להודות, לבקש לסלוח
פיתוח עולמם הרגשי של ילדים ומבוגרים לפי עקרונות הפסיכולוגיה החיובית
אורית אלפי
תודה, בבקשה, סליחה
בבניין שבו גדלתי, בשכונת קריית יובל, הדביקו מדבקות על הקירות ובהן פנייה לדיירים: "כולנו אומרים: תודה, בבקשה וסליחה". המדבקות היו כנראה שייכות לאגודה לתרבות הדיור, ולמעט ההנאה שבקילוף שלהן לצורך יצירת מילים חדשות, אני לא בטוחה שהן השפיעו באופן ניכר על היחסים המעט מתוחים ששררו שם.
וכך, המילים תודה, בבקשה, סליחה – בעיקר כשהן מופיעות יחד, תמיד התקשרו אצלי למודעות מהזן שניתן למצוא בקופת החולים, במשרדים ממשלתיים ובבתי ספר. למעשה, במקומות שבהם קיים איום פוטנציאלי על השקט הנפשי. מעין צו חינוכי מרסן במקומות העלולים להתלקח בקלות.
אך בשנים האחרונות נקודת המבט שלי השתנתה. דרך גישת הפסיכולוגיה החיובית, שהשפיעה על חיי המקצועיים והאישיים, למדתי לראות את היכולות להודות, לבקש ולסלוח כאבני בניין מרכזיות בתחושה שאותה מכנה סליגמן (2005) "אושר אמיתי". האושר, שבשונה מההדוניזם ומהסיפוק המיידי יכול לייצר תחושות של הנאה ומשמעות הנמשכות לאורך זמן. סליגמן מתייחס בעיקר למרכיבים של סליחה והודיה, ורואה בהן את אבני המפתח לחיים מפויסים עם העבר ועם ההווה. להוקיר את הטוב ולסלוח על הרע. את נושא הבקשה פיתחתי מתוך הגישה העוסקת בקשר עם האחרים וביכולת לקיים דיאלוג בינאישי משמעותי.
במאמר הנוכחי אנסה להציג את ההיבטים התיאורטיים של מיומנויות אלה, לצד מתן דוגמאות מעבודתי המעשית עם קבוצות הורים, ומסדנאות של צוותים חינוכיים וגורמי טיפול. על פי נסיוני בשדה של העבודה הפסיכולוגית־חינוכית, האופן היעיל ביותר לדון בנושאים אלה הוא בצורה תהליכית, לאורך כמה מפגשים, כאשר בתחילת הדרך מוצג הנושא הכללי, ולאחר מכן כל פגישה מוקדשת לאחת מהמיומנויות. בין הפגישות ניתן לשלב מטלות ושיעורי בית, שאותם אדגים בקצרה.
להודות – על הפסיכולוגיה של הכרת תודה
באחד הסרטונים המקסימים שאני נוהגת לשלב בהרצאות – סרטון האטב – רואים פעוטה כבת שלוש היושבת בסלון הבית. האם מגישה לקטנה מתנה עטופה ומודיעה לה: "יש לי משהו בשבילך". הקטנה צוהלת: "מה זה?". האם מגישה את המתנה העטופה בחגיגיות רבה, והבת פותחת אותה ומגלה בתוכה אטב נייר. התגובה היא לא פחות ממהממת. הילדה עוצרת את נשימתה, מביטה בהשתאות באטב, מקרבת אותו אל פניה ומחבקת אותו, תוך כדי קריאה: "תודה, אמא!". היא משחקת עם האטב בעליזות, נדמה לרגע שהוא הלך לאיבוד, אך היא שוב מוצאת אותו בחדווה, שוב מחבקת אותו ואומרת: "זה האהוב עליי!".
קשה להישאר אדישים לקסם של הילדה, אולי במיוחד מפני שכולנו עדים לכל כך הרבה דוגמאות של ההתנהגות ההפוכה: ילדים המתפרצים בזעם לנוכח מתנות שלא תאמו את רצונם. ילדים מתוסכלים בחנויות לנוכח הורים המסרבים להיענות לרצונם, ובאופן כללי, כפי שטוען מרטין סליגמן (2010) בספרו "ילדות אופטימית", ילדינו – הילדים הגדלים בחברת השפע – הם פסימיים, מתוסכלים וחרדים יותר מילדים בני גילם בעבר, ומילדים בחברות שהשפע בהן מצומצם יותר.
