדברים וכותבים, ומעצם כך אנו מעוגנים במערך הייצוגים, במילולי ובסימבולי, ומתרחקים במידה כלשהי מהחוויה הגופנית, אולי נידונים לשאת נתק טרגי ממנה" (אהרוני, 2007, ע' 153). כפסיכודרמטיסטים, הנתק הטרגי הזה מהחוויה הגופנית מתעצם מאוד בעבודה בזום – המוגבלת למילה ולראייה חלקית מאוד, מוקטנת, ולעיתים מוצלת ומטושטשת – של אזור הראש והצוואר. אהרוני מדברת על כך שהחוויה החושית־גופנית היא תקשורתית, ונושאת מרכיב נפשי משמעותי הנשמט מתחומי השפה והמילים.
גם עבורנו, הממד הממשי והפיזי הוא כמסדרון המוביל אל משמעויות סימבוליות ומטאפוריות, שאיתן אנו עובדים. אוגדן קורא לכך "a story that cannot be told" (שם, ע' 157). גם אנו נוכחים לדעת, מתוך ההתנסויות בהנחיה בזום לעומת הנחיה פנים אל פנים, שהחוויה החושית־גופנית מספרת סיפור נפשי שלא יכול לעבור דרך הזום, או שהוא עובר בצורה חלקית וקטועה. בהנחיה מרחוק משהו חשוב ועיקרי ניטל מאתנו ומפריע לחוש בצורה אופטימלית את החוויה הפנימית של המטופל ושל הקבוצה. כשאנו נוכחים יחד במרחב פיזי, אנו שרויים יחד עם המטופל או עם הקבוצה בתוך חוויה חושית, המהווה נקודת חיבור הדדית. אהרוני מתייחסת לנקודת חיבור זו כאל "המקום שבו אהבת המטופל למטפל ואהבת המטפל למטופל נפגשות" (שם, ע' 151).
האם נפגמת האהבה בטיפול בזום? נחזור לנקודה זו לאחר שנסקור כמה מן האתגרים הניצבים לפתחנו. הפירוט שלהלן מתבסס בעיקר על שיחות בינינו ועל שיתוף הדדי בחוויה המקצועית והאתית של הטיפול מרחוק. כך, הגענו למסקנה שבעבודה באמצעות הזום ניצבים בפנינו שלושה אתגרים השלובים זה בזה. הראשון הוא טכנולוגי, השני הוא ההסתגלות הרגשית לשינויים בסטינג, והשלישי קשור בפרקטיקה הפסיכודרמטית.
טכנולוגיה ונראות
נוכחנו בכך שההיבט הטכנולוגי יכול להלחיץ, למרות שזו מערכת מוכרת וקלה להפעלה ובהחלט לא מסובכת. כך למשל אמרה אחת מאתנו:
למרות שהכרתי את מערכת הזום מעבודתי בעבר, מעולם לא הייתי המארחת, ולא נדרשתי להכיר את כל מה שהיא יכולה להציע. מצאתי את עצמי נאבקת עם 'יש / אין חיבור'; 'רואים/ לא רואים'; 'שומעים /לא שומעים'... הרגשתי התקפה על כל החיבורים, על כל החושים.
במקרים רבים מטופלים "שלטו" טוב יותר בכלי ונחלצו לעזרת המטפל. כך, העמדה ההורית של המטפל אבדה במידת מה, ולצד זאת המטופלים קיבלו כוח וסיפוק – בעיקר הצעירים שבהם:
נמנעתי מלהתמודד עם הטכנולוגיה. הפקרתי את ההחזקה, שגם היא אחד מתפקידיי ההוריים, בידי אחד מהמשתתפים. לא הסתרתי את הייאוש, התסכול והאכזבה מהשינוי הכפוי... לנוכח החשיפה במסך, אמרה מטופלת בקבוצה: 'את לא אוהבת זום... את נראית נבוכה מול המצלמה... את הרבה יותר גמישה ותנועתית'. היא ראתה לי. איזו מראה היא הציבה בפניי? האם הייתה זו השלכה? ואולי היא ראתה דבר שלא רציתי ולא הצלחתי להסתיר?
באופן טבעי, נראות הפכה להיות עניין מרכזי בזום, הנחלק לנראות העצמית ולראיית האחר:
מצאתי את עצמי קפואה, בוהה במסך, בוהה בדמותי הנשקפת אליי. אני לא מזהה את קולי, ולא את דמותי.
