צפנת בן־דוד
בין אורות לשכחה
הוצאה עצמית
בין אורות לשכחה מאגד שלושה סיפורים קצרים, עדינים ונוגעים ללב, העוסקים בתקופת חייהם האחרונה של קשישים המתגוררים ב"בית הורים". המספרת עובדת כביבליותרפיסטית המלווה את הקשישים בתקופת חיים מיוחדת זו המכונה על ידה "זמן המעבר". הקשר בין הקשישים למטפלת נוצר מתוך הקשבה לסיפורי חייהם המתגלים ונשזרים בשירים ובסיפורים אותם היא מביאה למפגשים, ומתוך כך מתוארת דרכה של הנפש אל הפרידה הצפויה.
בעוד המבט הנוסטלגי על העבר מצוי ונגיש לרובנו, וגם פנטזיות רומנטיות על העתיד הל רחוק, הזיקנה היא תקופת חיים שאותה אנו נוטים להותיר מודחקת. ספר זה הוא הזדמנות נדירה להיפגש עם הזיקנה בעדינות וברוך הראויים לה.
צפנת בן־דוד מציעה מבט אחר על הזיקנה והזקנים, לא רק כמבשרי הסוף, אלא דווקא כנושאי מסר על משמעות החיים, וכנושאי אפשרות של פיוס ושל השלמה עם סיומם.
יש האומרים כי ילד זקוק למבוגר שיראה אותו, נראה כי גם בסוף ימינו אנו זקוקים לכך. ספר זה מתאר ביושר ובחמלה את הפרק האחרון במסע חייהם של מבוגרים אשר אולי גם אנחנו, יום אחד, נגיע למקומם.
צפנת בן־דוד היא ביבליותרפיסטית, בוגרת 'ביה"ס לפסיכותרפיה של האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות' מבית מדרשו של ה. קוהוט. מטפלת, מדריכה ועוסקת בכתיבת פרוזה ושירה.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת:
הקדמה: נשימת המעבר
פאי התקרבה אל גופו של הלווייתן ונגעה בו, תחילה במבטה ואחר כך באצבעותיה. היא מיששה את נקבוביות האבן שהצטברו כפטריות על עורו הכבד, שְׂבע הימים, שנצנץ בשמש בעודו מוטל על החוף בדממה.
מה חשבה באותו רגע? לא חשבה כי אם חשה בכל נימי נפשה את גוף הענק הפלאי, שהטיל עצמו כך אל החוף. האם ביקש את נפשו למות?
בעודה מביטה בעינו, הצליחה פאי לטפס ולהתיישב קרוב לפתח הנשימה העגול שלו, ותנועת גל שניעורה לפתע מתוכו הגביהה את שניהם יחד ומשכה אותם אל הים.
כך בסרטה של ניקי קארו, "לרכֹּב על הלווייתן", ראיתי את פאי מרותקת אל הלווייתן, כאל נפש נואשת שהטילה עצמה אל החוף. פאי חשה את תשוקת החיים הכמוסה ברגעי החידלון. מהותה החיה נמשכה אל מהות החיה שבו שאין לה שֵם, והתלכדותם השיבה אותו אל חייו.
להינשא כך על גבו של לווייתן זו התעלות הנפש. לא תחושת ניצחון מתעוררת כאן אלא התרגשות עילאית של התמזגות עם המופלא ההופכת אותך עצמך לפלא. מעולם לא ראיתי סרט ולא שמעתי סיפור המתארים כיצד לווייתנים זקנים מתים בטבע, בלב הים. מה קורה להם בעת זקנה וחולשה בסיום חייהם? האם הם בודדים, נטרפים, ניצודים או נישאים למקום מותם בליווי משפחתם? ואולי הם צונחים באימה כבדה אל חשכת מעמקי הים הקפוא, לבדם?
הלווייתנים – חייהם בים, ואנחנו, החיים על פני האדמה, מטפלים בזקנינו על פי צווי התרבויות שלנו.
מספרים שהאסקימואים מניחים את זקניהם למות בכפור, וידועים גם מנהגי תרבויות אחרות, לערסל את הזקנים בחֵיק המשפחה ולסעוד את גופם ואת נפשם עד יומם האחרון. אנחנו, שרחקנו מהאדמה ומהשמיים, מעדיפים לְשַכֵּן את זקנינו בבתים מיוחדים לזקנים כדי שיטופלו ויישָמרו שם כפעוטות בפעוטונים.
חיי המדרכות והכבישים חייבים להימשך ללא הפרעה. לא נוכל לעצור את משימות חיינו ולהתמסר גם לטיפול בזקנים, כשלרשותנו רק יום אחד ולילה אחד ביממה, ושבוע אחר שבוע אנו נעים בין העיסוקים והמעשים ההכרחיים לנו. לא נוכל לשאת לבדנו את נטל הטיפול בזקנים, ונתקשה לחוות את חרדת המוות הכרוכה בַּקרבה אל הנפרדים מאיתנו בדרך אל מותם.