הסיבה לכך ברורה, ולפחות בחלקה היא קשורה לעקרון השגרה ההדוניסטית. כאשר פעילויות או משאבים שבעבר היו יקרי ערך (למשל החוויה של ללכת למסעדה), הופכים לחלק משגרת היום־יום של ילדים צעירים (כמו גם של מבוגרים), הם מאבדים את ערכם המהנה. התוצאה היא שכדי ליצור חוויה של אושר ולו רגעי, הגירוי צריך להיות גדול כל כך, עד שהניסיון להשיג אותו נדון כמעט מראש לכישלון (ניתן לראות את תעשיית "בת המצווש" כדוגמה אופיינית לכך).
אבל הילדים הם לא היחידים המתקשים להכיר תודה. בספרו "הורים כמנהיגים", מציע חיים עמית (2006) להרהר בדוגמה האישית שאנחנו מציבים לילדינו. אחת השאלות שהוא שואל את ההורים היא שאלת המצלמה הנסתרת. הוא מזמין הורים לחשוב אילו הייתה מצלמה נסתרת בביתם, מה ניתן היה ללמוד על המשפחה? מהן שתי האמירות או השאלות הראשונות שילדיהם שומעים כאשר הם נכנסים הביתה? זו שאלה, שעל אף פשטותה, תמיד מעוררת צחוקים נבוכים בקבוצות הורים.
בהקשר של הכרת תודה אני נוהגת לשאול הורים ומורים: נניח שיש מעגל גדול המייצג מאה אחוז מההתייחסויות שלכם כלפי ילדיכם ביום אחד – כמה אחוז מתוך המאה תהיינה התייחסויות המבקשות לתקן אותם, לכוון אותם ולבקר אותם? וכמה אחוז יהיו ההערות המתייחסות לשמחה שיש לכם בגידולם, ובנוכחותם בחייכם?
רובנו חוטאים בנטייה לפאר את הקושי: אנחנו סופרים באוזני הילדים את השעות שצריכות לעבור עד שיילכו לישון. אנחנו מתווכחים בקול עם בני או בנות הזוג שלנו על מי בילה יותר שעות עם הילדים. ובאופן כללי, אנחנו מבכים את החיים האישיים שאבדו לנו עם המעבר להורות. כמי שנהנית לקטר ונהנית כמעט מכל טור ופוסט הומוריסטי המתאר את משא ההורות (קישור 3), הקתרזיס ותחושת שותפות הגורל אינם זרים לי. עם זה, הניסיון המקצועי והאישי שלי לימדו אותי כמה דרמטיים יכולים להיות שינויים בהרגלי החיים הבסיסיים והיום־יומיים ביותר, אם נשתמש ביותר הכרת תודה.
למשל: שינוי באופן שבו אנו נכנסים הביתה, כך שהדקות הראשונות לכניסת ההורה הביתה יכללו התייחסות חיובית וחמה כלפי הילדים, לפני כל דבר אחר. הימנעות מקיטורים על ההורות לאוזני הילדים, ובמקומם הגברת ההתייחסויות מכירות התודה על קיומה של המשפחה, על נוכחותם ועל מעשיהם של בני הבית. טריוויאלי להגיד, אבל לא מיותר – רבים מהדברים הטובים בחיינו אינם זוכים להכרת תודה מצידנו, עד לרגע שבו חלילה הם נלקחים מאיתנו. אולי האתגר ההורי הגדול העומד בפני הורים המבקשים לפתח את הכרת התודה בילדיהם, הינו להדגים באופן אמיתי את הכרת התודה שלהם עצמם.
כדי להגביר את מרכיב התודה בחיינו, אחת מההתערבויות רבות העוצמה ביותר היא ניהול יומן הכרת תודה. יומן שבו נציין בכל יום לפחות שניים או שלושה דברים שעליהם אנחנו אסירי תודה. התודה יכולה – וצריכה – להיות גם על הדברים שאנו מקבלים כמובנים מאליהם: בריאות, קורת גג, היכולת לחשוב, חברים, משפחה, ואינסוף דברים אחרים. התערבות זו נמצאה כיעילה גם עבור אלו הסובלים מדיכאון קליני.
סליגמן (2005) ממליץ גם על ביקורי הכרת תודה אצל אנשים שהשפיעו חיובית על חיינו, מכתבי תודה, וזיהוי הגיבורים האלמוניים שבחיינו: מנקי הרחוב, השומרים בבית ספר, נהגי האוטובוס.
בהרצאת טד מרגשת בשם "מסע אלף התודות לאנשים המביאים לי את הקפה בבוקר", מספר הסופר אל ג'ייקובס על אודות מסע שערך כדי להכיר תודה לאלפי (כך מסתבר) האנשים המעורבים בתהליך שבאמצעותו הוא זוכה לכוס הקפה שלו בבוקר. בסיכומו של דבר הוא אמר: "זה היה מהמם, אבל גם נפלא, כי זה אפשר לי לחשוב על מאות הדברים המתנהלים כשורה מדי יום ביומו, ולא על שלושה או ארבעה הדברים המשתבשים".