או:
מי יודע לאן אני מסתכל? מי יודע לאן מ י ש ה ו מסתכל? אף אחד. אין מפגש עיניים. קשה להאמין! לפעמים אני מוצא את עצמי מזיז את הראש ימינה ושמאלה בצורה מוגזמת ביודעין, בדומה לישיבה במעגל, כדי לתת – למי בעצם?! – את ההרגשה שאני אכן מסתכל ורואה כל אחד ואחת.
היבט נוסף של הנראות הוא מאמציו של המנחה ללמוד את השמות של חברי קבוצה חדשה המתקיימת בזום. לכאורה עניין טכני, אבל רק לכאורה. במלאכת החיבור בין אדם לא מוכר לבין שמו יש עיסוק אינטנסיבי מצד המנחה בכל אחת ואחד מן המשתתפים, ולכך יש חשיבות בהקמת תשתית הקשר הבינאישי. בזום זה קשה הרבה יותר, אולי משום שרואים מעט מאוד מתנועת הגוף, ואולי משום עודף המאמץ והקשב הנדרשים לעצם ההתנהלות בזום, והבאים על חשבון יעילותן של פעולות קוגניטיביות אחרות:
במפגש פיזי, אמיתי, אני משתדל ללמוד את שמות המשתתפים ולזכור אותם, ואני יכול לומר שבדרך כלל אני יודע את שמות כולם בסוף המפגש. בזום זה פשוט לא עובד. עוברים כמה מפגשים ואני עדיין לא שולט בחיבור של שם לפנים אצל כולם. זה מערער אותי.
ה"התקפה על החיבורים" שהוזכרה קודם קשורה לכוונתו של ביון (1959) במאמר המפורסם, משום שהזום כמוהו כפעולה המפריעה לחשיבה המילולית של המטפל וגם של המטופל. חלקנו חווה התנגדות שאינה אופיינית לקבוצה או למטופלים, וקושי להניע את הקבוצה או את המטופלים לפעולה. גם התנועה הרגשית כמו קפאה מאחורי המסך. ההשתתפות האותנטית והספונטנית, ה"פרועה" והאינטימית, המאפיינת את מפגשי פנים מול פנים נעלמה:
אני מנסה לאחוז במושכות המפגש בכוח, מנווטת כמו שוטר תנועה, מבקשת ומזמינה מטופלים להגיב ולהשתתף. ניסיתי בכל כוחי לגרום למטופלים לנוע, לפעול, אבל הם לא שיתפו פעולה. ראיתי פנים. עיניים ללא מבע ניבטו מתוכם. הרגשתי מצוקה בלתי מוכרת לנוכח השתיקות שהתרבו וככל שהם שתקו יותר כמעט שלא הצלחתי לשתוק... ולאפשר לתהליך להתרחש.
השפעות על הסטינג
הסטינג של מפגש הזום שונה מזה של הטיפול הקונבנציונלי יותר: גילינו למשל את הצורך בגמישות של כללי יסוד, כמו "לא אוכלים במפגש", "לא מאחרים" ועוד. חדר העבודה הטיפולי הוזז למטבח כי שם קליטת אינטרנט הכי טובה. זוג מטופלים עבר לחדר השינה בדיוק מאותה סיבה. הלבוש הפך פחות פורמלי. ומשום שבבית נמצאים ילדים בכל שעות היום, חלק ניכר מהמפגשים הפרטניים מתקיימים בשעות הערב המאוחרות, אחרי שהילדים הלכו לישון. ועדיין קורה לא פעם שהחיים – בדמות ילדים, בן משפחה מבוגר או חתול – חודרים אל תוך המפגש הטיפולי ללא התראה. הסודיות והדיסקרטיות, קודש הקודשים של המפגש הטיפולי, מופרים באחת. לעיתים מופיע על המסך ריבוע ריק כי מישהו פרש, נעלם ולא הודיע. מה עושים?
אני מנחה שיח בקבוצה ופתאום חולפת דמות ברקע. אני קופא ונשימתי נעתקת. מה לעזאזל...?! מיד אני חושב מה חשים האחרים בקבוצה? האם כולם הבחינו בכך? הדמות כבר יצאה מהריבוע. אני מתלבט רגע אם לעצור את השיח ולהתייחס. ומחליט שכן.
