היחסים האדיפליים בין המיכל למוכל
מאת אילן דינר-דדון
המושגים "מיכל" ו"מוכל" משמשים את ביון כדי להסביר פונקציה מרכזית במבנה הנפש, הקשורה בין השאר לחשיבה וליצירה של ידע חדש (שביון מסמן בסימון K). בעקבות ביון, נהוג להבין את הפונקציה מיכל-מוכל בהקשר דיאדי, כמקבילה ליחידה אם-תינוק. במאמר זה אבקש לבחון לעומק את האיכויות הרגשיות הכרוכות ביצירת ידע חדש לפי ביון, וכחלק מכך אציג קריאה מחודשת ברעיונותיו ואנסה להראות שהפונקציה מיכל-מוכל עשויה לייצג משולש יחסים.
ביון (2004 [1962]) מתאר את המוכל כמורכב מרשמים חושיים שכל הזמן מתחלפים, ואת המיכל כמורכב מפרה-קונספציות, מעין תבניות בסיסיות של חשיבה שתוכנן עוד לא נקבע. החיבור ביניהם יוצר את הפונקציה מיכל-מוכל, שהיא פעולה מתמשכת של פרשנות וחיבורים בין הרשמים החושיים והפרה-קונספציות לכדי קונספציות, כלומר לכדי מושגים המשמשים אותנו לחשיבה (שם, עמ' 110). בעוד התוכן המוכל כל הזמן משתנה, וכך גם אופיין של הפרה-קונספציות המרכיבות את המיכל, הפונקציה מיכל-מוכל עצמה היא הווה מתמשך שכל הזמן משתכלל.
ביון ביסס את הפונקציה מיכל-מוכל על מנגנון ההזדהות ההשלכתית של מלאני קליין: במצב אידיאלי, תחושת אי נוחות (כתוצאה מרעב, עייפות, כאב וכו') מעוררת בתינוק תסכול וחוויות קשות לא מעובדות, התינוק מֵתַקשר/משליך את התסכול אל ההורה, ואילו ההורה מנסה לפענח מה עורר את תגובת התסכול בתינוק ולתת לו מענה. עם הזמן וההצטברות של חוויות דומות, פעולת העיבוד של ההורה מהדהדת שוב ושוב בתינוק, עד שהתינוק מתחיל לשחזר אותה בעצמו וכך מתפתחת בו פעולת החשיבה. אם כן, פונקציית המיכל-מוכל מתרחשת בו בזמן בין ההורה לתינוק ובתוך נפשו של התינוק. מאחר ופעולת ההורה מופנמת על ידי התינוק, אפשר לומר שהפונקציה מיכל-מוכל עוברת בירושה מההורה לתינוק (שם, עמ' 109-110).
תיאור זה מציג באופן מעודן חוויה שעשויה להיות דרמטית עבור התינוק ועבור ההורה. התסכול יכול להיחוות ככאב בלתי נסבל ולעורר תוקפנות שמהדהדת בין התינוק להורה בסדרה של השלכות והפנמות, עד שההורה מצליח להרגיע את התינוק – או, במקרים פתולוגיים יותר, עד שהתינוק מתייאש. ביון טוען שאם עוצמת התסכול שהתינוק חווה גבוהה מדי, אם התינוק נולד עם סיבולת נמוכה לתסכול או שההורה מתקשה להתמודד עם התוקפנות שמושלכת אליו, פונקציית המיכל-מוכל תיצבע בצרות עין וייווצר ידע שלילי (שביון מסמן בסימון K-) (שם, עמ' 114-115). יחד עם זאת, ביון טוען שהיחסים בין המיכל למוכל הם קומנסליים, מושג שאותו הסביר כקשר שמיטיב עם שניהם, מבלי שיפגעו. אולם תפיסה זאת, והתיאור של פונקציית המיכל-מוכל כדיאדית בעיקרה, לא מאפשרת לדעתי למצות את ההבנה ביחס לרעיון של ידע שלילי והתפקיד של צרות העין ביצירתו. לפיכך, אני מבקש להציע כאן תפיסה שונה משל ביון, הרואה את היחסים בין המיכל למוכל כטריאדיים ולא כדיאדיים.