במשפחה שבה גדלתי מעולם לא חוויתי את נוכחות המוות כתופעה טבעית בזרימת הקיום, אלא כאירוע אסוני הקוטע את המוכר. אולי זה קשור לאסוננו הלאומי כעַם שעבר שואה ולחיינו מוכֵּי המלחמות, אולי זה שייך לתפיסת העולם בתרבותנו היהודית או לָעדה המסוימת שבה חייתי, כך או כך, במציאות חיי הורחקו מאיתנו הזקנים שנעו לאיטם אל עבר אזורי הפּרֵדה והמוות, ולרוב נעלמו בבתי האבות. זה היה טבעי בעינינו. הזקנים לא נתפסו כנושאי מסרים על משמעות החיים, אלא כמבשרי הסוף. זקנים רבים בסביבתי נותרו גלמודים בעת קמילתם והפּרֵדה מהם לא אפשרה לחוות את הפיוס עם סוף החיים.
כאשר מופיעה ידיעה שבאחד מחופי האוקיינוס הרחוקים להקת לווייתנים השליכה עצמה אל החוף, גל של צער מציף אותי. אני נזכרת בפאי ואני נמשכת אל גוף הנפש המוטל כך בין חיים למוות, בין הים ליבשה, נמשכת אל מרחב הסכנה, להיכלל בנְשימַת הַמַּעֲבָר.
א ל ק ה
"תהיי מוכנה לעבוד עם אֶלקה?" שאלה אותי מנהלת בית ההורים, "היא תתאים לך," אמרה. "היא זקוקה מאוד לקשר טיפולי, את תאהבי אותה." המחשבה על טיפול באישה שעברה את גיל תשעים עוררה בי התלבטויות, אבל קיבלתי על עצמי את המשימה וקיוויתי שבמפגש הראשון אוכל לחוות תחושה של כיוון ושל איתות פנימי.
שעות אחר הצוהריים בקיבוץ הן שעות חיים. הורים ופעוטות עוברים בין השבילים, בתנופת הליכתם ובקולותיהם המתוקים הם מתגלגלים בעליזות בדרכם הביתה. באותן שעות יושבים כמה קשישים בכיסאות גלגלים על מרפסת בית ההורים וצופים אל המרחב הירוק, מנסים לקלוט התרחשות רחוקה עד מאוד, וכמיהתם אליה גדולה ככמיהתם אל טעם החיים ההולך ונעלם מהווייתם.
מה שהיה לפני שנים בית תינוקות הפך עתה לבית קשישים. קלנועיות והליכונים חונים במשטח החניה הקטן שפעם שימש חניה לעגלולים, והחדרים שבעבר הושכבו בהם לישון הפעוטות, עכשיו הם אפלוליים וגרים בהם קשישים בסוף חייהם. כמו הקטנים גם הם יאכלו דייסה בארוחת הערב המוקדמת, ויושכבו לישון עם שקיעת השמש. לעיתים מגיעים בניהם של הקשישים לביקורים, ולקראת זמן ההשכבה הם מלווים אותם לאט אל תוך הבית. יש והבנים נעשים כעין הורים להוריהם, יושבים איתם בהתמסרות עצובה עד הלילה, נפרדים מהם בנשיקה ומשאירים אותם להירדם לבדם.
פגישה ראשונה
אלקה ישבה ליד הדלת והביטה על הדשא הירוק שהשתרע לפניה, גופה צנום, פניה בהירות ושערה האפור והקצר מונח כגל רך על ראשה הקטן. לידה ישבה מנהלת המקום. בירכתי אותן לשלום, עצרתי מולן והמנהלת הציגה אותנו זו לזו.
אלקה התבוננה בי, השהתה רגע את מבטה עליי ואמרה: "אני מכירה אותך!"
"באמת?!"
"כן. את מוכרת לי..."
"ואיך אנחנו מכירות?"
"אנחנו מכירות," אמרה וחייכה.
***
מראשית היכרותנו התייחסה אליי אלקה כאל אדם קרוב ומוכר, יצרה לעצמה גשר מעל זרותי וקבעה, "אני מכירה אותך!" היה לי ברור שלמרות גילה המופלג אלקה לא מעורפלת, להפך, היא צלולה ומודעת היטב למה שהיא אומרת.
כשאמרה שהיא מכירה אותי עלה חיוך על פניה. דבריה ביטאו תחושה של קרבה ממשית, כאילו אמרה לי, היית בנפשי עוד לפני שנפגשנו, ובדרך מסוימת גם אני חשתי ככה. כבר במפגש הראשון נפתחו הלבבות של שתינו ושיחתנו קלחה. עליזות פיזזה בהבעת פניה של אלקה, והרגשתי שהתאחדנו להפלגה משותפת.
המפגשים שלנו התקיימו בחדרהּ, שבו הייתה לנו פרטיות מלאה. שלא כמו קשישים אחרים שם, שחלקו חדרים בזוגות או בשלישיות, אלקה גרה ביחידות בחדר שהיה מרווח יותר משאר החדרים, בבית ההורים היה יחס מיוחד כלפיה.