לסיכום, תודעת התודה היא ללא ספק מרכיב חיוני בבריאות נפש מיטבית, אבל ללא מאמץ מכוון והכרתי כולנו פגיעים לשחיקה ביכולת להודות ולהתמקד במה שיש.
לצד הכרת התודה ואולי כאחד התנאים לה, יכול להיות יעיל מאוד גם לדעת לבקש עבור עצמנו את מה שיגרום לנו לתחושה טובה, ולבקש זאת בדרך שלא תמעד במהמורות הפוטנציאליות.
לבקש – או: אל תהיו הילד מהעץ הנדיב
לפני כשנה פרסמו בני הזוג אדם ואליסון גרנט (פסיכולוג ואחות פסיכיאטרית במקצועם) כתבה במדור המשפחה של ה"ניו יורק טיימס". הכתבה נשאה את הכותרת: "עלינו לדבר על העץ הנדיב", וביקשה לקרוא את הספר הידוע מחדש – לא כספר העוסק בנדיבות, אלא כספר העוסק דווקא בהקרבה עצמית לטובת ילד אנוכי ונצלן, ובהיבט הרלבנטי למאמר זה – ילד שלא למד לבקש.
האיור שצורף לכתבה מביע גם הוא את המשאלה לתגובה שונה של העץ, תגובה שתסמל את גבולות הנתינה של ההורה. גם הכתבה וגם האיור עולים בקנה אחד עם האופן שבו תיאר עמנואל ברמן (2004) את הספר שנים לפני כן, כספר הנוגע בחרדת הכיליון הנפשי בתהליכי הורות. שכן, אין ספק שברוב במקרים הורים רוצים לספק לילדיהם את כל משאלות לבם, גם במחיר של הקרבה עצמית וויתור. לצד זאת, קיים כנראה גבול בלתי נראה, שלפעמים מתגלה רק בדיעבד. זהו גבול הנחצה ברגע שבו הנתינה הופכת לאיון הסובייקטיביות של ההורה, לתחושה שהקיום היחיד שלו איננו אלא לשם סיפוק הצרכים של ילדיו. הדינמיקה של היענות עד כדי תחושה של ביטול העצמי נוגעת בעיניי באחת האבחנות החשובות לגבי המשמעות העמוקה של היכולת לבקש.
הילד בעץ הנדיב אינו מבקש דבר. העץ למעשה פוטר אותו מהצורך הזה. העץ מבין, מבלי שהילד יבקש ממנו, מה עליו לעשות. פעם אחר פעם. באופן לא מפתיע, הילד לעולם לא מבטא הכרת תודה. האהבה בין העץ לבין הילד דיה להפוך את העץ למאושר. במילים אחרות, העץ הוא לא יותר מאובייקט או במקרה הטוב יותר – זולת עצמי עבור הילד.
לדעת לבקש, על פי התפיסה שאני רוצה להציג כאן, קשורה ליכולת שלנו לזהות את הסובייקטיביות של הזולת, ולהכיר בנפרדות ובאוטונומיה שלו. על פניו זה נשמע פשוט, אבל כפי הנראה במציאות הרבה מאוד בקשות אינן מגיעות בצורה הזו.
כדי לחשוב על הנושא הזה אני מזמינה אתכם לחשוב על בקשה שהופנתה אליכם ועוררה בכם אי נוחות או חוסר רצון להיענות לה. כאשר אני מנתחת עם משתתפים בסדנאות מצבים כאלה אני מגלה שלא תמיד משקל הבקשה הוא הקובע. פעמים רבות חוסר הרצון שלנו להיענות קשור לכך שהמבקש לא באמת הביא בחשבון את הסובייקטיביות שלנו; לא חשב על המשמעות של הבקשה עבורנו; חשב עלינו כמובנים מאליהם, ואולי לא נתן בכלל פתח לסירוב.
