אתגר ההכלה בנגמ"ש
בין הכללה (inclusion) להרחקה (exclusion)
מאת ד"ר אבי נוטקביץ
המושג הכלה (containment) נפוץ בימינו יותר ויותר בשיח המקצועי והיומיומי כאחד: הוא משמש אותנו בהקשר לעבודה הפסיכותרפויטית–פסיכואנליטית, אך גם כהורים – לילדים קטנים, למתבגרים ואף כאשר הם בוגרים. אנחנו מתייחסים למונח הכלה וליכולת הכלה גם בהקשר לתפקידים ניהוליים ומנהיגותיים כגון ראשי צוותים, מדריכים קבוצתיים, מנהלי מחלקות וארגונים. ניתן לטעון שגם מנהלים ומפקדים ברמות הגבוהות ביותר בשדה המדיני, הביטחוני, הצבאי והפוליטי נדרשים או כדאי שידרשו לצורך בהכלה וליכולתם או אי יכולתם להכיל.
מהי אם כן הכלה? במקורו – לא בהקשר הפסיכולוגי או הפסיכואנליטי – השימוש בביטוי הכלה התייחס לממדים צבאיים ומדיניים והשימוש בו החל בשנות הארבעים של המאה הקודמת בהקשר ליחסים הצבאיים והמדיניים שבהם נקטה ארצות הברית ביחס לברית המועצות. בהקשר זה, הכלה ביטאה עיסוק בהגבלת יכולתו של כוח צבאי עוין, או אידיאולוגיה מאיימת לפגוע, להתקדם ולהתפשט. גם במילון אבן שושן המעודכן של שנות האלפיים הביטוי "הכלה" מובא בהקשר לצבא ומדיניות, ומוגדר כ"איפוק, יכולת לספוג אלימות ולהימנע מהסלמה". שימוש מעניין אחר מופיע בהקשר לכורים גרעיניים ומתייחס ל"מבנה הכלה" (Containing Building) כ"מבנה או מערכת שמיועדת למנוע את השחרור המקרי של חומרים רדיואקטיביים מכור גרעיני". תיאור זה של הכלה יכול לחבר אותנו מבחינה חווייתית וגם רעיונית לשימוש היומיומי של הכלה בעבודה הפסיכותרפויטית, בהורות, בזוגיות ובתפקידים ניהוליים שונים, שכן לא פעם אנחנו חווים מעין התקפה עלינו, ועולות בנו אז תחושות פנימיות חזקות שקשה להחזיקן. אנחנו יכולים אז לחוות בתוכנו את "הכוח הצנטריפוגלי" השואף לזרוק תחושות אלו החוצה מתוכנו, ומוצאים עצמנו מנסים שלא תתרחש פליטה או דליפה של "חומרים רדיואקטיביים" מתוכנו אשר תסגיר את הסערה שבנו אשר עלולה במקרים מסוימים לפגוע באחרים הקרובים אלינו ואף היקרים לנו.
מושג ההכלה בתיאוריה הפסיכואנליטית פותח על ידי ביון (Bion, 1970a) בהקשר למושג ההזדהות השלכתית של מלאני קליין (Klein, 1946; נוטקביץ, 1991). את המודל המרכזי שפיתח ביון בנושא הוא כינה מודל ה"מכל–מוכל", ולפיו על ידי הזדהות השלכתית התינוק משליך לתוך האם יסודות או חלקים נפשיים בלתי נסבלים ומלאי חרדה. החלקים המושלכים האלו הם "המוכל". "המכל" הוא האם אשר במצב הרצוי אמורה לעכל את החלקים הבלתי נסבלים הללו, לנקותם מרעלים ואז "להחזירם" לתינוק אשר יהיה מסוגל אז להשאיר את החלקים הנפשיים הללו בתוכו.
