להתעורר משינת ה"בגידה"
סקירת השתלמות עם אמיתי מגד
מאת יעל אוהד בלנק
ההשתלמות "בגידות ופוליאמוריה על ספת המטפל" בהנחיית אמיתי מגד התקיימה בתאריכים 3-4.9.20 במסגרת סדרת השתלמויות מקוונות מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי
רשימה זאת סוקרת את ההשתלמות "בגידות ופוליאמוריה על ספת המטפל", שנערכה מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי בהנחיית אמיתי מגד. גישתו של מגד נשענת ברובה על גישת ה-Crucible Therapy (או בקצרה CT) של דיוויד סנארש (Schnarch, 1991). בטרם אתייחס לתכנים החשובים והמעניינים שהביא מגד בסדנה, חשוב לציין כי ברקע מצויה מחלוקת בין שתי גישות מרכזיות וחשובות בתחום הטיפול הזוגי: מצד אחד גישת ה-CT, שהציג מגד, המבוססת על תיאוריית המובחנות של בואן (Bowen, 1978), ומצד שני גישת הטיפול הזוגי ממוקד-רגש (EFT) של ג'ונסון (Johnson, 2004), המבוססת על תיאוריית ההתקשרות. מייסדיהם של שתי הגישות וממשיכיהם נוטים לרוב להציגן כעומדות בסתירה קיצונית זו לזו. מגד אף הוא בחר לפתוח את ההשתלמות בהנגדה, כשהוא מציג את ההבדלים בין גישתו לבין מה שהוא כינה לצורכי הפשטה "הטיפול הקונבנציונלי", מבלי לציין אילו גישות נכללות תחת כותרת זאת.
לגישה המקטבת הזו יש יתרונות, אך גם חסרונות. הדגשת הקוטביות מחדדת את ההבדלים המהותיים בחשיבה ובפרקטיקה בין מודלים שונים, ועוזרת להמחיש ולהבין את הייחודיות, היתרונות והדגשים של כל גישה. בהשתלמות ניכר כי אופן הצגה זה סייע למגד לחדד את מה שהוא תופס כהבדלים מהותיים בין גישתו לגישות אחרות הקשורים לטיפול בבגידות. כך למשל, ההנגדה אכן סייעה לו להדגיש את החתירה של גישת המובחנות להעלאת הסיבולת לחרדה (למול גישת ההתקשרות שחותרת להרגעת החרדה) ואת החתירה לשל גישת המובחנות לוויסות עצמי (לעומת גישת ההתקשרות שחותרת לוויסות הדדי).
נראה שמפתחי הגישות והמודלים חוששים, באופן מובן, מפני טשטוש הבדלים מהותיים בתפיסה ובדרך העבודה. מנקודת מבט זאת, שילוב בין גישות שונות עלול לייצר בלבול והשטחה של מושגי מפתח, וכך גם להביא לכדי יישום שגוי שלהם בפרקטיקה. מאידך גיסא, הדגשת הקוטביות עלולה לעיתים, אף אם לא במתכוון, לייצר מצג שווא של "אמת" אחת, לעודד יצירת "ממשיכים נאמנים", ולפגום באפשרות לאינטגרציה יצירתית והפריה הדדית (Hardy and Fisher, 2018). ההנגדה אף עלולה לחטוא, גם אם שלא במתכוון, לפרקטיקות עכשוויות רווחות אחרות. כך לדוגמא, מגד טען באופן מכליל כי "הטיפול הקונבנציונלי" חותר להשבת המצב לקדמותו כפי שהיה לפני הבגידה, אולם לפי גישתה של פרל (2019) המצב שלאחר הבגידה נתפס כהזדמנות ל"פרק ב' בתוך הנישואין", וגם גישת ההתקשרות חותרת ליצירת דינמיקה חדשה ביחסים לאחר הבגידה ולא להשבת המצב לקדמותו (Johnson, 2008).
אל מול הקוטביות הזאת חשוב לדעתי להכיר מגמה הרווחת כיום בשדה הטיפול בכלל והטיפול הזוגי בפרט (גם אם אינה מייצגת את הרוב) של חיפוש אחר אינטגרציה בין מודלים וגישות (Norcross, Karpiak, & Santoro, 2005). השאיפה לאינטגרציה נובעת מצורך העולה מהפרקטיקה הטיפולית להתאים את ההתערבויות למקרים שונים ומגוונים, ומתוך החשש שדבקות במודל מסוים עלולה להביא לעיתים להזנחת היבטים חשובים בחשיבה ובפרקטיקה הטיפולית. למעשה, רבים בקרב המטפלים הזוגיים מקיימים "אינטגרציה אסימלטיבית" (assimilative integration) (Messer, 2001), כלומר כזו שבה מטפל מזדהה עם אוריינטציה תיאורטית מסוימת, כך שתיאוריה מרכזית אחת מנחה את עבודתו, ובו בזמן הוא גם מאמץ המשגות וטכניקות מבחוץ – כגון כאלה המגיעות משתי הגישות המרכזיות והקוטביות לכאורה (ההתקשרות / המובחנות) או מתיאוריות חשובות נוספות.
אחד האתגרים של מטפלים שמחפשים ללמוד גישות שונות לטיפול זוגי מתוך התכווננות לאינטגרציה, הוא לנסות לייצר הבנה ויישום שמגשרים על השוני בין הגישות – אך בה בעת לא מתעלמים מהבדלים מהותיים ביניהן. כחלק מכך, חשוב לדעתי להחזיק את הידיעה כי לצד הנטייה של המייסדים וחלק ממשיכיהם להדגשת הקוטביות, קיימת גם מגמה משמעותית של ניסיון לערוך אינטגרציה זהירה בין גישת המובחנות וההתקשרות, מבלי לטשטש את ההבדלים המהותיים. גישות שונות משלבות כיום בצורה כזו או אחרת היבטים שונים של גישת המובחנות וגישת ההתקשרות (כדוגמת Greenberg & Goldman, 2008; Fishban, 2011). ההיכרות עם האפשרות האינטגרטיבית יכולה לסייע למטפלים לשמור על פתיחות להמשך למידה ובחינה של גישות שונות – גם כאלו שעל פניו מוצגות כסותרות – מתוך יכולת לבחון עבור עצמם מה לשלב ובאיזה אופן. חשוב כי כל מטפל יבחן מה נכון עבורו בכלל, ובכל מקרה ומקרה בפרט (Hardy and Fisher,2018).