החדר היה מרוהט בצניעות. המיטה נראתה נוחה. סדין נקי וכרית נמתחו עליה ושמיכת כיסוי רכה הונחה מעליהם. בצמוד למיטה ניצבה ארונית עץ עם מגירה ועליה מנורת קריאה קטנה. ליד החלון עמדה כוננית ספרים ישנה ולידה – הטלוויזיה שנעשתה הפתח לעולם עבור אלקה. מול המיטה ניצב ארון בגדים גבוה בעל דלתות מוארכות, על אחת מהן נתלה חלוק.
על הקירות היו תלויות בצפיפות תמונות רקומות וממוסגרות, שאחדות מהן נראו כמו ציורים עדינים של פרחים מאוגדים בסרטים, ואחרות הציגו שילוב של קווים מופשטים ושל צורות גיאומטריות שהזכירו לי נופי מדבר והרים. הנחתי שכולן מעשה ידיה של אלקה ובהמשך היא סיפרה לי שאכן אלה יצירות שלה שהיא הביאה איתה לחדרה כאן מדירתה בקיבוץ, כשעברה להתגורר בבית ההורים. נראָה שהרִקמות השמורות האלה אָצרו בתוכן שעות רבות של יצירה שקטה ודייקנית מזמנים רחוקים, והן הוצגו על כותלי החדר ככְלֵי היכל יקרים וכאלבומי זיכרונות.
אלקה ישבה על מיטתה ואני – על כיסא לידה.
היא הביטה ביצירותיה ואמרה: "זה הכול מעשה ידיי!... זו אני."
* * *
נהגתי להגיע אל אלקה פעם אחת בשבוע, והיציאה מביתי אל בית ההורים הייתה תחילתו של המפגש עצמו. יצאתי בשעות החמות, עייפה, משתדלת לפַנות לה מקום בנפשי, ותוהה אם באמת אוכל להיות פנויה וקשובה לאישה הקשישה ולסיפורי עברהּ הרחוק עם תיאורי נופיו המטושטשים. בדרך כלל לקחתי איתי פנקס קטן ודף שעליו הדפסתי שיר או קטע ספרותי שחשבתי שיש בהם משהו שקשור אליה, ושאולי אוכל להציע לה אותם כמצע לזיכרונות ולרגשות.
בכניסתי לחדרהּ מצאתי אותה ישובה על המיטה, לבושה בבגדים נקיים, מכנסיים נוחים מבד רך, עטופה בסוודר בהיר מעל חולצת בד מכופתרת, ועל ברכיה מונח עלון הקיבוץ מהשבוע הקודם. לא תמיד היא קראה בו, אבל ככל חברי הקיבוץ היא קיבלה אותו מדי שבוע, ומתוך הרגל רב שנים נהגה לרפרף בין דפיו.
בעלון הקיבוץ הופיעו הודעות כמו גיוס לקטיף, הסעות וטרמפים, פרטים על "חג המשק" או החלטות שהתקבלו באספת החברים. חוברות העלון הצטברו אצלה על המדף שמתחת לטלוויזיה כמו עלי שלכת שגורפו לפינה. עבורה הייתה זו מעין עטיפה מגוננת מפני תחושות בדידות וריחוק מחיי היומיום. בכל פעם שהגעתי לשם, העטיפה המגוננת התפוגגה באחת, ואלקה הייתה מריעה לקראתי בשמחה נרגשת. היה נעים להתחיל את המפגש שלנו באווירה החוגגת שהיא השרתה על שתינו.
במגירת הארונית הקטנה התגלגלו עפרונות ישנים, דפים קטנים, מספריים ומסרק. תמיד מצאתי שם עט שאוכל לשים בידה כדי שתכתוב, אבל היא אף פעם לא ממש כתבה. ידיה היו חלשות וכך גם ראייתה. הַשמיעה באוזן אחת אבדה לה לחלוטין, ובאוזן השנייה הותקנה אוזנייה שלא תמיד הועילה לה. אבל היא הייתה נחושה להתגבר על כל המכשולים.
בתחילת כל מפגש הייתה השתוקקות שגרמה לי להתמסר אליה כמו אם לתינוקת. מייד עם היכנסי לחדרה נמשכתי אל פניה המאירות, ונסחפתי אחר הדברים שסיפרה לי. שכחתי את עצמי לידה והעולם נשאר בחוץ. ישבנו יחד כשהיא תיארה לי אירועים מימי ילדותה, נעוריה ובגרותה, והעלתה קטעי זיכרונות שנשלפו באופן אסוציאטיבי. היא שקעה לתוך זיכרונותיה, והם שבו ונבעו מתוכה כשעיניה נוצצות ושטף דיבורה נרגש.
הבנתי שנפרשׂת לפניי רקמת חיים, תחרה יקרה שהלכה ונפרמה לנגד עיניי, ושעליי לעשות מעשה שהוא חד פעמי, מעשה של התמסרות, ושזו ההזדמנות האחרונה לעשותו איתה.
