חולם מלא: איך להבין חלומות? / אודי בונשטיין

אודי בונשטיין

חולם מלא: איך להבין חלומות?

הוצאת פרדס

בכל לילה, אצל כל אדם ישן, נערך ניסוי פסיכולוגי מרתק הכולל גם שיעור במדעי המוח. תוצאות ניסויים אלו מגלות שהמוח האנושי, גם בהיותו מנותק מהסביבה, יכול ליצור עולם חוויות שלם ולהיות מודע לעצמו. הספר הנוכחי משלב תחומי מחקר שונים לכדי תמונה אינטגרטיבית יותר, תוך הצגת גישה חדשה ומקורית המאפשרת לפתח בהדרגה את היכולת להבין לעומקה את חוויית החלימה הפרטית, ולהיעזר בה לצורך התפתחות אישית והכירות עם חלקים פחות נגישים בנפשנו. בספר מרתק זה תוכלו למצוא:

• את השחקנים הראשיים בחקר החלומות )פרויד, יונג, נאו־פרוידיאניים, גשטלט, גישת העצמי, הגישה הקוגניטיבית והגישה הפיזיולוגית( ודרכים מעשיות להבנת החלומות על פי כל אחד מהם.
• את מאפייני החלימה בישראל הכוללים כמה ממצאים מפתיעים ומרתקים.
• סוגיות ויישומים טיפוליים של חלומות וחלימה (חלומות ראשונים בטיפול, חלומות המטפל על המטופל וחלומות המטופל על המטפל, טיפול בסיוטי לילה והפרעות שינה, החלום והקבוצה, טראומה, ועוד).
• גישה מקורית ועדכנית להבנת חוויית החלום, הקשורה ביכולת המנטליזציה, בהיספגות בחוויה וביכולת היפנוטית.
• מדריך אינטגרטיבי המוליך צעד אחר צעד בתרגול ופיתוח היכולת להיות 'חולמים מלאים': שיפור יכולת ההתבוננות בחלום, התנסות בחלימה צלולה (חלימה במהלכה יודעים שחולמים) ושימוש בה כבאמצעי טיפולי (מגביר תובנה, מסייע בפתרון בעיות וקונפליקטים, מאיץ תהליכי יצירה, ומסייע בהתמודדות עם סיוטי לילה).

ד"ר אודי בונשטיין הוא פסיכולוג קליני בכיר ופסיכולוג רפואי מומחה ומוזיקאי יוצר. הוא מורשה להיפנוט, למחקר ולהוראת היפנוזה, ומנהל את מכון "הדדיות", שהנו מכון מוכר ללימודי היפנוט. בנוסף לעבודתו בקליניקה פרטית משמש כמנהל השירות הפסיכולוגי של המרכז הרפואי לגליל (ביה"ח בנהריה). הוא עוסק בטיפול, באבחון ובהדרכת אנשי מקצוע ומשלב בהצלחה בין עבודתו הקלינית, מחקר ויצירה. ספריו הקודמים "העין הפנימית" (2011) ו"היפנוזה – דרכה של הנפש ליצור את הגוף" (2014, זוכה פרס בהט) ראו אור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וידיעות ספרים-ספרי חמד.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

לרכישת הספר ביריד

לפניכם שני פרקים מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:

פרק ארבעה־עשר: היישומים הקליניים של חלומות המטופל על המטפל

חלמתי שאתה קם מהכורסה שלך ומתיישב למרגלות הספה עליה שכבתי (למרות שבמציאות איני שוכבת על ספה). לקחת את ידי ואחזת בה. הייתי נבוכה ולא הבנתי את פשר המחווה. האחיזה שלך הבהירה שאיני יכולה למשוך את ידי בחזרה ורק כאשר ליטפתי את גב ידך — הרפית ממנה. לאחר מכן קמת ויצאת.
דנה, שם בדוי, מטופלת

רקע

הניסיון למצוא בספרות המקצועית חומר על אודות חלומות מטופלים על המטפלים שלהם הניב, במפתיע, מעט מאוד תוצאות. גרהאם קוונה (1994, Kavanagh) תוהה מהן הסיבות לכך שבעוד שמטופלים בפסיכואנליזה מרבים לספר על חלומותיהם ואנליטיקאים מרבים לכתוב על כך, הרי שמיעוט מטפלים מעוניינים לכתוב על החלומות של מטופליהם עליהם.

הדבר מפתיע בהתחשב בכך שבמאמרו "הערות על הלכה ומעשה בפירוש חלומות" כותב פרויד שתוכנם הגלוי של חלומות מושפע באופן טבעי מההתרחשויות באנליזה (פרויד, 2002/1923) הוא מציין שאין להיות מופתעים מכך, משום שמקורו של החלום בחיי הערות, ומהם נובעים הגורמים שהוא מעבד במהלך הלילה. הטיפול שייך לרשמי הערות (ואפילו לאחד מהחזקים שבהם), ובמילותיו: "אין פלא אפוא, שהמטופל חולם על דברים שהרופא דיבר איתו עליהם ועורר בכך ציפייה אליהם" (שם, עמ׳ 143 , ההדגשה שלי). פרויד מציין את דברי הרופא, ולא את דמותו. במחשבה ראשונה יכול הדבר להפתיע, אך הדבר מפתיע פחות כאשר לוקחים בחשבון את ההנחה הפרוידיאנית לפיה תוכנם הגלוי של חלומות מוסווה, מטעה ומוליך שולל. הבנת העניין האמיתי, הלטנטי, מתאפשרת רק באמצעות האסוציאציות החופשיות הנקשרות אל התוכן הגלוי של החלום.

הנחה של הגישה הקלסית היא למעשה הנחה "העברתית" (טרנספרנסיאלית), לפיה באנליזה טובה מהווה האנליטיקאי לוח חלק שאליו מייחס המטופל תכונות השייכות לדמויות משמעותיות מעברו, ולא דבר מה מציאותי הקשור למטפל עצמו. הופעתו של המטפל שלא במסווה — על פי גישה זו — מצביעה על בעיה באנליזה או בעיה אצל המטופל.

ואכן, רוב הכתיבה המוקדמת בנושא מתייחסת לחלומות על המטפל בצורה שלילית. פלדמן כתב על חלומות שבהם הופרע המפגש הטיפולי על ידי מישהו אחר (בן משפחה, למשל). חלומות אלו שיקפו לדעתו מחסום בקשר הטיפולי. ייתכן שהמחסום נוצר בעקבות דבר מה שהמטופל גילה בנוגע לחייו הפרטיים של המטפל או שהחלום ביטא משאלה סמויה להתמזגות עם האם (1945, Feldman). בהתאם לכך, נעו התגובות בספרות המקצועית למאמר זה בין דיון בשאלה האם החלום התעורר בשל חריגה של המטפל מהטכניקה האנליטית לבין ההשערה שהחלום מבטא פגיעה פרה־אדיפלית מוקדמת וקשה אצל המטופל.

גישה בלתי מתפשרת אף יותר הושמעה לגבי מטופלים אשר החלום הראשון שלהם באנליזה (ראו הפרק הקודם) היה חלום שבו הופיע המטפל בצורה מפורשת (כלומר, בדמותו שלו ללא הסוואה). פרוגנוזה קשה, הפרעות בסימבוליזציה, ארוטיזציה של האנליזה והמלצה לעבוד על החלום בשלב מוקדם מאוד באנליזה או אף להפנותו למטפל אחר — הם חלק מהדברים שנכתבו בנושא (1959, Rappaport ). התפיסה, לפיה חלום שבו מופיע המטפל באופן גלוי ולא מוסווה מצביעה על פגיעה בפונקציה הסימבולית (מאחר שראייתו כאדם ממשי "באה על חשבון" ראייתו כדמות סימבולית, ראו גם: 1964, Yazmajian) בעייתית. אחת מהבעיות היא שהחלום כשלעצמו הוא פעילות סימבולית (עם המקרה יוצא הדופן של החלום הפוסט־טראומטי, החוזר שוב ושוב על עצמו ללא שינוי). בעיה נוספת (ועליה ארחיב בהמשך) היא שכאשר המטפל הוא זה שחולם על המטופל — הגישה היא סלחנית יותר. קוונה מצביע גם הוא על חוסר ההיגיון בהנחה לפיה המציאות מהווה הגנה מפני עיוות (1994, Kavanagh).

מעט מאוד מחקרים בדקו באופן אמפירי את נושא החלימה של מטופלים על מטפליהם. האריס בחן שבעה־עשר ממטופליו אשר טופלו בלפחות מאה שעות באנליזה ואשר דיווחו תכופות על חלומותיהם. הוא מצא שכ־10% מהחלומות היו עליו. תוכנם הגלוי של החלומות נע בין מילוי משאלה (למשל, להיות חברים) לבין ביטויי חרדה (למשל, מפגש המתקיים ברחוב) והאריס שיער שחלומות אלו מבטאים קשיים בהעברה, מאחר שהמטפל נחווה כאובייקט "אמיתי" שניתן לבקש ממנו בקשות קונקרטיות )וזאת בניגוד לממד הפנטזיוני, המאפיין יותר את נוירוזת ההעברה). הופעת חלומות כאלו בשלביה הראשונים של האנליזה מבטאים לדעתו תשוקה של המטופלים להתמזג עם אמם ומתרחשים כאשר למטפל יש צורך להוות דמות אמהית, אם בשל הזדהות יתר, אם בשל אופיו ואם בגלל אמפתיה למטופל. העובדה שחלומות אלו נחלמו בדרך כלל לאחר כחמישים שעות אנליזה, ביטאה לדעתו את התפתחותה של נוירוזת ההעברה (Harris 1962).

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

במחקר אחר, אסף רוזנבאום מידע מ־22 אנליטיקאים בנוגע ל־44 מטופלים באנליזה ממושכת. גם כאן נמצא שיעור של כ־10% חלומות שבהם הופיעה דמותו של האנליטיקאי בבירור. לא נמצא קשר בין שיעור הופעת החלומות על המטפל לבין מידת האינטנסיביות של ההעברה או ההעברה הנגדית, מידת הארוטיות בהעברה, השלב בטיפול או תוצאותיו ( 1965, Rosenbaum ) . עמדה זו של רוזנבאום הייתה שונה מהמקובל )מקובל היה לראות, כאמור, חלומות מפורשים על דמות המטפל כמצביעים על תוצאות לקויות של הטיפול). בהסתמך על הנתונים שבידיו הוא שיער שמקור חלומות אלו הוא בהקבלה שעושים המטופלים בין פני המטפל לשד האם, דבר המבטא קונפליקטים אוראליים מוקדמים. בכל מקרה, המלצתו הייתה לבחון באופן מדוקדק הן את רגשות המטופל והן את רגשותיו של המטפל מיד עם הופעת חלומות אלו.