עם המחשבות הללו ברקע אפנה לתאר את התכנים החשובים שהביא מגד בהשתלמות, שהייתה חשובה, עשירה בדוגמאות ובהדגמות ומעניינת.
טיפול זוגי במצב של בגידה לפי גישת המובחנות: עמדת המוצא
המושג "מובחנות" (differentiation) לקוח מתיאורית המובחנות של בואן (Bowen, 1978) ומתאר תפקוד בריא בקרב יחידים, זוגות, משפחות, וחברות. מובחנות היא תהליך התפתחותי שבמהלכו היחיד לומד לאזן את הדחפים האנושיים כך שיכילו גם קשר עמוק וגם זהות ייחודית. כשאנשים הופכים מובחנים הם מסוגלים לחיות על פי האמנות והערכים שלהם, ובו בזמן לעבוד בשיתוף פעולה עם אחרים כדי להגיע למטרות משותפות (Gilbert, 2006). "התמזגות" (Fusion) הוא המצב ההופכי למובחנות, והוא מתאר נטייה להיות תגובתי כלפי אחרים ו/או קונפורמי ללחצים שמקורם ביחסים משפחתיים מבלי לפעול מתוך עמדה פנימית של ערכי ליבה מופנמים.
סנארש (Schnarch, 1997) הרחיב את הרעיונות הראשוניים של בואן בנוגע למובחנות והחיל אותם על יחסים רומנטיים בין מבוגרים. בשונה מבואן, שהיה פסימי בנוגע לשינוי המובחנות בבגרות, סנארש תיאר את הנישואין כקטליזטור להעלאת רמת המובחנות של היחיד. נישואין, לגישתו, לוקחים שני אנשים שעדיין נמצאים בהתפתחות ודוחפים אותם לגדילה; לפיכך, רוב הקשיים בחיי הנישואין הם סימן לכך שהנישואים "עובדים". לשיטתו, רמת המובחנות שבני הזוג מביאים לנישואים קובעת את המידה שבה תחושת העצמי שלהם תלויה בבני הזוג. במילים אחרות, בני זוג שהם גבוהים בהתמזגות ביניהם תלויים בבני הזוג שלהם לקבלה ותיקוף (Schnarch, 2009). לגישתו של סנארש, רמות גבוהות של התמזגות יביאו את יחסי הנישואין באופן טבעי לעלות על שירטון.
מגד הסביר בהשתלמות כי מובחנות היא היכולת לקחת שני צרכים שעל פניו נראים מאוד סותרים – הצורך בשייכות והצורך להיות נאמן לעצמי – ולייצר מהם משהו חדש. להבנתו, לרוב אנשים בתוך חיי נישואין מגיעים למצב שבו הם חשים בסתירה בלתי ניתנת לגישור בין הצרכים הללו, ונתונים ב"דילמת שתי האפשרויות", כך שבחירה בנאמנות לעצמי משמעותה אובדן הקשר ופרידה, ומנגד בחירה בקשר משמעותה ויתור על הנאמנות לעצמי. הימנעות מהתמודדות עם הדילמה עלולה להוביל בסופו של דבר לדרך ללא מוצא, ואז לעיתים לטיפול זוגי. הטיפול הזוגי יכול להיות מקום שבו יהיה אפשר לפרוץ את "הקיר" המדומה הזה. בטיפול בגישת המובחנות, המטפל עוזר לכל אחד מבני הזוג לראות את הדילמה כדילמה שלו עם עצמו, בהקשר של היחסים. כך, הצגת הבעיות של בני הזוג מובנֵית מחדש על יד המטפל כדילמות אישיות. ההנחה היא שכשהדילמה היא אישית, קל יותר לאדם לעמוד מול "דילמת שתי האפשרויות" ולהתמודד איתה באופן שיכול לייצר משהו חדש בקשר ולהעמיק את האינטימיות.
לגישתו של מגד, בגידה מתרחשת לרוב בין בני זוג עם מובחנות נמוכה שאינם חשים ראויים, ולכן נדחפים לבגידה. מגד מתאר בגידה כניסיון של בני זוג לא מובחנים להתמודד עם מה שהם חשים כ"דילמה של שתי אפשרויות". בשל הסודיות הכרוכה בה, הבגידה היא פתרון המאפשר לכאורה להימנע מהתמודדות עם הדילמה האישית, למשל עם המתח בין הצורך של אדם בקשרים רומנטיים נוספים מחד גיסא ובין רגש הקנאה מאידך גיסא או המתח בין הרצון גם בקשרים רומנטיים נוספים וחוסר הרצון שלבן הזוג יהיו קשרים רומנטיים נוספים. ב"בגידה" האדם רוצה לכאורה לקיים לעצמו את שתי האפשרויות בעוד שבן זוגו לא מקבל אף אחת מהן, בבחינת "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". לפיכך, המטרה בטיפול לפי גישת המובחנות אינה לתקן את ה"קלקול" של הבגידה, אלא לעזור לכל אחד מבני הזוג לחזור לקונפליקט הפנימי שלו ולקחת אחריות על מה שהוא עושה מבלי להטיל את האחריות על האחר.
כחלק מאופן עבודה זה, המתמקד קודם כל בנושא המובחנות, הטיפול לא עוסק במתן מקום לכאב ולצרכים של שני הצדדים כפי שעולה מתוך רמת המובחנות הנמוכה שבה הם נתונים. לפי מגד, כאשר רמת המובחנות עולה משתנה המקום שהכאב מקבל ומשתנים הצרכים, ולכן הוא אינו מעוניין להתייחס לכאב ולצרכים כפי שהם באים לידי ביטוי בתחילת הטיפול, כאשר הזוג נמצא ברמת מובחנות נמוכה. אם הנבגד רוצה לדבר על הכאב והטראומה כבר בתחילת הטיפול, מגד מעביר לו את המסר – אתה עדיין לא מוכן לדבר על זה, בוא נדבר על זה אחרי שיתרחש כאן תהליך.
