ממגע לארוטיקה1
מאת יעקב אנגר
רקע
העניין שלי בעיון מעמיק בנושא המעבר ממגע נעים למגע ארוטי החל כאשר ניהלתי שיחה עם עמיתה2 אודות קושי מסוים בין בני זוג הנמצאים בטיפולי. היה חשוב לי לשמוע את נקודת מבטה של אישה, שאני סומך על המקצועיות ועל הפתיחות שלה. תיארתי לה את הדינמיקה ההרסנית בין בני הזוג, על רקע מתח הקיים ביניהם לגבי האינטימיות הגופנית, ובמיוחד לגבי יחסי המין. כאשר הוא יוזם מגע מיני, היא מרגישה מכווצת ומנסה להימנע, ואז הוא מרגיש דחוי ומתנתק. כתוצאה מכך הוא מתקשה ליזום, והיא נרתעת מכל מחווה גופנית שלו מחשש שהיענותה תתפרש כהזמנה למגע מיני.
ביקשתי מהעמיתה לנסות להבהיר לי את מהות הקושי של האישה, המתארת שהגוף שלה נסגר, מכווץ, מתוח, ואיננו מסוגל להתעורר ולשתף פעולה עם הצורך שלה בקרבה פיזית ובמיניות. העמיתה תיארה לי שגם כשהיא עוברת ממגע אינטימי ונעים למגע המעורר תחושות ארוטיות, היא חשה לחץ מסוים. היא תיארה גם שלאחר ההתמודדות עם הקושי שבמעבר, היא בדרך כלל מגיעה לנינוחות ולרגיעה במרחב הארוטי.
בניסיוני להבין את המעבר הזה, מצאתי כי הוא מתרחש לפני השלבים של מודל העוררות המינית של מאסטרס וג'ונסון (Maters & Johnson, 1966), כלומר לפני הריגוש הראשוני, הנמצא כבר בתוך המרחב הארוטי. לעומת זאת, במודל של בסון (Basson, 2000), המתמקד בעוררות המינית של האישה, נוכל למצוא מעבר זה סביב או בתוך שלב ה"בחירה המודעת לחוות גירוי". נושא זה מובדל מנושאים פופולריים יותר לחקירה, כמו תשוקה, עוררות ואורגזמה, שאותם הביא קפלן (Kaplan, 1979) לדיון מפורט, הגם שקשיים בנושאים אלו עלולים להתפתח באורח משני כתוצאה מחוויות לא נעימות הקשורות לקושי במעבר למרחב הארוטי.
מאמר זה מנסה לברר לפיכך מה המשמעות של אותו מעבר למרחב הארוטי, המקשה על זוגות רבים. לאחר מכן אציע דרכי התמודדות עם מעבר זה, כדי להגיע למרחב הארוטי בתחושה של נינוחות ושל רגיעה, היכולה גם לתרום להגשמה עמוקה יותר של החוויה המינית.
המעבר למרחב הארוטי
המושג הראשון העולה כאשר אנחנו חוקרים רצף והמשכיות בין שני מצבים הוא הסזורה, מונח שהופיע כבר בכתביו של פרויד (1926) ובהמשך שימש את ביון (1977), אשר הציע שקיימת המשכיות בין מצבים מנטליים שונים הנדמים ממבט ראשון כנפרדים. בהמשך לחשיבתו של ביון, מציע וייס (2017) כי "התפתחות פסיכואנליטית היא כזו שבה למטופל יש יכולת גדולה יותר לשאת ספק ולעמוד בסערה ובכאב הכרוכים במפגש עם אמת רגשית, מבלי לקרוס לשקר ולהונאה עצמית". על פי וייס "נוכל להבין כל תסמין מיני כמתח וככיווץ הנוצר לקראת מפגש מאיים/מתסכל, גבול הנתפס ככזה שאינו ניתן לחצייה". כלומר, התסמין המיני קשור לאופן שבו נתפס אותו מעבר בין מצבי נפש. וייס מציג בדיאגרמה הבאה תנועה פתולוגית אל שני קטבים המרוחקים מהחוויה האינטימית של מיניות המחוברת רגשית לאדם עצמו ולזולתו. תנועה זו לקטבים מייצרת שני מצבים פתולוגיים של קריסה על ציר המיניות. האחד הוא ניתוק ממין, והשני – המין המנותק.
