דיבוק 91
מאת איה זיידל
"אמת" ידועה בקרב חסידי הביטלס היא שפול מקרטני נהרג בתאונת דרכים בשנת 1966 וכי כפיל החליף את מקומו. הרמזים טמונים ברווחים, במסרים החבויים השוכנים מעבר לסף הגלוי, הם טוענים. זווית צילום המדמה מבט מתוך קבר, אובייקטים מוצפנים על עטיפת האלבום, ובעיקר – קולות הבוקעים דרך השמעת השירים לאחור. אלו כולם חשפו את הסוד הנורא שחיפש מוצָא.
ואם עבור רבים דינן של אגדות אורבניות להתפוגג ולשקוע, הרי שבעבודה האנליטית המבט מכוון יום יום לתהום הנשייה. עקבות חלושים למה שחסר, נעלם או נשכח, זנבות זיכרון מתפוגגים, אלה נערמים ומובילים אותנו אל אמיתות הנפש הנפרשות והמתגלות רק בהשמעה לאחור. "בשעה שכל המדעים אינם נעים לעבר הלא מודע, אלא בהפנותם אליו את גבם... הפסיכואנליזה מכוונת אליו ישירות, בכוונה תחילה... לעבר מה שמצוי כאן וחומק", כתב פוקו (1966), וחזר והזכיר לנו שלחם חוקנו ומהות קיומנו מצויים ברווחים ובמובלע; בתמונת תשליל העשויה להתבהר רק בחדר החושך, בפרטיות ובדיעבד, בחסות האפלה.
ובזרקורים, במעבדות מוארות ותחת המיקרוסקופ, נדמה שאין רגע שבו נגיף הקוביד 19 אינו נצפה. אין יום שבו איננו זוכים לתובנה נוספת על השפעתו של הנגיף ועל השלכותיה הגופניות, הנפשיות, הכלכליות והחברתיות של המגפה. כל זה טוב ויפה, אבל עבור הפסיכואנליזה אין זו כלל השאלה. ברוח דבריו של פוקו, לחם חוקנו ואולי אף חובתנו הם לקרוא את הטקסט דווקא בהיפוך, מן התשע לאחת, מן הסוף להתחלה. להפנות את המבט לא למה שניזוק בגלוי עקב המגפה, אלא לתשליל של הנראה. כלומר, לפענח מהו "דיבוק 91" ולתהות מה פשט בקרבנו ועלול לדבוק בנו בלי משים. היכן מצויה הסכנה במקצוע שלנו.
דרך כתיבתו של אנדרה גרין על "עבודת השלילי" וברוח כתיבתו של סלבוי ז'יז'ק, אציע כי פעולתו ההרסנית של דיבוק 91 קשורה בהיפוך מסוכן בין מראית עין לבין נראות, וכי דווקא עבודתנו הטיפולית, המתרחשת בחדרי חדרים, נותרת לרוב מחוסנת. במקום זאת, אפנה את המבט למקום אחר – למרחב הציבורי של השיח המקצועי בימינו, המועד להיות נגוע, ובו הדיבוק תוקף. מרחב שבו החזות מחליפה את המהות, הריבוי את ההשתהות עם אמירה משמעותית, ושיווי המשקל הולך ומופר לטובת מה ש"עובר מסך".
הסכנה בתהליך זה, ועל כך אנסה להצביע, היא הפרת חוזה בסיסי הקשור בערכים מקודשים לנו כמו סודיות, פרטיות, אותנטיות, שיח ביקורתי והעמקה. במילים אחרות, קריאתי היא לבדוק האם וכיצד זוחל הדיבוק אט אט לתוך השיח המקצועי הפומבי. וכך, בלי משים, נוצר סחף במערכת השיקולים שלנו, המוכרעת בידי המאבק לזכות בתשומת לב לנוכח שפע מסחרר והנוטה יותר ויותר לטובת הצורך "להעמיד מופע".
דיבוק הוא סוג של "איחוז" (בילו, 2000), שבו רוחו של אדם נפטר חודרת לגופו של אדם חי ומשתלטת עליו, לרוב כדי לציין עוול היסטורי ולהשלים משימה. חלקנו חסינים פחות מפני הדיבוק, והוא מתנחל בגוף המשווע לתיקון בשל מחלה סמויה. השאלה הפסיכואנליטית המתבקשת, אם כך, לא נוגעת רק לזהוּת ולמטרות של רוח הרפאים הזוחלת ממחילתה ועולה מן האוב, אלא במי תבחר להתנחל ומאיזו סיבה. קרי, מהי מהות החולי, אך גם איזהו הפצע הפעור שלתוכו נכנס הדיבוק והמאפשר חדירה.
