תשאול סוקרטי: שינוי דעה או גילוי מונחה?
סקירת מאמרה של קריסטין א. פדסקי
המאמר נכתב על ידי קריסטין א. פדסקי, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית ומנהלת המרכז לטיפול קוגניטיבי בהאנטינגטון ביצ', קליפורניה, שכתבה ספרים ומאמרים רבים שעוסקים בפסיכולוגיה קוגניטיבית.
תשאול סוקרטי נקרא על שם סוקרטס, שנחשב למי שנהג ללמד את תלמידיו באמצעות שאילת שאלות שנועדו לאתגר את ההנחות ואת המחשבות שלהם. לפי פדסקי, שימוש בתשאול סוקרטי מאפשר למטופל לחוות גילוי מודרך (guided discovery), כאשר המטפל משמש מדריך. השאלות המרכזיות שעליהן מנסה להשיב פדסקי במאמר קצר זה הן מה מגדיר שאלות סוקרטיות בטיפול, ומה מבדיל תהליך של גילוי מודרך מתהליך של שינוי דעה (change in mind).
פדסקי מתארת תהליך של שינוי דעה בטיפול כתהליך שבו המטפל יודע בדיוק לאן הוא מכוון את המטופל. הוא ישאל את המטופל סדרת שאלות עובדתיות, ואז יעמת את המטופל (באופן כמעט-מרוצה-מעצמו): "אם ככה, איך אתה יכול עדיין לחשוב כך וכך?". לפי פדסקי, תגובתו של המטופל תהיה פעמים רבות כמעט בלתי נמנעת, והוא יגיד: "אה, אני רואה למה אתה מתכוון". לדבריה, כאשר המטופל יחווה סוג כזה של תשאול, הוא אכן ידווח על שינוי דעה, אבל גם על אכזבה מהתהליך הטיפולי. בתשאול סוקרטי, לעומת זאת, המטרה אינה לשנות את האמונות או הדעות של המטופל (יכול להיות לזה ערך תרפויטי, אבל זו אינה מטרה טיפולית בפני עצמה). פדסקי מדגימה את ההבדל בין שינוי דעה לגילוי מודרך באמצעות שתי וינייטות.
וינייטה 1: שינוי דעה
מטופל: אני כישלון מוחלט מכל בחינה.
מטפל: אתה נראה מובס כשאתה אומר את זה. אתה מרגיש מובס?
מטופל: כן. אני לא שווה כלום.
מטפל: אתה אומר שאתה לא שווה כלום. האם זה נכון שלא עשית שום דבר טוב אף פעם?
מטופל: שום דבר משמעותי.
מטפל: מה בנוגע לילדים שלך השבוע, האם טיפלת בהם בכלל?
- פרסומת -
מטופל: כמובן, עזרתי לאשתי להרדים אותם ולקחתי אותם לאימון כדורגל.
מטפל: אתה חושב שזה היה משמעותי בשבילם?
מטופל: אני מניח שכן.
מטפל: והאם עשית משהו בשביל לשמח את אשתך השבוע?
מטופל: היא אהבה את זה שהגעתי השבוע הביתה בזמן מהעבודה.
מטפל: האם מישהו שהוא "כישלון מוחלט" היה יכול להגיב לבקשה של אשתו בצורה כזו?
מטופל: אני מניח שלא.
מטפל: אז האם זה באמת מדויק להגיד שאתה לגמרי כישלון מכל בחינה?
מטופל: אני מניח שלא.
מטפל: איך אתה מרגיש עכשיו?
מטופל: אני מניח שקצת יותר טוב.
פדסקי כותבת שהווינייטה היא דוגמה טובה לדרך שבה תשאול אכן משנה את הדעה של מטופל. זה לא טיפול רע, לדבריה, ונראה שזה עוזר מעט למטופל. יחד עם זאת, היא מאמינה שזה לא מספיק טוב, ומה שיכול להפוך פגישה כזו ליותר טובה הוא שימוש בתשאול סוקרטי.
וינייטה 2: תשאול סוקרטי
מטופל: אני כישלון מוחלט מכל בחינה.
מטפל: אתה נראה מובס כשאתה אומר את זה. אתה מרגיש מובס?
מטופל: כן. אני לא שווה כלום.
מטפל: למה אתה מתכוון כשאתה אומר "אני לא שווה כלום"?
מטופל: דפקתי לגמרי את החיים שלי. לא עשיתי שום דבר נכון.