באחד המפגשים הוצאתי את הפנקס הקטן והתחלתי לכתוב את כל מה שסיפרה. לאחר כמה שבועות, כאשר הצגתי בפניה את הפנקס הכתוב במטרה להשאירו בידיה, היא אחזה בו ברעד, העבירה את אצבעותיה על הדפים ואמרה, "כן... את זה אני כתבתי... זהו כתב ידי..." הייתה ודאות נחרצת בדרך שבה זיהתה את כתב ידי ככתב ידה, כשהאמינה שהקשבָתי זהה לדיבוּרהּ. עבורי העיקר היה שאלקה חשה שהינה היא פותחת בפניי את סיפור חייה בתחושה של קרבה ושל אמון.
האם והבת
היו לאלקה זיכרונות רבים מילדותה, והיא הרבתה לשוב ולספר לי אותם כנאחזת בשורשי זהותה. "אימא אהבה לשיר, תמיד הייתה שרה תוך כדי עבודה בבית ובחצר, וכאשר הגיעו אורחים אף פעם לא היה חסר אצלנו תה חם ועוגיות שאפתה."
אלקה הייתה הבת הבכורה, והיא חוותה את החיוניות של אימה כאהבה שהופנתה במיוחד אליה; לפי תפיסתה היא קיבלה מאימה השראה וכוחות נפש, שליוו אותה לאורך כל חייה הארוכים. "אימא לימדה אותי איך לחיות," אמרה.
אביה של אלקה היה נגר. הוא נהג לצאת מהבית לפני עלות השחר ולצעוד ברגל מרחק רב, "אל כפרי הגויים" שאצלם מצא את פרנסתו. "הצטערתי בשבילו," אמרה לי אלקה, "הייתי שומעת אותו יוצא מהבית, וריחמתי עליו בגלל הקור הנורא שהיה בחוץ והדרך הארוכה שעשה ברגל."
במשך כל היום נשארה אלקה עם אימה בבית הקטן וליוותה אותה בכל מעשיה. בתקופת החגים נהגה כל המשפחה לנסוע בעגלה רתומה לפרדות אל העיירה השכנה, שם התגוררו הסבים של אלקה, הורי אימה, וגם אחיה ושאר בני משפחתה. אלקה זכרה בצלילות רבה את הנסיעות האלה, כשאימה נוהגת בפרדות, וכל הדרך שרה, "שירים נהדרים ביידיש," שפת אימה, שפת ילדותה של אלקה.
גם לחתונות נהגה אימה לקחת אותה, שם הייתה מעמידה אותה לפני האורחים ומבקשת, "אלקה'לה, שירי, שירי לנו!" ואלקה שרה שירים ביידיש, והייתה מאושרת בגאוות האם ובשמחת הדודים והחברים שהיו מצטרפים אליה ורוקדים כשהיא, אלקה'לה הקטנה, נישאת על זרועותיהם החזקות. "הייתי שרה, תמיד שרתי, והייתי קופצת, קופצת, אוהבת לעבוד בגינה, אוהבת לשחק בחצר, הייתי סקרנית נורא, רציתי ללמוד עברית, בהתחלה למדתי עם מלמד שלימד את האותיות העבריות. השפה העברית הייתה נערצת עליי, במיוחד כשהגיעו השליחים הציונים ודיברו עברית וסיפרו על ארץ ישראל... בסוף אני הגעתי לארץ ואימא לא הספיקה לבוא אחריי... היא רצתה, אבל הגויים יימח שמם רצחו אותה..."
כשדיברה על מות אימה השפילה אלקה את מבטה אל כפות ידיה, ודיבורה נחלש מאוד.
"מה אני אגיד לך, יש לי הזיות. הזיות," אלקה אמרה.
"איזה הזיות יש לך? את יכולה לספר לי עליהן?"
"הזיות... שכועסים עליי."
"מי כועס עלייך?" שאלתי.
אלקה התיישבה במיטתה.
"כועסים עליי כי אני לא יוצאת מהחדר, כי אני לא קמה, לא הולכת לשום מקום. אולי הם חושבים שאני לא בסדר וכועסים עליי."
"והיית רוצה לצאת?"
"הלוואי שיכולתי. אני מאוד מאוד חלשה. יש לי דקירות בצד. זו מחלה, מחלת הזקנה," הראתה לי בידה את מקום הכאב מעל המותן ופניה התכווצו.
אלקה התלוננה על בדידות, "אין עם מי לדבר כאן. הטלוויזיה משעממת. אני ישנה כל כך הרבה. אבל אסור, אסור לדבר. רק לך אני אומרת את זה."
"למה אסור לדבר?"
"למה? כי חושבים שאני לא בסדר... אבל הדיכאון הזה... אני מרגישה שאני רוצה לבכות..." אלקה הביטה בי, ובליעת בכי עברה בגרונה.
"את מרגישה את הבכי בגרון?"
