על ספרה של ד"ר עמלה עינת: "העץ והתפוח: ליקויי למידה במראה בין-דורית"
מאת נחי אלון
ד"ר עמלה עינת היא סופרת פורייה, שפרסמה עשרות ספרי קריאה למבוגרים, לילדים ולבני נוער בעברית ובשפות אחרות, שחלקם מבוססים על מחקריה בהיסטוריה היהודית. כאן נדון בתרומתה החשובה כפסיכולוגית חוקרת, מטפלת ומחנכת, בתחום ליקויי הלמידה והשלכותיהם על חייהם של בוגרים.
תרומתה של עמלה באה לביטוי, בין היתר, בסדרת ספרים חשובה שחקרה פנים שונות של החיים עם הליקוי, והשלכותיו על היחסים עם הסובבים – הורים, מורים, מעסיקים ועמיתים, בני זוג ובנות זוג, ומטפלים1. ספרים אלו, שמתבססים על מחקרים איכותניים קפדניים והבנה אמפתית וקרובה של החיים עם הליקוי, מסייעים הן לסובלים והן לסובבים אותם, שתכופות מתקשים להבין את עולם הליקויים המורכב. אין צורך לומר שספרים אלו חיוניים לאנשי מקצוע. הספרים אינם כתובים בעגה הטכנית והמרחיקה של מדעי החברה, כי אם בשפתם של בעלי-הדבר, שיוצאת מן הלב ונכנסת אל הלב.
בצד עבודתה המחקרית, עמלה היא גם מטפלת מחוננת, שסייעה למאות תלמידים לקויי למידה, למשל במרכז הסיוע שהקימה במכללת תל-חי. זכיתי לראות אותה משוחחת עם כמה צעירים שהפניתי אליה לשם סיוע, חלקם מבני משפחתי, והתרשמתי מאד מחוכמת הלב, מחוכמת המעשה שלה ומדקות אבחנתה; היא משוחחת, לא "בוחנת". ההשפעה הטיפולית של שיחות אבחון-לכאורה אלו, הטביעה חותם עמוק בלבות הפונים אליה: עצם ההבנה אליה הגיעו בפגישה היחידה איתה, שהקושי שלהם לא נבע מ"טיפשות" או מ"עצלנות" כי אם מקושי אובייקטיבי, הייתה מספקת כדי להביא אותם לשינוי מסלול, שלכאורה היה ללא מוצא. הם לא נזקקו לשיחות נוספות כלשהן – הישג טיפולי נדיר.
עתה יצא לאור הספר השמיני בסדרה חשובה זו, העוסק במשפחות בהם ילדים לקויי למידה הם בנים להורים שסובלים גם הם מלקויי למידה. היא משוחחת, בנפרד וביחד, עם כל אחד מן ההורים ועם ילדיהם. השיחות הללו, בייחוד אלו שנערכות במשותף עם ההורים והילדים, הן בעלות ערך טיפולי ואנושי גדול, למרות שהן לכאורה "רק שיחות במסגרת מחקר".
באחת השיחות האישיות אומר האב, איש טיפול בעצמו: "בין שני הקטבים שקורעים אותי – הכאב החוזר אצל הילד, התסכול שלו ושלי והעלבון של שנינו, לבין הדהוד ההוראה החמורה של אבי שמצווה עליי להתמודד, לא לוותר, להילחם – מנצח בתוכי קולו של אבא".
במילים ספורות אלו פורש האב את מסכת הכאבים האופיינית להורים כאלו, שבה משתלבים אלו באלו כאבי הילדות, החיים הבוגרים וההורות. אנו מרגישים את הזדהותו המכאיבה של האב עם בנו; את חזרתם המוחשית-עד-אימה של כאבי-העבר שלו; את הקונפליקט הפנימי והבלתי-נפתר בין קול החמלה הכואבת על בנו לבין הקול הקפדני המאיץ להתמודדות, "קולו של אבא". קול פנימי זה הוא תרכובת של קולו החיצוני של אבא ושל קולו הפנימי של הילד והנער, שעמד מול קשיים גדולים ובלתי-מובנים לו, שנענו באי-הבנה, בחוסר סבלנות ואף בלעג מצד חברים ומורים; רבים מנערים אלו טיפחו עמדה חורקת-שיניים ורבת-תסכול להתמודדות עם הקשיים הללו.
ועתה משוחחים האב ובנו:
האב: ... אני חווה בכל מצב כזה את התסכול ואת הכאב והעלבון כשמקבלים הערכה נטו, בלתי מובחנת, כשהידע הרלוונטי של הילד הרבה יותר טוב. זה מעליב אותי בשבילו. וזה אפילו יותר חריף כעת ממה שהרגשתי בגלל עצמי בתור ילד ונער: ראשית משום שההתמודדות כיום עם העולם הלימודי הרבה יותר מורכבת, ושנית משום שאני לא יכול לומר לו מה שאבא שלי אמר לי, שאני עצלן, לא משקיע. אני יודע שבני משקיע המון ושהוא מוכשר וחכם ובכל זאת הוא מקבל ציונים נמוכים ואני יודע שיש הרבה דברים שהוא רוצה ומשתדל להשיג ולא מצליח לבצע כמו שהיה רוצה. ואני זוכר את עצמי יושב בכיתה בין החברים שלי ולא מבין מה שהם מבינים בקלות. בעצם לא מבין כלום כי לא הייתי מסוגל לקרוא את הספר או את הכתוביות בסרט שהראו לנו... לי קשה להיות מעורב בכל זה. אשתי, מעורבת יותר. לי קשה.