על התהליך הזה מגד הציע להתבונן גם מנקודת המבט של מידת המותאמות של היררכיית הכוח. הוא הסביר שהיררכיית כוח מותאמת היא כזו שבה האדם בעל הידע והניסיון הרב ביותר מנהל את המערכת. מערכת כוח בלתי מותאמת היא כזו שבה האדם בעל הידע והניסיון המועט יותר מנהל את המערכת. בתוך מערכת זוגית, כאשר הנבגד מאמין שבגידה היא משהו שבן הזוג "עשה לו" ושהבגידה אומרת משהו עליו, נוצרת מערכת בלתי מותאמת שבה למנהל הרומן הרבה יותר כוח בניהול מערכת היחסים מאשר לנבגד – וזאת אף שבפועל אינו מחזיק בכוח "אמיתי"/ מותאם רב יותר. למעשה, במצב עניינים זה שני בני הזוג נמנעים מלהתמודד עם הדילמה האישית שלהם ופועלים ממקום "לא מובחן". בידי הנבגד יש עליונות מוסרית, כמעין פרס ניחומים, אך היא גורמת לנבגד להמשיך לדבוק בעמדת הקורבן וכך לא מתאפשרת התקרבות ואינטימית בין בני הזוג, כיוון שאינם באותו מישור. לעומת זאת, כאשר ההסכם הוא בין האדם לבין עצמו ויש הבנה שהבוגד בגד בהסכם שלו עם עצמו, השאלה שהנבגד ניצב מולה היא האם הוא רוצה לחיות עם מישהו שעשה את זה לעצמו.
מגד לא הרחיב על הנושא המורכב של היררכיית כוח בלתי מותאמת והקשר שלה ל"דילמת שתי האפשרויות", אך אם הבנתי נכון את דבריו, ההנחה של הגישה היא שכאשר רמת המובחנות של הנבגד מתחילה לעלות והוא עסוק בדילמה האישית שלו, אזי גם "אשליית הכוח" או "אשליית הגם וגם" של הבוגד מתחילה להתפרק והוא פחות עסוק במה שהוא לכאורה "עשה" לנבגד. בנקודה זו אפשר לגשת לשאלה של מה בעצם הוא עשה לעצמו, או ממה הוא נמנע בעצמו ומה הבחירה שמונחת לפתחו. כך מתחיל להיווצר מישור של מערכת כוחות מותאמת, שבה כל אחד בודק באופן מציאותי ואמיתי את המשמעויות עבורו, על הרווחים והמחירים הכרוכים בכל בחירה. המשמעות של מובחנות, המייצגת להבנתי גם היררכית כוחות מותאמת יותר, היא שכל אחד מבני הזוג מוכן להתמודד עם הבחירות המציאותיות והקשות שעומדות לפתחו, תוך נאמנות לעצמו אך גם תוך כבוד ואכפתיות עמוקה לזולתו. ההנחה היא שלאחר תהליך שמתמקד בהעלאת רמת המובחנות, מתאפשר לגשת לרגשות כמו בושה ואשמה וכעס ממקום אחר.
תחושת עצמי משוקפת ותחושת עצמי איתנה
לשיטתו של מגד, בעבודה על מובחנות בהקשר של בגידה מודגש ההבדל בין תחושת עצמי משוקפת לעומת תחושת עצמי איתנה, כשהמטרה היא בניית תחושת עצמי איתנה אצל כל אחד מבני הזוג. ללא עבודה על בניית תחושת עצמי איתנה, המערכת התומכת בבגידות תמשיך להתקיים, והטיפול ישמש כמעין פלסטר אך לא יחולל שינוי מהותי.
לפי גישת המובחנות, תחושת עצמי משוקפת (reflected sense of self) היא מצב שבו הדימוי העצמי והערך העצמי תלויים במשוב ובשיקופים מהסביבה (Schnarch, 2009). לדברי מגד, תחושת עצמי משוקפת היא מצב טבעי בילדות, כשעדיין אין לנו את היכולת הקוגניטיבית והרגשית לשפוט את עצמנו דרך עיניים פנימיות ואנו תלויים בשיקופים של הסביבה – הורים, מורים, חברים וכדומה. הבעיה היא שגם בבגרות כולנו במידה כזו או אחרת ממשיכים להיות מופעלים מהמשוב של הסביבה. כך, פעמים רבות בתוך הזוגיות אנו עלולים למצוא את עצמנו עושים מאמצים גדולים למנוע קונפליקט ולרַצות, ובכך לוותר על נאמנות לעצמנו בתוך היחסים. ככל שתחושת העצמי שלנו יותר משוקפת, כך ננסה יותר לסדר את הדברים ולהתאים את עצמנו לסביבה. ככל שאנו פחות באים לידי ביטוי בתוך הקשר, כך שביעות הרצון מהקשר יורדת ועולה הרצון בבגידה.
לעומת זאת, מובחנות המבוססת על תחושת עצמי איתנה (solid sense of self) היא כזו שבה אפשר לעמוד מול בן הזוג, להעז לבטא את האחרות ולהישאר בתוך מערכת היחסים האינטימית. מערכת יחסים שמגיעה לרמת מובחנות גבוהה היא כזו שבה לשני בני הזוג יש מקום להביא את האחרות שלהם ועדיין לקיים את הקשר (Schnarch, 2009). זהו מצב שבני זוג ירצו לשמר. תחושת עצמי איתנה משקפת מצב שבו הדימוי העצמי והערך העצמי נובעים מהתעמתות כנה עם עצמי ומבטאת יכולת להתבונן בעצמי דרך העיניים של מערכת הערכים שאני בניתי. המשמעות אינה תמיד משוב עצמי חיובי, אך המשוב מבוסס על סולם ערכים פנימי ואינו תלוי בשיקופים החיצוניים.