מטפל: האם קרה משהו שגרם לך להגיע למסקנה הזו או שהרגשת ככה במשך הרבה זמן?
מטופל: אני חושב שעכשיו אני רואה את זה יותר בבירור.
מטפל: אז התרחש שינוי באופן שבו אתה חושב?
מטופל: כן (הפסקה). הלכתי למפגש המשפחתי הזה וראיתי את אחי ואשתו והילדים שלו. הם כולם נראו כל כך מאושרים. והבנתי שהמשפחה שלי לא מאושרת. וזה הכול באשמתי, בגלל הדיכאון שלי. היה עדיף להם להיות עם אח שלי ולא איתי.
מטפל: אם כך, מכיוון שכל כך אכפת לך מהמשפחה שלך, החלטת שאתה כישלון מוחלט ושאתה מאכזב אותם.
מטופל: נכון.
מטפל: אמרת קודם שהיה שינוי באופן שבו אתה חושב. הייתי מדוכא פעמים רבות, וראיתי את אחיך ומשפחתו פעמים רבות. איך חשבת על הנושא הזה בעבר?
מטופל: אני חושב שבדרך כלל חשבתי שאני בסדר בגלל שניסיתי להיות אבא ובעל טוב. אבל אני רואה עכשיו שלנסות זה לא מספיק.
מטפל: אני לא בטוח שאני מבין. למה לנסות זה לא מספיק?
מטופל: בגלל שלא משנה כמה אני מנסה, הם עדיין לא מספיק שמחים כפי שהם היו יכולים להיות אם הם היו עם מישהו אחר.
מטפל: האם זה משהו שהם אמרו לך?
מטופל: לא, אבל אני יכול לראות כמה מאושרים הילדים של אחי.
מטפל: ואתה רוצה שהילדים שלך יהיו מאושרים יותר.
מטופל: כן.
מטפל: אילו דברים היית עושה אחרת אם היית פחות מדוכא או אבא יותר טוב, בעיניך?
מטופל: אני חושב שהייתי מדבר איתם יותר, צוחק יותר, מעודד אותם, כמו שאני רואה את אחי עושה.
מטפל: אלה דברים שהיית יכול לעשות אפילו כאשר אתה מדוכא?
מטופל: ובכן, כן, אני חושב שהייתי יכול.
מטפל: האם זה יגרום לך להרגיש טוב יותר – לנסות דברים חדשים בתור אבא, יותר מאשר לעשות את הדברים הרגילים?
מטופל: כן, אני חושב שכן. אבל אני לא בטוח שזה יהיה מספיק אם אני עדיין מדוכא.
מטפל: איך תוכל לברר את זה?
מטופל: אני מניח שאני יכול לתת לזה ניסיון של שבוע או משהו.
מטפל: ואיך נוכל להעריך האם או לא השינויים האלה גורמים לילדים שלך להיות מאושרים יותר?
ההבדל בין שתי הווינייטות, לפי פדסקי, הוא שבווינייטה הראשונה המטרה של המטפל הייתה לשנות את הדעה של המטופל. כבר הייתה לו את "התשובה הנכונה" והוא רק כיוון את המטופל אליה. בווינייטה השנייה, לעומת זאת, המטרה של המטפל הייתה גילוי מודרך, והוא לא ידע את התשובה מראש. הגילוי היה של המטופל.
פדסקי מחלקת התשאול הסוקרטי לארבעה שלבים:
שלב 1: שאילת השאלות.
תשאול סוקרטי מורכב משאילת המטופל שאלות בעלות המאפיינים הבאים:
- שאלות שלמטופל יש ידע שמאפשר לו לענות עליהן. האם אפשר לשאול מטופל שלחלוטין לא מודע לרגשות שלו "מה אתה מרגיש עכשיו"? לפי פדסקי – לא. שאלה טובה יותר תהיה: "האם אתה מודע למתח או לשינויים בגוף שלך כשאנחנו מדברים על אבא שלך?". השאלה הזו מנחה את הגילוי יותר מאשר מדגישה את הקושי וחוסר הידע של המטופל.