"בין שני עולמות", כך נקרא במקור מחזהו של ש. אנ-סקי "הדיבוק". במחזה, נשמתו של חנן נאחזת כדיבוק בגופה של לאה, ולא מניחה לה להינשא עד שמתבצעת חקירה. בתהליך הגילוי, מסתבר שנדר היסטורי הופר בין אביו של חנן לבן ר' סנדר, אביה של לאה. השניים, שנפשותיהם נקשרו בצעירותם, גמרו אומר להשיא את ילדיהם העתידיים, אך למצער, אביו של חנן שנפטר נשכח מן הלב ובסופו של דבר ההסכם לא קוים. כשחנן שומע על נישואיה הקרבים של לאה, הוא מת מצער, אך נפשו המיוסרת נכלאת בין עולם המתים לעולם החיים ומשמיעה את מחאתה דרך גופה של לאה. במחזה, בית הדין אומנם מזכה את אביה של לאה מאשמת הפרת נדר, שכן לפי ההלכה אין אדם יכול להקנות "דבר שלא בא לעולם". אולם למרות זיכויו הפורמלי, האב בא על עונשו, כאשר בסוף המחזה בתו היקרה מתה ומתאחדת עם חנן אהוב לבה.
אין ספק שהחטא המזדקר ביותר לעין במחזה הוא הפרת חוזה בשל הסתמכות על מה שנוכח בהווה ונראה. בלא משים שכח ר' סנדר את שהבטיח, והעדיף להותיר את התחייבויותיו מאחור ולהסתגל למציאות החדשה. התמה של הסתמכות על מראית העין והתעלמות מן המצוי מאחורי הפרגוד חוזרת על עצמה מתחילת המחזה דרך העיסוק בתורת הנסתר ובקבלה. כלומר, הטרגדיה קשורה לכישלון לנצור בלב ייצוג פנימי ולהסתמך יתר על המידה על מה שנתפס בחושים.
ומכאן כמעט מתבקש להמשיך ולנוע בזרם האסוציאציות אל כתיבתו של אנדרה גרין, שיותר מכל תיאורטיקן פסיכואנליטי אחר עסק במרחב השלילה; במה שמצוי מחוץ לטווח הגירויים הקולניים של שאון החיים, אך חלילה לו להיות נידון למחיקה. בקיצור נמרץ ביותר, את המושג "עבודת השלילי" שאב גרין מהגל והציגו לראשונה בשנות השישים (דופארק, 1996), בעבודה שרק לאחר שלושים שנה הגיעה לסיומה (Green, 1993). מבין משמעויותיו השונות, השלילי של גרין הוא הדבר הממשיך להתקיים גם כשאין החושים יכולים לתופסו, הדבר הסמוי מן העין הקיים בכוח (בפוטנציה) או הייצוג הלא מודע. במובן זה, לעבודת השלילי יש ערך חיובי בכך שהיא יוצרת מעין מסך שבתוכו ייווצר ייצוג, "שדה ריק", שבתוכו יתפתחו סובייקטיביות וחוויה (Green,1980). במילים אחרות, בעבודת השלילי מופעל אמנם כוח מאיֵין על מנת למחוק את המבט, אך גם עשויה להתפתח פונקציה נפשית המשהה את החוץ כדי לאפשר חיבור אותנטי למה שהינו ולמה שהיה.
ואם ננסה לחבר את הדיבוק לעבודתו של גרין, ייתכן שניתן להגדירו כמחלה הקשורה בנזקים הנובעים מהסתמכות יתרה על מה שנראה. בהיבטיה החיוביים של עבודת השלילי, המשקל חייב להיות מוכרע לטובת התפיסה הפנימית ותוך שלילת המבט ודחייתו, לא מפני שאינו מיטיב אלא רק מעצם היותו דימוי המגדיר את הפנים מבחוץ, ועל כן הוא בהכרח מולבש. זהו "המקום שבו נמחק הגלוי, כדי שיתגלה הסמוי" כפי שכותב גרין במאמרו על השתיקה (גרין, 1979).