אני מציעה לכנות את הבקשות הללו בקשות מאיינות. המונח צמח מתוך הניסיון שלי לתאר את התהליך הנפשי העומד מאחורי בקשות המעוררות פחות רצון להיענות להן. המונח איון (Inihilation) משמש את סארטר (1943) כדי לתאר מצב שבו המבט שלנו על האחר שולל ממנו את הסובייקטיביות שלו; רואה בו אובייקט ולא סובייקט "בשביל עצמו". הבחנה זו מתכתבת כמובן עם התפיסה של ג'סיקה בנג'מין (2005), המבחינה בין ההתייחסות לאחר כאל אובייקט או כאל סובייקט. אבל הדגש המשמעותי מבחינתי במושג האיון הוא בהשפעה שלו על הזולת. המבט המאיין, בגרסתו הקיצונית, יכול להוביל גם לאלימות ולניכור (בונויט, 2006). אבל גם בגרסתו המתונה והיום־יומית הוא יכול ליצור חוויה שתתואר בשפה יום־יומית: "היא בכלל לא רואה אותי". כלומר היא או הוא לא רואים את הסובייקטיביות שלי, את הרגשות ואת הצרכים שלי. בהקשר של בקשה – האיון מתבטא בהיעדר הכרה בקושי, במאמץ או בנדיבות הנדרשים ממושא הבקשה.
יש כמה דרכים שבהן בקשות יכולות לאיין את מושא הבקשה. הבקשה המאיינת הברורה ביותר אולי היא "הבקשה הנעדרת", כלומר בקשה שאינה מנוסחת כבקשה. למשל, כאשר ילד אומר לאימו "תביאי לי שוקו" – ניתן לשער כי במידה רבה מבחינתו אמא היא האובייקט שמביא את השוקו. הוא לא חושב על האמא כבעלת צרכים נפרדים, תוכניות, רצונות, רגשות. האמא, באותו רגע, בלי קשר להיותה אהובה ומשמעותית באופן כללי, היא לא יותר מזרוע מבצעת של המשאלה הילדית. ניתן לטעון שכאשר האמא עונה לו במחווה כמו: "מה מילת הקסם?", או כאשר היא רומזת לו: "ב..." (וכבר שמעתי על ילדים שהשלימו: "בספל"), היא בדרכה, לא בהכרח במודע, מבקשת ממנו להכיר בכך שהוא פונה לסובייקט נפרד. לאדם שהוא בעל צרכים ורצונות עצמאיים, והזקוק להכרה שאיננו רק זרוע מבצעת. מעבר לסוגיית החינוך לנימוס, יש כאן תגובה אנושית עמוקה להוויה המבקשת הכרה.
זן אחר של בקשות מאיינות הוא "הבקשות בתחפושת". בקשות שאינן מנוסחות כבקשה אלא כתלונה. למשל משתתפת בסדנה, ששעה קצרה אחרי שכיבו את החימום מתלוננת: "אויש, נורא קר כאן. אני מתה...", במקום לבקש: "זה יהיה בסדר להדליק שוב את המזגן?". או בת משפחה, שבסיומו של אירוע, נפרדת מקרוביה הפונים למכוניתם ואומרת: "לי יש עוד דרך ארוכה סיוט עכשיו לנסוע בתחבורה ציבורית", במקום לבקש: "אתם יכולים אולי להקפיץ אותי?", או לקוות שינחשו זאת בעצמם.
מה בעצם מקומם באנשים המתלוננים במקום לבקש? הרי ברור שהקושי לבקש מקורו במצוקה נפשית. במאמר המנתח בדיחות הקשורות ל"אמא הפולנייה", מתארת עירית קליינר פז, את הקושי ה"פולני" לבקש באופן ישיר כתסמין נרקיסיסטי. ה"פולנייה" (היכולה להיות מכל מגדר ומכל מוצא כמובן) לא תבקש בקשה ישירה. הסיבה העיקרית לכך היא הקושי שלה להודות בצורך, שהיא לא יכולה לספק אותו עבור עצמה. הקושי נובע מהצורך להפגין עצמיות גרנדיוזית. כדי לבקש נדרשת מידה של ענווה והודאה בכך שאנחנו זקוקים למשהו ממישהו אחר. יותר קל לעשות את זה כשהבקשה מתחפשת לתלונה.
מצד המושא של הבקשה בתחפושת – שבדרך כלל קולט את הבקשה הסמויה (כמו שניתן לראות בסרטון "האמא הפולנייה" של "החמישייה הקאמרית") – הבקשה המופנית אליו פוגעת באותו מקום מאיין. בהיעדר בקשה גלויה, נמען התלונה הופך מסובייקט לנאשם, כשהמאשים מאוכזב מלכתחילה מהכישלון של האובייקט לספק את הצורך שלו (למשל ההאשמה: "פתאום נזכרת באמא שלך?"). נמען התלונה או הבקשה בתחפושת מועד לכישלון בכל מקרה. גם אם ימלא אחר הבקשה, רוב הסיכויים שהמתלונן יְשַׁמֵּר את תחושת המרמור על העוול שלכאורה תוקן. במילים אחרות המתלונן משליך על הזולת את החלקים האנוכיים וחסרי ההתחשבות שבו ("כל הזמן רצים, רצים..."), במקום לפנות ולבקש ("אתם יכולים להישאר איתי עוד טיפה?"), ובכך להכיר בזולת כמקור פוטנציאלי של היענות ונדיבות. כך, בקשה בתחפושת מאיינת את הנמען ומותירה אותו בתחושה רעה, גם אם נענה לבקשה וגם אם לא.