קריאה של בריטון (Britton, 2016) מאפשרת להבין את מנגנוני ההגנה המעורבים בשני המצבים הפתולוגיים האלו. בריטון מתאר את בני הזוג כשותפים למרחב נפשי, שיש לו קיום ועצמאות משל עצמו. הוא מציג את הקשיים בשיתוף המרחב הנפשי בשתי קטגוריות, שאת שתיהן הוא משייך לאספקט הנרקיסיסטי. קטגוריה אחת, המגלמת נטייה לסינדרום הגבולי, שאותה מכנה בריטון כ"עור דק", המאופיינת באי היכולת של בני הזוג להיות נפרדים. הם כמו שני בני אדם עם נפש אחת, פער בדעות הינו בלתי נסבל עבורם, ולכן שניהם שואפים להשתלט האחד על נפשו של השני. הקטגוריה השנייה, המגלמת נטייה לסינדרום הסכיזואידי, שאותה מכנה בריטון "עור עבה", מאופיינת בהתייחסות לשני כלא חשוב ולא נחשב, האחד לא תופס כלל מקום בנפשו של השני.
שתי הקטגוריות שמתאר בריטון מבוססות על מנגנוני הגנה שהתפתחו סביב התהליך האדיפאלי, כאשר לא הייתה הכלה של האפשרות לקיומן של דעות שונות, והן משמשות להימנעות ממצבים שיש בהם יותר מדעה אחת שיש להביא בחשבון. מתחת למנגנונים האלו קיים פחד עמוק מאינטגרציה של העולמות הנפשיים של הסובייקט והאובייקט, ומהפער האמיתי או המדומיין בתפיסות שלהם אודות יחסים זוגיים. נראה שבמצבים של קונפליקט, שתי הקטגוריות שמציג בריטון לקשיים בשיתוף הדדי של המרחב הנפשי מייצרות את שני המצבים הפתולוגיים שהציג וייס.
הקטגוריה הראשונה שמתאר בריטון, של חוסר נפרדות בין בני הזוג, קורסת לאחר תקופה ארוכה של מאבקים בניסיון לייצב הסכמה גורפת, למצב של תסכול וייאוש, וניתוק ממין. החזון של "נפש זהה אחת משותפת" מקשה ממילא על היחסים ויוצר תסכול עצום, היות שהרצון הבלתי מסופק להסכמה גורפת איננו אפשרי. במונחים של שנרש (Schnarch, 2018), בני הזוג עסוקים במניפולציות בלתי פוסקות ובנסיונות לפלוש למוח של בן/ת הזוג שלהם במטרה להביא אות/ה לתמימות דעים. החזון הזה קורס סופית במיטת המריבה, שבה עקב הרגישות הגבוהה לכל מילה ופעולה, והפער הבלתי נמנע בהעדפות, אי אפשר עוד להתעלם מההבדלים בין בני הזוג, ונדרשת הקשבה ורגישות למרחב הנפשי של האחר. קיומם של הבדלים אלו נתפס כהפתעה רעה ("איך זה אפשרי שתרגישי ככה כשאני...?") וכמקור לעלבון ולפגיעה. כך, בסופו של דבר, האפשרות של ויתור על המיניות תהיה נוחה יותר מאשר קיומם של יחסי מין במצב של מאבקים בלתי פוסקים, פגיעה ותסכול.
הקטגוריה השנייה, אשר מראש מכילה את המוכנות לניתוק נפשי, קורסת לריחוק נפשי ולמין מנותק, לאחר תקופה של מאבקי כוח. כל פער בעמדות בין בני הזוג נתפס אצל האחר כפגיעה בערכו העצמי, ומביא למאבק ולריחוק. המיניות במקרה זה איננה זקוקה לקרבה ולחיבור, והיא מתאפשרת בצורה מנותקת. כפי שמסביר בריטון, אדם כזה מביא את הנוכחות שלו באמצעות הנעדרות, ולכן זקוק למסגרת להיעדר ממנה. הקשר המיני משמש כמסגרת המחברת, שבתוכה מתבטאת הנעדרות באמצעות המין המנותק.