מגד הדגיש את ההבדל בין להיות מושפע מהסביבה מתוך מקום של תחושת עצמי איתנה לבין השפעה מתוך תחושת עצמי משוקפת. אדם בעל תחושת עצמי איתנה קודם כל בודק את השיקופים של הסביבה לפי סולם הערכים הפנימי ואז בוחר מה לקחת או לא לקחת. אצל אדם בעל תחושת עצמי משוקפת, לעומת זאת, השיקופים מהסביבה יתמרנו אותו ואת תחושת העצמי שלו. כשיש תחושת עצמי איתנה, האדם פחות תגובתי ויש מרווח בין המשובים מבחוץ לבין החוויה הפנימית ומה שהאדם בוחר לקחת מהמשובים. במובן הזה, אנשים בעלי תחושת עצמי איתנה יושפעו מבני זוגם אך ההשפעה לא תנהל אותם. ככל שרמת המובחנות נמוכה יותר, כך האחר יכול יותר לתמרן את תחושת העצמי המשוקפת של האדם, וככל שרמת המובחנות גבוהה יותר, תחושת העצמי איתנה יותר ואינה ניתנת לתמרון על ידי האחר. בבגידה, הבוגד מתמרן את תחושת העצמי המשוקפת של הנבגד. מגד תיאר ריקוד שבו הבוגד לא מרגיש טוב בתוך הקשר ויוצא לקבל חיזוקים מבחוץ, ובאופן זה מתמרן את תחושת העצמי של הנבגד.
בנייה של תחושת עצמי איתנה דורשת לפי מגד הכרה במחירים הכרוכים בתהליך. הנכונות להיות נאמן לעצמי בתוך קשר היא נכונות לעבור דרך קושי הכרוך באפשרות של קונפליקטים בקשר ושל פרידות. לדברי מגד, לעיתים זוהי התמודדות עם הפחד הכי גדול שלנו, אך מי שמוכן להתמודדות עם אפשרות זו גם זוכה לבניית מערכת יחסים מספקת ברמה גבוהה יותר ממה שהכיר בעבר, כזו שבה שני בני הזוג מביאים את עצמם לתוך הקשר ולא מפחדים מקונפליקט.
לכן, בטיפול במקרה של בגידה בגישת המובחנות, המטפל יחתור לשאול שאלות של עימות עצמי שמטרתן לכוון את בני הזוג להתבונן על רמת המובחנות שלהם בתוך הקשר. כבר בתחילת הטיפול המטפל ינסה להתייחס לתחושת העצמי של הנבגד, שכן אם תחושת העצמי שלו הייתה איתנה מדוע שערכו העצמי ירד בגלל יחסים של בן/בת הזוג שלו עם מישהו אחר? מגד יכול לשאול למשל – אם הוא (הבוגד) היה עם מישהו אחר, אולי זה אומר משהו עליו ולא עליך (הנבגד)? הלוא את, הנבגדת, לא בגדת בהסכם המונוגמי שבחרת לקיים, ואילו הוא הפר הסכם שהוא בחר בו; אם כן, מדוע שהערך העצמי שלך ירד?
כשמגד מתחיל להעלות את רמת המובחנות של הנבגד, הבוגד לרוב לא מרגיש טוב. לדברי מגד, אי אפשר לעבוד עם הבוגד כל עוד תחושת העצמי של הנבגד משוקפת. ברגע שעוזרים לנבגד להתחזק ולהיות פחות מנוהל על ידי הבוגד, אז גם הבוגד יתחיל להרגיש לא בנוח עם רמת המובחנות של בן הזוג, ויתאפשר לעבוד גם איתו על רמת המובחנות שלו. לגישתו של מגד, המטפל עובד בכל פעם עם מי שלא נוח לו, ותמיד בנוכחות בן הזוג. באופן הזה עובדים על מובחנות שהיא נאמנות לעצמי בתוך הקשר. לדברי מגד, אם נעזור לאדם לפתח רמת מובחנות גבוהה הוא ישתקם מהר יותר אחרי טראומה, בעוד אדם עם מובחנות נמוכה לא ישתקם כל כך מהר.
מגד התייחס בהקשר זה לאמירה של הבוגד ששכיחה בטיפול זוגי: "הרגשתי כל כך בלתי נראה ביחסים, וברומן סוף סוף מישהו ראה אותי". לגישתו של מגד, ההתייחסות ל"נראות" ביחסים קשורה לתחושת עצמי משוקפת. לפיכך, סיפוק תחושת הנראות בתוך היחסים תעודד את תחושת העצמי המשוקפת במקום את הבנייה של תחושת עצמי איתנה. טיפול בגישת המובחנות יחתור קודם כל לייצר תחושת עצמי איתנה יותר באמצעות שאלות של עימות עצמי. המטפל יכול למשל לשאול את הבוגדת: "האם את רוצה להיות תלויה כל כך בגברים בשביל להיראות, או שהיית רוצה להתחיל לגדול ולראות את עצמך ולהיראות בעצמך? איך את הופכת להיות כל כך בלתי נראית כשבן זוגך לא פנוי אליך? איך זה שאת לא רואה את עצמך כשהוא לא רואה אותך?" לדברי מגד, העימות משדר למטופל – אתה לא רק ילד שזקוק לשיקופים מבחוץ, אתה אדם מבוגר שיכול להיות יוצר בחיים שלך. אתה יכול לראות את עצמך בעצמך ולהראות את עצמך. בגישת המובחנות המטפל פועל אפוא להעלאת רמת הסיבולת לחרדה ולחץ.
"סליחה" לעומת עימות בתהליך טיפולי בבגידה
מגד התייחס ללחץ המופעל בטיפול שלאחר בגידה על ידי כל הצדדים להגיע ל"סליחה". מבחינתו, "סליחה" שמגיעה מהר מדי בטיפול אינה עדות לתהליך משמעותי, אלא באה על מנת "לסיים את הסיוט". החתירה לסליחה מהירה היא תוצר משולב של רצון של הבוגד שיניחו לו ורצון של הנבגד לנקמה: הוא סוער ובעיקר רוצה להעניש את הבוגד, רוצה שהבוגד יבקש סליחה אך הוא יסרב לה ולא יאמין לה, שכן הוא לא באמת מסוגל לסליחה. הסליחה גם נוחה לפנטזיה של המטפל. לכן, הקדשת זמן בראשית טיפול לתהליך של סליחה, לטעמו של מגד היא בזבוז זמן ואין לה ערך אמיתי. לדברי מגד, הבוגד לא יכול לקחת אחריות מבלי שקודם עבר תהליך של עימות עם עצמו, וגם הנבגד לא יכול לסלוח מבלי שקודם כל ירגיע את עצמו ויסתכל על הדברים ממקום של תחושת עצמי איתנה. לכן, לפי גישת המובחנות סליחה אמיתית מגיעה לאחר תהליך ארוך שבו אדם צמח ברמת המובחנות שלו.