המחקר העדכני ביותר שנערך בנושא הוא ככל הנראה מחקרם של קלרה היל ועמיתיה (Hill et al., 2013), אשר מצאו שיעור נמוך מאוד של מטופלים שחלמו על מטפלים: רק 2 מ־63 המטופלים שנבדקו במחקר (כלומר 3%) דיווחו על חלומות שבהם הופיע המטפל בגלוי וללא מסווה. מספרם הנמוך של המטופלים שדיווחו על חלומות כאלו לא אפשר את המשך הניתוח של הנתונים.

שיעור החלומות מסוג זה משתנה כאשר המטופלים הם מטפלים בעצמם. רוד ועמיתיה פנו אל מטפלים דינמיים ושאלו אותם על אודות חלומותיהם על המטפלים שלהם. כשליש מהם דיווחו על הופעה לא מוסווית של המטפלים בחלומותיהם. המטפלים הנחלמים היו מתסכלים (37%) , ניטרליים/אמביוולנטיים (30%) או מספקים (33%). ההרגשה בחלום הייתה ברובה לא נעימה (52%) , ניטרלית/אמביוולנטית (25%), נעימה (13%) או מינית (8%). האינטראקציה בחלום הייתה ברוב הפעמים ביוזמתו של המטפל. המטופלים גמלו בתגובה לכמחצית מהאינטראקציות הידידותיות, אך מיעטו מאוד בתגובה לאלו המיניות והשליליות (Rohde, Farber, & Geller, 1992) .

ממחקרים אלו, מעטים ככל שיהיו, עולה שמטופלים (לפחות אלו מהם הנמצאים בטיפול פסיכודינמי או פסיכואנליטי ארוך טווח) חולמים על המטפלים ומביאים זאת לטיפול. רוב החלומות, למרות שנעים בטווח רחב של רגשות, הם שליליים, כאשר יחסו של המטפל למטופל אינו טוב. עוד עולה כי מטופלים שהם מטפלים בעצמם נוטים לחלום יותר על המטפלים שלהם מאשר מטופלים שאינם מטפלים בעצמם.

אני יכול להעיד גם מניסיוני שלי, שלא מעטות הפעמים שמטופלים מביאים למפגש חלום או חלומות שבהם הופעתי בדמותי שלי. לעתים הם נבוכים מאוד, מהססים וחוששים לספר את החלום, ואני תוהה האם אין בסיס מציאותי לחששם ולמבוכתם לאור התייחסותה של הפסיכואנליזה לחלומות אלו.

אני מוצא בחלומות אלו ערך רב ומרגיש מעט לא נוח מול העמדה הקלסית המקטרגת שתיארתי כאן. מתוך חוויה זו של פער פניתי הן לבדוק את המצב העדכני של חלימה מפורשת על המטפל בארץ, והן לבחינת הנושא מכיווני חשיבה רעננים יותר.

אחד ממקורות תחושת חוסר הנחת שלי נעוץ באי ההתאמה בין שיעורי החלימה של מטופלים על אודות מטפליהם לבין שיעורי החלימה של מטפלים על מטופליהם (ראו בפרק הבא). ולא רק שיעורי החלימה המדווחים שונים, אלא גם היחס לחלומות מפורשים אלו. רוב הפסיכואנליטיקאים נקטו בגישה מקטרגת בהרבה כלפי חלומות המטופלים על המטפל לעומת ההבנה היחסית שניכרת בכתיבה על חלומותיהם של המטפלים על מטופליהם. לא זאת גם זאת, שבספרות הפסיכואנליטית נשמעת קריאה רמה למטפלים לחלום על מטופליהם (ראו את מושג הרוורי, שבו אדון בפרק הבא), והמעבר לחשיבה התייחסותית נותן את אותותיו בהתייחסות לנושאי ההעברה הנגדית כחיוניים בעבודה הטיפולית. אך דומה הדבר שבכל הנוגע לחלומות המטופלים עדיין ניכר חשש והתמונה המתקבלת חלקית ומלאת חללים.

המצב העדכני בישראל — ממצאי מחקר

על מנת להתגבר במעט על מצב זה העברתי שאלון קצר ל־70 נבדקים שהיו או שהנם בטיפול, במטרה לבדוק את שיעור החלימה על הטיפול, על דמותו המפורשת של המטפל ועל דמותו המרומזת, כפונקציה של שני קריטריונים: סוג הטיפול שעובר (או עבר) הנבדק (טיפול דינמי לעומת טיפול שאינו דינמי) והאם החולם הוא בעצמו איש טיפול, ואם כן — האם הוא מטפל בגישה דינמית או לא דינמית. ביקשתי גם דוגמאות לחלומות, אציג שתיים מהן, המאירות את הקשר הטרנספרנסיאלי בין המטופלת והמטפל:

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

דוגמה 1 : חיפוש ופיצול

"אני הולכת לאיבוד בחיפוש אחרי הקליניקה שלך, מתאמצת מאוד ונואשת להגיע אבל לא מצליחה. יש מעין מסך מפוצל, בחלק אחד זו אני, אפופה בחוויית ייאוש וחוסר אונים, ובחלק השני אתה, בקליניקה, ממשיך בשגרת חייך באופן שמנותק ממני לחלוטין".

דוגמה 2 : חוסר סימטריה

"חלמתי על המטפל שלי כמה פעמים במהלך הטיפול. לרוב הוא הופיע בחלום באופן שהדגיש את אי הסימטריה בקשר הטיפולי. בחלומות האלה הייתי נזקקת וחסרת אונים ואילו הוא עסוק בחייו ובענייניו. בחלק מהחלומות הוא יוצא מהחדר בטרם הסתיימה הפגישה ומאיץ בי ללכת למרות שאני פוחדת מאוד. יש חלומות שבהם הוא אינו פותח לי את הדלת. יש חלומות שבהם הוא יוצא מן החדר באמצע פגישה ואני שומעת אותו מדבר או צוחק עליי."

הממצאים היו מרשימים ולא תאמו את הדיווחים (המעטים) הקיימים בנושא. את פירוט התוצאות והסטטיסטיקות יוכלו המעוניינים למצוא בנספח 2 שבסוף הספר. 57% מנבדקי המחקר דיווחו שחלמו חלום הקשור לטיפול במהלך הטיפול (ועוד 7% דיווחו על חלום כזה לאחר תום הטיפול). בחלומם של 33% הופיע המטפל באופן מפורש במהלך הטיפול (עוד 9% דיווחו על חלום כזה לאחר תום הטיפול). אציג בקצרה את ממצאי המחקר, בטרם אשוב לדון במשמעויותיו הקליניות.

חלומות הקשורים לטיפול

מטופלים בגישה דינמית חולמים יותר חלומות הקשורים לטיפול

כפי שניתן לראות בטבלה 11 שבנספח מחקרי 2 ניכר פער עצום בכמות החלומות הקשורים לטיפול שחולמים המטופלים בגישה הפסיכודינמית 70%) לעומת אלו המטופלים בגישות שאינן דינמיות (20%). ממצא מעניין נוסף הוא העובדה שרק בקבוצת המטופלים בגישה הדינמית דווחו חלומות הקשורים לטיפול לאחר שזה הסתיים (ראו טבלה 11 בנספח מחקרי 2 שבסוף הספר). ייתכן שהדבר מצביע על קשר בין סוג הטיפול והנושאים שבהם הוא עוסק (בטיפול דינמי, מן הסתם, מתעניינים מאוד בחלומות שחולם המטופל) לבין תוכני החלומות שחולם המטופל. ניתן כמובן לטעון שמלכתחילה, אלו הפונים לטיפול דינמי יותר מתעניינים בחלומותיהם או בעולמם הפנימי, אולם לטענה זו סבירות נמוכה. ניתן להניח בסבירות גבוהה יותר כי טיפול המתמקד בהבנת היחסים שבין המטפל והמטופל מביא לעיסוק גובר בכך גם במהלך הלילה.

ומה באשר לקריטריון השני? האם יש קשר בין חלימה על הטיפול לבין עיסוקך במקצוע טיפולי, באשר תהליכי ההכשרה וההדרכה אינטנסיביים מאוד, נוגעים במהות חוויית העצמי של המטפל ומשתקפים, מן הסתם, בחלומות?

מטפלים ולא־מטפלים חולמים במידה זהה חלומות הקשורים לטיפול

לא נמצא קשר בין היותו של החולם איש טיפול בעצמו לבין המידה שבה חלומותיו עוסקים בטיפול, או בדמותו של המטפל (אם מפורשת ואם מרומזת). חלומות שבהם מופיע המטפל בדמותו המפורשת מטופלים בגישה דינמית חולמים יותר חלומות על דמותו המפורשת של המטפל למעשה, זו השאלה המעניינת אותנו בפרק זה. כאשר נשאלו הנבדקים האם בחלומם הופיע המטפל באופן מפורש (כמו במציאות), השיבו 42% בחיוב, כאשר 33% מהם אמרו שהיה זה בתקופת הטיפול ו־9% לאחר תום הטיפול. פילוח התוצאות בהתאם לקריטריון הראשון (סוג הטיפול) הראה כי מטופלים בטיפול דינמי חולמים באופן מובהק יותר חלומות שבהם מופיע המטפל באופן מפורש (54%) לעומת מטופלים בטיפול שאינו דינמי (20%). לא זאת גם זאת, שאצל 12% מהמטופלים בגישה הדינמית הופיעו חלומות אלו לאחר תום הטיפול, ואילו איש מהמטופלים בשיטות האחרות לא דיווח על כך.

לא־מטפלים חולמים יותר ממטפלים על דמותו המפורשת של המטפל

כאשר נבדקה השאלה בהתאם לקריטריון השני (מקצועו של המטופל), נמצא כי מי שאינם אנשי טיפול חולמים בזמן הטיפול באופן מובהק יותר חלומות שבהם מופיעה דמותו המפורשת של המטפל (למעלה מ-50%) לעומת אנשי הטיפול.

חלומות שבהם מופיע המטפל באופן מרומז

כאשר נשאלו הנבדקים האם בחלומם הופיע המטפל באופן מרומז )שלא כמו במציאות, אולם כך שהחולם ידע — תוך כדי חלום או לאחר ההתעוררות — שזהו המטפל), השיבו 29% מהנבדקים בחיוב, כאשר 25% מהם אמרו שהיה זה בזמן הטיפול ו־4% לאחר תום הטיפול. פילוח התוצאות בהתאם לקריטריון הראשון לא הראה הבדלים הקשורים לסוג הטיפול שקיבלו הנבדקים.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

באשר לקריטריון השני, עיקר ההבדל נעוץ בכך שאנשי מקצוע טיפולי־דינמי חלמו על דמותו המרומזת של המטפל לאחר תום הטיפול בעוד שאיש מהקבוצות האחרות לא עשה זאת.