כמתואר בדיאגרמה של וייס, בשתי הקטגוריות התנועה לכיוון המיניות המחוברת מעלה פחדים קשים מנשוא, והמיניות קורסת לאחד משני הקטבים הפתולוגיים והלא מספקים: ניתוק ממין במקרה הראשון, ומין מנותק – בשני.
הרעיונות של אנזיה (2004) מוסיפים להבנה על הפתולוגיות האפשריות ומגנוני ההגנה המאפיינים אותן, גם על רקע התפתחותי ברמת החישה הגופנית, בעיקר העורית. אנזיה מחבר בין העור הנפשי ובין העור הגופני שעליו הוא נשען. בשלבים המוקדמים של התפתחותו, הילד יוצר דימוי, "אני־עור", המכיל את התכנים הנפשיים על סמך חוויות שטח הפנים של גופו. ככל שהאני הנפשי מצליח יותר בבנייתה של מעטפת נרקיסיסטית שיש בה רווחה וביטחון, כך יוכל האני להתנסות בחוויות מגוונות עם אובייקטים, ולהזדהות איתם, ויאפשר לאני הגופני להתענג מהנאות טרום גניטליות וגניטליות. יכולת זו נבנית באמצעות מגע ליבידינלי מותאם של האם, תוך התענגות הדדית ממגע הגוף בדרך של ליטוף ומשחק, וכך הנאות העור ממוקמות כרקע אופייני להנאות המיניות. אנזיה מבחין בהיבט נוסף של מגע האם ככלי המעביר מידע ומשמעות בהקשר של צרכים שונים של התינוק ושל אינטראקציה עם אובייקטים בסביבה. באמצעות מגע זה מתפתח אצל הילד הביטחון שצרכיו יסופקו. בהתפתחות תקינה, התינוק לומד להבחין בין מגע ליבידינלי לבין מגע של משמעות. אנזיה מתאר שני סוגים של פתולוגיות הקשורות לאופי המגע של האם, והרלוונטיים לדיון כאן.
סוג אחד הוא מגע אימהי, הנוטה יותר לסוג הליבידינלי, מביא לגירוי ארוגני מופרז ביחס להתפתחות הנפשית של הילד ונחווה כפיתוי טראומטי. המגע יוצר בלבול הנמשך גם בבגרות בין מגע ליבידינלי לבין מגע של משמעות, ויוצר את הסובייקט ההיסטרי. הסובייקט מקבל המגע משדר לבן הזוג מידע הכרוך במידה כה רבה של גירוי, שבן הזוג מגיב לגירוי ולא למידע המועבר, מה שגורם לאכזבה, טינה ותלונתיות. הגירוי העודף במגע האם, שאיננו נעים, מייצר גם קשר בין גירוי לסבל ולחרדה, ופוגע בבניית תחושת הביטחון של הילד שצרכיו יובנו ויסופקו. במקום אני־עור חסין ובלתי פגיע, מתפתח אני־עור חלש ופצוע. התסכול וחוסר הסיפוק של פתולוגיה זו מהדהדים עם מה שתואר לגבי קטגוריית העור הדק של בריטון ויובילו בהמשך לפתולוגיית הניתוק ממין של וייס.
אנזיה מתאר סוג מגע אימהי נוסף, כאשר האם איננה קשובה לתינוק, בשל משבר כזה או אחר באותה תקופה, ואינה קולטת ומשדרת סימנים משמעותיים לתפקודו. כתוצאה מכך, מתפתח אני־עור מחוזק ובלתי פגיע. כאשר יתבגר, הסובייקט יגיב בצורה דיכאונית כאשר ניתן לו "מזון" חומרי או רוחני, כמו מגע, שאיננו מלווה בקשר משמעותי, באשר הוא יחוש מחדש את הריק הפנימי שהוא נושא בקרבו. פתולוגיה זו מהדהדת עם קטגוריית העור העבה של בריטון בשל הריחוק הנפשי הנוצר. המין איננו התמזגותי ואינו מזין מצד בן הזוג, אלא מהווה עיסוק עצמי במין מנותק כפי שתיאר וייס.