*
המחשבה על פונקציית המיכל-מוכל כמודל משולש שואבת השראה מהדיאלקטיקה ההיסטורית של הגל. הגל טוען שההיסטוריה מתקדמת כדיאלקטיקה של מפגש בין תזה ואנטיתזה המוביל ליצירת סינתזה, וחוזר חלילה, כך שהסינתזה מתקבעת כתזה חדשה שעתידה לפגוש אנטיתזה חדשה וליצור סינתזה חדשה (הגל, 2020 [1807]). מכאן שכל תזה נולדה כסינתזה של דיאלקטיקה מוקדמת יותר. באותו אופן, אני מציע שעל מנת להבין את התפקיד של פונקציית המיכל-מוכל ביצירת ידע חדש, יהיה מועיל לחשוב על המיכל כבנוי מגורמים מוכלים קודמים: אם פונקציית המיכל-מוכל היא פונקציה של חשיבה, סביר לשער שהיא נשענת על קונספציות או מחשבות שהותמרו בעבר באמצעות פונקציות מיכל-מוכל קודמות.
ביון תיאר כיצד במצב תקין הידע הידוע לנו (ה-K) כל הזמן מפנה את מקומו לידע חדש (שנובע מה-O) (ביון, 2018 [1970], עמ' 78). הוא תיאר כיצד המיכל "מתפתח על ידי הצטברות לכדי יצירת סדרה של שרוולים מצורפים" (ביון, 2004 [1962]), עמ' 110). לעומת זאת, בהשראת החשיבה הדיאלקטית, אני מציע לחשוב על הפונקציה מיכל-מוכל כמצויה בתנועה מתמדת, ספירלית: המוכל שהתגבש לכדי קונספציה נספג במיכל והופך לחלק ממנו, ובכך מפנה מקום למוכל להתחדש. בדוגמה של ההורה המרגיע את התינוק, כאשר ההורה מפענח מה עורר את תגובת התסכול של התינוק אפשר לומר שהוא תורם לגיבוש של המוכל, של הרכיבים הלא מעוכלים של התינוק, לכדי קונספציה. במידה מסוימת, ההורה בורא את התינוק מחדש עם איכות נוספת: בעל תאבון, מסכן, סקרן וכו'. לפרשנות של ההורה יש השפעה מסוימת על האינטראקציה הבאה ביניהם, והיא משנה את תפישת התינוק בעיני ההורה ובעיני עצמו. במילים אחרות, היא משנה את אופי המיכל של התינוק. במילים אחרות, פונקציית החשיבה היא תהליך מתמשך של הפיכת המוכל למיכל.
במושג המיכל, אפוא, אפשר לזהות שני פנים, כך שלצד פעולת ההכלה עצמה קיים גם פן של המיכל שלו אני מציע לקרוא "המוכל ההיסטורי". את המוכל ההיסטורי אפשר לתאר כקודקוד נוסף של הפונקציה הדיאלקטית מיכל-מוכל, לצד פעולת ההכלה והמוכל. כך למשל, אם נחזור להקבלה שמציע ביון בין פונקציית המיכל-מוכל להורה שמנסה לפענח מה עורר בתינוק תגובה של תסכול, נשים לב שההורה נעזר בידע שצבר מניסיונו ומלמידה חברתית. ידע קודם זה הוא המוכל ההיסטורי. ומכיוון שלפי ביון הפונקציה מיכל-מוכל עוברת בירושה מהורה לתינוק, המוכל ההיסטורי קיים תמיד, ובמובן זה השלישי תמיד נוכח (גם בתקופת חייו הראשונה של התינוק).