דיון בממצאים

סיכום הממצאים מצביע על שיעור חלימה גבוה של מטופלים על דמויות מטפליהם, גבוה יותר מאשר ברוב הדיווחים בספרות המחקרית (יוצא מכלל זה הוא מחקרם של רוד ועמיתיה, שהראה שיעורים דומים לאלו שמצאתי גם אני, אם כי במדגם שלי היה שיעור החלימה על המטפל גבוה יותר). ממצא נוסף הוא שחלימה זו הייתה תלויה בהיותו של החולם בטיפול בגישה דינמית, ונמצאה גבוהה יותר אצל מי שאינם מטפלים בעצמם.

נראה כי העובדה שמטופלים בגישה דינמית חולמים יותר חלומות הקשורים לטיפול ויותר חלומות שבהם מופיע המטפל בצורתו המפורשת (הן בזמן הטיפול והן לאחר שהוא הסתיים) מעידה על המקום החשוב שתופסים היחסים הטיפוליים בחייו של המטופל. כפי שסבר פרויד (2002/1923), אין להתפלא על כך שחלומות על הטיפול יתרחשו, בהתחשב במשמעות הדבר בחיי היום־יום של המטופל. נראה שנכון להוסיף לכך גם את החלימה המפורשת על המטפל.

ומה באשר לממצא לפיו מטופלים שאינם עוסקים במקצוע טיפולי בעצמם חולמים יותר ממטופלים שהם מטפלים על דמותו המפורשת של המטפל? לדעתי קשור הדבר לכך שאנשי מקצוע טיפולי מפתחים יחסי העברה חזקים גם אל המדריכים שלהם במהלך ההכשרה והעבודה, וייתכן שעובדה זו מדללת מעט את נוכחותו המפורשת של המטפל בחלומותיהם )הוא הופיע אצל כרבע מאנשי המקצוע הדינמיים ואצל כמות דומה של מטפלים בגישות שאינן דינמיות). ואכן, מחקר שבחן את חלומותיהם של סטודנטים לפסיכולוגיה קלינית במהלך תקופת ההכשרה המעשית בזמן לימודיהם (הפרקטיקום), מצא ש־57% מהחלומות עסקו בתהליך ההכשרה (הלפרין, 2009). במחקר שערכתי אני בקרב 128 פסיכולוגים מצאתי שמטפלים שהיו בהדרכה חלמו יותר חלומות הקשורים לטיפול בהשוואה למטפלים שלא היו בהדרכה (ראו נספח 3 וכן בפרק הבא). את ההשערה בדבר "חלוקת" החלום בין דמויות העברה שונות (המטפל, המדריך, המטופלים) ניתן יהיה לבדוק במחקרי המשך.

במטרה לזהות משתנים נוספים המשפיעים על חלימה זו, בחנתי משתנים נוספים: הגישה הטיפולית של המטפל (מטפלים בגישה פסיכודינמית או פסיכואנליטית חלמו יותר חלומות הקשורים לטיפול מאשר מטפלים בגישה שאינה פסיכודינמית והם נטו לחלום חלומות אלו במהלך הטיפול); האם הפסיכולוג נמצא בעצמו בטיפול (מטפלים שהיו או הנם בטיפול חלמו יותר חלומות הקשורים לטיפולים שעורכים לעומת מי שלא היו בטיפול אישי); סוג הטיפול האישי שבו טופל המטפל (לא הייתה לכך השפעה); והאם נמצא בהדרכה (מטפלים בתקופת הדרכה חולמים יותר חלומות הקשורים לטיפול).

התפיסה הקלסית לשאלת עיתוי החלום על המטפל

לאחר שראינו שחלומות על המטפל הם נפוצים יותר מאשר נהוג לחשוב )לפחות יחסית למה שמצוי בספרות המקצועית), נשוב ונתמקד במשמעויותיו של חלום זה. בספרות הפסיכואנליטית הקלסית מקובלת התפיסה לפיה הופעת חלומות מפורשים ובהם דמות המטפל בתחילת הטיפול היא שלילית ומעידה על העברה "אמיתית" מדי (1952 (Gitelson, . בנושא זה עסק הפרק הקודם כך שלא ארחיב בו שוב. אשוב ואזכיר שהפרוגנוזה הגרועה נובעת מחוסר היכולת של המטופל להפריד בלא מודע שלו בין דמותו של המטפל לדמויות אחרות בעברו. מזכיר הדבר את גישתה, הכללית יותר, של אליזבת זצל לנושא ההיסטריה. במאמר קלסי (שכותרתו "ההיסטרי הטוב כביכול") היא מבחינה בין ארבעה סוגים של אישיות היסטרית, שאותם היא מחלקת לשתי רמות: הרמה הראשונה פתולוגית יותר, ונשענת על שלבים פרה־ אדיפליים (אלו ההיסטריות ה"רעות", ולהן אנליזה רגילה אינה מתאימה( והרמה השנייה בשלה ואינטגרטיבית יותר, הנשענת על השלב האדיפלי )היסטריות "טובות", הניתנות לאנליזה). הקריטריון המבחין בין היסטריה "טובה" להיסטריה "רעה" הוא היכולת להבחין בין יחסי ההעברה ליחסים הממשיים (Zetzel, 1968) .

כאשר המטופל חולם על המטפל בשלב מאוחר יותר בטיפול יכול הדבר להעיד, על פי הגישה הקלסית, על בעיות בהעברה הנגדית, ואילו הופעתו במהלך אנליזה ממושכת וטובה קשורה לבעיות העברה–העברה נגדית רגילות הניתנות לעבודה במסגרת הטיפולית (1952 ,Gitelson) .

כאשר חלומות על דמותו המפורשת של המטפל מופיעים לקראת סיום הטיפול, הם נתפסים באור חיובי יותר. אורמלנד מציג כמה חלומות כאלו שעיתוי הופעתם היה לאחר שנקבע תאריך לסיום הטיפול או בלילה שקדם למפגש האחרון (1973 ,Oremland). בחלומות אלו הוא הופיע בדמותו שלו ולמטופליו היו אותם התסמינים שהביאו אותם לטיפול מלכתחילה, אך באופן שונה מעט. הופעת חלומות מפורשים על המטפל לקראת סיום האנליזה העידה, לדעתו, על סיום ראוי של אנליזה אמיתית וטובה. דמותו המפורשת המופיעה בחלום מסמלת את העבודה האנליטית שאפשרה התרתם של עיוותי ההעברה, כך שהמטופל למד להכיר בתפקידו האמיתי של האנליטיקאי.

תפקידו של החלום על המטפל

גילמן ,( Gillman,1980) הגדיר שלושה סוגים של חלומות על המטפל:

1. חלומות הנובעים מפגיעה בגבול שבין המטפל למטופל, פגיעה הנובעת מחדירת המציאות לחדר הטיפול. יכול הדבר להיות קשור להעברה הנגדית או להתרחשויות שמחוץ לאנליזה (כדוגמת מעבר לקליניקה חדשה).
2. חלומות המתעוררים בעקבות שימוש הגנתי במציאות כנגד הופעתה של נוירוזת ההעברה. על מנת שלא לפגוש את הזיכרונות שמעוררת ההעברה, נתפס המטופל אך ורק באופן קונקרטי, כאדם אמיתי, ולא כסמל.
3. חלומות המשמשים כהגנת אופי, ומבטאים צורך אישיותי שלא להיות מוטרד כלל מאחרים. תפקידם להגן על המטופל מלהיות מודע לרגשות של אכפתיות לדמותו של המטפל (אם כאדם ממשי המצוי עמו בברית טיפולית ואם כדמות העברה).

רוברט לאנגס רואה את תפקידו של החלום על המטפל באור שונה ( Langs 1980). הוא מציע לראות בחלום — בהתאם לתפיסתו הרחבה יותר את חשיבותה של המסגרת הטיפולית — תופעה המתרחשת בתוך ההקשר של מערכת היחסים הטיפולית. החלום משמש עבורו סימן לצורך בלתקשר עם המטפל את ההתנגדויות, המשמעויות והמצב של המסגרת הטיפולית, בעיקר סביב היווצרותן של בריתות לא קדושות ארוטיות (Eroticizes Misalliance). חלומות על המטפל משמשים אזהרה בנוגע להעברה הנגדית ויש לשוב למסלול על ידי בחינת האינטראקציה הלא מודעת.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

רוב הספרות הנוגעת בנושא, אם כן, רואה בחלומות שבהם מופיע המטפל מפורשות (ללא מסווה) כמשקפים בעיות קשות אצל המטופל )למשל, כמיהה עזה להתמזגות או פגיעה ביכולת הסימבולית) או אצל המטפל ובקשר הטיפולי )(למשל, קשיים הקשורים להעברה נגדית, חדירת המציאות, ניהול לא טוב של המסגרת). גישות אלו נשארו נאמנות לתפיסה הפרוידיאנית שגורסת שראיית המטופל את המטפל בכל צורה שאינה לוח חלק המהווה רקע לעיוותי ההעברה שלו — היא סימן לבעיה בטיפול. חסרונן הגדול של תפיסות אלו הוא שמעבר לניסיון למצוא את ה"אשם" בהופעתו של החלום (ובהמשך ננסה לדון בסיבות אפשריות לכך) הרי שהן כמעט לא נוגעות באופנים שבהם ניתן לעבוד עם חלום כזה ואף להסתייע בו במהלך הטיפול.

אפשרויות נוספות עדכניות

בעוד הגישות המסורתיות יתורו אחר פשר ומשמעות (גם של החלום) הרי שגישות עדכניות יותר, כדוגמת הגישות ההתייחסותיות והבין־אישיות יתעניינו פחות במשמעות ויתמקדו יותר באפשרות להיעזר בחומר על מנת למנף את הטיפול. אך טבעי בעיניי לצפות שיתעוררו חלומות על המטפל, המהווה גורם משמעותי בחיי המטופל. התוכן הגלוי של החלום אינו רק כיסוי של משאלות אינסטינקטואליות מוסוות אלא שפה שיש להבין. ננסה להתבונן בשתי דוגמאות שמביא קוונה (1994 ,Kavanagh).

דוגמה ראשונה: מרצה מתנשא

"מטופלת חולמת כי היא מתבוננת בכיתה שבה מרצה עונה לשאלתו של סטודנט באופן מתנשא. היא מניחה שהסטודנט חש עצמו טיפש."

דוגמה שנייה: המטפל הוא המרצה

חלום זה נחלם כמה ימים לאחר החלום הקודם:

"הייתי בכיתת אמנות ואתה (המטפל) היית שם. זיהיתי שאתה גם המרצה וגם המטפל שלי וחשתי טיפשה על שלא הבנתי זאת קודם. רציתי לעזוב את הכיתה למרות שדיברת באופן מעניין ותורם."