"כן. זה שם." היא העבירה את ידה על גרונה ושמטה אותה. "פעם הייתי קוראת הרבה ולומדת. לא היה לי משעמם, לא הייתי צריכה אף אחד, הייתי חופשייה."
"היית רוצה שנקרא יחד משהו?"
"כן, הבאת לי היום?"
"כן."
ככל שהקשר בינינו התחזק, מצאתי את עצמי נושאת את ציפייתה לבואי גם כשהיא לא איתי. כחוט סמוי שנשזר בינינו שכנו בתיקי הטקסטים שייעדתי לה. הוצאתי מהתיק את השקית עם השירים.
"הבאתי לך שיר," אמרתי והושטתי לה את הדף המודפס באותיות גדולות.
היא הזדקפה כשגבה נשען על הכרית אל הקיר, אחזה בדף מול עיניה וקראה: "'הזמן הכפרי' מאת לאה גולדברג."
הדף הואר באור מנורת המיטה וגם פניה הוארו.
"לאה גולדברג! היא מצוינת הרי!" נאנחה.
אלקה התבוננה בטקסט וקראה לאט וברור. קולם של מורים רחוקים, אוהבי שירה, עלה באוזניי, אנשים עדינים וחכמים מזמנים אחרים. אני לא יודעת מי מהם עלה אליי בקולה, אבל אני יודעת שתמיד התגעגעתי אל קריאתם העמוקה, והינה אלקה קראה לי כאן בקולם.
"הַזְּמַן הַכַּפְרִי הַדָּשֵׁן הָרַחוּם / כִּמֵעֲטִינֵי הַפָּרָה אֶל הַדְּלִי"
היא הניחה את הדף על ברכיה, הטתה את ראשה לאחור ועצמה את עיניה, "אני רואה את אימא שלי. אני רואה את הפרה שלנו. אימא הייתה קמה בארבע בבוקר לחלוב ואני איתה. אלקה'לה... בואי תשתי! אימא הייתה מגישה לי קנקן חלב לשתות. כן... חלב פרה ולחם שחור שאימא אפתה. והפרה... הפרה שלנו, אני רואה אותה... אחר כך אימא מכרה את הפרה כי לא נתנה מספיק חלב וקנתה פרה אחרת. כל כך בכיתי. אהבתי את הפרה הזאת..."
אלקה נשמה עמוק, חזרה אל הטקסט וקראה עוד: "הַשֶּׁמֶשׁ חוֹבֶקֶת אֶת רֹךְ הַיְּקוּם לוֹחֶשֶׁת: כֻּלְּךָ שֶׁלִּי."
"אימא... אימא... איך הגויים האנטישמים יימח שמם הרגו אותה. כמה בכיתי. כמה בכיתי כשסיפרו לי את זה".דמעות הציפו את עיניה ועפעפיה הדקים רעדו.
אלקה נשמה עמוקות וחזרה אל הטקסט, שדיבר עכשיו בשביל שתינו: "וּבְפֶתַח הָרֶפֶת הָאֵם וְהַבַּת הָהוֹלַנְדִּיּוֹת בְּלֹבֶן וּשְׁחוֹר כְּמַיִם בְּשֹׁקֶת נִשְׁכַּח הַמַּבָּט, סִילוֹן לַחְלוּחִי שֶׁל אוֹר..."
"כן, ההולנדיות הן כבר מכאן. הפרות הטובות, הן כבר היו בארץ. לובן ושחור, זה הצבע שלהן, אני נזכרת. סילון לחלוחי? זה מה שבין השחור ללבן? איזה צבע זה? שכחתי את הצבע הזה."
"אפור?" הצעתי.
"בדיוק! איך ידעת את זה? את רואה!? את יודעת הכול!"
התמסרנו במילים. היא שכחה אני נזכרתי, היא נזכרה... ואני נזכרתי במילים של מרים ילן: "אֱלִישֶׁבַע מָה נֶחְמֶדֶת / מָה יָפָה אֲהוּבָתִי..." התאהבתי באלקה ובהומור החכם שלה.
אלקה המשיכה לקרוא, "אֵי-שָׁם מַפּוּחִית מְקַדֶּמֶת בִּבְכִי אֶת פְּנֵי הַשָּׁעוֹת הָעוֹבְרוֹת."
"בוודאי," אמרה, "שָם בכפר תמיד נשמעה מפוחית," נגינת המפוחית כמו בכי נשאה בשיר את געגועיה של אלקה לנופי ילדותה. אלקה המשיכה לקרוא לאט ובהתכוונות, והשתהתה בעומק התיאור שכל כך החיה אותה, "רַק רֶגַע אֶחָד מִן הַזְּמָן הַנִּצְחִי נִשְׁאַר בְּעֵינֵי הַפָּרוֹת."
"הזמן שעובר ועובר ושוב עובר..." המהמה לעצמה, "רק רגע אחד נשאר בעיני הפרות. והפרה עומדת ולועסת ולועסת..."