- שאלות שמושכות את תשומת הלב למידע שרלוונטי לסוגיה, אבל שעשוי להיות לא במוקד העניין של המטופל. למה הכוונה? כאשר אנחנו מדוכאים, אנחנו נוטים להיזכר יותר בקלות בזיכרונות מדכאים; אם אנחנו חושבים שאנחנו מצליחים, יותר קל לנו להיזכר בהצלחות מאשר בכישלונות. יחד עם זאת, כאשר אנחנו מתבקשים להיזכר במידע שמנוגד למצב הרוח ולאמונות הנוכחיים שלנו, אנחנו יכולים לעשות זאת. זה בדיוק מה שתשאול סוקרטי מבקש לעשות: לבקש מהמטופל לשים לב למידע שלא מתקשר ישירות לאופן שבו הוא מרגיש וחושב עכשיו.
- שאלות שנעות בין התחום האבסטרקטי לתחום הקונקרטי, על מנת שהמטופל יוכל, בסופו של דבר, להשתמש בידע החדש או כדי להעריך מחדש מסקנה קודמת או כדי להבנות רעיון חדש. פדסקי מסבירה שראשית על המטפל לכוון את המטופל לכיוון קונקרטי, לבקש ממנו להיות ספציפי כדי להבין טוב יותר למה הוא מתכוון. כאשר המטופל בווינייטה אומר "אני לא שווה כלום", חשוב שהוא והמטופל יבינו יחד למה הוא מתכוון כשהוא אומר זאת. בשלב הבא, התשאול יעבור לכיוון האבסטרקטי: המטפל ישאל שאלות שיעזרו למטופל ללמוד משהו חדש, וגם להבין איך הוא יכול להשתמש בידע החדש הזה בחיים שלו. בווינייטה השנייה, המטפל שואל את המטופל אילו אינטראקציות הופכות קשר בין ילד לאב לקשר טוב, ומעודד אותו להעריך האם הוא מקיים אינטראקציות אלה. הדיון האבסטרקטי הזה הוביל לתוכנית קונקרטית לביצוע שינויים ספציפיים בחיים של המטופל בתקופה הקרובה – ואז להעריך את התוצאות. התנועה היא מהאבסטרקטי ("אני לא שווה כלום") לקונקרטי (המפגש המשפחתי) לאבסטרקטי שוב (איכויות של אב טוב) לקונקרטי שוב (ניסוי התנהגותי – מה אפשר לעשות באופן קונקרטי כדי להיות אב טוב).
שלב 2: הקשבה. פדסקי מדגישה שבתהליך חשוב שהמטפל גם יקשיב, לא רק ישאל. המטפל צריך להיות פתוח לגילויים לא צפויים, אפילו כאשר הוא מצפה לתשובה מסוימת. היא מציינת שלהקשבה יש חשיבות גם מעבר להבנה של תשובות המטופל: לדבריה, יש להקשיב למילים אידיוסינקרטיות ולתגובות רגשיות, למטפורות, למילה שנשמעת תלושה מההקשר של המשפט, לחלקים לא צפויים בסיפור של מטופל – ולשקף את החלקים האלה למטופל.
שלב 3: סיכום. התשאול הסוקרטי מתרחש במשך כמה דקות או יותר במהלך הפגישה, ולעתים המטופל יכול להיות טעון רגשית או לא להבין מדוע המטפל שואל אותו את השאלות המסוימות האלה. פדסקי מדגישה שכאשר משתמשים בשיטת התשאול הזו, חשוב לסכם כל כמה דקות, ואפילו לבקש מהמטופל לכתוב את עיקרי הסיכום כדי שיוכל לחשוב על כך אחר כך. זו גם הזדמנות חוזרת לבדוק האם המטפל והמטופל מבינים את הדברים באופן דומה או שונה.
שלב 4: סינתזה או שאלות אנליטיות. לבסוף, המטפל יכול לסיים את התשאול הסוקרטי על ידי כך שישאל את המטופל שאלה אנליטית או סינתטית שתחבר את הידע החדש שהתגלה סביב הבעיה המקורית של המטופל. באופן הפשוט ביותר, השאלה הזו יכול להיות: "האם הידע החדש הזה קשור למחשבה שלך ש'אתה לא שווה כלום'?". פדסקי מדגישה את חשיבות השלב הזה, שמאפשר לקשור בין הידע שהתגלה לבין מה שמטריד את המטופל בפועל.
מקורות
Padesky, C.A (1993). Socratic Questioning: Changing minds or guiding discovery? Invited keynote adress presented at the 1993 Europian Congress of Behaviour and Cognitive Therapies, London. Retrieved from https://www.padesk...orner/ on 5.8.2020.
למאמר המלא: ?Socratic Questioning: Changing minds or guiding discovery 