לחבר את הקצוות
מושג העמדה האוטיסטית־מגעית שהציע אוגדן (2011) יכול להוות תשתית רעיונית ופרקטית להבנה ולהתמודדות אחידה עם שתי הפתולוגיות שאופיינו באמצעות הרעיונות של וייס, בריטון ואנזיה. אוגדן מדבר על מרכיב התפתחותי מוקדם המתרחש בשלב הקדם־סימבולי, אשר יוצר חוויה ומשמעות על פי הטבעות חושיות היוצרות משטחים מתוחמים. התחושות הנובעות ממשטח הגוף, יחד עם מרכיב הקצביות, קובעים במידה רבה, ובצורה בסיסית ועמוקה, את חוויית העצמי, ובהמשך גם את חוויית יחסי האובייקט.
אותן צורות בסיסיות של מגע משטחי, שאותן אוגדן מכנה אוטיסטיות, מסוגלות להעניק נוחות והגנה. מרבית ההגנות האובססיביות או הכפייתיות נובעות מחוסר של לכידות ותיחום מספק ובטוח של החוויה החושית. אוגדן מפרט כיצד חוסר בסיסי זה יכול להתפתח לחוסר איזון ולקריסה לפתולוגיות שונות. העמדה מקדימה התפתחותית את שתי העמדות שהגדירה קליין (2003), הסכיזו־פרנואידית והדיכאונית, נשארת איתן ביחס דיאלקטי, ומארגנת יחד איתן את החוויה האנושית. העמדה האוטיסטית־מגעית פרימיטיבית יותר ומספקת את התיחום החושי למקום בו מתרחשת החוויה האנושית. בהיעדר תפקוד נכון של העמדה הזו, תיווצר אימה חסרת מלים, וייפגע הדיאלוג התומך בתפקודן של שתי העמדות האחרות.
אפשר לראות ששתי העמדות שהציעה קליין מעורבות.
כאשר היחסים האינטימיים קורסים לשתי הפתולוגיות שעליהן כותב וייס, ובמיוחד כאשר מובאות בחשבון ההבנות הנוספות אודות הפתולוגיות הללו מקריאתם של בריטון ואנזיה, ניתן לומר ששתי העמדות של קליין מעורבות בכך. כך, כאשר העמדה האוטיסטית־מגעית איננה מספקת תמיכה נאותה לעמדה הדיכאונית, תופיע הגנה של שימוש ברעיונות, במלים ובצורות נוספות של סמלים, שהרי אלו יכולותיה של העמדה הדיכאונית, כתחליף לביסוס חושי של החוויה. החוויה תהיה מנוכרת מתחושות, ותייצר תנועה לכיוון הקוטב של מין מנותק. לעומת זאת, כאשר העמדה הסכיזו־פרנואידית איננה זוכה לאותה תמיכה, תחושת הדיסאינטגרציה מביאה לחוויה של רודפנות, המייצרת תנועה לקוטב של ניתוק ממין. אם כך, חיזוק העמדה האוטיסטית־מגעית יכול להשפיע על המקור העמוק של הפתולוגיה, בין אם היא נוטה לקוטב של המין המנותק ובין אם לקוטב של הניתוק ממין.
החולשה בתפקוד העמדה האוטיסטית־מגעית גורמת לחוויה של הצפה קונפליקטואלית. מצד אחד, המגע נחוץ כדי לבסס את ההמשכיות של המשטח החושי, ומצד שני – הפגיעות גדולה בשל החוסר בלכידות של משטח זה. בהינתן החוסר הבסיסי הזה בלכידות, הנמצא במרכיבי נפש קדם־סימבוליים ונטולי מודעות, אנחנו יכולים להתמקד בחיזוקו, ובמילותיו הציוריות של אוגדן: "לסתום את החורים בחוויית משטח הגוף".
בהקשר זה אוגדן מביא את ביק (Bick, 1986), המשתמשת בביטוי "תצורת עור שני", כמתארת את האופן ההגנתי שבו האדם יוצר תחליף לתחושת הלכידות. בעוד שבמקור מתארת ביק תחליף לא אותנטי שהאדם מפתח מעצמו כהגנה מפני עולם מאיים, אנחנו יכולים להשתמש בתחליף זה כדי להבין איך אדם יכול לעזור לאחר לפתח תחושת ביטחון ואמון אותנטיים.