שעת המפגש הסתיימה, נפרדתי מאלקה בשקט ובזהירות ויצאתי מחדרה האפלולי. השביל היה רטוב מגשם ואני צעדתי מהר. ציוץ ציפורים לא נשמע. בעוד זמן קצר ייעלם החורף וחמסין ירבוץ על השביל. מעבר לכביש ברפת עמדה פרה גדולה וכבדה, בצבעי שחור לבן, בתא ההמלטה. מי ידע איך תמליט הלילה בקור הזה, איך יפגע הקור המכאיב בעֶגלה שתיפלט אל העולם מרחם אימה החם?
מיקו
פרק א'
ארבע בדיוק.
אני דופקת קלות על דלת דקה עשויה דיקט, המפרידה בין מסדרון הבית לחדר.
"כן..." נשמע מבפנים קולו הנחבא. הדלת זזה תוך רעידות קלות, תלויה ברפיון על מסילתה העליונה, לא קשורה לבסיסה כווילון מעל במה. אני נחשפת למראה החדר שריח ישן עולה ממנו. דמות עמומה יושבת ומחכה, צבעים חומים, חלון סתיו. הֶבזק של תמונות מסיפורי צ'כוב עולה בדמיוני.
מיקו מחכה לי. הוא יושב על כיסא עץ בעל משענת זקופה ולמולו כורסה ריקה. פניו מכונסות, וראשו משוך מעט לפנים כמו נמשך ברצועה בלתי נראית הקשורה בקולר לצווארו. שערו קצר מאוד, כמעט מגולח, עפעפיו כבדים מעל עיניו החומות, והן מביטות בי בציפייה ובחשש. הוא לבוש בחולצה משובצת, מכופתרת במהודק לצווארו, ומעליה אפודת צמר, גם היא מכופתרת, במכנסיים כהים, ורגליו נתונות בנעלי ספורט ישנות שלא התבלו. ידיו מונחות בדממה על רגליו ופיו חסום בשפתיים מהודקות זו לזו. הוא נראה כמו אסיר שיושב לפניי ואני מתקשה להתנסח. כמו לרכון אל עבר חיה פצועה ולהיזהר.
אני מתיישבת בכורסה הפנויה. מעדיפה שהאיש בביתו ישב בכורסה ואילו אני, המזדמנת, אתיישב על הרהיט הקל, הנייד, זה שבמהרה יוזז. אבל כך, כנראה, הוא בחר לארגן את החדר, או שמא כך המטפלות ארגנו את חדרו לקראת מפגשנו?
"שלום מיקו," אני אומרת, "אני שמחה שאנחנו נפגשים היום, מה שלומך?"
מיקו מביט בי ונראה קשוב. אולי בוחן את קולי, את כוונותיי. "אתה מכיר אותי, נכון?" אני אומרת-שואלת, "אני עובדת כאן, התראינו כבר כמה פעמים." הוא מוסיף להביט בי ונדמה לי שהוא מאשר, ולבסוף הוא אומר, "כן."
נראה לי שמתבקש כאן מהלך רשמי. אולי זרימה ספונטנית ופנייה חביבה מדי מעוררת בו חשד או בלבול. אני מתרשמת שחשוב למיקו שאציג עמדה מנוסחת היטב, שתהיה לי הגדרה וסמכות, אני מחפשת שביל תקשורת אחר אליו.
"אני מטפלת רגשית, ביבליותרפיסטית. עובדת כאן עם הדיירים."
"את פסיכולוגית?"
"דומה..." אני עונה, "מטפלת רגשית. אני עוסקת בפסיכותרפיה, טיפול נפשי."
"אני דיברתי עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים."
"אני מבינה. אתה מנוסה ויודע מהם טיפולים נפשיים," אני נצמדת לתשובתו, כמו מדגישה לעצמי נקודת משען בדרך אליו.
"ואיך זה היה בשבילך?"
"בסדר."
"אתה מתכוון שזה עזר לך?"
"כן. הם נתנו לי תרופות. הם שאלו מה שלומי."
"הרגשתָ שהם קרובים אליך? שאכפת להם?"
מיקו מהנהן, "סיפרתי על החיים שלי והם רצו לעזור."
"והיית רוצה לנסות לשוחח איתי?"
"כן."
מיקו עונה בצייתנות. קשה לי לזהות את קולו הפנימי, אני מסבירה שאני מתכננת להגיע אליו פעם בשבוע, "נכיר זה את זה, ואני אוכל להקשיב לך ולשמוע את סיפור החיים שלך."
"בסדר," הוא עונה.
עכשיו אני מרפה, המתח בתוכי יורד, מיקו מסכים למפגשינו.
שנינו קיבלנו הכנה לקראת המפגש ושנינו יושבים עכשיו יחד באותו ערסל שנקרא "בית הורים". המנהלת סיפרה לי בראשי פרקים את סיפור חייו ואת נסיבות אשפוזו. מיקו הוא קשיש כבן שמונים שעבר סבל רב בחייו, אדם חולה ופגוע מאוד, נמנע מקשר עם אנשים ומסתגר. היא הזהירה אותי שיהיה קשה, אם בכלל אפשרי, ליצור איתו קשר.