עוד בענייני סטינג קשור המאמץ המשותף של מטופלים ומטפלים כאחד להצליח לשמור על רצף טיפולי בתוך הסגר. הדבר משמעותי במיוחד בימים מאתגרים אלו, משום שהדבר מאפשר לשמור על חוויה של תפקוד ושל משמעות:
כשאמרתי למטופלים שאני יוצאת לחופשה של שבוע נשאלתי אם נוכל להיפגש בזום במהלך השבוע. השאלה עלתה מכמה מטופלים. כמובן שיכולתי לסרב אבל הרגשתי שדווקא בזמנים אלו המפגש היה חשוב – גם אם הוא יתקיים בזום.
בדומה לאם הצריכה להסתגל למציאות חדשה שבה ילדיה עזבו את הבית כדי לחפש עצמאות ולמצוא את דרכם בעולם, המטפלת צריכה להסתגל לרעיון שההגדרה השתנתה, הקשר נשאר אך הוא התפתח למשהו חדש. הבנה טובה יותר של האימהות הטיפולית יכולה ליצור, עבור המטפלת, הבנה טובה יותר של האתגר החדש הניצב לפתחה.
השפעות על הפרקטיקה הפסיכודרמטית
לצד ההיבטים הראשוניים והבסיסיים הללו הקשורים למגבלות המפגש האנושי והבינאישי בזום, ישנן כמובן השלכות מקצועיות ומעשיות הנוגעות לעבודה הפסיכודרמטית:
נאלצתי לצמצם את הטכניקות הפסיכודרמטיות המגוונות לכדי יותר הבעה מילולית ועבודה אישית בנוכחות הקבוצה. הרבה יותר כתיבה, ציור וקלפים השלכתיים, ללא פעולה פיזית וללא דרמטיזציה של האירוע. חילופי התפקידים – שהם טכניקה מרכזית בפסיכודרמה – אומנם התקיימו, אבל באופן פלקטי וחד ממדי. במפגשי הפסיכודרמה בקליניקה מתקיים על פי רוב מפגש פיזי, קרוב. חיבוק למשל הפך בזום לאקט מילולי, כשכל אחד מחבק את עצמו, ונותר מרוחק. חיבקנו גם כריות שנמצאו בהישג יד.
כדי להבין את עומק ההשפעה של הטיפול בזום על הפרקטיקה הפסיכודרמטית חשוב לדעת כי בעת ההנחיה, הפסיכודרמטיסט מחפש כל העת מטאפורות פעולה ((action metaphor למילים הנאמרות, לפעמים כלאחר יד. לאחר מכן הוא מזמין ואף לעיתים משדל את הפרוטגוניסט "לפעול את המטאפורות הללו". זאת מתוך אמונה עמוקה בכוחה של פעולה כערך מוסף על המילה. באמצעות הפעולה המטופל חוקר את עולמו הפנימי, מגלה תובנות לגבי עצמו ולגבי סביבתו, מתנסה גם במה שלא קרה ומפתח מיומנויות חיים עתידיות. הפעולה הדרמטית קודמת ומניעה לפעולה הנפשית והרגשית (ריבקו, 2018). כל זאת נעשה גם בטיפול הווירטואלי, אבל המנחה נתקל בחומה שקופה: ריבועי הזום. פעולה, נשמת אפה של הפסיכודרמה, הופכת להיות במרחב זה מוגבלת מאוד, ולעיתים פשוט בלתי אפשרית. יקל על כן להבין אמירות רווחות של פסיכודרמטיסטים מתחילת "עונת הזום", אי שם במרץ 2020:
כשנשאלתי לפני "עידן הקורונה" לגבי האפשרות שלי לטפל באמצעות מסך, תשובתי הייתה חד משמעית: לי זה לא מתאים. אני לא מאמינה שניתן לקיים טיפול פסיכודרמטי בזום.
עם זאת, לחיים יש כוח משלהם, ומגבלות העבודה בזום הביאו אותנו להיות יצירתיים בחיפוש דרכים ליצירת פעולה ואינטימיות עם המטופלים למרות הנסיבות הקיימות. המאמצים לשמור על יצירתיות וספונטניות במהלך הטיפול בזום מזכירים את דבריו של ד"ר יעקוב לוי מורנו, אבי הפסיכודרמה, שאמר שבכל אדם יש מעיין של יצירתיות, אלא שלעיתים נסיבות החיים חוסמות את המעיין הזה. כמו אבן הנמצאת על המעיין ומי שעובר במקום לא יודע שתחתיה זורמים מים חיים. תפקידו של המטפל, לדברי מורנו, לסייע למטופל לגלול את האבן מעל פי המעיין ולגלות מחדש את המים החיים הזורמים תחתיו. כך למשל במפגש בזום עם ילדה:
שיחקנו "חם קר" בדמיון. הילדה, שהכירה היטב את חדר העבודה שלי, "החביאה" חפץ דמיוני ואני הייתי צריכה למצוא אותו כשהיא מכוונת במילים חם וקר בלבד.