ומכיוון אחר, הפרדוקס הבסיסי שניסח ז'יז'ק בנוגע ל"תשוקה אל הממשי" עשוי אולי להבהיר נקודה זו במהרה (ז'יז'ק, 2002). ז'יז'ק מציע דרך להתבונן בקריסת מגדלי התאומים ומראה כיצד בעידן הווירטואלי הופכת הממשות לספקטקל תיאטרלי מרהיב המנותק מהגרעין הקשה של הממשי – מהסבל האנושי והמראות המזעזעים המופיעים על המסך רק בדמות אזהרה. ייתכן שהתהליך שז'יז'ק מתאר רלוונטי לדיבוק הפושה בקרבנו ומסייע לנו לנסח מדוע תרומתו של גרין חשובה.
כפי שצוין, הבעיה שעליה ז'יז'ק מצביע לא נעוצה בתשוקה להתקרב לממשי, אלא באופן שבו אנו חותרים לספקה. החתירה לידיעה, כשהיא מושתתת על מראית העין, נידונה להסתיים בניכור פנימי עמוק שבו אנו מתמכרים לניסיון להגדיר ולחוש את עצמנו באמצעות תמונה. במובן זה, אובדן הכבוד לסמוי והניסיון למלא את החלל הריק של אי הידיעה פועלים כחרב פיפיות, מרחיקים אותנו מעצמנו וכולאים אותנו בתוך מופע.
וכעת הגיעה השעה לחזור למחוזותינו, להחדיר לרגע את המטוש ולבדוק מה חולל דיבוק 91 בתוכנו, גם אם הבדיקה אינה נעימה. ברוח הדברים, דיבוק 91 מעצים את מראית העין, כלומר, הוא קשור בנוכחות מזויפת, בהעמדת פנים, בתרמית ובשיתוף פעולה. במילים פשוטות, אם נתייחס למשל למערכת החינוך, הבעיה היא לא התלמידים הנעדרים בנוכחותם, אלא הנוכחים בהיעדרם. אלה שאינם מצליחים להפיק דבר אך משתפים פעולה עם מראית עין של יחסי מורה-תלמיד, עם הפרת החוזה הבסיסי האמור לשים את צורכיהם במרכז, עם למידה בכאילו שמשמעה למעשה השחתה.
אם כך, עם כל הכאב והקושי, ייתכן שהבעיה לא נעוצה במפגשים האישיים בזום, שבהם אנו חשים עד לשד עצמותינו את החלקיות וההיעדר (ועל כך נכתב רבות), אלא יש להפנות את המבט גם אל מקומות אחרים כדי לחפש בקרבנו את נזקיה של המגפה. אל מקומות שבהם הנזקים מתגלים בהתבוננות מהופכת, כלומר היכן שנדמה לנו שנפתחו בפנינו עולמות חדשים אך למעשה מדובר בתעתוע.
קשה אולי להודות בכך, אבל ייתכן שאף יותר מכל סקטור אחר אנו פגיעים לתרבות ה"מהמם" המחליפה שיח ביקורתי ואותנטיות בהתפעלות מעושה. תרבות שלצערנו מוצאת לעיתים חסות מסולפת בתיאוריות פסיכואנליטיות המדגישות את חשיבות ההיענות לצרכיו הנרקיסיסטיים של האחר; וגם לשיטתן – באופן המעוות את מהותן וללא שום הצדקה. זהו המקום הפגיע ושם הדיבוק תוקף: במקומות שבהם מתעוות הצורך הבסיסי והבריא ביסודו של כל אדם לראות ולהיראות, והאנשים מאחורי קוביות הזום מצטמצמים לייצוגם הוויזואלי והופכים כהרף עין לכמות משתתפים, להישג, לניצבים בהופעה.
ובמילים אחרות, המקומות שבהם יש אולי לנקוט משנה זהירות ושבהם עלול לתקוף בעוצמה הדיבוק, אינם המרחבים של העבודה הלימודית והטיפולית האישית והקבוצתית (שגם בהן נפגעה האינטימיות), אלא דווקא הכנסים הווירטואליים ההמוניים שמשום מה בוחרים לקיים אותם במחוזותינו בפלטפורמות המדמות השתתפות באמצעות תמונה1. ייתכן שכך אנו זוכים לשבריר של נחמה ולתחושת שייכות, אך בה בשעה עלולים בשוגג לפתוח לרווחה את שערינו למגפה כלל עולמית המחליפה חתירה אל ידיעה רגשית במראית עין של נוכחות והצלחה.