למשל, אם יכולה לחוש את החרדה, המצוקה ויתכן שאף הכעס של תינוק שבוכה וצורח, וכן את החרדה שמתעוררת בה עקב כך, לעכל את מה שמתעורר בה – ואז למצוא דרך להרגיע אותו. במקרה כזה אפשר לומר שהאם הכילה את מה שהתעורר בתוכה. במצב אחר, אם יכולה לחוות ולפרש את הצרחות כמבטאות שנאה ולחוש אז "התינוק שונא אותי", תחושות מאיימות וקשות, שאולי אף קשורות לעולמה הפנימי, ובעקבות כך לקפוא או להתרחק ממנו; ניתן יהיה לומר אז שהקפיאה או ההתרחקות הינם ביטוי של קושי בהכלה. במצב של הכלה יוכל התינוק להחזיק בתוכו את החלקים שהשליך, לחשוב אותם, גם אם באופן פרימיטיבי, ולא לחוש לחץ להיפטר מהם ולהשליכם החוצה. לפי ביון, זה תהליך שמפתח את היכולת לחשיבה ומניח תשתית משמעותית מאוד להתפתחות רגשית ומנטלית של התינוק.
לדבריו של ביון (Bion, 1962) כדי שהאם תעכל את החלקים המושלכים לתוכה היא צריכה שתהיה לה יכולת לרוורי (reverie). אבנר ברגשטיין (2011, עמ' 24) מתאר רוורי כ"הלך רוח פתוח ורצפטיבי, שבאמצעותו האם מסוגלת לקבל לתוכה הזדהויות השלכתיות של התינוק. [...] האם, באמצעות המיינד שלה, מעניקה משמעות נפשית. [...] היכולת לרוורי נשענת על יכולתה של האם להשתהות ולשאת תסכול עד אשר תוכל לתת פשר משמעות לתקשורת עם התינוק". תהליך דומה מתקיים גם במפגש הטיפולי. נדבר אז על הלך רוח שביון מתארו גם כ"רפיון מחשבתי" או כ"חלימה בתוך השעה הטיפולית", והמתאים להגדרה המילונית של רוורי כמעין "חלימה בהקיץ". מתוך מצב הרוורי יכולה להתגבש לה מחשבה שיוצרת "חוויה רגשית של תחושת גילוי של קוהרנטיות" (Bion, 1962) כלומר מגיחה לתודעה שלנו תחושת הבנה לגבי המתרחש, מה שמאפשר להתערב ולפעול באופן בונה ומקדם.
לצד המודל "מכל-מוכל" והמרכזיות של הזדהות השלכתית ויכולת הרוורי, ביון פיתח מושגים נוספים המאפשרים לו לתאר תהליכים רגשיים ומנטליים של התינוק או האדם בכלל (Bion, 1962). אתייחס לשלושה:
- יסוד ביתא – חלק פנימי, מעין יסוד רגשי מאיים ומעורר חרדה, אשר נמצא בתוכנו כמעין "עובדה לא מעובדת". חלק נפשי שלא ניתן לחשוב עליו ואותו, שיש דחף להיפטר ממנו על ידי הזדהות השלכתית.
- יסוד אלפא – חלק או יסוד פנימי מנטלי ו/או רגשי שאפשר להשתמש בו לחשיבה. זהו יסוד שלא נמצא בהכרח במודעות והוא אינו מפעיל "לחץ פנימי" להיפטר ממנו על ידי הזדהות השלכתית.
- פונקציית אלפא – פעילות מנטלית ורגשית אשר הופכת יסוד ביתא ליסוד אלפא.
ביון מחבר מושגים אלה לבין היכולת לרוורי. לדבריו, יכולת הרוורי היא גורם או תנאי להתקיימותה של פונקציית אלפא, שכן במצב של רוורי טמון הפוטנציאל להפיכת יסוד ביתא ליסוד אלפא. לפי המודל מכל–מוכל, ההתמרה של יסודות ביתא ליסודות אלפא היא התהליך החשוב הן אצל האם ביחס לתינוקה, הן אצל המטפל ביחס למטופלו, וניתן להוסיף שגם אצל מי שמנחה קבוצה, מוביל צוות או מנהל בהקשרים ארגוניים, צבאיים ולאומיים.