כיצד חלומות אלו שונים זה מזה? האם רק החלום הראשון הוא "חלום העברתי טוב" מאחר שהמטפל מוסווה בו בדמות המרצה, וזה בתורו מסווה אב ביקורתי? כל אחד מהחלומות מצביע על דבר מה שמתרחש בטיפול, אך מדוע בחלום הראשון המטפל מופיע מוסווה בעוד שבשני הוא מופיע באופן גלוי? בשני החלומות עולים תכנים דומים של תחושת חוסר ערך מול דמות גברית סמכותית שיודעת דבר מה שהמטופלת אינה יודעת. למעשה, החלום הראשון הופיע על רקע פעילות העברה נגדית סוערת: המטופלת תהתה מדוע אינה משתמשת בספה ומה ההבדל בין פסיכותרפיה לפסיכואנליזה, ולאחר שקוונה החליט להשיב לה באופן ישיר הוא חש נבוך מתשובתו המגומגמת, ולאחר מכן נרגז על עצם השאלה. לאחר שדנו בחלום הראשון, האם לא ייתכן שהחלום השני מבטא את יכולתה הגדלה לעסוק בתכנים ההעברתיים באופן ישיר ולא מוסווה, ללא חשש מתגובתו של המטפל?

הנקודה המשמעותית היא שכאשר המטופלת חלמה את החלום השני ודנה בו בטיפול, היא יצרה סיטואציה שבה היו היחסים הטיפוליים "על השולחן" באופן מיידי וחי — לאו דווקא באופן ברור ומובן, אך באופן מיידי. במובן זה החלום אפשר לייצר "אווירת מעבדה אמיתית" ובה ניתן לעבוד עם רגשותיו של המטופל ב"כאן ועכשיו".

סיכום

יאלום סבור — ואני מסכים עמו — שחלומות העוסקים במטפל (או בתחליף סימבולי שלו) הם היקרים ביותר למלאכת הטיפול (יאלום, 2002). בחלומות אלו טמון פוטנציאל עצום להבהרת הקשר הטיפולי והיחסים, גם כאשר אלו לא מודעים (לא למטופל ולא למטפל). אחת הדוגמאות שמביא יאלום נראית לי רלוונטית, בעיקר בגלל האופן שבו הוא מתמודד עם ההעברה הארוטית שצוינה (עם אזהרה בצדה) כמאפיינת לא פעם חלומות על המטפלים:

חלום יחסי המין בכיתה ו׳

"אתה ואני מקיימים יחסי מין בכיתה ו׳ שבה למדתי. אני עירומה, אבל אתה לבוש עדיין. אני שואלת אותך אם באת על סיפוקך."

מטופלת זו של יאלום הייתה קורבן להתעללות מינית מצד מורה בבית הספר היסודי ולא יכלה לשאת את הדיון על כך בפגישות הטיפוליות האחרונות. העבודה המשותפת על החלום פתחה דלת לכמה סוגיות רבות עוצמה. היא חשה גירוי מיני מהדיון האינטימי על מין במהלך הפגישה, משל היו מתעלסים. היא חשדה שגם יאלום מגורה ונהנה הנאה מציצנית מהחשיפה שלה. היא סיפרה על חוסר הנוחות שלה אל מול אי השוויון בחשיפה: היא מתפשטת בשיחות, אבל הוא נשאר מוסתר. העובדה שהמטפל נשאר לבוש בחלום גרמה לה לחוש שאולי ההתנסות החלקית הייתה לא מספקת בעבורו, והביאה אותה לחשוב על כך שהדבר היחיד שהיה לה להעניק הוא מין, ולחשש שהמטפל יזנח אותה אם לא תספק אותו.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

ודוגמה נוספת, הפעם של מטופלת שלי שחלומה עליי, אפשר הבנה מעמיקה יותר של עולמה הפנימי (שקשה יותר היה לבטאו במילים) והבין־אישי, וקידם משמעותית את הטיפול:

חלום רופא השיניים

"באתי אליך לקליניקה, אבל זה לא היה פה. הדלקת מנורה (שהזכירה לי מנורה של רופא שיניים) והתבוננת מקרוב מאוד בפנים שלי. שאלת: ׳באיזה צד יש יותר כתמים לדעתך, בצד ימין או בצד שמאל?׳ הגיע אדם נוסף שרצה לדבר איתך. אמרת לו ׳אחר כך׳. הוא הביא עוד אנשים, הם התיישבו על הרצפה והוא חילק להם דפים וצבעים והם עשו עם זה משהו טיפולי. לא הבנתי מה אני עושה כאן בכלל. זו הרי קבוצה טיפולית, ואתה, בחוסר רצון הלכת איתי לאיזה חדר צדדי."

המטופלת סירבה בתחילה להרחיב על החלום, והסכימה אך לומר ש"רופא שיניים" מזכיר לה משהו שאמרתי לה באחת הפגישות הקודמות, והיה מבחינתה פוגעני ולא רגיש (סיפרתי לה, כחלק מהתערבות היפנוטית־אריקסוניאנית על רופא שיניים שסיפר לי שהשיניים שלנו לא תוכננו להתחשב בעלייה בתוחלת החיים). היא החלה לחוש אשמה על כך שהיא מבקרת אותי וביטלה את דבריה במילים "זה כל כך טיפשי ומפגר". מבחינתי, החלום והאופן שבו הציגה אותו המטופלת, אפשר לי להבין את חוויית הכאב שלה מולי ולעבד אותה בפגישות הבאות. בעקבותיו, יכולנו לברר שני נושאים רלוונטיים, ושניהם קשורים לחוויותיי שלי אשר נקלטו אצלה באופן לא מודע והדהדו בתגובתה: האחת, שאני רואה בתלונותיה דבר מה סובייקטיבי (בעיניה, משמעות הדבר היא שאין מאמינים לה שסיפורה אמיתי), והשנייה, שהיא חשה שאני נרתע ממנה (אכן, באותו הזמן התמודדתי עם תחושות לא פשוטות שהתעוררו בי כלפיה).

דומני, שמה שנדרש מאיתנו הוא לא רגשות אשמה על שנחלמנו ולא בהלה מעוצמת המופרעות של המטופל. מנקודת מבט בין־אישית חשוב לזהות את האפשרות הטיפולית שנקרתה לנו — גם אם היא מאלצת אותנו להיות כנים עם עצמנו ועם מטופלינו.

פרק חמישה־עשר: היישומים הקליניים של חלומות המטפל על המטופל

נראה שמה שקורה הוא שהאנליטיקאי מקשיב למטופל וצופה בדימוי שעולה בדמיונו. ניתן לטעון באופן משכנע כי הוא מאפשר למטופל לעורר אצלו חלום. מובן שזהו חלומו שלו והוא יעוצב בהתאם לתמורות אישיותו [...] כל ניסיון לנסח פרשנות לחלום של מטופל מרמז על הקדמה מובלעת מעין זו: ׳בעודי מקשיב לחלומך, היה לי חלום שבחיי הרגש שלי פירושו יהיה כדלקמן, ואני אמסור לך אותו בתקווה לשפוך מעט אור על המשמעות של החלום שלך עבורך'.
מלצר (חיי חלום: התיאטרון לבריאת משמעויות, 1948, עמ' 48).

הקדמה: חלומות מפורשים או פרשנות של חלומות?

בפרק הקודם דנו בחלומות של מטופלים החולמים על מטפלים. בפרק זה נבחן את המקרה ההפוך — מטפלים החולמים על מטופליהם. בספרות הפסיכואנליטית ממעטים לעסוק בחלומות מפורשים, וכאשר עוסקים בחלומות יהיו אלו פרשנויות חלום ולא חלומות שבהם מופיעות דמויות מפורשות של אחד (או שניים) מהשחקנים הראשיים בטיפול. כך, בדומה לתמונה המצטיירת מבחינת העיסוק בחלומות המטופל על המטפל, גם הכתיבה הפסיכואנליטית על אודות חלומות המטפל על המטופל או המטופלת שלו, מועטה. כאשר מובא תיאור של חלום יהיה זה קרוב לוודאי חלום של מטופל. פחות נפוץ לקרוא על חלומותיו של המטפל, וסביר פחות לקרוא על חלומותיו של המטפל העוסקים ישירות במטופל.

לשאלה עד כמה נפוצים חלומות של מטפלים על מטופליהם אין התייחסות רבה בספרות המחקרית. במהלך עבודתי כפסיכולוג־מדריך, אני שומע אומנם (ושואל) לא מעט על תחושותיהם של המטפלים (מודרכיי ( ובמקביל בוחן את חוויותיי שלי בחדר. חומרי העברה נגדית (ובהם חלומות של המטפלים) אכן מדּווחים ומשמשים חומר גלם המסייע להבנת התהליך הטיפולי. אולם בהחלט ייתכן שאין הדבר מייצג אלא את העניין שלי בנושא ואת תגובתם של אנשי המקצוע המודרכים על ידי למארג הבין־אישי הנוצר בינינו והמעודד סוג זה של חוויות. מעטים המחקרים האמפיריים בנושא, ואלו הקיימים מתבססים על מדגמים קטנים מאוד. קרון ואבני (Kron & Avni, 2003 ) ביקשו מ־22 מטפלים להשתתף במחקר הבוחן חלומות של פסיכותרפיסטים על אודות מטופליהם. נאספו 31 חלומות, אשר נותחו בהתאם לגישה היונגיאנית והבין־אישית. אומנם, מחקר זה לא מאפשר לנו ללמוד על שיעור החלומות של מטפלים על מטופליהם (כל הנבדקים שהשתתפו במחקר דיווחו על חלומות כאלו, ולעתים על יותר מחלום אחד, אולם אין אנו יודעים עד כמה נפוץ סוג חלומות זה בקרב אוכלוסיית המטפלים הכללית), אך מזהה תמות משותפות ומנסה לנתח את המשמעויות של חלומות אלו. מחקרה של הלפרין, שבחן חלומות של סטודנטים לפסיכולוגיה קלינית במהלך תקופת ההכשרה המעשית )הפרקטיקום), מצליח לתת לנו אומדן מסוים (הלפרין, 2009 ). מסך 85 החלומות שנאספו מ־17 הסטודנטים שהשתתפו במחקר, חלמו 10 נבדקים )כ-60% מהמשתתפים ) 25 חלומות (שהיוו 30% מהחלומות המדווחים( אשר קושרו למטופל. זהו שיעור גבוה מאוד, אולם עלינו לזכור שאוכלוסיית המחקר כללה סטודנטים הנמצאים בתהליך ההכשרה (ואכן, %57 מהחלומות עסקו בתהליך ההכשרה ונחלמו על ידי 15 מ־17 נבדקי המחקר).

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

בשל היעדר נתונים מחקריים תקפים בנושא חלימת מטפלים על מטופליהם, ערכתי מחקר נוסף, ובמהלכו הצגתי שאלון בקבוצות סגורות של פסיכולוגים באינטרנט, שעליו השיבו 128 נבדקים. דו"ח המחקר המלא מובא בנספח 3 .כאן אפרט את עיקרי הממצאים, והם מאלפים.