מעניין בהקשר הזה לראות כיצד שנרש (2020), בסיום הקורס האינטרנטי שלו, בשיעור העוסק בריפוי דרך שינוי פלסטי במוח באמצעות חוויות חיוביות, מוסיף תרגולת חדשה שלא הופיעה בכתביו הקודמים, שאותה הוא מסכם בהנחיה: "Firm up the touch and make it more definite and predictable". שנרש מגיע להמלצות דומות לאלו של אוגדן, וכדרכו מנסח אותן במשפטים הנחרתים בתודעה.
תיאור מקרה
רוני (65) וגילה (53) מכירים כחמש שנים. ביחסים שלהם, הנושא המיני תמיד היה קונפליקטואלי, אך הקונפליקט הגיע לשיאו כאשר גורמים שונים שהקשו על אפשרות המפגש האינטימי ביניהם הוסרו, ולא היה מנוס מלהכיר בקושי הנמצא בתוך מערכת היחסים. המרווחים בין המפגשים המיניים הלכו והתארכו, רוני הביע את תסכולו במילים מנוכרות ובהתנתקויות, גילה ראתה במפגש האינטימי מטלה לא מלהיבה שמטרתה להרגיע את הרוחות והשתדלה להימנע ממנו, המרווחים התארכו עוד יותר וכך המעגל השטני הקצין.
במפגשים הטיפוליים גילינו שרוני וגילה נעולים בצבת של הזדהות השלכתית. גילה מקבעת את רוני בתפקיד הגבר המחפש סיפוק לחסכים שלו גם על חשבון טובתה, תפקיד שהיא מכירה ממפגשים כואבים עם הגרוש שלה ובדייטים רבים שעברה. למעשה, היא למדה כבר במשפחת המוצא שלה שקרבה משמעותה סכנה פיזית ונפשית. רוני נענה להשלכה הזו והחל לפקפק ביכולת שלו כבן זוג גברי מיטיב. במקביל, רוני מקבע את גילה בתפקיד האישה הקרה שלא מתחשבת בסבלו, תפקיד שהוא מכיר מיחסיו עם אימו ועם נשים קודמות, וגילה נענתה להשלכה הזו והחלה לפקפק בתקינות של הנשיות שלה.
בפועל שניהם היו רחוקים מההשלכות שהוצמדו להם. גילה סיפרה שמעולם לא פגשה גבר שכל כך היה חשוב לו איך מרגישה האישה שאיתו במיטה. רוני התלהב מתחילת היחסים מהביטוי הארוטי של גילה, שיתף איתה פנטזיות נועזות, וסיפר שהוא חווה איתה חוויות מיניות ייחודיות. הקושי המתואר החמיר היות שבני הזוג אינם מתגוררים יחד, וגילה איננה מתלהבת לישון יחד בלילות. כתוצאה, בין רוני וגילה לא היו מפגשים אינטימיים שאינם ארוטיים בין מפגש מיני אחד למשנהו. התקבע מצב, שכל מפגש במיטה בהכרח ממשיך למין, כי הרי עבר כל כך הרבה זמן, והאינטימיות כשלעצמה, המגע הגופני האינטימי, הצטמצמה מאוד והוצמדה מנטלית למיניות.
רוני וגילה אוהבים ונמשכים זה לזה. במקרים הנדירים שהם מצליחים לחצות את הסבך הרגשי, בעיקר כאשר הם יוצאים לנופש זוגי, הם מגיעים לשיאים של תחושות ארוטיות ואורגזמיות. גילה ממקדת את השיחה בקושי שהיא חווה בשלב המעבר ממגע שהוא נעים ומרגיע לשלב הארוטי. היא מתארת תחושת לחץ המכווצת את הגוף שלה, ומקשה עליה לעשות את המעבר הזה. לפעמים, מה שקורה בנקודת המעבר הזו הוא כל כך לא נעים, ומסתיים בתסכול ובתחושה מנותקת, עד שהוא מביא להפחתה במוכנות שלה להיכנס לסיטואציה אינטימית, מחשש להגיע לאותה צומת מלחיצה.