בכתיבתו על הכלה ועל המודל מכל–מוכל פונה ביון לקבוצה ולחברה כמעין "שדה התבוננות וחקירה" (Bion, 1970b). הוא טוען שפרט בקבוצה או בחברה הנתפס כ"גאון" או כ"מיסטי", כפי שהוא מכנה זאת, כלומר ככזה המציג רעיונות חריגים, יכול להיחוות כאיום על ידי הקבוצה, החברה או הממסד, שכן משהו בהתנהגותו או ברעיונותיו מהווה איום ומעורר חרדה. הדילמה שניצבת אל מול הקבוצה או הממסד ביחס ל"מיסטי" – שאינה בהכרח מודעת – קשורה להחלטה בדבר השארה או הוצאה, כלומר inclusion (הכללה) או exclusion (הרחקה). המתח הזה שבין הכללה להרחקה מייצג את אחת הדינמיקות המרכזיות הקשורות בהכלה: הכלה במישור הקבוצתי יכולה להתבטא בהשארה והכללה בקבוצה או בחברה, ואי הכלה יכולה להתבטא בפליטה והרחקה מהקבוצה או החברה.
אפשר לראות באופן דומה את אתגר ההכלה של הפרט המתמודד עם יסוד ביתא – חלק פנימי מאיים המפעיל לחץ להיות מושלך החוצה לתוך האחר או האחרים בהזדהות השלכתית. במונחים אלה, מצב של הכלה הוא מצס שבו יסוד הביתא המאיים הופך ליסוד אלפא, מה שמאפשר הכללה בנפשו של הפרט; מצב של אי הכלה, כזה שבו יסוד הביתא המאיים מושלך בהזדהות השלכתית החוצה מתוך הפרט, אפשר לראות כמצב של הרחקה.
חשבתי על האתגר שבהכלה כאשר הקשבתי למה שח', חבר קרוב, סיפר לי ערב אחד כשנפגשנו בימים בהם הייתי עסוק בהכנת הרצאה שעסקה בהזדהות השלכתית והכלה.1 אלו היו גם ימים בהם התגבר השיח על מלחמת יום הכיפורים במלאת 40 שנה למלחמה. דיברנו על המלחמה.
ח' היה קצין בסיירת שריון והשתתף במלחמת יום הכיפורים כמפקד צוות בקרבות בסיני. הוא היה אז בשנות העשרים המאוחרות שלו ופגש כבר את מוראות המלחמה כקצין צעיר עוד יותר במלחמת ששת הימים, שהותירה צלקות בנפשו. תחת פיקודו במלחמת יום הכיפורים היו שני נגמשי"ם. נגמ"ש הוא רכב המיועד להובלת חיילי חי"ר. הוא עביר ובעל מהירות ויש לו כוח אש חזק. צוות הנגמ"ש מונה מפקד, נהג, וכ-6 חיילים בתא הלחימה. במצב של הסתערות על כוחות אויב, הלוחמים שבתא הלחימה המוגן מארבעת צדדיו בשריון יורים מכלי נשק שונים מעל דפנות הנגמ"ש, כשחלקו העליון של גופם חשוף. לדברי ח' "התיאום, שיתוף הפעולה והמקצועיות של החיילים קריטית בהצלחת משימות ההסתערות. אתה כל הזמן באיום קיומי. אתה יודע שכעת אתה חי ועוד חמש דקות אתה עלול למות" . על הצוות שלו הוטלו משימות שונות, והמסוכנת ביותר הייתה משימת ההסתערות והלחימה בחיילי חי"ר מצרים. תפקידו של ח' היה לקבל את המשימות ממפקדיו, "להחזיק את המשימה", לנווט, לפקד. מבטו של ח' היה מופנה בעיקר החוצה, אך בו זמנית הוא שם לב כמובן גם למה שמתרחש בתא הלחימה.