ביון זיהה כאמור את המיכל והמוכל עם הפונקציה של האם ועם הפונקציה של התינוק, ואף סימן אותם בסימנים ♀ ו-♂ בהתאמה (ביון, 2004 [1962], עמ' 109). אולם המחשבה על הפונקציה מיכל-מוכל כמודל משולש, מובילה לשאלה האם ניתן לזהות יחסים אדיפליים בין המיכל למוכל. אני מבקש להציע שאת המוכל ההיסטורי אפשר לזהות עם הפונקציה של האב במשולש האדיפלי. הפירוק שאני מציע למושג המיכל של ביון מסייע להדגיש את איכויות נוספות שלו, לצד האיכויות שאנו רגילים ליחס למיכל. הזיהוי של פעולת ההכלה עם האם מצייר את המיכל כמקום של ביטחון, של מרחב פוטנציאלי, של חשיבה, של חוסר ההכרעה בין משמעויות שונות. הפן של המיכל שאותו אפשר לזהות עם האב, כלומר המוכל ההיסטורי, מאופיין באיכויות פאליות, הקשורות להכרעה בין מגוון האפשרויות. בהכרעה המוכל מתגבש לכדי קונספציה, המחשבה הופכת למילים, התינוק הופך לאב.1
זיהוי ההיבטים המשולשים של הפונקציה מיכל-מוכל עשוי להבנתי לתרום להבנה של האיכויות הרגשיות שלפי ביון משפיעות על הפונקציה ועוטפות אותה: אהבה (L), שנאה (H) והרצון לדעת (K). לדברי ביון, העוצמה של האיכויות הרגשיות תשפיע על איכות התהליך של המיכל-מוכל: לדוגמה, כשהעוצמה נמוכה התהליך לא יותיר רושם משמעותי (שם, עמ' 109). לחלופין, אם הרגש הדומיננטי יהיה של שנאה או צרות עין, הפונקציה מיכל-מוכל תייצר ידע שלילי (K-) (שם, 115). בעקבות קליין והמשגתה את התסביך האדיפלי, ביון מתאר את הרגשות כתולדה של מזג מולד ושל השפעה סביבתית, אך הוא לא מסביר כיצד הן משתלבות במודל המיכל-מוכל. בעזרת המודל המשולש וההתייחסות להיסטוריה של המיכל, ניתן אולי להבין את האיכות הרגשית כביטוי ליחסים האדיפליים בין המיכל, המוכל והמוכל ההיסטורי.
האב, במשולש האדיפלי, עסוק בשאלות של דמיון ושוני בין התינוק לבינו, ומתמודד עם הפחד שהתינוק יגנוב את תשומת ליבה של האם ושהוא מייצג את מותו הקרב של האב. האב ניצב מול האתגר להתגבר על פחדיו ולפנות לתינוק מקום לצידו. אתגרים רגשיים דומים עומדים בפני המוכל ההיסטורי – הידע הקיים – בהתמודדותו עם האיומים הפוטנציאליים הטמונים במוכל, בידע החדש המובא לפתחו של המיכל. אם נתפוס את המפגש בין המיכל למוכל כמפגש בין האב לתינוק, בין הידע הקודם לידע החדש, נוכל לבחון למשל האם יהיו ביניהם יחסים של קבלה או דחייה? האם המוכל ההיסטורי יקנא במוכל החדש שתפס את מקומו? כאשר האב מסרב לחלוק את תשומת הלב של האם עם התינוק שנולד, נזהה התנגדות של המוכל ההיסטורי למוכל. ביחס להתמודדות עם ידע חדש, מצב זה יכול למשל להתבטא בסירוב של אדם להקשיב למידע שמערער על תפישת עולמו: המיכל כביכול מלא במוכל ההיסטורי, ומנסה להתכחש להיווצרותו של הדבר החדש.
למעשה, כל אחד מקודקודי המשולש עשוי להתכחש לנוכחות השלישי, ואופייה של ההתכחשות יהיה תלוי במקורה. הדחייה עשויה להגיע גם מהמיכל עצמו, אז היא יכולה להתבטא למשל באם עייפה שאין לה את המשאבים לשים לב למצוקה של התינוק. ביחס להתמודדות עם ידע חדש, נוכל לחשוב למשל על תלמיד שקורא מאמר מסובך ומרגיש שהמילים על הדף הופכות לג'יבריש. ככלל, אפשר לומר שהמיכל כצמד ההורי (פעולת ההכלה של המיכל והמוכל ההיסטורי שהתאחד איתו בעבר) מתמודד עם הפיתוי ועם הרתיעה של הכנסת מוכל חדש לתוכו, פעולה שתשנה את עצם טבעו.