כאמור, הטיפול בגישה זו לא נועד להרגיע, אלא מכוון לכך שהקונפליקט יצוף על פני השטח. מגד מזמין מטפלים להתבונן על עצמם, לבחון באיזו מידה הם פועלים כדי להרגיע את מה שקורה בחדר ועד כמה הם מסוגלים לשאת רמות חרדה גבוהות יותר מבלי להיבהל. כדוגמא, לעיתים הנבגד יטען שלפני הבגידה המצב היה נפלא. מטפל שמאמין כי הבגידה התקיימה על רקע מובחנות נמוכה, יראה לנבגד שגם קודם הייתה בעיה, ובכך יסתכן בקונפליקט איתו.
מגד הזכיר שפעמים רבות הנבגד לא מפסיק לדמיין סצנות (מעין פלאשבקים) שבהן הבוגד/ת והמאהב/ת מקיימים מין נפלא – ללא תלות בקיומו של מין מוצלח כזה במציאות. לפי מגד, הדמיון הזה מתקשר ישירות לתחושת עצמי משוקפת: בדמיון הזה הנבגד מעניש ומענה את עצמו, וגם מענה את השני כי מונע מהזוג להתקרב מחדש. המטפל בגישת המובחנות יעזור לנבגד להתעמת עם עצמו הן בהקשר הבין-אישי והן בהקשר התוך-אישי.
בהקשר הבין-אישי, המטפל ישאל שאלות כמו – האם אתה יכול לראות שכל עוד אתה ממשיך לדמיין את זה אתה לא יכול לתת לבן הזוג להתקרב אליך? המטפל ינסה לברר האם הנבגד מנסה להפסיק את העיסוק האובססיבי בבוגד ובמאהב ולא מצליח, או שהוא ממשיך בכך מתוך צורך בנקמה. הבירור מטרתו לתת מקום גם לצורך בנקמה כלגיטימי, על מנת "לשים אותו על השולחן" ולבדוק האם הוא מועיל. האם הרצון לנקום מגדיל או מקטין את הסיכויים לבגידה נוספת? האם הנבגד באמת רוצה לשמר את המרחק, או שרוצה להתקרב?
בהקשר התוך-אישי, המטפל יתייחס לתחושת העצמי המשוקפת באמצעות שאלות כמו – האם את נותנת ליחסים של זוגתך עם המאהבת לנהל את תחושת העצמי שלך? האם את חושבת שזוגתך מרוצה או לא מרוצה מזה שהערך העצמי שלך יורד? האם היא תהיה מרוצה אם הערך העצמי שלך יעלה?
לדברי מגד, במקרים רבים הבוגד המנוהל מתחושת עצמי משוקפת הלך להיות עם אחר לאחר שהרגיש שבן זוגו מנהל לו את החיים, והוא רוצה להחזיק את הכוח החדש שיש לו. השאלה היא האם בן זוגו רוצה לתת לו את הכוח הזה. הטיפול מכוון את הנבגד לראות שכשהוא נותן למחשבות הללו לנהל לו את החיים, זה לא תורם לו, ואף משחק לטובת חוסר איזון ביחסי הכוחות, באופן שמחליש אותו עצמו.
הצגה עצמית לעומת חשיפה עצמית אותנטית
מגד התייחס לרעיון של פרל (2019) לפיו אנשים לעיתים מנהלים רומן כדי לגלות "עצמי" שלהם שאינם יכולים לגלות בתוך הנישואין, ובחן מנקודת המבט של גישת המובחנות שתי אפשרויות הטמונות בו: שהעצמי שמתגלה ברומן הוא עצמי אמיתי, או עצמי מזויף. האפשרות הראשונה, שמדובר בחלק אמיתי שהבוגד לא מעז לבטא בבית, מעלה את השאלה מדוע הבוגד מנוהל כל כך על ידי השיקופים של בן הזוג כך שאינו מסוגל לתת ביטוי לחלק אותנטי וחשוב שלו. באפשרות השנייה, הבוגד מביא לידי ביטוי ברומן רק חלק יפה שלו וחוגג אותו, בעוד שבנישואין בן הזוג כבר מכיר אותו, ולכן השיקופים שהוא מקבל בתוך הזוגיות הם גם לחלקים הפחות יפים. לפי תפיסה זו, אם תחושת העצמי של אדם יותר משוקפת, הוא יעשה "הצגה עצמית" הן בבית והן בחוץ כדי לזכות בשיקופים שבהם הוא מעוניין. במצב כזה סביר שגם מה שיקרה בתוך הרומן יהיה מזויף במידה רבה, ותולדה של הצגה עצמית ולא של חשיפה עצמית אמיתית.
במצב של רמת מובחנות גבוהה, האדם מעוניין יותר לחשוף את עצמו מאשר לעשות הצגה. השאלה בטיפול בגישת המובחנות היא האם בני הזוג נחושים ללמוד להביא את העצמי האותנטי שלהם למערכת היחסים באופן שיטלטל את הקיבעון שקורה באופן טבעי ביחסי נישואין, או שהם נותנים למערכת היחסים שבהדרגה הולכת ומתקבעת לנהל אותם. טיפול בגישת המובחנות מתייחס לקיבעון שקדם לבגידה ושנוצר כתוצאה מתהליכים של תחושת עצמי משוקפת, וכרוך באומץ לטלטל את הקיבעון על מנת ליצור משהו אחר. מגד ציין שמטפל שלא מעז לטלטל את הנטייה להתקבעות בחייו שלו בשל החשש מהסיכון בקונפליקט ופרידה, יתקשה להעז כך גם בשביל המטופלים שלו.