"הלחימה הייתה קשה ונמשכה ביום ובלילה. הפלוגה שלמה מחיר מאוד כבד. כמחצית מארבעים הלוחמים ורוב הקצינים נפגעו", ח' מספר. "היו חיילים שנשברו". "נשברו? מה פירוש נשברו?", אני שואל, "למה אתה מתכוון?". "חייל שנשבר אצלי בצוות היה נשכב על רצפת הנגמ"ש, מסביר ח'. "ממש נשכב, אני שואל?" "כן" הוא עונה. "כן", אני אומר, "אבל לכמה זמן?". "ליום, לפעמים יותר". "יום? אתם במלחמה, לא?", אני תמה. "כן, היינו ממשיכים לבצע את כל המשימות, כולל לחימה, והחייל היה שוכב על רצפת הנגמ"ש". "נתת לו לשכב?" "כן". "ואז מה?" "החייל היה מתאושש ומצטרף חזרה. אבל אז חייל אחר נשכב", אומר ח'. "גם הוא שכב איזה יום על רצפת הנגמ"ש, והצטרף חזרה. לכולם היה מאוד קשה. היה אז גם חייל שלישי שנשכב. שכב יותר מיום וחצי. לא עשה סימנים שהולך לקום, וחשבתי שאי אפשר שימשיך כך לשכב. עלול להשפיע לא טוב. באתי אליו ואמרתי לו: אתה לא יכול להמשיך לשכב. אתה צריך להחליט האם אתה מצטרף ללחימה. אם אתה לא יכול, אם אתה לא מתרומם, נצטרך לפנות אותך לאחור". "מה הוא עשה?" "הוא קם והצטרף".
סיפור מדהים חשבתי לעצמי. לאפשר לחייל לשכב על רצפת הנגמ"ש לכל כך הרבה שעות. תהיתי לעצמי איך ח', כמפקד, התמודד עם שאלות והתחושות הנלוות להן כמו – איך אתה מאפשר לחולשה ופחד הקשורים בשכיבה של חיל להיות נוכחים, להדביק אולי אחרים באימת המוות? אסור הרי שזה יקרה. איך אתה מאפשר חוסר תפקוד? מה יחשבו החיילים האחרים? איזה מסר זה מעביר להם? זה עלול לכרסם בסמכות הפיקודית שלך, זו התנהגות מנוגדת לערך של תפקוד והקרבה ואומץ. ח' צריך היה כמובן להתמודד עם עיניהם של החיילים והמפקדים הזוטרים יותר בצוות, אשר היו נשואות אליו. הוא היה צריך לעכל, להכיל – דהיינו להחזיק בתוכו ולא לפעול באופן ש"פוטר" אותו מלהתמודד עם התחושות המאיימות הללו שכנראה היו בתוכו. הוא אפשר להן להתקיים. יחד עם זאת כאשר ח' שם גבול לחייל השלישי ש"נשבר" הוא ביצע אקט של הכלה, חשבתי לעצמי. הנה דוגמא לכך שהכלה יכולה להתבטא בהצבת גבול ברורה ולא רק "ספיגה" ללא גבול, כפי שלעיתים נתפסת הכלה.
שיתפתי את ח' במחשבות שלי, וכן סיפרתי לו על ההרצאה שאני מכין בנושא הכלה ושאלתי האם יהיה מוכן שאספר את הסיפור הזה בהרצאה שאני מכין. ח' הסכים, אך בפגישה הבאה שלנו אמר שהתחיל לדאוג שמא מה שספר לי הוא פרי דמיונו. הרי ארבעים שנה חלפו. הוא נסע לפגוש את י', שהיה מפקד תא הלחימה שלו, ושאל האם משהו כזה אכן קרה. "בטח שקרה", אמר י'. "ואתה יודע מה? החיילים האחרים אפילו לא לעגו לאלו שנשכבו על רצפת הנגמ"ש".
כשח' סיפר לי את סיפורו, אני לא חושב שהוא קלט איזו עבודה פנימית התרחשה בתוכו כדי שיוכל לפעול כפי שפעל. כמובן, דבריו של י' מצביעים על כך שמעבר למה שהתרחש בנפשו של ח' התקיימה גם הדינמיקה של הצוות שאפשרה למשהו כזה להתרחש. "אפילו לעג לא היה שם" אמר י'. לעג יכול היה להיות תוצר של חרדה, של קושי להכיל – להבין ולקבל התנהגות כזו בזמן הרה גורל ומאיים כל כך, של חבר צוות שמייצג בהתנהגותו את החרדה העצומה, את חרדת המוות שכל אחד ודאי חש בתוכו. עם זאת, אין לי ספק שרוח המפקד היא זו שיצרה ואפשרה לחברי הצוות הצעירים האלה להכיר ללא הרבה מילים בלחץ הנפשי העצום שהם היו נתונים בו, ולחוש כנראה את האמון של ח' ביכולתם ואת תחושת ההחזקה של המצב על ידו כדי לא לפעול להוציא ולהרחיק מתוכם את מה שייצג חבר הצוות התורן שנשכב על רצפת הנגמ"ש.