רוב המטפלים חולמים חלומות הקשורים לטיפול

רובם המכריע של המטפלים שהתנדבו להשתתף במחקר ( 79%) דיווחו שחלמו חלום הקשור לטיפול. רוב רובם של המדווחים על חלום כזה (90%), חלמו את החלום תוך כדי הטיפול שערכו ומיעוטם (10%) לאחר תום הטיפול. 21% מנבדקי המחקר לא חלמו חלומות הקשורים לטיפול.

בחינת ההבדל בין נשים לגברים הראה שהבדלים תלויי מגדר התקיימו רק באשר לעיתוי החלומות ולא באשר להתקיימותם: יותר נשים חלמו חלומות הקשורים לטיפול תוך כדי הטיפול עצמו (74% מהנשים לעומת 56% מהגברים), ויותר גברים חלמו חלומות הקשורים לטיפול לאחר שזה הסתיים (16% מהגברים לעומת 6% מהנשים).

במטרה לזהות משתנים נוספים המשפיעים על חלימה זו, בחנתי משתנים נוספים (ראו טבלאות 14–17 בנספח 3 שבסוף הספר): הגישה הטיפולית של המטפל (מטפלים בגישה פסיכודינמית או פסיכואנליטית חלמו יותר חלומות הקשורים לטיפול מאשר מטפלים בגישה שאינה פסיכודינמית והם נטו לחלום חלומות אלו במהלך הטיפול); האם הפסיכולוג נמצא בעצמו בטיפול (מטפלים שהיו או הנם בטיפול חלמו יותר חלומות הקשורים לטיפולים שהם עורכים לעומת מי שלא היו בטיפול אישי); סוג הטיפול האישי שבו היה המטפל (לא הייתה לכך השפעה) והאם נמצא בהדרכה (מי שבהדרכה חולמים יותר חלומות הקשורים לטיפול).

חלומות שבהם הופיע המטופל בדמותו המפורשת

כאשר נשאלו הנבדקים האם חלמו חלום מפורש על מי ממטופליהם (כלומר, חלום שבו הופיע המטופל עצמו בצורה ברורה), ענו 70% מהם שחלמו חלום כזה (רובם המכריע, 96% ,חלמו במהלך הטיפול). 30% דיווחו שלא חלמו חלום מפורש על מטופל. דומה אם כן, שרוב החלומות הקשורים לטיפול הם חלומות על המטופלים עצמם. במטרה לזהות את המשתנים שמשפיעים על חלימה זו, בחנתי גם כאן את ההשפעה של מין הנבדק (לא הייתה לכך השפעה); הגישה הטיפולית של המטפל (מטפלים בגישה פסיכודינמית או פסיכואנליטית חלמו יותר חלומות שבהם הופיעה דמותו של המטופל מאשר מטפלים בגישה שאינה פסיכודינמית); האם הפסיכולוג נמצא בעצמו בטיפול (לא הייתה לכך השפעה); סוג הטיפול שבו היה המטפל (לא הייתה לכך השפעה) והאם נמצא בהדרכה (לא הייתה לכך השפעה). המסקנה שעולה מממצאים אלו היא שמטפלים בגישה פסיכודינמית חולמים יותר חלומות שבהם מופיעה דמותו המפורשת של המטופל מאשר מטפלים בגישות אחרות.

השאלה הבאה נגעה להשפעת חלום שבו מופיעה דמותו המפורשת של המטופל על התנהלות הטיפול. רובם המכריע של הנבדקים (72%) ציינו שלחלום הייתה השפעה חיובית, באשר הוא סייע להבין או לקדם את הטיפול. 28% ציינו שלחלום לא הייתה השפעה על הטיפול. אף לא אחד מהנבדקים ציין שלחלום הייתה השפעה שלילית או מזיקה על הטיפול.

חלומות שבהם מופיע המטופל בדמותו המרומזת

כאשר נשאלו הנבדקים האם חלמו חלום מרומז על מי ממטופליהם (כלומר, חלום שבו הופיע המטופל שלא כמו במציאות אולם המטפל ידע — תוך כדי חלום או לאחר ההתעוררות — שזה הוא/היא) ענו 31% שחלמו על מטופל או מטופלת במהלך הטיפול עצמו, ו־7% ציינו שחלמו חלום כזה לאחר תום הטיפול. 62% דיווחו שלא חלמו חלום מרומז על מטופל. ממצא זה מעניין במיוחד, לאור הפרשנות הקלסית הנוטה לראות במטופל החולם חלום מפורש על המטפל סימן מבשר רעות. העובדה כי רוב המטפלים חולמים על הטיפול ועל מטופליהם, וכי רוב החלומות הם על דמויות מפורשות של המטופלים (ללא הסוואתם, ואני משער שהעובדה שרובם נמצאים בתהליכי הדרכה ו/או טיפול משמעה שהסיכוי להבין את משמעותו הלטנטית של חלום — הוא גבוה), וכן שרובם רואים בחלומות אלו מנוף המסייע לקידום הטיפול — מטילה ספק באשר לראייה הקודרת של חלומות אלו מצד המטופלים.

כצפוי, כאשר נשאלו הנבדקים באשר להשפעת החלום המרומז שלהם על המטופל/ת על התנהלותו של הטיפול, ציינו רוב הנבדקים (59%) שלחלום הייתה השפעה חיובית, באשר הוא סייע להבין או לקדם את הטיפול. 41% ציינו שלחלום לא הייתה השפעה על הטיפול. גם כאן, איש מהנבדקים לא ציין שלחלום הייתה השפעה שלילית או מזיקה על הטיפול.

בין הקלסי לבין־אישי וההתייחסותי

גישה הרואה תועלת קלינית בשימוש בחלומותיו של המטפל על מטופל )או מטופלת) שלו מתבססת על הנחת מוצא בין־אישית. כזכור, השינוי המהותי ביותר בהתפתחות החשיבה הפסיכואנליטית על חלומות נמצא בין הגישה הקלסית של פרויד לבין הגישה הבין־אישית (Harris & Lane, 2002). דווקא משום כך מעניינת העובדה שחלום "הזריקה לאירמה" — חלומו הראשון של פרויד שאותו הוא מנתח במלואו בפשר החלומות (ראו בפרק הראשון)— הוא חלום של מטפל על מטופלת שלו. הניתוח של פרויד את חלומו אמור להוות עבורנו הוכחה ניצחת להנחתו שהחלום הוא ביטוי למשאלה (במקרה זה הייתה משאלתו של פרויד לנקות את עצמו מהאחריות להמשך סבלה של אירמה ולהאשים בכך את ידידו ועמיתו אוטו), אולם הוא גם מהווה עבורו ניסיון להעמיק את הבנתו את אירמה, המטופלת שלו, ואת מערכת יחסיו עמה (1994 ,Watson).

כזכור, החלום נחלם בלילה שלאחר כתיבת תיאור המקרה של הטיפול באירמה, כאשר פרויד היה טרוד בהרגשתו הלא נעימה ובכאב הנובע מהאפשרות הנרמזת בדבריו של אוטו שייתכן כי הגזים בהבטחותיו למטופלת. הניתוח של פרויד את החלום כלל מרכיבים רבים של יחסיו עם אירמה כמו גם את התחרותיות עם עמיתו. פרויד לא מפרט בספרו כיצד עבד עם אירמה, כיצד שימש עבורו החלום בחדר הטיפול (אם בעבודה פנימית שלו או בהתערבויות הטיפוליות שלו עמה) אך תגובתו הפנימית — הן לאירמה והן לתגובותיו של אוטו לשיטת הטיפול החדשה שלו — מפורטות גם מפורטות לצד אופן עריכת האנליזה לחלומו.

יש לזכור כי פרויד כתב את פשר החלומות בטרם ההבנה על חשיבותה הקלינית של ההעברה הנגדית. חשיבות זו תתברר לו למעשה רק בדיעבד, לאחר כישלון הטיפול בדורה (אידה באואר, בשמה האמיתי), הנערה בת השמונה־עשרה שהייתה אצלו באנליזה קצרה. האנליזה של פרויד לדורה נערכה בשלהי שנת 1900, כשאת רובו של תיאור המקרה כתב פרויד בתחילת 1901, ופרסמו בשנת 1905 תחת הכותרת קטע מתוך אנליזה של היסטריה )פרויד, 1994/1905). תיאור הטיפול, יש לציין, התבסס בעיקרו על אנליזה שערך פרויד לשני חלומות של דורה. פרויד — המנסה להבין וללמוד מדוע נכשל הטיפול — מתחיל לזהות את חשיבותו של הקשר הטיפולי ולהכיר בכך שלא רק איכותו המרפאת של הפירוש מקדמת את המטופל. קשר ממושך ותהליכי הבשלה פנימיים של המטופל הם אלו המהווים את הקרקע ליעילותה של עבודת הפירוש. הוא מגדיר ומנסח בעקבות זאת את ההעברה בצורה אחרת מבעבר. בעוד שבתחילת דרכו ראה את ההעברה בגדר צורה של התנגדות לטיפול — למשל, בתיאור הטיפול של ברויאר באנה או, המתואר בספרם המשותף מחקרים בהיסטריה (פרויד וברויאר, 2004/1895) - הרי שהמקרה של דורה מדגיש את היותה של ההעברה שעתוק של חוויות עבר לעבר דמותו העכשווית של המטפל. השקפתו של פרויד תמשיך ותתפתח לאורך כתביו, כמו גם פיתוחים רבי ערך של ממשיכיו ומתנגדיו.

אולם השימוש הקליני של פרויד בחוויותיו שלו (קרי — ההעברה הנגדית) עדיין מוגבל היה בשלב זה לניסיון "לנטרל" חוויות אלו כדי שלא יפריעו לו בעבודתו. רק שנים רבות אחר כך תקבל ההעברה הנגדית מקום מרכזי בעבודה הטיפולית, אמצעי מקדם ולא רק מכשול שיש להיות מודעים להשפעתו, כאשר שיאה של קבלה זו מצוי, לדעתי, בגישה הבין־ אישית וההתייחסותית.

התפיסה העכשווית גורסת שאם מטפל חולם על מטופל, אין ספק בכך שמדובר בהיבט של העברה נגדית. לשאלה כיצד יש להתייחס להיבט זה, ויתרה מכך — כיצד לעבוד עמו בטיפול, אפשרויות תשובה רבות.

פניה למסורת הפסיכואנליטית הקלסית תניב התייחסות לחלום כזה כאל חשיפתו של קונפליקט נוירוטי של המטפל, והיות שכך — כגורם המפריע לאנליזה (1960; 1951 Gitelson, 1952; Reich), מנקודת מבט זו על האנליטיקאי לעבד את החלום כך שהוא לא יתערב או יזיק לאנליזה של המטופל.