ההכרה באחר, גם אם מדובר באדם המוכר לנו את הקפה בבוקר, הניעה יוזמה ברשת בתי קפה לתגמל את הלקוחות שישתמשו במילה "בבקשה" בהנחה על ספל הקפה. היוזמה אומצה גם במקומות אחרים (ראו תמונה). מעבר למהלך השיווקי, נדמה לי שיש כאן בקשה להכרה באנשי השירות, בדיוק אותם אנשים שקופים, שאותם מזכיר אל ג'ייקובס במסע אלף התודות שלו.
אבל לא רק מוכרי הקפה, השומרים בקניונים ואבות הבית נתקלים בתחושת האיון. כפסיכולוגית המרבה לייצר חומרים לסדנאות ולמצגות, אני מתמודדת לא פעם עם הקונפליקט בין הרצון להיענות ולהשפיע לבין תחושת האיון שאני מרגישה מול סוג מסוים של בקשות.
העידן הנוכחי של הרשתות החברתיות והמקצועיות הביא עימו המון ברכה מקצועית. חומרים משותפים בקלות, גבולות גיאוגרפיים מבוטלים, והכל נהפך קל הרבה יותר. בקצוות של הברכה הזאת קיימת תופעת ה"תשלחי לי". סדנא שרק התחילה וכבר המשתתפים שואלים ספק דורשים: "את תשלחי לנו את המצגת?, גם את הסרטים שערכת?". או אנשי מקצוע שאני לא מכירה, אבל שמעו על החומרים מחברים, ומבקשים אותם לעצמם. חלקם אחר כך אף יציגו ויפיצו את החומר כשלהם. למרות שאני נוטה להיענות לרוב הבקשות, לא תמיד זה נעשה באותה מידה של נוחות. במיוחד כשמדובר בחומר מקורי שעמלתי עליו זמן רב, לעיתים שנים, ומבוקש כלאחר יד. הבקשות שאני מוצאת את עצמי בקונפליקט סביב ההיענות להן, הן כאלה שבעיניי לא כוללות הכרה במאמץ ומאיינות אותו. בלא מעט מקרים, בקשות מהסוג הזה, שלא מכירות במורכבות, הן בקשות שגם תיעדר מהן הכרת תודה אמיתית.
מאפיין אחרון של היכולת לבקש באופן מיטיב הינו היכולת לשאת באופן אמיתי את הסירוב הפוטנציאלי. כמו רבים מחבריי, גם אני ממעטת לבקש, גם בגלל הקושי להודות בחוסר היכולת שלי וגם בגלל החשש להיענות בשלילה. למרות שפעמים רבות אנשים מפתיעים לטובה בהיענות ובהתגייסות לעזרה הקושי שלי לבקש גובר על ההיגיון ועל הניסיון. אלא שהחיים וגם התפקידים שאני ממלאה לעיתים קולעים אותי למצב שבהם אני חייבת לבקש, ואני גם תלויה בהיענות של אחרים. עבורי, ההתמודדות עם חוסר ההיענות היא שיעור קשה בכל פעם מחדש. ההכרה שאחרים הם סוברנים לזמן, להעדפות ולבחירות שלהם אמורה להיות טבעית וברורה, אבל האכזבה והעלבון משקפים מציאות פנימית אחרת. מציאות פנימית זו חותרת תחת מושג הבקשה, כיוון שאם מדובר בבקשה שאי אפשר לסרב לה (במובן של המחיר הרגשי) הרי שזו בעצם דרישה שהתחפשה לה לבקשה.
בסיכומו של דבר בקשה מיטיבה מביאה בחשבון את הנפרדות של האחר, מכירה בגודלה, מוצגת בכנות ובבהירות, ולא מבקשת מהנמען לחשוף אותה מבעד למסך או לתחפושת. מכיוון שכך, היא דורשת מהמבקש לא פעם ענווה, חשיפה ופגיעות. אולי זו הסיבה שרבים מאיתנו רוצים אבל לא מבקשים.