ח' והצוות כולו התמודדו עם המתח שבין הכללה להרחקה: האם להשאיר את החייל ש"נשבר" ביניהם, או לפנותו במהירות לאחור. מתח זה ברמה הקבוצתית מקביל לדילמה פנימית – לא בהכרח מודעת – להשאיר בתוכם את חרדת המוות במקביל לתחושת היכולת האישית והצוותית או להוציא מתוכם את חרדת המוות על ידי השלכתו לתוך החייל ש"נשבר" וללעוג לו – כאילו חרדה זו אינה חלק מהם – ואף לפנותו או "להשליכו" לאחור כאשר נשכב והפסיק לתפקד.
הצוות של ח' היה צוות טוב, שגובש במשך שלוש שנים לפני המלחמה ועמד בכל המשימות שהוטלו עליו ברצף של יותר משבועיים לחימה. מה שחשוב לא פחות לח' הוא שכל החיילים שרדו את המלחמה הקשה ההיא, ועל כך שמחתו של ח'. לדבריו זה היה בזכות התפקוד הטוב של כל אנשי הצוות. אני אומר לו שזה היה לא פחות אולי גם בזכות יכולת ההכלה שלו כפי שהתבטאה בסיפור האחד הזה – הן בכך שאִפשר לחייל ש"נשבר" ונשכב להישאר ולא להיות מוקע ומוקא אל מחוץ למחנה, וסייע כך לצוות בהכלה של המשמעויות הרגשיות הנלוות, והן בכך שלא אפשר לזה להימשך כאשר חש שזה מסכן את תפקודו של הצוות. הגבול שח' הציב לא נבע מלחץ פנימי להרחקה של החייל – פינויו לאחור – ולהרחקה של מה שהיה מאיים בשכיבתו הממושכת על רצפת הנגמ"ש, אלא מעיבוד פנימי, שהובילו לאקט של הצבת גבול שבעקבותיו גם חזר החייל לתפקד.
לאור העיסוק במלחמה, חשבתי אז על הצלקות והטראומות שרבים נושאים אותן ובמקרים מסוימים מכירים בהן רק לאחרונה. חשבתי על אותם שלושה חיילים ששכבו על רצפת הנגמ"ש ולא הוקעו או הוקאו, כלומר הוכלו על ידי הצוות וח' מפקדם. חשבתי שיש סיכוי רב שאותו אירוע, שיכול היה להיות מנוהל אחרת, עלול היה להשאיר בתוכם פצע פתוח, כואב ומבייש. אני רוצה להאמין שההכלה תרמה ליכולת שלהם לעכל את המוראות וההתנסויות שלהם במלחמה באופן פחות טראומתי. כשאמרתי לח' כי אולי זו הייתה תרומה כל כך חשובה שלו לחיילים שפקד עליהם, דמעות החלו לזלוג מעיניו.
ח' לא מצליח כיום לשחזר בפרטים את שהתחולל בתוכו ביחס לחיילים שנשברו ושכבו על רצפת הנגמ"ש, אבל אפשר להניח שבתוך המולת המלחמה וסכנת המוות שריחפה רגע רגע הייתה לח' יכולת לרוורי – אותה יכולת הרהורית, שקיומה נשמע כמעט כאבסורד בתנאים הללו – וכי בתוכו של ח' התקיים תהליך רגשי ומנטלי אשר הוביל אותו לפעול כפי שפעל.
האירועים הללו והמחשבות שלי על הכלה הפכו לנושא שיחה בינינו בחודשים שלאחר מכן. מדי פעם ח' עדכן אותי בעוד שיחה או התכתבות שהיו לו לקראת מפגש של הפלוגה שלו, שעמד להתקיים לציון 40 שנה למלחמה. לאחר המפגש הפלוגתי, שבו ח' נשא דברים, הוא קיבל מט', חייל שלו , מייל אשר נוגע לדעתי בדברים שאני מדבר עליהם.