גישות עדכניות יותר מדגישות את הערך הטיפולי בהעברה הנגדית, באשר זו מאפשרת הבנה טובה יותר את העולם הפנימי של המטופל )ויניקוט, 2009/1947;ראקר, 2010/1968;(Little, 1951. באשר לשימוש בחלומות של המטפל, הרי שעם המעטים שנגעו בנושא ניתן למנות את אלטמן )1975,( Altman, ואת אנגל (1979 (Angel, . התייחסויות נרחבות יותר ניתן למצוא אצל מאיירס (1987,( Myers ,ווטסון )1994 (Watson , ופרו (פרו, 2011/1992) ועליהם אפרט בהמשך, לאחר שארחיב מעט על עקרונות התפיסה ההתייחסותית בפסיכואנליזה.

הגישה ההתייחסותית

אימוץ הגישה ההתייחסותית (אינטרסובייקטיבית) בפסיכואנליזה, משמעו, על פי סטולורו ואטווד, זניחת המיתוס על אודות הנפש הפועלת במבודד (Stolorow & Atwood, 1992). אינטרסובייקטיביות היא השתתפות במצבים סובייקטיביים על ידי שני אנשים או יותר.

בעוד שהפסיכואנליזה המסורתית ראתה את בני האדם כמונעים על ידי דחפים מיניים ותוקפניים, ההתייחסותיים רואים את המניע העיקרי של הנפש כצורך להיות בקשר עם אחרים. כתוצאה מהיחסים הראשוניים, לרוב עם הדמויות המטפלות, מתעצבות הציפיות על אודות האופן שבו צורכי האדם יתמלאו.

באנליזה התייחסותית יפיק הטיפול את התועלת הרבה ביותר כאשר יתמקד המטפל בכינון יחסים מרפאים עם המטופל, בנוסף להתמקדות בעידוד התובנה. כך יתאפשר למטופל לשבור את הדפוס החזרתי של אופן ההתקשרות לאחרים המשמר את הפסיכופתולוגיה. בחדר הטיפול נמצאים שני סובייקטים, מטפל ומטופל, אשר כל אחד מהם מביא עמו לסיטואציה את הלא מודע שלו, ליחסים הדדיים (אך לא סימטריים). הסובייקטיביות של המטפל והמפגש הספציפי עם הסובייקטיביות של המטופל מרכזיים בתפיסה זו, ולפיכך מרכזיים גם המחשבות, ההזיות, האסוציאציות והחלומות של שני המשתתפים במפגש. בתקופה הפוסט־מודרניסטית אין מקום לאמת אחת ויחידה (כדוגמת קיומו של דחף לא מודע הגלוי לעיני המטפל בלבד היות שהוא סמוי ממודעותו של המטופל). האמת היא יחסית ותלוית הקשר, כך שמתאפשרות מספר נקודות מבט במקביל.

שורה של ממצאים אמפיריים מהמחקר ההתפתחותי והקליני תומכים ברעיון לפיו מתקיים תהליך שבו המטפל מגיב — במודע או שלא במודע — למטופל שמולו Bányai, Meszaros & Csokay, 1985; , Brazelton, Koslowski, & Main, 1974; Gosi- Greguss, Banyai, & Varga, 1993; Reite, & Field; Stern (Bányai; 1998;. תגובות אלו, אם מודעות ואם לא מודעות, יכולות לכלול, בין השאר, תופעות המוכרות מהשדה הפסיכואנליטי כהזדהות ההשלכתית, הכלה (Containment) וכוונון (Attunement).

המושג הזדהות השלכתית הוטבע לראשונה על ידי קליין (Klein, 1946) אשר ראתה בו התרחשות תוך־נפשית. ממשיכיה (בעיקר ביון) ראו בו תופעה בין־אישית. הזדהות השלכתית מוגדרת כהתרחשות נפשית שבה אדם אחד משליך חלק מעצמו לתוך אובייקט אחר (לא על אובייקט אחר, כפי שקורה בהשלכה, אלה לתוכו), באופן כזה שהתנהגותו כלפי האדם שלתוכו הושלך אותו חלק מעצמו מעוררת את המחשבות, הרגשות וההתנהגויות שהושלכו. כתוצאה מכך, נוצר שינוי במציאות הנפשית של "מקבל" ההשלכה. הוא מושפע על ידי ההשלכה ומתחיל להתנהג כאילו המחשבה או האמונה המושלכת אכן שלו. תהליך זה מתרחש ברובו מחוץ למודעות של שני השותפים לו.

מה שמושלך הוא בדרך כלל רעיון מכאיב, מסוכן ובלתי נסבל לגבי העצמי, שאותו אין האדם המשליך מסוגל לקבל. הזדהות השלכתית נחשבת למנגנון פרימיטיבי אך גם בסיס לתהליכים פסיכולוגיים בשלים יותר כאמפתיה ואינטואיציה, והיא בעלת איכות תקשורתית.

הכלה מתקשרת בספרות הפסיכואנליטית למושג ההזדהות ההשלכתית. כאשר חלק של העצמי מושלך לתוך אדם, אדם זה הופך למכל אשר מחזיק במה שהושלך אליו.

ביחסי אם–תינוק, משליך התינוק לתוך אמו חלקים של העצמי שלו המעוררים חרדה בלתי נסבלת. האם מהווה מכל לחלקים אלו של התינוקהמצב הרגשי והנפשי המאפשר לאם להחזיק בתוכה את מה שהושלך אליה נקרא "רוורי", מושג שעליו ארחיב בהמשך.

דבר דומה מתקיים גם בסיטואציה הטיפולית. אולם התפיסה האינטרסובייקטיבית מאפשרת לנו לחשוב שלא מדובר רק בתגובה של המטפל להזדהות ההשלכתית של המטופל, אלא בשילוב חלקים מושלכים של המטופל עם חלקים מוכחשים ומפוצלים של המטפל. כוונון רגשי הוא המושג שטבע סטרן (1985, (Stern ,לתיאור השתתפות במצבים פנימיים במסגרת יחסים אינטרסובייקטיביים. עבור סטרן, ההיבט הסובייקטיבי של העצמי הוא דבר מה המעורר חוויה הדדית, שאינה מילולית ואותה הוא מתאר ככוונון.

כוונון שונה מאמפתיה בכך שהוא מתרחש ברובו מחוץ למודעות וכמעט באופן אוטומטי, בעוד שהיבטים מסוימים של אמפתיה דורשים תיווך קוגניטיבי מודע. הן אמפתיה והן כוונון חולקים הדהוד רגשי, אך כוונון לוקח את ההדהוד הזה ומעצבו מחדש באמצעות ביטוי שונה, לפעמים אפילו במודול חושי אחר.

המנגנונים הנפשיים שתיארתי (ועוד כמה שלא תיארתי כאן) מרכיבים כולם את ההעברה הנגדית: מכלול התחושות והרגשות המתעוררים במטפל אל מול המטופל. בהתאם לתפיסה ההתייחסותית, להעברה הנגדית תפקיד רב ערך בטיפול, ומכאן — שגם לחלום ולחלימה של המטפל יש פוטנציאל דומה. אפנה לבחון את הנושא מכיוון שונה מעט, שאותו אקשר בהמשך לנושא החלימה: חוויית הטרנס ההיפנוטי שחווה המטפל הנעזר בהיפנוזה עם מטופליו.

טרנס נגדי וניצולו במהלך הטיפול ההיפנוטי

טרנס נגדי (Countertranceference) יכול לשמש אותנו באופן הדומה להעברה נגדית (Countertransference) על מנת לתאר את חוויות הטרנס של המהפנט ואת מכלול חוויותיו הסובייקטיביות במהלך ההיפנוזה (בונשטיין, 2014). קלינאים רבים מדגישים את החשיבות של יכולת המהפנט לאפשר לעצמו להיות מודע לטרנס הנגדי כמו גם לרגשות אחרים, בתוך כדי אזהרה באשר למורכבויות ולסכנות שיש בשיתופו של המטופל בחוויות אלו.

אחת מהדמויות הידועות בחקר הטרנס של המטפל וההיבטים של יחסי גומלין בסיטואציה ההיפנוטית הוא דיאמונד ) (1988 ;Diamond 1980; 1984; 1987). דיאמונד הזכיר את הצורך של המהפנט להיות אמיץ דיו על מנת לחוות ולשאת את האפקט הלא מודע ואת דימוייו של המטופל בתוך עצמו, כולל חוויות כאב וחוסר ביטחון, ובו בזמן להישאר חזק ויציב מספיק כדי לתמוך ולכוון את התהליך של המסע הטיפולי.

על הקשר שבין הטרנס הנגדי לבין הרוורי (Reverie)

הטרנס הנגדי, או הטרנס של המטפל חופפים לדעתי לחלוטין למושג הרוורי שטבע הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, ואשר הוזכר קודם לכן. אם נזכור את תפיסתו של ביון את החלימה כממשיכה גם אל מעבר לשינה, הדבר מתחזק שבעתיים.

מקור המילה רוורי בלטינית, ופירושה המילוני הוא חלום בהקיץ, מעין מצב מדיטטיבי־חלומי בזמן ערות. מילה זו משמשת גם לתאר במוזיקה קטע חלומי והזוי. אצל ביון משמש המושג לתיאור חווייתה המיוחדת של האם אל מול תינוקה, מעין הלך רוח פתוח ומלא קבלה, המאפשר לה לקבל לתוכה את ההזדהויות ההשלכתיות של התינוק (אם טובות ואם רעות) ולהתמיר רשמי חושים גולמיים אלו לחוויות בעלות משמעות נפשית. תהליך דומה לזה מתרחש אצל המטפל, כאשר ביון מכנה זאת פעולת חלימה ומציין כי על המטפל להיות מסוגל לחלום את האנליזה בעת התרחשותה, אף על פי שעליו לא להירדם. מצב פרדוקסלי זה של רפיון מחשבתי וחלימה בעוד אתה ער, דומה למה שתיאר פרויד כ"הקשבה מרחפת" וחושית באיכותה, וזהה לחלוטין למה שאני מתאר כאן כ"טרנס נגדי". למעשה, זוהי תופעה היפנוטית הרבה יותר מאשר חלימה, ולקראת סיום הפרק אשוב לדון מעט בסיבות אשר עומדות לדעתי בבסיס התעקשותה של הפסיכואנליזה שלא לדבר על תהליכים היפנוטיים ולבכר במקומם את השימוש — המאולץ לעתים — בהטיות של המושג חלום וחלימה. המחיר שמשלמת הפסיכואנליזה הוא ביכולת לאינטגרציה אמיתית של רעיונות, ובעמודים הבאים אנסה לסנטז רעיונות אלו לכדי מסגרת חשיבה אחת, אשר אני מוצא כמועילה הן ברמה הקלינית־מעשית והן ברמה התיאורטית.

האם נכון לשתף את המטופל בחוויות ההעברה הנגדית?