לדעת לסלוח, לדעת לשחרר
"סליחה היא הוויתור על התקווה לעבר טוב יותר", כך מגדיר ימפולסקי (2005) בספרו את תהליך הסליחה. היופי בהגדרה הזו, בעיניי, הוא בהדגשת ההשלמה עם הרעיון שלא ניתן להפוך את העבר שלנו לטוב יותר. לכן, שימור הכעס והעצב הופך למחיר נוסף שאנחנו עלולים לשלם בהווה ובעתיד על מה שפגע בנו מלכתחילה. אבל כמובן קל יותר לדבר על תהליך הסליחה מאשר לעשות אותו בפועל.
במאמר קודם שבו עסקתי בדינמיקה של העלבון (אלפי, 2011) התייחסתי לאיכות המפצלת של הכעס והעלבון. היינו, הנטייה שלהם להשאיר אותנו במצב של פיצול בתפיסת העצמי ובתפיסת האובייקט. ניתן היה לשער כי ברבות הזמן, עם תהליך ההשלמה, האפשרות הטובה ביותר העומדת בפנינו היא לחזור לעמדה הדיכאונית, המצליחה להכיל את הטוב והרע באינטגרציה מסוימת. עם זאת, במאמר מרתק של יהושוע דורבן (2004), הוא מתייחס לאפשרות מרחיקת לכת יותר ומציע, בהתבסס על חקירת הכתיבה של מלני קליין, כי לו קליין הייתה ממשיכה בעבודתה היא הייתה מגיעה לעמדה שלישית, שאותה הוא מכנה "העמדה המתקנת". עמדה שיש בה לא רק השלמה אלא חמלה, שחרור והתעלות מעל לדחפים ההרסניים לטובת יצירת משמעות.
עמדה זו משתלבת עם התפיסה הרחבה יותר שמציג ימפולסקי בספרו. לדבריו, אירועים מעוררי תסכול או עצב מעוררים בנו דיאלוג פנימי מורכב ורב קולי. כדי להמחיש זאת, אני משתמשת בעבודתי בתרגילים פסיכודרמטיים שבהם אני מבקשת מהמשתתפים לחשוב על מצבים היפותטיים. בדרך כלל אני מתחילה ממצבים בעלי פוטנציאל קליל והיתולי יותר. למשל: בעל שהעיר לאשתו ההריונית שאולי תפחית באכילה המתפנקת מול הטלוויזיה, לאחר שהתלוננה בפניו שהיא עולה יותר מדי במשקל. לאחר הצגת האירוע אני מבקשת מאחד המשתתפים בקבוצה לגלם את דמות האישה. שני משתתפים אחרים מגלמים שני קולות פנימיים. הקול הראשון מייעץ לאישה שלא לסלוח לבעלה, ואילו הקול השני מייעץ לה לסלוח (ימפולסקי קורא בספרו לקול הראשון "קולו של האגו", ולשני: "קולה של האהבה", אבל אני נוטה שלא לאמץ את השמות הללו). אני מבקשת משני הקולות לנהל דיאלוג ביניהם, ועם האישה. מהקבוצה אני מבקשת לאתר את המרכיבים והמניעים של הקולות השונים. משם התרגילים מתפתחים למצבים מורכבים יותר, אך המבנה נשאר דומה. דרך הייצוגים החיצוניים מתאפשרת הבנה של המבנים הפנימיים (ריבקו, 2019).
התרגיל חושף חלק מהדיאלוג הנפשי רב־הקולי המתקיים בתוכנו. דיאלוג שבו חלק בתוכנו מוּנָע שלא לסלוח: הצורך בצדק, בנקמה, בהגנה מפני הרוע, במוסריות ובשליטה דוחף אותנו לשמר את הכעס, את העלבון, את הפיצול. משפטים מאפיינים של הקול הזה יהיו: "בחיים לא אסלח לה", "הוא פשוט בן אדם רקוב", "למה מה קרה שאני אסלח? לא מגיע לו", "ברור לי שאם אסלח להם, זה יקרה שוב".
לצד הקלות הללו, שבהחלט נשמעים ברור וצלול, בחלק מהמקרים בוקעים קולות פנימיים אחרים. לפעמים זה קול שבו אנחנו מצליחים למרות הכול לנוע לעבר ראייה אמפתית ואינטגרטיבית יותר של מקור הפגיעה. משפטים כמו: "אני יודעת שגם היא (הפוגעת) עברה תקופה מורכבת", "אני לא שוכחת כמה הוא עשה בשבילי בעבר", "הוא אחלה בן אדם, לא יודעת מה קרה לו". קולות נוספים מזכירים לנו שאולי במצב חיים אחר יכולנו למצוא את עצמנו בתפקיד הפוגע. לעיתים הקולות המניעים לסליחה הם כאלה המכניסים אותנו לפרופורציה על מידת הנזק שנגרם לנו ("אז היא לא פרגנה...אז מה?").