אנו רואים היטב את ההזדהות של האב עם בנו, את חזרתם המוקצנת של כאבי העבר, את הכאב על תגובתו הביקורתית והשגויה של אביו שלו: "אתה עצלן, לא משקיע". ואנו רואים כיצד אלו מקשים עליו "להיות מעורב בכל זה" ומביאים אותו להשאיר את העיסוק לאשתו.
ומאוחר יותר פונה האב לבנו: ... אני רואה כמה מתסכל אותך, ר', לראות את התוצאות הלא טובות של המבחנים שלמדת כל כך הרבה לקראתם, ואני תמיד מקווה שאתה יודע שהציון הזה הוא לא מה שבאמת מגיע לך.
אני אומר לך את זה לפעמים, אבל לא מספיק. לא מספיק. אני גם לא יודע מה אתה לוקח באמת מהאמירה זאת שלי.
אנו רואים את תחושת האשמה של האב על שדבריו לבן, מעשיו ומאמצי העידוד שלו, אולי אינם מצליחים להשפיע כפי שהיה רוצה.
הבן: אני חושב שהציונים האלה כן חשובים ושכישלון במקצועות האלה, בעיקר במתמטיקה, מעיד על משהו, אחרת לא היו מקדישים לזה כל כך הרבה שעות בכל שבוע, ובגלל זה גם אתה חושב שאני צריך להתאמץ, וזה מתיש.
הבן "קונה" את תפיסת בית הספר והאב אודות חשיבות המתמטיקה, ובו בזמן מדגיש את ההתשה הנגרמת בגלל המאמץ שהאב מעודד.
אני צריך תמיד להתאמץ ולקבל עוד ועוד שעות לימודים, כשילדים אחרים חופשיים לעשות מה שהם רוצים אחרי בית הספר, ואני לא. אני צריך להשקיע את כל הזמן בלימודים ובסוף התוצאות גרועות. אפילו בקריאה אני מאבד את עצמי כשהקטע קצת ארוך. אפילו בעיתון על המכוניות שאתה קונה לי כי זה דבר שאני אוהב, אני קורא רק מעט שורות בכל קטע.
האב, למראיינת:
אני מנסה כל הזמן לעודד אותו שיתמודד עם מה שקשה לו. אני חושב שהתהליך הזה של התמודדות עם מציאות קשה קיימת, זאת המשימה העיקרית שלנו בחיים.
זהו "קולו של אבא". האב מאמין נחרצות ב"משימת החיים" הזו, אך אינו בטוח עד כמה הבן מאמין לדבריו.
הבן: אתה זוכר מה היה עם הבר-מצווה? אתה רצית שנעלה יחד לתורה, כי אתה לא עלית בגלל הקריאה שלך, ואני לא רציתי בשום אופן לעשות את זה, ואתה לחצת ואני לא הסכמתי. בסוף ויתרת בלית ברירה כי חלית.
האב: חשבתי שכשתראה שכל הילדים בכיתה עולים לתורה, תשנה את דעתך, אבל זה לא קרה.
השיחה הופכת להיות לבירור של קונפליקט-עבר: האב קיווה שהבן יגשים מה שהוא עצמו לא הצליח להגשים – עליה לתורה; התהווה קונפליקט בין סירובו של הבן לבין ניסיון האב לשכנע אותו. עתה, שנים רבות לאחר מכן, הם מסוגלים לשוחח על הפרשה. האב מסביר מדוע פעל כפי שפעל.
באופן כללי יש בי משהו שרוצה שאני או ר' נצליח לעשות את כל מה שמקובל לעשות בחברה ובחיים. זה נראה לי חשוב מאוד. אולי זה באמת בגלל אבא שלי והשדר שלו כל חיי כילד וכנער, שאמר שהרבה פעמים קורה שבהתחלה דברים נראים בלתי אפשריים ואחר כך מתברר שהם אפשריים.
נזכור שהאב הוא איש חינוך וטיפול, וחלק חשוב מהישגיו הושג מתוך האידיאולוגיה שלמד – "לעשות הכול כדי לפצח את הקשיים".
הבן: אבל זה מבאס ללמוד עוד ועוד כשאחרים לא צריכים להתאמץ בכלל. זה מבאס.
האב: אני הרבה שנים חשבתי שאני לא חכם. מה אתה חושב על זה? על זה אף פעם לא דיברנו.
הריאיון המחקרי-לכאורה הופך להיות שיחה אישית גלוית לב בנושא האישי ביותר.