לדברי מגד, כשאדם מתעמת עם עצמו הוא קודם כל בא בדרישה לעצמו, וכך השיח הזוגי מצליח להיות מכבד ושני בני הזוג מרגישים ראויים יותר. הקשר מעמיק ומתרחב והאפשרות לאינטימיות גדלה מתוך תחושה של חופש וכבוד לאחרות. לעומת זאת, כאשר אדם משליך את הקונפליקט הפנימי שלו על בן הזוג שלו ומנסה "לתמרן" אותו כדי שלא להתמודד עם עצמו, תחושת הראויות של כל אחד מבני הזוג נמוכה יותר, והאפשרות לאותנטיות בתוך קשר קרוב קטנה. המטרה בטיפול במובחנות היא לפתח את היכולת של האדם להביא את עצמו יותר ויותר לידי ביטוי בתוך מערכת הנישואין.
תחושת ראויות ואחריות
בספרו "להיות ראוי" (2019), מגד כותב על תחושת "ראויוּת" כסוג של מצפן לתהליך של עימות עצמי ושל יצירת תחושת עצמי איתנה. כשהנבגד או הבוגד אומרים "מגיע לי יותר טוב", מגד מכוון לבדיקה עצמית של ראויות ושואל – האם מגיע לך יותר טוב? האם אתה מרגיש ראוי למערכת יחסים טובה, מיטיבה עם אינטימיות, תשוקה, שפע ושיחות טובות?
מגד מזמין כל אחד מבני הזוג לבחון עם עצמו האם התנהג בצורה בעייתית: האם זלזל במערכת היחסים, התנהג לבן זוגו כמובן מאליו, לא הקדיש זמן למיניות. מגד טוען כי אדם שהתנהל לאורך זמן מבלי להשקיע במערכת היחסים יודע בתוך תוכו שהוא לא לגמרי ראוי למערכת יחסים טובה יותר, ועל כן יודע שהוא לא יכול באמת לצפות למשהו אחר. מגד מזמין כל אחד מבני הזוג "להתעורר" ולבדוק האם הוא דורש מבן זוגו דברים שהוא לא דרש מעצמו. כדי להרגיש ראוי, העימות חייב להיות קודם כל של האדם עם עצמו. באופן הזה, מגד ממחיש כי הבגידה של הבוגד לא אומרת על הנבגד שום דבר – אבל היא כן ממחישה שקורה משהו במערכת היחסים, וכל אחד מבני הזוג מוזמן לבדוק מה התרומה שלו. כל אחד מבני הזוג מוזמן להתבונן על עצמו בכנות, לקחת אחריות על עצמו ולבדוק האם הוא ראוי למערכת יחסים טובה ומה הוא עושה בשביל שהיא תהיה כזו.
לגישתו של מגד, לכל אחד מבני הזוג אחריות מלאה על החלק שלו. כאן חשובה לדבריו התפיסה שלנו כמטפלים: האם אנו מנסים להסביר התנהגות של בן זוג אחד באמצעות התנהגות של השני? הבנה כזאת משקפת הנחה של חוסר מובחנות, ולכן מונעת מאנשים לקחת אחריות מלאה. תחת זאת, מגד מציע לעבוד עם בני הזוג כאנשים מבוגרים שמסוגלים לבחור בחירות ואינם מנוהלים על ידי התנהגות של האחר.
לדברי מגד, בגידה לרוב מתרחשת על רקע התנהגות לא ראויה של שני בני הזוג, שלמשל לקחו את מערכת היחסים כמובן מאליו, לא הקדישו זמן לזוגיות, אולי זלזלו. מגד טוען שכאשר אדם קודם כל דורש מעצמו ולא מאשים את השני, ומתעקש על מערכת יחסים טובה יותר עבור שני בני הזוג, הוא מציג סוג שונה של תביעה. לדבריו זוהי "תביעה בעד" ולא "תביעה נגד".
אמון אחרי בגידה
לדברי מגד אחת השאלות הנפוצות של הנבגד המופנית אל המטפל היא כיצד אני יכול לתת בבוגד יותר אמון, והאם אתה (המטפל) תוכל לעזור לי להחזיר את האמון בבוגד. אולם בגישת המובחנות מטרת הטיפול אינה "לסדר" לבני הזוג את האמון, אלא דווקא לעזור לבני הזוג "להתעורר" ולראות את המציאות כפי שהיא. לפי מגד, במצב של בגידה שני בני הזוג העדיפו להמשיך "לישון" ולהסתיר מעצמם את המציאות הכואבת. "להתעורר מהשינה" משמע להבחין ב"סיוט" של החיים שלהם, ושניהם לא רוצים בכך. הבקשה המופנית אל המטפל להחזרת האמון לדברי מגד משמעה בקשה לעזור להם להמשיך "לישון".
לנוכח שאלה כזאת, מגד יעזור לנבגד להתעמת עם עצמו ולבדוק עם עצמו האם הבוגד ששיקר לו במשך זמן ארוך ראוי לאמון, ואם הוא לא ראוי, אז למה הבקשה לתת בו אמון? הוא יעמת את הנבגד עם המשמעות של הבקשה הזו: אפשר להמשיך לישון ולהתעורר עוד שנתיים למצב הרבה יותר גרוע. אם אתם רוצים שאעזור לכם להמשיך לישון, אומר מגד, אז אל תתעוררו גם בעוד שנתיים, עדיף כבר להמשיך לישון לכל החיים. אפשרות אחרת היא להתעורר עכשיו ולהסתכל על המציאות שבה אתה חי עם אדם שאי אפשר לתת בו אמון. מגד יסביר לנבגד שאם הוא בוחר "להתעורר", זו הולכת להיות תקופה ארוכה שבה הוא הוא הולך להסתכל על הדברים כפי שהם. הוא מציע לנבגד שלא לתת אמון בבן הזוג עד שירכוש את אמונו.