לצד הקולות המרובים הללו, יכולים לעלות גם קולות נוספים המתמקדים בנזק ששימור הכעס והעלבון עושה לנו ברמה האישית והרוחנית. להיעדר סליחה יש אפקט בומרנג, שבו זרעי הכעס מתפשטים בכל התודעה שלנו וממלאים את ההוויה שלנו מבלי שיהיה שום שינוי או תועלת בעולם האמיתי. במילותיו של נלסון מנדלה: "לנטור טינה זה כמו לשתות רעל ולקוות שזה יהרוג את האויבים שלך". במובן הזה הסליחה איננה הזדהות או הצדקה של התוקפן. במידה רבה היא איננה קשורה אליו. היא תהליך מרפא עבור העצמי.
החיבור לדיאלוג הפנימי סביב תהליך הסליחה מתברר ברוב המקרים כבעל חשיבות קריטית, דווקא בגלל הקושי שבו, שהרי בשיא הכעס הדבר האחרון שאנו רוצים להכיל הוא מורכבות. ההשהיה והרפלקטיביות לכשעצמן יכולות לפעול ככוח מאזן ואינטגרטיבי.
בספרו "אושר אמיתי" מציע סליגמן (2005) תהליך רב שלבי ושיטתי לקידום היכולת לסלוח. התהליך, שזכה גם לתיקוף אמפירי, מורכב מכמה שלבים, שאפרט את עיקרם. ראשית, סליגמן ממליץ לנתח ולהבין את מה שקרה. התהליך, בדומה אולי לשחזור של טראומה, עוזר להבין את רצף האירועים, להפריד בין פעולות לבין מחשבות ורגשות, ומצד שני – לחבר את תחושות הבטן לתהליכים המשניים של ניתוח ושל הבנה. שנית, הוא ממליץ לגייס את כל משאבי האמפתיה האפשריים כדי לנסות להבין את הסיפור מנקודת ראותו של הזולת שפגע. הצעד הבא הוא התחייבות פנימית לסליחה. התחייבות שבמידה שגם מחצינים אותה במילים או בטקסים, פועלת בצורה משמעותית יותר.
כאן יש לשוב ולהבהיר כי המשמעות האמיתית של הסליחה על פי תפיסתו של סליגמן היא שחרור מכבלי העבר. כלומר היכולת לשייך את הקלקול או את הפגיעה לעבר – ולא לאפשר להם לנהל אותנו בהווה. לבסוף נדרש תהליך מתמשך של מחויבות לתהליך הסליחה, שכן אותו דיאלוג רב קולי ממשיך להטיל ספק לגבי האפשרות, והרצון, לסלוח.
אני נוהגת לסיים את סדנאות הסליחה בתרגיל דמיון מודרך רב עוצמה שאותו אימצתי מספרו של ימפולסקי (קישור, לא הכרחי). בתרגיל המשתתפים מקבלים את ההנחיה הבאה:
"עצמו את העיניים ושימו לב לקצב הנשימה שלכם. עקבו אחר הכניסה של האוויר מהאף והשחרור שלו דרך הפה. תנו לקולות שבחוץ להיעלם בהדרגה כך שתשומת הלב תתמקד יותר ויותר פנימה אל הגוף, אל הנשימה. כעת, דמיינו שבמרכז החדר ניצב פח גדול שאליו אפשר להעביר כל כעס וטינה. בדקו האם יש בתוככם כעס או טינה שאתם מוכנים להשליך לתוך הפח כדי לבדוק מה תהיה התחושה בלעדיו (אם תרצו תוכלו לקחת אותו בחזרה). אם כן, העבירו את הכעס אל הפח. כעת, דמיינו שבלון הליום גדול מחובר אל הפח וכעת התקרה נפתחת אל השמיים הפתוחים .בלון ההליום מתרומם באוויר גבוה יותר ויותר, ואיתו מתרחק הפח עם כל הכעס והטינה. הבלון מתרומם עד שהוא הופך לנקודה זעירה וכמעט בלתי נראית בחלל. אפשרו למקום שהתפנה בתוככם להתמלא בשלווה ובקבלה. הזמינו זיכרון של אהבה ושמחה עד שהלב מתמלא עד גדותיו והדרך נפתחת להווה רגוע ונקי יותר".
אני מאחלת לכל מי שקרא את המאמר עד כה ואף הצליח לדמיין את מרחב הלב שהתפנה מכעס ולו לרגע, להישאר עם התחושה הזו לאורך זמן.