הבן: לדעתי, לדעת לפתור משוואות במתמטיקה באמת פחות חשוב מלהיות טוב בספורט או בהתמצאות בשטח. כשלי יהיו ילדים אני אוכל לקחת אותם בלי בעיות לכל מקום. נכון שזה חשוב גם לקבל ציון טוב במתמטיקה, אבל הכי חשוב לדעתי זה לעשות טוב את הדברים שאני יכול לעשות טוב ושאני אוהב לעשות. אני מאוד רוצה שגם לילדים שלי בעתיד יהיו יכולות של ספורט וניווט כמו שיש לי. זה לא מוכרח להיות כמו אצלי על חשבון קריאה ומתמטיקה, אבל זה הכי חשוב לי. ואני גם בטוח שאתה תמיד הערכת אותי על היכולות האלה. שהם הדברים הטובים שיש בי. אני הרגשתי שאתה גאה בי עליהם, שבעיקר אתה גאה בי על זה שאני מסוגל לעשות דברים שאחרים לא מסוגלים.
הבן מביע את מה ש"חשוב לו ביותר", שהוא שונה מתפיסת האב. הוא מזהה היטב את עמדתו הכפולה של האב: מצד אחד, האכזבה על הקשיים במתמטיקה, ומצד שני, הגאווה על ההישגים בספורט ובניווט. הקונפליקטים בין התפיסות השונות, וגם בין האב לבנו, מגיעים לנקודת-מנוחה:
הבן: הרווח שלי זה שיש לי אבא שמבין אותי, שיודע שאני כמוהו והוא כמוני ושאנחנו יכולים לצחוק ביחד על הקשיים והחולשות שלנו. אנחנו צוחקים הרבה על שגיאות הכתיב שלנו, בכלל על הכתיבה המבולבלת, אני צוחק עליו ועל עצמי, ושנינו צוחקים על שנינו. אבל ברצינות אנחנו לא מדברים על זה. לא חופרים. מתייחסים ברצינות לצורך במאמצים.
מעבר למורכבות ולניגודים אצל כל אחד מן השניים, הבן מרגיש שהוא זוכה לתמיכה נרחבת מצד האב, שיש בה הן רצינות ומאמץ, הן הומור והן אי-חפירה, שכה נחוצה למתבגר.
ומסכמת הכותבת את המחקר:
... מצבם הרגשי של ההורים פרובלמטי הרבה יותר מזה של ילדיהם, למרות שהאחרונים נמצאים בהווה המדובר בלב ליבה של ההוויה המתסכלת שלהם, ואילו הראשונים צלחו אותה, לפחות מבחינת המסגרות הלימודיות, זה מכבר, והגיעו להישגים מספקים בחייהם.
... לעומת ההורים, העסוקים ברוב ההיבטים העולים מדבריהם בבעיות רגשיות מורכבות וקשות, מוקדי ההתייחסות המרכזיים של ילדיהם מופנים לפן הקונקרטי – הצורך הבלתי-מסופק על ידי הוריהם בעזרה לימודית, ובאופן בולט ומשמעותי לפן הרגשי המנוגד לכך, קרי לתמיכתם הנפשית רבת ההשפעה והתועלת של האחרונים, שתולדות פגיעתם שלהם היא מקור הבנתם ויחסם התומך והמתירני אליהם.
ספריה של עמלה האירו את עיניי ועזרו לי לסייע טוב יותר למטופלים "מתאימים". אני מרבה להפנות מטופלים בעלי ליקויי למידה ובני משפחתם אל ספריה של עמלה, והקריאה מאירה את עיניהם. הספר יסייע לבטח לשני הדורות של לקויי למידה, ובוודאי למטפלים שעובדים עם משפחות כאלו בגישה משפחתית (שהיא חיונית בבעיות אלו!). תודה, עמלה.
אחרית דבר מנהלתית: עלות הוצאת הספר לאור נעשית באמצעות מימון-המונים. בגלל חשיבותו של הספר הזה, אני ממליץ בכל לב להצטרף למימון זה. הקישור הוא: https://headstart.co.il/project/60318
הערות
- עינת, עמלה (2000). מפתח לדלת נעולה, לפרוץ את מחסום הדיסלקסיה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום.
- (2004). הורים מול מחסום הדיסלקסיה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום.
- (2006). דימוי עצמי במראת הדיסלקסיה, מורים במלכוד. הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום.
עינת, עמלה ופרופ' עינת, תומר (2006). כתב אישום, ליקויי למידה, נשירה ועבריינות. הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום.
עינת, עמלה (2009). נחיתה קשה, לקויי למידה בזירת התעסוקה. הקיבוץ המאוחד, יסוד.
- (2011). וכשאני לעצמי-מה אני? זוגיות והורות של בוגרים עם ליקויי למידה. יסוד, הקיבוץ המאוחד.
עינת והרשקו, שלי (2017). על חבל דק, יצירתיות אמנותית כצומת שינוי וצמיחה אצל תלמידים עם לקויות למידה והפרעת קשב וריכוז. הוצאה גלילית.
עינת, עמלה (2020). העץ והתפוח: ליקויי למידה במראה בין דורית. אמציה הוצאת ספרים