עם זאת, מגד לא מציע לנבגד לבדוק כל הזמן את בן הזוג, אלא שבן הזוג יעשה את המאמץ לרכוש את האמון. בבדיקה אובססיבית הנבגד למעשה מענה את עצמו ונותן לכעס, לנקמה ולכאב לנהל אותו. הוא משאיר את עצמו חלש. מגד פונה אל החלק הבוגר שבוחר, ולא אל הילד הפגוע. הוא רוצה לראות מה קורה כשהוא מתייחס לאדם בישירות ודורש ממנו לגדול. בו בזמן, הוא בוחן מה קורה לבן הזוג שבגד: האם הוא שמח או מוטרד מהגדילה של האחר. לגישתו של מגד, הסיפור כאן הוא שהנבגד לא נותן אמון בעצמו בכך שהוא יכול לראות את האמת כפי שהיא ולא להתפרק ממנה. למול תחושה שהוא לא יכול לשאת את זה, מגד ישקף לו מציאות שבה כבר שנים הוא "נושא את זה" – את הריחוק, ההכאבה והענישה ההדדית – ורק לא מסתכל על זה. כעת מגד מציע לו לבחור באומץ להסתכל.
מונוגמיה ופוליאמוריה
אף שכותרת ההשתלמות כללה את המילים "בגידות" ו"פוליאמוריה", הנושא המרכזי שלה היה טיפול בבגידות, ואילו לנושא היחסים הפוליאמוריים נותר זמן מועט. מגד הדגיש כי למעשה ההשתלמות לא תעסוק ביחסים פוליאמוריים ככלל, אלא תדגים את יישום גישת המובחנות הן על מקרים של בגידה והן על מקרים שבהם אחד מבני הזוג מעוניין בפתיחת היחסים והשני אינו מעוניין. מגד הדגיש כי במצב כזה, עוד בטרם יגיע לשאלה אם יחסים פתוחים מתאימים לבני הזוג, הוא יבדוק את הקרקע הזוגית שקדמה לרצון לפתיחת היחסים. בדומה לדרך פעולתו כמטפל במקרים של בגידה, במקרה כזה הוא יעריך את רמת המובחנות של בני הזוג, ויבחן האם המוטיבציה לפתיחת הקשר נובעת מרמת מובחנות נמוכה ומהיררכיית כוחות בלתי מותאמת. רק לאחר בדיקה זו אפשר יהיה לגשת לשאלה אם פרקטיקה של יחסים פתוחים מתאימה לזוג הספציפי.
לדברי מגד, הן פרקטיקה של מונוגמיה והן פרקטיקה של פוליאמוריה יכולות להתקיים ברמת מובחנות נמוכה או גבוהה. לדוגמא – מונוגמיה המונעת מתוך פחדים וחרדות, כזו שבה האדם מבוהל מההשוואות ומהאפשרות שהוא או בן זוגו ירצו מישהו אחר, מתפקדת כמערכת השומרת "לא לנענע את הסירה" ומעידה על רמת מובחנות נמוכה. אך יש גם מונוגמיה שבה ההסכם הוא ביני לבין עצמי, לדוגמא, כזו שבה יש הסכמה להישאר בקושי בתוך מערכת היחסים המונוגמית, באופן שמעמיק מאוד את רמת האינטימיות. במערכת יחסים כזו, גם אם בן הזוג יבגוד, זה לא משחרר את האדם הנבגד מההסכם שלו עם עצמו. יכול להיות שזה יפתח משהו ביחסים. יכול להיות שהאדם הנבגד לא יסכים לחיות עם מישהו אחר שאין לו הסכם כזה עם עצמו.
במקרה שבו אחד מבני הזוג רוצה לפתוח את היחסים והשני לא רוצה לפתוח, מגד הציע שחשוב לא להתייחס רק לצרכים של בן הזוג שרוצה לפתוח את היחסים אלא לראות את הרצון שלו לפתוח בתוך ההקשר של היחסים ושל יחסי הכוחות בתוכם. מגד יבדוק האם הרצון הדדי ואם אינו הדדי. הוא יבחן איך ההצעה לפתיחת היחסים משנה את מערך הכוחות בין בני הזוג, מה היו יחסי הכוחות קודם לכן, והאם ההצעה באה כדי לשפר את כוחו של המציע או לשמר כוחות. במקרים רבים, לגישתו של מגד, יש צד אחד שמנהל יותר את מערכת היחסים וצד אחר שיותר מוגדר על ידי השני. מגד מחפש מי מגדיר את מי במערכת היחסים. כאשר אחד מבני הזוג רוצה לפתוח את מערכת היחסים יכול להיות שהסיבה היא היותו מוגדר, נשלט ומנוהל על ידי השני וזו דרכו להשתחרר ולתת לעצמו יותר כוח. במקרים אחרים דווקא לבן הזוג שרוצה לפתוח את המערכת היחסים יש מלכתחילה הרבה כוח, הוא זה שמגדיר – והוא מוסיף לעצמו עוד כוח. מגד לא שלל את האפשרות שיש גם מצבים שלאדם יש נטייה פנימית ליחסים פתוחים וזה הרצון שלו כחלק מהווייתו. עם זאת, לגישתו כמטפל זוגי, חשוב קודם כל לבדוק את מערכת היחסים וההקשר של מערך הכוחות ורק לאחר שנבדק ההקשר אפשר להתפנות לשאלה אם מערכת יחסים פתוחה מתאימה או לא מתאימה לבני הזוג.
לסיכום
בגישת המובחנות כפי שהוצגה בהשתלמות, המטפל מכוון בראש ובראשונה להעלאת רמת המובחנות של בני הזוג על ידי פיתוח תחושת עצמי איתנה. כחלק מכך, כבר בשלב מאוד ראשוני בטיפול המטפל מעלה שאלות של עימות עצמי, שמטרתן לזהות האם מתקיימות בין בני הזוג רמת מובחנות נמוכה והיררכיית כוח לא מותאמת. בניגוד לגישות שיקדישו קודם כל זמן לכאב של הנבגד, לצרכים של שני בני הזוג ולבקשת סליחה, המטפל בגישת המובחנות ידחה את העבודה על אלו לשלב מאוחר יותר בטיפול, וייגש אליהם רק לאחר שבני הזוג ביססו רמת מובחנות גבוהה יותר. זאת מתוך תפיסה שברמת מובחנות גבוהה יותר הצרכים ישתנו, תפיסת הכאב תשתנה, ותהיה מסוגלות לסליחה והשלמה אמיתית שאינה אפשרית במצב הראשוני של הטיפול.