נימוס, אותנטיות ובריאות נפשית
תודה, בבקשה וסליחה הן מילים שרובנו התבקשנו, ולעיתים אף נדרשנו, להשתמש בהן, באופן שגור וכמעט אוטומטי, הרבה לפני שהבשלנו בכדי לבחון את המשמעות האישית שלהן עבורנו. לעיתים השימוש בהן כרוך גם בחוויה של כפייה וזיוף. מעין עצמי כוזב, שאנחנו מצופים להפעיל "החוצה", מול הציפיות הגלויות והסמויות של החברה (טריאסט, 2000). מכיוון שכך, במשך שנים ארוכות הפסיכולוגיה נמנעה להתייחס אל המהות שלהן באופן אמיתי. ההימנעות מעיסוק בנושאים כמו נימוס, אופי טוב או מידות ראויות הייתה קשורה לרצון של האבות המייסדים, ובמיוחד של פרויד עצמו, להרחיק את הפסיכולוגיה מעמדות בעלות משמעות דתית או חינוכית (סליגמן, 2005).
המפגש המחודש שמציעה הפסיכולוגיה החיובית בין הפסיכולוגיה לבין חקר ההתנהגויות החיוביות מציע נקודת ראייה חדשה. תודה, בבקשה וסליחה הן לא רק מילים שנועדו לשמר את הסדר החברתי ולבטא כבוד פורמלי ומחויב כלפי חוץ. בגישת הפסיכולוגיה החיובית, כאשר אנחנו מצליחים להודות, לבקש ולסלוח באופן אותנטי, אנחנו פועלים בראש ובראשונה כדי לחיות טוב יותר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו.
יתרה מזאת, הפסיכולוגיה החיובית מכירה במורכבות של מצבי העצמי שלנו, בדיאלוגים הרב קוליים המתקיימים בתוך נפשנו והופכים גם את הבקשות, התודות וסליחות שלנו לתהליכים דינאמיים הנתונים לשינוי. בקרב הכותבים על הפסיכולוגיה החיובית מדווח לא פעם על מפגש עם קוראים המופתעים לגלות אותם כאנשים שאינם מאושרים, אופטימיים או סלחניים במיוחד (סליגמן, 2005; בן שחר, 2007). סליגמן טוען שמאבקו נגד הפסימיזם הטבעי שלו, הוא זה שלימד אותו יותר מכל על אופטימיות.
בחיי האישיים אני נאבקת לא מעט עם האתגרים שמציבים לנו היכולות להודות, לבקש ולסלוח. אני מצליחה ונכשלת ושוב מנסה. מבחינה זו המאמר נכתב מנקודת מבטה של מי שמבקשת שותפים למסע, ומבטיחה להכיר להם תודה ככל שהלב יאפשר.
מקורות
אלפי, אורית (2011). "לאן נוליך את העלבון". פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך: https://www.hebpsy...d=254
בנג'מין, ג'סיקה (2005). בכבלי האהבה. הוצאת דביר.
בונויט, גבי (2006). "אלימות, פוסטראומה וריטואלים". פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך: https://www.hebpsy...d=767
בן שחר, טל (2007). באושר ובאושר. פסיכולוגיה חיובית בחיי היומיום. הוצאת מטר.
ברמן, עמנואל (2004). "הנסיך המאושר והעץ הנדיב. הפנטזיה של הורות כהכחדה עצמית והשלכותיה בטיפול פסיכואנליטי". שיחות. אוקטובר.
דורבן, יהושוע (2004). "תיקון – המקום השלישי". שיחות. אוקטובר.
טריאסט, יוסי (2000). "היואיל העצמי האמיתי לקום, בבקשה?" שיחות. כרך י"ד, חוברת 2.
ימפולסקי, ג'רלד. (2005). לדעת לסלוח: הכוח המרפא של הסליחה. הוצאת כינרת.
מוזס, שני . "תגידו 'בבקשה' - ותקבלו קפה מוזל בטייק אוויי ברשת קפה קפה". "גלובס", 3.5.17. https://www.globes...86923
סליגמן, מרטין (2005). אושר אמיתי. מודן.
סליגמן, מרטין (2010). ילדות אופטימית. עם עובד.
סרטר, ז'אן, פול (1943). המבט. הוצאת רסלינג. תרגום (2007): אבנר להב.
עמית, חיים (2006). הורים כמנהיגים – להיות הורה משפיע. מודן.
קליינר פז עירית. "מי מפחד מאמא פולנייה". אוחזר מתוך: http://imapolania.com/ofi.html
ריבקו, יהודית (2019). "נעשה ונשמע: לחוות וללמוד פסיכודרמה וטיפול קבוצתי". אתר פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך: https://www.hebpsy...=3872