ברשותו של ט' אני מצטט חלק מהמייל בפורמט בו נכתב [ההדגשה שלי, א.נ.]:
אהבתי לשמוע את האמת שלך מנקודת החשוף בצריח.
עמדתי ישבתי שכבתי מלחמה שלמה מאחוריך
היום אני מבין מה התחולל בתוכך בימי הקרבות.
אבל אז בימים שלא היו קלים לנו השקט שלך. קו המחשבה הבהיר שלך
יכולת הפקוד הצבאית שלך . הענווה שבך .
גרמה לנו להרגיש בטוחים ביכולת שלך ומכאן ביכולת שלנו כצוות.
למזלנו היינו גם חיילים מצוינים אחד אחד.
אתה ח' הקרנת ביטחון וזה הקרין עלינו הרגשנו בטוחים איתך ואחד עם השני.
ועובדה שאנחנו פה לספר את זה.
ט' היה מאלו ששכבו על רצפת הנגמ"ש. כאשר אני קורא על השקט, קו מחשבה הבהיר והענווה שט' החייל מייחס לח' מפקדו, אני מדמיין זאת כמעין תיאור מבחוץ ליכולת הרוורי של ח' וליכולתו הנפשית – הרגשית והמנטלית – לפגוש את חלקי הנפש המאיימים, ואיכשהו לשהות עמם ולהרהר בהם, גם במצב כה קיצוני כמלחמה, ותוך כדי כך להפוך את יסודות הביתא ליסודות אלפא. יכולת זאת כנראה הובילה את ח', כמפקד, ובהשראתו את צוות הנגמ"ש כקבוצה, להצליח לאפשר לשלושה חיילים לשהות על רצפת הנגמ"ש במשך זמן כה רב תוך כדי לחימה ולא לפנותם לאחור, כלומר לאפשר הכללה – המייצגת הכלה. גם את האיום על החייל השלישי בפינוי לאחור, שיכול על פניו להראות כאיום בהרחקה ולפיכך כאי הכלה, אפשר לראות למעשה כהצבת גבול: הצבת הגבול שלא נועדה להיפטר מחרדת מוות מאיימת, אלא היתה תוצר של עיבוד החלקים המאיימים והחלטה מתוך שיקול דעת ביחס להשפעה שלילית על הצוות בהמשך הלחימה, ולכן היא מהווה הכלה.
לסיום, ניתן לומר שיכולתו המרגשת של ט' לכתוב בפתיחות על כך שהיה בין אלו ששכבו – על רצפת הנגמ"ש – ולהחזיק בכתיבתו את הקושי שהיה יחד עם היכולות, ההישגים ותחושת הערך העצמי, היא מעין עדות לכך שיכולת הרוורי וההכלה של ח' בזמן המלחמה תרמה גם למניעה או לצמצום של פגיעה נפשית טראומתית.
הערות
- המאמר הנוכחי מבוסס על חלק מהרצאה שכותרתה: "הזדהות השלכתית, "מימוש בפעולה" (אנאקטמנט) והכלה: מבט דיאדי וקבוצתי". הרצאה שניתנה ביום העיון של מכון סאמיט, 19 בנובמבר 2013.
מקורות
ברגשטיין א. (2011). "כאן, שם ואי-שם" – מחשבות נוספות על מפגש עם אזורים נידחים בנפש. שיחות, כרך כ"ו, 1.
נוטקביץ א. (1991). הזדהות השלכתית כהגנה מפני קנאה. שיחות, כרך ה, 3.
Bion, W.R. (1962). Learning from Experience. Jason Aronson, New York and London.
Bion, W.R. (1970a). Container and Contained. In Attention and Interpretation, Jason Aronson, New York and London.
Bion, W.R. (1970b). Container and Contained Transformed. In Attention and Interpretation, Jason Aronson, New York and London.
Klein M. (1946). Notes on Some Schizoid Mechanisms. In Envy and Gratitude and other works: 1946–1953. New York, Dell, 1977.