מחלוקת רבה קיימת באשר לנושא החשיפה העצמית (Self Disclosure) ושיתוף המטופל בחוויות ההעברה הנגדית של המטפל. מחברים מספר סברו כי אפשרי שימוש כזה ברגשותיו וחוויותיו של המטפל, בתנאי שזהו שימוש זהיר ביותר (ארון, 2013/1966; Epstein, & Feiner, 1988; Gorkin, 1987; Wolstein, 1988). גם בנושא זה היה פרנצי חלוץ שהקדים את זמנו בגישה פתוחה שכללה חשיפה של רגשותיו ותחושותיו של המטפל אל מול המטופל, עד לכדי אסוציאציות חופשיות למניעים הלא מודעים לאחר שעשה טעויות הנובעות מההעברה הנגדית במהלך הטיפול (פרנצי, 2013/1923).

מהו העיתוי המתאים לשיתוף ולחשיפה עצמית?

קלינאים רבים מפיקים תועלת משיתוף ומחשיפה עצמית, אך שאלות מהותיות עולות באשר לנסיבות המתאימות והראויות. הנושא המרכזי קשור לרמת הארגון של אישיותו של המטופל ולשאלה מי הוא זה הזקוק לחשיפה העצמית (המטפל או המטופל).

על אף העובדה שחשיפת הקאונטר־טרנספרנס נעשתה פעמים רבות עם מטופלים מופרעים מאוד (Racker ,1953 (Searles,1979 דיאמונד (Diamond, 1983) מזהיר כנגד שימוש בטכניקה זו עם מטופלים בעלי רמת ארגון נמוכה. מצד אחד, מטופלים בעלי ארגון אישיות נמוך עשויים להיות בעלי קשיים מהותיים בקבלת הסובייקטיביות של המטפל, ורבים מהם עלולים למצוא את החשיפה העצמית של המטפל מעליבה או אפילו מתקיפה באופן הרסני את הסובייקטיביות שלהם. מצד שני, מטופלים מסוימים עשויים להיות כמהים להחלפת התפקידים, ומתרגשים ביותר כאשר חשים שמתקיים שיתוף אמיתי וקרוב.

הנושא השני קשור לשאלה האם החשיפה העצמית משרתת את המטופל או את המטפל. כאשר מטפל שוקל האם לשתף את המטופל בחוויותיו ומחשבותיו, חייב הדבר להיעשות תוך כדי שמירת צרכיו של המטופל בתודעה. מחברים רבים הזהירו מפני שימוש לא ראוי של המטפל בחשיפה וגילוי עצמיים בשל סיבות נרקיסיסטיות, אגרסיביות או בשל צורכי תלות שלהם עצמם. אזהרה זו חייבת להישקל אל מול אינטלקטואליזציית יתר או אובדן יתרונותיה של הספונטניות. חשיפה עצמית צריכה להתבסס על רמה מקצועית ואישית בשלה ועל מודעות עצמית גבוהה לחלקו של המטפל, כולל צורך מתמיד של המטפל לבדוק את מניעיו שלו לדבר ולפעול. דיאמונד ( Diamond, 1983 ) סבור כי חובה על המטפל להגיע לרמה גבוהה של אינטגרציה. שילוב של הדרכה או טיפול אישי, או שניהם גם יחד, מומלצים על מנת לקדם את המודעות למניעיו, משאלותיו וצרכיו הלא מודעים של המטפל.

השימוש הקליני בחלומות על מטופל

ויניקוט מתאר את אופי העבודה עם חוויותיו הפנימיות (גם דרך הבנה של חלומותיו, הנחלמים בתגובה למתרחש באנליזות שהוא עורך). במאמרו שנאה בהעברה הנגדית (ויניקוט, 2009/1947 ) הוא עוסק באנליזות במטופלים פסיכוטיים, אנליזות הדורשות ממנו לרדת לעומקם של דברים פרימיטיביים מאוד בתוך עצמו, מה שדורש מאמץ מסוג ומאיכות שונים מאלו הנדרשים באנליזה רגילה של מטופלים נוירוטיים.

ויניקוט מתאר תקופה שבה עשה בעקביות עבודה רעה ורצופת טעויות עם מטופליו. הוא זיהה את הקושי בתוכו, שבמידה מסוימת היה אישי אך רובו היה קשור לשיא שאליו הגיע ביחסיו עם מטופלת פסיכוטית מסוימת. קושי זה הובהר לו לאחר שהיה לו "חלום מרפא", שאת משמעותו הבין עוד בטרם התעורר.

יציע התיאטרון (חלום של ויניקוט)

בחלקו הראשון של החלום הוא היה ביציע העליון בתיאטרון, משקיף מטה על האנשים הנמצאים הרחק ממנו, בתאים. הוא חש חרדה קשה, כאילו הוא עלול לאבד איבר. עלתה לו אסוציאציה לתחושה שחש בראש מגדל אייפל, שאם יניח ידו מעבר למעקה היא תיפול על הקרקע. הוא הבין זאת כחרדת סירוס.

בחלקו השני של החלום הוא היה מודע לכך שהאנשים בתאים צופים במחזה ודרכם הוא קשור למה שמתרחש על הבמה. החרדה כעת התפתחה באופן שונה. הוא חש שאין לו את החלק הימני של גופו. אין זה חלום סירוס אם כן. זו תחושה של היעדר חלק מהגוף (ויניקוט, 2009/1947 ,עמ׳ 69).

עם התעוררותו היה ויניקוט מודע להבנה העמוקה שלו את הקושי באותה התקופה. החלק הראשון של החלום ייצג חרדות רגילות העלולות להתפתח בעטיין של פנטזיות לא מודעות של מטופלים נוירוטיים (הסתכנות באיבוד יד או אצבעות, אם המטופלים יהיו מעוניינים בהם). זו חרדה מוכרת לו והוא יכול לשאת אותה. החלק השני של החלום רמז ליחסיו עם המטופלת הפסיכוטית. מטופלת זו חשה נטולת גוף וכל התייחסות לגופה עורר בה חרדות רדיפה איומות. היא דרשה ממנו שלא יהיה לו שום קשר לגופה, גם לא קשר מדומיין והכחישה באופן מוחלט את היחסים בין הגופים. היא יכלה להתקיים רק כשכל (Mind ) ומוויניקוט הייתה זקוקה רק לשכל שישוחח עם השכל שלה. בערב שלפני החלום היה ויניקוט נרגז והעיר למטופלת הערה בנושא, שהייתה לה השפעה הרת אסון. החלום אפשר לו להבין את החרדה הפסיכוטית שיצרה הכחשה זו אצלו, והבנה זו אפשרה לו לכונן מחדש את הטיפול כך שיוכל לרפא את הנזק שגרמה לו רגזנותו.

ניתן למתוח מעין קו המשכי, אשר בקצהו האחד נמקם את פרויד, הרואה בהעברה הנגדית (ובכלל זה בחלום על מטופל) את הנקודות העיוורות שלו כמטפל המפריעות לעבודה (ועליה יש לכן להתגבר) ובקצהו האחר שלו נמקם את פרנצי, המבקש לתת דרור ללא מודע שלו עצמו (עמדה ששיאה באנליזה ההדדית השנויה במחלוקת, שאותה ניסה עם מטופליו), ועליה הרחבתי קודם לכן. את ויניקוט נוכל למקם קרוב לפרנצי, באשר הוא מעלה את האפשרות לביטוי ישיר של רגשותיו של האנליטיקאי באנליזה ככלי טיפולי. בדוגמה שהבאתי, ויניקוט אינו חולם ישירות על המטופלת, אלא מקשר את חלומו לטיפול ומגביר בכך את הבנתו (עמדה המתאימה לגישה הקלסית שאותה תיארתי בתחילת הפרק), אך דוגמה ישירה יותר מביא יונג, שלא רק חולם על מטופלת, אלא גם מספר לה על חלומו.

התייחסותו של יונג לנושא החלומות על מטופלים נובעת מתפיסתו את הקשר הטיפולי כמושתת על לא מודע משותף שבו המטפל והמטופל מייצגים תכנים לא מודעים שהשליכו זה על זה, תהליך שאותו הוא מכנה "הצלבה נגדית" (Counter Crossing) את הפוטנציאל הטיפולי שיש בהצלבה זו של הלא מודע ניתן לראות בדוגמה שמביא יונג, המתאר טיפול באישה אינטליגנטית שנראתה לו מסיבות שונות מפוקפקת מאוד. לאחר התחלה משביעת רצון הוא החל להרגיש שפתרונותיו לחלומותיה אינם מדויקים, מבלי שהצליח לזהות את מקור הטעות. בזמן השיחות עמה הוא חש שהשיחה נהיית רדודה יותר ויותר וממילא אינה מביאה לתוצאות. הוא החליט לשתף את המטופלת שלו (ושיער שחשה בדבר בעצמה) במחשבותיו. בלילה שלפני הפגישה המתוכננת חלם יונג את החלום הבא:

הייתי מהלך בכביש כפרי דרך בקעה מוארת בשמש ערביים. על גבעה תלולה מימין עמד ארמון. במגדל הגבוה ביותר ישבה אישה במין גזוזטרה. כדי שאטיב לראות אותה, צריך הייתי לכוף את ראשי לאחור עד שהתעוררתי בהרגשת עווית בצווארי. עוד בחלום הכרתי בדמות האישה את החולה שלי. (יונג, 1987א, עמ׳ 97)

יונג מסיק מכך שמאחר ובשעת החלום היה עליו להגביה מבטו עד כדי כך הרי שבמציאות ודאי השפיל מבטו אל המטופלת. אולם הדבר המעניין לדעתי בתיאור זה של יונג הוא העובדה שהוא סיפר למטופלת על חלומו ועל פתרון החלום. הוא מתאר כי הדבר הביא לפריצת דרך טיפולית שעלתה על כל ציפייה.

עמדה בין־אישית ברורה ועקבית לנושא מציג גם פרו. הוא מכנה חלומות אלו חלומות העברה נגדית (פרו, 1992 ;1987 Barale & Ferro), ומציין שהם קיימים גם באנליזה של ילדים וגם באנליזה של מבוגרים. פרו רואה בחלומות אלו חשיבות רבה מאחר שהם הופכים חומרי חשיבה לא נגישים לנגישים בזמני הערות. יתרון נוסף שמציין פרו הוא שעצם התרחשותם של חלומות אלו מאפשר התמרה באמצעות ההכנסה מחדש של חומרים רגשיים שעברו עיכול, העשרה והרחבה למערכת.

פרו מתמקד בשני נושאים. האחד, הוא התנועה הפנימית וההתקדמות שעוברים רגשות שהתעוררו במפגש הטיפולי ועוברים בנפשו של המטפל; הנושא השני הוא האופן שבו תהליכי קליטה, הטמעה, עיכול והתמרה של רגשות אלו מופעלים אצל המטפל. הוא סבור שחלומות העברה נגדית מסייעים גם בארגון מחדש של "ארגז הכלים הנפשיים האנליטי" ושל מארג היחסים בין האובייקטים הפנימיים המשולבים בעבודת החלום )גישה המזכירה את גישתו של הרטמן לפונקציה של החלום). פרו, הנשען על המשגתו של ביון את החלום כמאפשר פונקציית אלפא, רואה בחלומות העברה נגדית הזדמנות להפעלה מחודשת של פונקציה זו, בעיקר בתנאים קשים ומורכבים. גישתו מאפשרת הבנה תיאורטית מעמיקה של חשיבות התהליך, שאינו מוגבל רק למטופל הספציפי שהופיע בחלום, אלא כולל לעתים קבוצה או אוסף של מטופלים או נושאים המערבים הן את עולמם הנפשי של מטופליו והן את עולמו הנפשי שלו עצמו.