לפי ביון, צרות העין עשויה לאפיין הן את המיכל והן את המוכל (ביון, 2004 [1962], עמ' 114-115), ומכאן שההתכחשות עשויה להגיע גם מצד המוכל. כפי שביון תיאר במאמר "התקפות על החיבורים" (ביון, 2003 [1967]), דחייה כזאת עשויה להתבטא במתקפה על עצם מהותו של המיכל כמרחב לחשיבה. במצבים אלו, התינוק עלול לחוות את המיכל (והמוכל ההיסטורי בתוכו) כאובייקט רודפני. לדוגמה, התינוק עשוי לחוות את המגע של ההורה כמחריף את ההצפה הרגשית שבה הוא שרוי ולהגיב בתסכול רב יותר, או לחלופין להרגיש לא מובן, כיוון שההורה לא מתאמץ מספיק להקשיב ולהבין.
*
המאמר הנוכחי נולד מתוך ניסיוני לתרגם את התיאוריה לחיי ולבחון מתי אולי פיתחתי ידע שלילי. שמתי לב לרגעים שבהם ידע חדש איים לערער רעיונות ואמונות שבהם החזקתי קודם, ולצורך לנשום נשימה עמוקה כדי להקשיב ולנסות ליישב בין הידע הישן לידע החדש שמתפתח. חוויות אלה הביאו אותי להרהר בקשר בין התמודדות עם ידע חדש לבין העמדה של צרות עין, ועל ההבדל בין צרות עין של המוכל לצרות עין של המיכל. את המוכל צר העין קישרתי בדמיוני לתסכול שאני מרגיש כשאני מנסה לתרגם מחשבות למילים ופתאום הן מרגישות שטחיות ובנאליות; מאידך גיסא, את החוויה של מיכל צר עין קישרתי לפוביה קלה שפיתחתי מחנויות ספרים.
בהתבוננות מעמיקה אפשר לראות שאופי היחסים בין המיכל למוכל שעולה מהחוויות הללו לא תואם במדויק את התיאור הדיאדי של ביון. במאמר הצעתי אפוא דרך חדשה לפרש את פונקציית המיכל-מוכל. בהשראת רעיונות של הגל והישענות על מונחים אדיפליים של פרויד, לאקאן וקליין, הצעתי להבחין בין פעולת ההכלה של המיכל לבין המוכל ההיסטורי, ולראות את המיכל כצלע הנמתחת בין שני קודקודים נפרדים במשולש של פונקציית המיכל-מוכל. מנקודת מבט זאת, מושג המיכל של ביון מתאר פונקציה הורית שכוללת איכות אימהית ואיכות אבהית. כך, במקרה של התסכול בתרגום מחשבות למילים, בהשפעת צרות העין של המוכל, נדמה כאילו העיבוד של המיכל סירס את המחשבה; במקרה של החוויה בחנויות הספרים, אפשר להבין את הפחד כקשור לפנטזיה שערמות הספרים שעוד לא קראתי יקברו אותי. כך מסייעות ההבחנות שהוצעו במאמר להבין טוב יותר את המטען הרגשי שלפי ביון צובע את הפונקציה מיכל-מוכל ואת ההתמודדות עם ידע חדש.
ברצוני להודות לד"ר נוגה אריאל גלור, יעל מור וד"ר מיכאל שיין על הליווי והתמיכה, וכן לחברי קואופרטיב "מקומי": שירי אהרוני, נטע ברקאי שטרן, טלי זהר, אורלי יגר, אסף יעקובוביץ', חנן סבח-טייכר, אביב עדאשי, נעם קונלר ורות שפינר. תודה מיוחדת לד"ר אפרת אבן-צור על עבודת עריכה מעמיקה ומחכימה.
הערות
- הזיהוי של האב עם הקונספציות, עם השפה, נעשה בהשראת הפרשנות של דילן אוונס את לאקאן (אוונס, [1996] 2005).
מקורות
אוונס, ד' (2005 [1996]) מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית (תרגום: ד' אילון). רסלינג.
ביון, ו"ר (2004 [1962]). ללמוד מן הניסיון (תרגום: ד' רופין). תולעת ספרים.
ביון, ו"ר (2003 [1967]). במחשבה שניה (תרגום: א' גיל-רילוב). תולעת ספרים.
ביון, ו"ר (2018 [1970]). קשב ופרשנות (תרגום: א' עצמון). תולעת ספרים.
הגל, גו"פ (2020 [1807]). פנומנולוגיה של הרוח (תרגום: ר' בר וא' לפידות). רסלינג.