לא ידעתי מה הייתה ההקדמה שמיקו קיבל לקראת בואי, אבל הבנתי שהסכים לנסות לפגוש אותי בחדרו אחת לשבוע או שפשוט ציית לסמכויות המוסד.
פתחתי בשאלות קטנות וזהירות. כמה זמן אתה גר כאן בבית ההורים? מאין הגעת לכאן? מיקו התחיל לספר לי את סיפור חייו כמי שמיומן בראיונות קבלה למוסדות.
הוא סיפר שנולד בפולין וכילד עבר לסיביר. אחרי מלחמת העולם השנייה חזר עם אביו לפולין, אחר כך הם עלו לארץ ובסופו של דבר מיקו הגיע לקיבוץ, שבו הייתה לו משפחה – אישה ובת. לפני עשר שנים העבירו אותו לגור כאן, בבית ההורים.
"דרך ארוכה כל כך עברתָ, ועשר שנים כאן, בבית ההורים, זה המון זמן!"
"כן." הבעה של סבל שטה בעיניו כצל.
"ואיך אתה מרגיש כאן?"
זו ההזדמנות של מיקו למסור בידיי בקשה שאעביר לשלטונות. בעיניו אני הנציגה המקשרת, הצינור שיחבר בינו לבין העולם שבחוץ. הוא מביט בי במעין תחינה ואומר, "אני מבקש לגור במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי."
מוזר לשמוע שאדם מבקש לכלוא את עצמו מרצונו החופשי. אני יודעת שהמגורים בבית ההורים נכפו עליו על ידי אנשי המקצוע, שהבינו כי במצבו הוא לא יוכל לחיות באופן עצמאי. אשפוז במחלקה סגורה, כפי שביקש, לא התאפשר עבורו, ובית ההורים היה הפתרון היחיד שהתקבל על דעת הגורמים המוסמכים.
אני שומעת את המשאלה שלו והיא קורעת לב. נראה שהזמן הרב שחי כאן השתיק את בכיו, השתיק את מכאובי גופו, אך לא השתיק את הסבל המתמשך שהצטבר כנוזל בשלפוחית חייו.
"מה טוב במחלקה סגורה? למה אתה רוצה את זה?"
"זה יותר קל לי. להיות לבד. להיות סגור שם."
כחיה פצועה למודת סבל הוא מבקש בזקנתו מקום להתכרבל פנימה ולהניח את נפשו במנוחה. ובכל זאת, אני מחפשת דרך אליו.
שתי התמונות התלויות על הקיר מצטרפות לַמפגש. האחת – תמונת אישה שפניה רכות רכונות מעט כלפי מטה, שערה גלי ואסוף מאחורי כתפה. קווי מתאר מטושטשים, צבעים מהוהים. לצידה, למטה ממנה, תלויה תמונה של ילדה עומדת בין שיחי גרניום. הילדה רזה ובהירה, ושערה קלוע בצמות קצרות משני צידי פניה.
גם התמונה הזאת מטושטשת מעט, לא ברור אם אור שמש מאיר בעולם השמור בה או שמעונן ואפור בו. אני מביטה בתמונות, ומיקו עוקב אחרי מבטי. כשאני שבה אליו הוא אומר, "זאת אימא שלי." אני משהה את מבטי על התמונה, אוספת סימני רוך, עקבות אהבה. "וזאת?" אני שואלת ומכוונת לתמונה השנייה.
"זאת הבת שלי. היא נפטרה כשהייתה בת שבע עשרה. לילך קראו לה. זה אשתי בחרה לה את השם."
"נפטרה בגיל כל כך צעיר?! מה קרה לה?"
"היא נפטרה במוסד," הוא אומר ועל פניו הבעה של צער ושל אשם, "היא הייתה מאוד חולה."
"זה כואב מאוד."
"ואימא שלי נפטרה כשהייתי בן חמש בסיביר."
"אתה זוכר אותה, זוכר שהיא נפטרה? היית ילד קטן מאוד."
"היא הייתה טובה. הייתה לה מחלת לב. היא הייתה חלשה. כשעברנו לסיביר היא כבר הייתה חולה מאוד, זה היה בחורף. אני זוכר שאבא שלי עמד ליד הקבר שלה וגם אני."
ילד במעיל חורף כהה וכבד עומד מעל קברה הפתוח של אימו, וקולות חבטה של גושי אדמה קפואה נופלים על ארונה. מתי ראיתי את הסרט הזה העולה עכשיו בזיכרוני? "דוקטור ז'יוואגו", הסרט ההוליוודי משנת 1965. הסצנה הראשונה היא של נוף מושלג, מרחב לבן וריק ובו הלוויית אימו של הילד ז'יוואגו... תבניות אֵימה לא עוזבות, הן נשארות כציוד קבע במסע הפגישות המתמשך עם המציאות.