חלומות העברה נגדית מופיעים ברוב הפעמים בתקופות של סבל וקושי היכולות לנבוע מנסיבות אישיות של המטפל או כתגובה למשברים וסערות במפגש הטיפולי (עם מטופל אחד או עם כמה מטופלים). בהתבסס על עבודתו המשותפת עם ברלה (1987, Barale, & Ferro), מבחין פרו בין כמה פונקציות וקטגוריות של חלומות העברה נגדית:

• חלומות של האנליטיקאי השופכים אור על מערכת היחסים עם המטופל: זהו השימוש הקלסי בחלומות העברה נגדית, המאפשר זיהויים של היבטי העברה נגדית אשר אין עמם מגע, כדוגמת חלומו של ויניקוט שתואר קודם לכן.
• חלומות הנוגעים להעברה נגדית ולחיי הנפש של האנליטיקאי: חלומות הנוגעים לקשר עם קבוצת מטופלים ולא עם מטופל אחד.
• חלומות המאפשרים ״לשמר״ את נפשו של האנליטיקאי בהקשר לקבוצת מטופלים: "תהליך עיכול" של הקשר עם המטופלים הקשים ביותר, המאפשר (באמצעות חלומות בעלי אופי של ריקון או חלומות בעלי אופי מרפא) לעבד את המתרחש במעמקי נפשו של האנליטיקאי גם בזמנו החופשי.
• חלומות המתעוררים על ידי היבטים הרסניים של מטופלים: אלו הן הזדהויות השלכתיות אלימות מצדם של מטופלים המפעילות אזורים אפלים של האנליטיקאי ותפקידם למנוע מנפשו של האנליטיקאי "להיסתם" במצבי חירום. החלום משמש כאמצעי התמרה של החומרים האלימים שקולטת נפשו של האנליטיקאי, באמצעות עבודה קשה ומאומצת. ההזדהויות ההשלכתיות פותחות אצל האנליטיקאי צלקות ישנות, נקודות עיוורות ואזורים שלא היו פעילים עד כה בנפשו.

היבטים מעשיים של עבודה עם חלומות על מטופלים

רוב המטפלים המחזיקים בגישה הבין־אישית יתחילו על ידי בחינת האינטראקציה המרומזת בחלום, וינסו להבין מה קורה בין המטפל החולם לבין המטופל וכיצד משקף החלום היבטים מציאותיים השייכים למערך ולתהליך הטיפול. הדגש יושם על מטריצת היחסים הממשית ועל התרומה הן של אישיות המטפל והן של אישיות המטופל.

החלום על המטופל כאמצעי לזיהוי וניטור מרכיבים קונפליקטואליים לטנטיים במפגש, שיש נטייה להזניחם: ברי כי חלום שחולם המטפל על המטופל שלו הוא בעל חשיבות רבה ופוטנציאל להעמקת והרחבת הטיפול, ללא קשר לעמדה הטיפולית שמחזיק המטפל. חלום של המטפל מאפשר הבנה טובה יותר של הדינמיקה הנפשית של המטופל, והדבר חשוב בעיקר כאשר המטפל אינו מודע להם או מודע להם חלקית. בתהליך של הזדהות השלכתית המטופל משליך על המטפל היבטים של תהליכים תוך־נפשיים שלו, ואלו משתקפים ברגשות או בהתנהגויות של המטפל כמו גם בחלומותיו. באמצעות כלי זה למטפל יש גישה ויכולת להתבונן בעולמו הפנימי של המטופל, כאשר הוא מכוון לדרך השפעתו של המטופל עליו. במובן זה, חלומותיו של המטופל עשויים להיות בעלי משמעות פרוגנוסטית ודיאגנוסטית עבור הטיפול, כפי שתואר על ידי יונג.

ולא רק זאת. חלום מסוג זה מאפשר לגלות מרכיבים אינטראקציוניים בין המטפל והמטופל. הדבר יכול להביא לשינוי באופן החשיבה של המטפל על המטופל ובאופן שבו הם פועלים זה על זה. עבור המטפל, אחת מהבעיות במצבים קונפליקטואליים או במצבים המעוררים בו חרדה, היא הנטייה ההדרגתית שלא לגעת בהם בטיפול ולהזניחם. החלום הוא אחד מהאמצעים שמאפשרים ניטור של מצבים כאלו.

החלום על המטופל כאמצעי הדרכה: ניתן ורצוי להיעזר בחלומות המטפל על מטופליו במסגרת ההדרכה שעובר המטפל. ברנשטיין וכץ הצביעו על כך ששיתוף בין מדריכים למודרכים בחלומות על אודות מטופלים עשוי לעזור בהפקת תובנות והארה מחודשת של התהליך הטיפולי (1987 ,Bernstein, & Katz), ואמצעי זה אף מאפשר להתלבט לא רק באשר להארה ולהבנה אלא גם באשר להתוויות ולהתוויות הנגד בנוגע לשיתוף המטופל בחוויות אלו ובאופן השיתוף.

תקשורת בעזרת הלא מודע המשותף: כזכור, יונג ראה את הקשר הטיפולי כמבוסס על לא מודע משותף שבו מתרחשת הצלבה נגדית כאשר המטפל והמטופל מייצגים תכנים לא מודעים שהשליכו זה כלפי זה (Jung, 1969). המטפל לוקח לתוכו את הכאבים הנפשיים של המטופל ובכך חושף את עצמו לתכנים עוצמתיים של הלא מודע (מושג הדומה למושג ההזדהות ההשלכתית). כפי שקיימת הצלבה והדדיות בקשר הטיפולי הלא מודע, כך עשוי החלום להיות בעל איכות משותפת יותר מאשר נפרדת, ולהתקיים בחלל המשותף. רעיון זה בדבר לא מודע משותף ניתן למצוא גם בגישתו של פרידמן הרואה בסיפור החלום (וגם ביצירת חלום על מנת שייזכר ויסופר) התרחשות בין־אישית המתרחשת בתוך קשר וזאת בשונה מפעולת החלימה שהיא בעיקרה התרחשות תוך־נפשית (פרידמן,2002).

תקשורת זו, הנעזרת בלא מודע המשותף, באה לידי ביטוי גם בהקשרים חברתיים רחבים יותר (עליהם אפרט בפרק נפרד), למשל כפי שבא לידי ביטוי במושג המטריצה של פוקס (1984 ,Foulkes), ובמטריצת החלום החברתי (חלום המייצג קבוצה תרבותית שלמה, ושניתן לראותו כמעין ביטוי ללא מודע הקולקטיבי של יונג (שאותו מתאר לורנס במחקריו המקוריים 1998 ,Lawrence).

לנושא זה של "חלחול" חוויות לא מודעות בתוך קבוצה נחשפתי פעמים רבות בעבודתי, הן בעבודה עם חלומות במסגרת הנחיית קבוצות טיפוליות והן בעבודה היפנוטית קבוצתית, וגם על נושא זה ארחיב בפרק נפרד.

שיתוף המטופל בתוכני החלום ובמשמעויותיו: טאובר וגרין סבורים שההעברה הנגדית (ובעיקר מה שהם מכנים חוויות פרה־לוגיות, כמו חלום) חיונית ומוסיפה מידע רב ערך (1959 ,Tauber, & Green). נגענו בנושא קודם לכן, כאשר תיארתי את השימוש בחוויות פרה־לוגיות (אני משער שכך ניתן לקרוא להן) במהלך טיפול היפנוטי.

מרגע שהמטפל חולק עם המטופל חוויות פרה־לוגיות, עליו להיות מוכן לחקור אותן בכנות ועם הגנתיות מועטה (ככל שהדבר ניתן). תצפיותיהם של טאובר וגרין הראו שתגובות ההעברה הנגדית הופיעו בזמנים שהמטופל היה בעמדה מתנגדת, ושיתוף רגשי בחוויות אלו אפשרה פריצת דרך בטיפול, ממצא המתיישב עם תפיסתו של יונג לנושא.

טכניקה זו, המעודדת היצג של החלום שחלם המטפל על המטופל בפני המטופל שלו עשויה להיות יעילה, אך יש להשתמש בה בזהירות רבה ובמידה מוגבלת. ווטסון ( 1994 (Watson , מציין שיש להיעזר בטכניקה זו כאשר עומדים בפני מבוי סתום. המטופלים שעבורם הוא מצא שטכניקה זו יעילה היו בפסיכואנליזה ארוכה לאורך כמה שנים וביססו ברית טיפולית יציבה וטובה עם המטפל.

מחשבות לסיכום הפרק

בבואי לסכם את הפרק אני שב להרהר בנסיבות שהביאו לפיצול (או שמא לניתוק דיסוציאטיבי) בין שני תחומי מחקר שיכולים היו לתרום זה לזה: ההיפנוזה והפסיכואנליזה. פיצול זה (שעל נסיבותיו עמדתי בסקירתי את הפיצולים והאיחודים־מחדש בין שני התחומים, ראו בונשטיין: 2014 ;Bonshtein, 2012) משתקף גם בנושא החלומות, כך שהפסיכואנליזה מכנה "חלום" (או נדרשת להגדרתן של תופעות חדשות) במקום שבו קיימת תופעה היפנוטית.

למרות ששורשיה של הפסיכואנליזה בהיפנוזה, הרי שעם הכרזתו של פרויד בדבר נטישתו את ההיפנוזה ככלי טיפולי הודרה ההיפנוזה מהשיח הפסיכואנליטי. אני סבור כי יש במהלך זה צעד מחושב שנקט פרויד על מנת לבסס את תורתו הצעירה כדיסציפלינה נפרדת (בונשטיין, 2014) וכתוצאה מכך אנו עדים לבלבול מושגים המצביע לדעתי על מעין "פרובינציאליות תיאורטית". דוגמה לכך הבאתי בתת הפרק העוסק בהשוואה שבין הטרנס הנגדי והרוורי. לשאלה מדוע לעמול על אינטגרציה מעין זו, אוכל להשיב שבבסיס החלום והחלימה ובבסיס ההיפנוזה עומדות תופעות דומות — התהליכים הראשוניים; כל אחת מהן מייצגת אופן אחר של ביטוי תהליכים אלו, בעיקר סביב נושא הערות והשינה; יש לנסות ולעמוד על הקשר ביניהן, וזהו הדבר שאני עושה לאורכו של ספר זה.