מגד מציע להתמקד בכל פעם בבן הזוג ש"לא נוח לו" ולעבוד על תחושת העצמי המשוקפת שלו, אך תמיד בנוכחות בן הזוג השני. שיטת עבודה זו מתבססת על ההבנה שבשל ההתמזגות והיררכיית הכוח הלא מותאמת, כאשר רמת המובחנות של בן הזוג ה"חלש" תעלה, אזי בן הזוג שקודם לכן היה בעמדת כוח "נוחה יותר", ירגיש כעת "אי נוחות" ואפשר יהיה לעבוד גם איתו על רמת המובחנות שלו. כאשר שני בני הזוג יפתחו תחושת עצמי איתנה, תהיה להם יכולת לעימות עצמי, לבדיקה של רמת הראויות שלהם למערכת יחסים טובה על פי סולם הערכים הפנימי שלהם ומבלי להאשים את האחר. כשיוכלו לדרוש תחילה מעצמם את מה שהם דורשים מבן זוגם, יצליחו לבוא ליחסים הזוגיים מתוך תחושת ראויות ועם "תביעה בעד". כך יתאפשר להם להישאר נאמנים לעצמם ולשמר את הקשר באופן שמקדם אינטימיות גבוהה יותר ומערכת יחסים מספקת ומתפתחת, שלא נמצאת בקיבעון.
מגד הדגיש לאורך ההשתלמות שמטפל זוגי הבוחר לעבוד בגישת המובחנות חייב להיות מוכן לעבור בעצמו דרך "מסע הייסורים" המטלטל של ביסוס מובחנות במערכת היחסים שלו. טיפול בגישת המובחנות מוסיף לחץ, מכוון את הלקוחות להתעמת עם עצמם ולהישיר מבט לאמיתות לא נעימות במערכת היחסים, ולכן דורש גם מהמטפלים להיות מסוגלים לשאת חרדה מתוך הידיעה העצמית שלעבור דרך הסבל מוביל לגדילה.
ולסיום, כפי שהצעתי בפתיחה, כדאי לדעתי לגשת למודל החשוב של גישת המובחנות לטיפול בבגידות שמביא מגד מתוך מודעות ליתרונותיה וחסרונותיה של הגישה המקטבת, כמו גם לאפשרויות לאינטגרציה זהירה בין מודלים שלכאורה מוצגים כסותרים – אפשרויות שכבר קיימות בשדה הטיפול הזוגי, אך חורגות מהמוקד של השתלמות זו. כפי שציינתי, אחת הסכנות האורבות להזדהות עם מודל אחד מרכזי היא הזנחה של עושר אפשריות חשובות אחרות שמציעות גישות תיאורטיות שונות להבנת התפקוד הזוגי לעבודה הטיפולית המורכבת. כך למשל, מגד הדגיש בהשתלמות את היתרונות של עמדה טיפולית המעודדות לעימות עצמי, ויסות עצמי ולקיחת אחריות, אך מטפלים אינטגרטיביים רבים עסוקים בדרכים השונות לאזן בין עמדה כזאת לבין עמדה שמאפשרת מרחב בטוח ועבודה על ויסות זוגי, שבמקרים מסוימים נדרשים גם הם.
לפיכך על מנת לייצר שיח פורה, יצירתי ומעשיר חשוב להיות מודעים לקיומן של שתי הנטיות – לקוטביות מחד גיסא ולאינטגרציה מאידך, וגם כי לצד המודלים המרכזיים הנפרדים קיימים גם מודלים אינטגרטיביים שמשלבים רעיונות שונים מבלי להזניח את ההבדלים המהותיים. מודעות זאת חשובה על מנת שכל מטפל יוכל לבחור באופן מושכל מה מתאים עבורו ועבור מטופליו וכיצד להעמיק, להתרחב, להתעשר ולפתח את דרכו היצירתית והייחודית – ובמונחים של ההשתלמות, המובחנת – שמתאימה לו בכלל ולכל זוג ובכל מפגש בפרט.
מקורות
מגד, א. (2019) להיות ראוי. תל אביב: מרקם.
פרל, א. (2019). סיפור מהצד – בחינה מחדש של הזוגיות המודרנית. כנרת זמורה ביתן-דביר.
Bowen, M. (1978). Family therapy in clinical practice. New York: Jason Aronson.
Bowlby, J. M. (1969). Attachment and loss: Vol. 1. Attachment. New York: Basic Books.
Fishbane, M. D. (2011). Facilitating relational empowerment in couple therapy. Family Process, 50, 337–352.
Gilbert, R. M. (2006). The eight concepts of Bowen theory. Falls Church, VA: Leading Systems Press.
Hardy, N. R. & Fisher A. R. (2018). Attachement versus differentiation: The contemporary couple therapy debate. Family Process.
Johnson, S. M. (2004). The practice of emotionally focused couple therapy: Creating connection (2nd ed.). New York: Brunner-Routledge.
Johnson, S. M. (2008). Hold me tight: Seven conversations for a lifetime of love. New York: Little Brown and Company.
Greenberg, L. S., & Goldman, R. N. (2008). Emotion-focused couples therapy: The dynamics of emotion, love and power. Washington, DC: American Psychological Association.
Messer, S. B. (Ed.) (2001). Assimilative integration [Special issue]. Journal of Psychotherapy Integration, 11, 1–154.
Norcross, J. C., Karpiak, C. P., & Santoro, S. O. (2005). Clinical psychologists across the years: The division of clinical psychology from 1960 to 2003. Journal of Clinical Psychology, 61, 1467–1483.
Schnarch, D. M. (1991). Constructing the sexual crucible: An integration of sexual and marital therapy. New York: W. W. Norton & Company.
Schnarch, D. M. (1997). Passionate marriage: Sex, love, and intimacy in emotionally committed relationships. New York: W. W. Norton & Company.
Schnarch, D. M. (2009). Intimacy & desire: Awaken the passion in your relationship. New York: Beaufort Books.