חלק מהשינויים יצרו חוויה של אינטימיות עם המטופלים שחיפתה מעט על העובדה שלא נפגשנו פנים אל פנים. לדוגמה:
בחרתי לכלול את התפאורה של המפגש ואת הלבוש של המטופלים כחלק מהמפגש הטיפולי. כך למשל ביקשתי מבני הזוג שנפגשו איתי בחדר השינה להחליף תפקידים עם המיטה שלהם ולתת לה לספר מה היא רואה, חושבת ומרגישה ביחס אליהם, ומה המיטה הייתה רוצה לומר להם לו הקשיבו לה. ההזמנה אפשרה לצלול לנושא מרכזי בטיפול.
סיכום
לצד ההכרה הבלתי נמנעת והכואבת שהפרקטיקה הפסיכודרמטית בזום מידללת ומתמעטת, טיפולים ותהליכים ממשיכים להתקיים ברוח הפסיכודרמה גם במהלך מגפת הקורונה. טיפול בזום באמצעות פסיכודרמה הוא הכרח אפשרי. כמאמר השיר "אדם בסך הכל צריך אדם". הקשר האנושי ממשיך להתקיים, אולי אף ביתר שאת, בתקופה של ריחוק חברתי. ואולם יש בכך בהחלט פריצת גבולות שלא שיערנו שנפרוץ.
חלק חשוב בהתמודדות עם המגפה הייתה ההכרה בכך שנוצרו ביתר שאת תהליכים מקבילים. בחיים האישיים שלנו התמודדנו עם תמות דומות של בידוד חברתי, של געגוע, ושל היעדר מגע פיזי קרוב עם היקרים לנו. שכללנו את מיומנויות ההתערבות מתוך מודעות לתהליכים המקבילים. כאשר "מזיזים לי את הגבינה" והמגננות מתרופפות, נדרשת אופטימיות ונדרש להיזכר באמונה בכוחותיי להתגבר על הקושי, כמו גם באמונה במסוגלותם וביכולתם של מטופליי.
הטיפול מרחוק עשוי להישאר איתנו גם לאחר המגיפה. לכן יש מקום לאמן פסיכודרמטיסטים בשימוש יעיל באמצעי טיפולי זה, ובשיפור ביטחונם בשימוש בטכנולוגיה הזו. כפי שעשויות להיות לטיפול מרחוק יתרונות עבור מטופלים, גם עבור המטפלים יש יתרונות, כגון חיסכון כלכלי ונוחות. מטפלים, כמו גם גופים מוסדיים, יצטרכו להתאים את עצמם למציאות חדשה. שימוש גובר וצבירת ניסיון עשויים להגביר את הביטחון העצמי של פסיכודרמטיסטים (ושל מטפלים בכלל) ואת יעילות ההתערבויות הטיפוליות שלהם מרחוק.
מקורות
אהרוני, ח. (2007). אהבה יומיומית. שיחות, כא (2).
ריבקו, י. (2018). נעשה ונשמע: לחוות וללמוד פסיכודרמה וטיפול קבוצתי. תל אביב: ספרי צמרת.
Rybko, J. (2021). Group Therapy, Individual Therapy And Supervision Group in “Corona-Days”. The Edge of Knowledge: The Future of Professional Psychology, 3. Retrieved on 4/2/21: https://psychology...-days/
Pierce, B. S., Perrin, P. B., Tyler, C. M., McKee, G. B., & Watson, J. D. (2021). The COVID-19 telepsychology revolution: A national study of pandemic-based changes in U.S. mental health care delivery. American Psychologist, 76(1), 14-25.
Weinberg, H. (2020). Online group psychotherapy: Challenges and possibilities during COVID-19—A practice review. Group Dynamics: Theory, Research, and Practice, 24(3), 201-211.
Weinberg, H. & Rolnick, A. (2020). Theory and Practice of Online Therapy: Internet-Delivered Interventions for Individuals, Families, Groups, and Organizations (Eds). New York, Routledge
Yaniv. D. (2018). Trust the process: A new scientific outlook on psychodramatic spontaneity training. Front. Psychol. 9, Article 2083, 1-11.