במשך תקופה של כשלושה חודשים עבדו בני הזוג על יכולתם להתבונן בסיטואציה שלהם ולהבין את הדינמיקה של המכלול הזוגי שהשאירה אותם במבוי סתום, ובתהליך של הקשבה עמוקה הצליחו לנטרל את ההשלכות. רוני הצליח לראות בגילה את האישה עם התשוקה הכנה להתאחד איתו ולהתגבר על רגשות הדחייה שמנעו ממנו ליזום קרבה אינטימית, וגילה הצליחה לראות ברוני את הגבר הרוצה בטובתה ונפתחה יותר להצעות שלו. אולם, הקושי הכרוך באותו מעבר לשלב הארוטי, הגם שמעט התרכך, המשיך לאיים לדרדר את היחסים.
על פי הפרוטוקול המקובל בטיפול המיני, נסינו לשלב בחיי הזוג את תרגולת ה-Sensate Focus, כדי לתת להבנות של אמון וביטחון שהושגו בשיחות לשקוע גם לתוך הגופנפש. ואולם בכל פעם שהם קבעו זמן לביצוע התרגולת, הדבר לא יצא לפועל, מסיבות מגוונות. הבנו שהקושי העיקרי היה אצל גילה, שהרגישה מאוימת כבר מהמחשבה על ביצוע חלקה בתרגולת ההדדית, לגעת ברוני בצורה אינטימית גם מבלי להמשיך למגע מיני.
כדי לאפשר לבני הזוג לתרגל את ה-Sensate Focus, בנינו יחד גרסה שהתאימה להם. התרגולת הייתה חד כיוונית, רוני הוא שנגע, וגילה הונחתה לקבל את המגע של רוני, ולמקד את התודעה שלה באפקט שהמגע של רוני מייצר. רוני וגילה, שלשניהם יש ניסיון בפרקטיקות מדיטטיביות, לא התקשו לחוות את המגע הזה כמסע מדיטטיבי משותף. אופי התרגולת היה בדגש על מגע של יד מלאה על גבי משטחים נרחבים כמו גב או ירכיים, באופן חזרתי וצפוי, ללא משחקיות וללא שינויים מהירים, וללא מגע באזורים ארוטיים או הרגישים לדגדוג. רוני וגילה הונחו לראות בתהליך המגעי הזה מנה עיקרית, לשהות בו ולהתענג עליו, ולא כשלב מקדים לשלב המיני. זה היה בידיים של גילה להחליט אם היא רוותה מספיק מהמגע, ואם היא רוצה לעבור לשלב הארוטי. זו הייתה משימה של רוני לקבל את רצונה של גילה ברוח טובה, ולהודות לה על המפגש הנפלא, תהיה בחירתה אשר תהיה.
התרגולת הניבה שינוי מבורך תוך מספר שבועות. גילה, יודעת שהיא לא תיקלע יותר לעמדה המאוימת והמלחיצה, נפתחה יותר לאפשרות להיכנס למיטה וליהנות מהאינטימיות של מגע גוף בגוף. חוויית המגע הזו גם הביאה לנינוחות ולרגיעה בגופה של גילה, ואפשרה לה יותר בקלות להיפתח למגע המיני של רוני מתוך תחושה של אמון וביטחון.
ביטוי ברור של התפתחות ארע כאשר לאחר אחד מהמפגשים האינטימיים אמרה גילה לרוני, שקורה שמתעוררת אצלה אנרגיה מינית בעוד שרוני ממשיך לגעת בצורה צפויה ושגרתית, ואז האנרגיה המינית שלה דועכת. גילה ביטאה את בקשתה שרוני יהיה יותר יצירתי כדי להעלות את האנרגיה שלה.
בקשתה של גילה לשלב שינויים יצירתיים במגע מעידה שהקריסה לעמדה האוטיסטית־מגעית קיבלה מענה, ושבני הזוג מוכנים לשלב הבא של ההתפתחות האינטימית במערכת היחסים ביניהם. למה מתכוונת גילה באותה יצירתיות שהיא מבקשת, ואיך יוכל רוני להביא את היצירתית הזו למפגשים הארוטיים ביניהם? אלו שאלות להמשך העבודה איתם.