אין ספק שכולנו מצויים בתקופה שבה אך טבעי לנסות לשמור על אחיזה כמעט בכל דרך. עם זאת, נראה שיש להביא בחשבון את הסכנה להתמסר לפיתויי הנגישות, הקלות והשפע שרק מעמיקים את הבור שנפער בחיינו ומעצימים את הניכור וחוסר המגע. אולי, אם כך, היום יותר מתמיד עלינו להישמר במיוחד מתהליך המכרסם בחשאי בנדרים ההיסטוריים שנדרנו, לזהות מתי הרעב ללמידה משמעותית מוחלף בהפקת אירועים מאנית־בולימית הממלאה את בטננו במזון מהיר שאינו ניתן לעיכול. מובן שכל אחד מאיתנו יכול לבחור במה להשתתף ובמה לא. אולם הסכנה של דיבוק 91 היא בתזוזה לא מורגשת בסולם הערכים שלנו: בכרסום בהקפדה האתית, שכמו בהשפעות הקוביד 19 יישאר כנזק ארוך טווח.
ולסיום, רק כדי לסגור את רשימת הרמזים המיסטיים לפרצופו של דיבוק 91, אוסיף כי נהוג לציין את שנת 1991 כשנת הולדת האינטרנט, השנה שבה הרשת באה לעולם. ספק אם באותם ימים יכול היה מישהו לשער כמה יפה יתפתח הרך הנולד, וכיצד ייגע ויפרוץ כמעט אל כל תחום בחיינו. הרשת העלתה אותנו על אוטוסטרדת המידע והפכה את כולנו לתושבים בכפר הגלובלי, אך בד בבד העצימה מאוד את תרבות הזיוף ומראית עין, ובעבורנו – בעבודת הקודש שלנו המעלה על נס את הסודיות, ההתבוננות פנימה, הצניעות וההקפדה על סגירת הדלת, תהליך זה חותר תחת בסיס קיומנו וכנראה מסוכן במיוחד.
ובכן, ייתכן שכדי להישמר יותר מפני הדיבוק, כדאי לשקול להוסיף לכל התקהלות מקצועית הנחיה בריאותית חדשה: "מומלץ להשתמש במסכה ככיסוי עיניים, לזכור שאין מדובר במדור לחיפוש קרובים, ו... אה, כן – עם כל הצער על ההיעדר, בכדי שלא לשגות באשליה שהמרחב של השיח שמור ובטוח, אולי בכלל עדיף לוותר מראש על המצלמה?"
הערות
- בניגוד לפלטפורמה כמו Zoom webinar שבה לא רואים את הקהל ואף לא את השמות ואת מספר המשתתפים, ומראש אין אשליה מסוכנת של אינטימיות.
מקורות
פוקו, מ. (1966). המילים והדברים – ארכיאולוגיה של מדעי האדם. תל אביב: רסלינג, 2011. עמ' 350.
בילו, י. (2000). אסלאי, דיבוק, זאר: נבדלות תרבותית והמשכיות היסטורית במחלות איחוז בקהילות ישראל. 85 פעמים: פרקי עיון במורשת ישראל במזרח. 131—148.
דופארק, פ. (1996). אנדרה גרין. תרגום מצרפתית דן שליט. תל אביב: תולעת ספרים, 2000.
גרין, א. (1979). "שתיקת האנליטיקאי". בתוך: אנתולוגיה של הפסיכואנליזה הצרפתית. תל אביב: תולעת ספרים, 2007. עמ' 91—119.
ז'יז'ק, ס. (2002). "התשוקה אל הממשי, התשוקה אל מראית העין". בתוך: ברוכים הבאים למדבר של הממשי, חמש מסות על ה-11 בספטמבר ואירועים סמוכים. תל אביב: רסלינג, 2008. עמ' 25—54.
Green, A. (1993). The Work of The Negative. Free Association Books, London, 1999.
Green, A. (1980). "The dead mother". In: Tr. K. Aubertin. On Private Madness. London: Hogarth press, 1986. (pp. 142-173).