אני אומרת למיקו, "מי שאהבת עזב אותך." מיקו מביט בי. השקט בינינו נושא את הידיעה המרה שנאמרה כך ביובש מקומט. הדהודי חוויות יגון ונטישה עולים כבועות ממעמקים. אני משפילה את מבטי מול זיכרונות בתו ואימו ובתוכי מתנגן, "הַכְנִיסִינִי... וַהֲיִי לִי..."
"אחרי שעלינו לארץ אבא שלי הכניס אותי לבית חולים. בגלל אבא שלי הגעתי לכאן. הוא חיפש מקום לשים אותי. אשתו לא רצתה אותי בבית שלהם. גם הבנות שלה. היו סוגרות אותי במרפסת הרבה שעות כשהיו באים אליהם אורחים, שלא יראו אותי. הם התביישו."
"אבא רצה למצוא לך משפחה אחרת?" אני שואלת, מותחת את הסיפור מתוך המקום המתחפר הלאה, להמשכיו, מתקשָה להישאר עם הפצע הכואב.
"הוא מצא לי אישה מִשדכנית. קבעו פגישה והוא לקח אותי. היו שם ההורים של אשתי. הם ראו ורצו אותי לבת שלהם. הסכמתי כי ראיתי שהם אנשים טובים. חשבתי שהם יהיו בשבילי הורים."
"וככה הגעת לגור כאן?"
מיקו מדלג על תקופות. מהעבר הרחוק לעבר הקרוב, משם לכאן, כנראה עוד אכיר את הרצף, עוד אבין איך התפתח סיפור חייו משלב לשלב, מקושי אל קושי. עכשיו הוא פורש בפניי את יריעת הסיפור כפי שהיא נמתחת בתודעתו, בקרעים.
"כשבאתי לגור כאן, לא הצלחתי כל כך. חשבתי שמצאתי הורים שיהיה להם אכפת. הם היו טובים אבל הבת שלהם, אשתי, שנאה אותי. היא כעסה עליי. היא חשבה שהבת חולה בגללי. אני עזרתי לטפל בילדה. אשתי לא יכלה כי היא הייתה נכה. הייתה מתעלפת הרבה. ההורים שלה דאגו. היו גם שתי מטפלות שעזרו בבית עד שלא היה כסף והעבירו את הילדה למוסד."
"זה נשמע קשה מאוד."
"זה היה קשה."
"כעסת?"
"כן. כן. בכיתי. הייתי בדיכאון."
הבכי השאיר עקבות בתווי פניו השמוטים. אולי היה זה קולו היחיד. לא זעם הצטבר בו אלא בכי שהצטנף אל תוכו, מסתגר מפני הצלפות הדחייה שבאו עליו מבחוץ. מיקו אומר שלפחות כמה וכמה אולימפיאדות עברו עליו כאן. אולימפיאדות? אני חושבת שזו דרך מופלאה לספור שנים, לפי מה שקורה בחוץ, בעולם, לפי הגוף הבריא, החזק והמנצח. מיקו מְכַמֵּת את הזמן בניגוד מוחלט לחוויית החיים שלו.
"אז עשר שנים אתה כאן, לפחות שתי אולימפיאדות?"
"ואולי יותר... אני לא בדיוק יודע..." מיקו מגחך. אני מסתכלת בו ותחושה חזקה של היותו אסיר ללא תקווה עוברת אליי, שהוא כבר נואש מהציפייה לחופש. "הרי שום דבר לא משתנה," הוא אומר לי, "כל יום עובר אותו דבר." משהו עומד בו עד כדי מחנק. אני קולטת את הבעת פניו השטופות בזיכרון הדבר שהיה ומבקשות לדבר עוד.
נראה שסיפור חייו החל לזרום בינינו כבין שתי גדות של נהר הצופות זו בזו. קטעי הסיפור שלו מתיישבים בתודעתי. ילד יתום מאֵם, אב מתנכר, אם חורגת ואחיות רעות. כאבי נפש וגוף, אובדן ובדידות גדולה מתמשכת.
"הפגישה שלנו תסתיים בקרוב ואצטרך ללכת," אני אומרת לו בזהירות.
"בסדר."
"מתאים לך שאגיע אליך שוב?"
"כן."
"אבוא לשמוע עוד. כל מה שסיפרת לי נשאר אצלי בלב."
הוא נשאר רכון מעט לפנים ושותק, כמי שנעזב באמצע הדיבור.
אני היא הנוטשת עכשיו. לא יהיה לי מפלט מהשחזור הזה. המציאות תסמן את הקיטוע בקווים מודגשים ומה שעתיד להשתנות עודו סמוי מהלב.
"להתראות," אני אומרת. "להתראות," עונה לי מיקו בלחש.
אני קמה ופונה לצאת, מסיטה את מסך הדלת ושבה אל המציאות המתרחשת בחוץ. ריח מרק מרחף בחדר האוכל, אני עוברת דרכו ויוצאת אל אוויר הערב הקריר, המשחרר אותי לנשימת המרחב החופשי. את מיקו אני משאירה סגור בחדרו מאחור.