מסקנות וסיכום
למתמודדים עם קושי במעבר ממגע נעים למגע ארוטי מוצע לשלב התכוונויות (רעיונות שאנחנו מחזיקים בראש תוך כדי פעולה, ואשר משפיעים עליה) אשר תסייענה להכין את בת או בן הזוג, הרגילים לחוש לחץ ומעצור במעבר לשלב הארוטי. כך, בין היתר בעקבות אוגדן, אנחנו יכולים לחשוב על פרקטיקה של מגע משטחי עם חזרתיות רבה, כדרך פעולה מועילה להשגת תחושת ביטחון ורגיעה. עבודה עם שמן וקרמים אולי תחזק את האפקט בונה העור הנפשי של הפעולה המכינה הזו.
ההמלצה תהיה כרוכה במגע עם שתי התכוונויות משמעותיות, שגם תתבטאנה בפעולות שונות של מגע, מבט ודיאלוג. שתי התכוונויות שתתייחסנה לשתי הקטגוריות הפתולוגיות אשר נדונו במאמר זה, אשר מקשות על אינטימיות רציפה ומחוברת. התכוונות אחת תהיה לנתק כל קשר בין מגע לבין סבל או לחץ, וההתכוונות השנייה תהיה מגע תוך כדי משמעות של קשר עם בת או בן הזוג.
מצד אחד, אם כך, מדובר במגע שאין בו ציפייה לארוטיות מסוימת, מגע נעים ומרגיע המתקיים בפני עצמו ולא כהכנה למגע מיני, ואשר יבסס אצל בת או בן הזוג את הביטחון שצרכיהם ימולאו, יהיו אלו אשר יהיו. מצד שני, המגע משלב תקשורת, מבט בעיניים, ותשומת לב לכל תגובה של בני הזוג – מגע מחובר.
נראה שהמציאות המעשית של הסיטואציה הנדונה כאן הינה מורכבת מאוד. לכן, הזוג הנמצא במוקד הסיטואציה, גם אם נחשף לפרקטיקות ולהתכוונותיות המפורטות לעיל, עדיין יהיה עליו להתנסות ולחוות בצורה יצירתית את החוויה הייחודית להם ולאותה סיטואציה, ולהתפתח משם. זו אולי ההבנה העמוקה ביותר בקשר לנושא הנחקר כאן, וזו גם ההבטחה האפשרית לחוויה העמוקה יותר של אותו מפגש אינטימי.
הערות
- המאמר נערך על בסיס עבודת הגמר של המחבר במסלול לטיפול מיני באוניברסיטת בר אילן.
- כל האנשים המוזכרים במאמר זה נתנו את הסכמתם להיות מובאים בו, ופרטיהם האישיים טושטשו.
מקורות
אוגדן, ת. ה. (2011) הקצה הפרימיטיבי של החוויה. עם עובד, תל אביב.
אנזיה, ד. (2004). ה'אני עור'. תולעת ספרים, תל אביב.
ביון, ו. (2012, 1977). סזורה. תרגום מוער ומאמרים נוספים בעריכת חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין. תולעת ספרים, תל אביב.
וייס, ג. (2017). חקר הסזורה, הרטט של הסינפסה והתנועה השרירית והרגשית ברגע החיבור. נדלה מתוך: http://www.mishpah...p.pdf
פרויד, ז. (2003, 1926). עכבה, סימפטום וחרדה. רסלינג, תל אביב.
קליין, מ. (2003). כתבים נבחרים, תולעת ספרים, תל אביב.
Basson, R. (2000). The female sexual response: A different model. Journal of Sex & Marital Therapy, 26.
Bick, E. (1986). Further considerations on the function of the skin in early object relations. British Journal of Psychotherapy, 2.
Britton, R. (2016). Narcissistic problems in sharing space. In A. Novakovic (Ed.), Couple Dynamics. London: Karnac.
Kaplan, H. S. (1979). Disorders of Sexual Desire. New York: Brunner/Mazel.
Masters, M. & Johnson, V. E. (1966). Human sexual response. New York: Ishi Press.
Schnarch, D. (2018). Brain talk: CreateSpace Independent Publishing Platform.
Schnarch, D. (2020). Lesion 21: Facilitating Brain Change. https://crucible4p...on-21
