"אל תשים את מבטחך ברושם הכללי, נערי, התרכז בפרטים"
האם שימוש במסכים פוגע בהתפתחות מוחית של ילדים?
מאת יעקב אופיר, חננאל רוזנברג ורפאל טיקוצ'ינסקי
תעלומה בתמונות
התמונה המאיימת מהריאיון הטלוויזיוני, נראתה לנו חשודה מהרגע הראשון. "תיעוד ראשון מציג הבדלים בהתפתחות מוחית של ילדים", זעקה כותרת הריאיון עם פרופ' יאיר למפל, נוירולוג מבית החולים וולפסון, בתוכנית הבוקר 'פאולה וליאון'1. ה"תיעוד הראשון", כך התברר בכתבה, הוא מחקר חדש שהוכיח, לכאורה, את ההשפעות השליליות של הצפייה במסכים על ההתפתחות המוחית של ילדים בני 3-5, בהשוואה להשפעות החיובית של קריאת ספרים. התמונה הצבעונית (מוצג 1) מספרת הכל: הנה סקירה מוחית של ילד שנחשף לספרים, עם צבעים אדומים מרגשים, והנה סקירה מוחית של ילד שנחשף למסכים עם צבעים כחולים מדאיגים. עם תמונה כזאת, מי צריך אלף מילים מסובכות?
מוצג 1 – צילום מסך מתוך תוכנית הבוקר פאולה וליאון
אבל מאיפה הגיעה התמונה? ועל איזה מחקר הם מדברים? תהינו לעצמנו. רמז קטן שהופיע בצידה השמאלי התחתון של התמונה, עם הלוגו של בלוג הטכנולוגיה הפופולרי "Geektime", הוביל אותנו לכתבה שהתפרסמה יום קודם לכן באתר 'מאקו' שקבעה: "מחקר חדש בחן את ההבדלים במוחם של ׳ילדי מסך׳ לבין ילדים שהוריהם קוראים להם ספרים באופן קבוע". המחקר החדש, מספרת הכתבה, "מספק הוכחה נוספת למה שכולנו כבר ידענו: מסכי הסמארטפון והטלוויזיה מזיקים באופן משמעותי להתפתחות הילדים"2. מפחיד? חכו שתראו את התמונות. "אחרי שתראו את התמונות של תצלומי מוחם של ילדים המבלים קצת יותר מידי שעות מול הסמארטפון", נכתב בכתבה, "יתכן שתרצו להגביל את שעות המסך של הילדים שלכם".
צילומי המוח הצבעוניים שהופיעו במערכה הראשונה אצל פאולה וליאון, הופיעו גם כאן, אבל הפעם עם שינוי קטן: ההשוואה בין תוצאת הסריקות המוחיות הוצגה בצורה אנכית (אחת מעל השנייה) ולא בצורה אופקית (אחת ליד השנייה) (מוצג 2). שינוי זניח? לא בטוח.
מוצג 2 – צילומים מוחיים מתוך הכתבה ב'מאקו'
פתרון התעלומה
מניין הגיע צילום המוח לכתבה ב'מאקו'? הפעם הרמז הופיע בצידו הימני של המסך. שלפנו את זכוכית המגדלת וגילינו שהזכויות לשימוש בתמונה הוענקו ע"י פרופ' ג'ון הוטון (John Hutton), רופא ילדים וחוקר מבית החולים Cincinnati Children's Hospital באוהיו. כמה ממחקריו של פרופ' הוטון ועמיתיו שעוסקים בהתפתחות קוגניטיבית ואוריינות בקרב ילדים מוכרים לנו היטב. מיד צללנו שוב לספריה המדעית-וירטואלית, ואט-אט החלו העניינים להסתבך.
מסתבר שהתמונה השנייה (מוצג 2) שהוצגה בכתבה ב'מאקו' היא הרכבה של שתי תמונות נפרדות. חלקה העליון (הכחול) הופיע בנובמבר 2019, במאמר שהתפרסם בכתב העת של ארגון הרופאים האמריקאי לרפואת ילדים JAMA Pediatrics, בעוד שחלקה התחתון (האדום) של התמונה הופיע במאמר שהתפרסם כמה שבועות לאחר מכן, בכתב עת אירופאי לרפואת ילדים בשם Acta Paediatrica. המאמר הראשון עוסק בקשר שבין שימוש במסכים לבין התפתחות החומר הלבן במוח והיכולות הקוגניטיביות של פעוטות (Hutton, Dudley, Horowitz-Kraus, DeWitt, & Holland, 2020); והמאמר השני בקשר שבין סביבה אוריינית בבית (סביבה עם נגישות רבה לספרים שבה ההורים מקדישים זמן רב לקריאה משותפת ביחד עם הילד) לבין אותה התפתחות מוחית וקוגניטיבית (Hutton, Dudley, Horowitz‐Kraus, DeWitt, & Holland, 2019).
במילים אחרות, הצילום שהוצג בצורה אופקית בתוכנית 'פאולה וליאון' הוא בעצם עריכת גזור-הדבק של שתי תמונות-מוח נפרדות, "מוח אדום" מכתב העת האירופאי ו"מוח כחול" מכתב העת האמריקאי (מוצג 3). כלומר, הדיווח העיתונאי לפיו מוחם של ילדים שנחשפים לספרים שונה ממוחם של ילדים שצופים במסכים – נשען על השוואה שלא נערכה במאמרים הללו.
מוצג 3 – הצילומים המוחיים מימין הם מתוך כתב העת Acta Paediatrica והצילומים משמאל הם מתוך כתב העת JAMA Pediatrics. הצילומים שמסומנים בעיגול הם הצילומים שנבחרו להשוואה בתוכנית 'פאולה וליאון'.
ביקורת מדעית למיטיבי לכת
ובכל זאת, עדיין לא ברור האם מדובר ב'חדשות כזב'. שכן גם אם התמונה 'מפוברקת', ניתן אולי לטעון שהצלבת הממצאים בין שני המחקרים מוכיחה את היתרונות המוחיים של החשיפה לספרים לעומת הנזקים שנגרמים בצפייה במסכים. נבחן אפשרות זו בזהירות.
במחקר שפורסם בכתב העת האמריקאי, החוקרים מצאו שזמן מסך מרובה קשור עם שתי אינדיקציות לעיכוב בהתפתחות החומר הלבן במוח כפי שבאה לידי ביטוי באמצעי הדמיה 3(higher radial diffusivity ו-lower fractional anisotropy), ועם שלוש אינדיקציות לעיכוב בהתפתחות של יכולות קוגניטיביות כפי שבאו לידי ביטוי בשלוש משימות התנהגותיות שבודקות יכולות אוריינות של עיבוד פונולוגי, אוצר מילים אקספרסיבי ומוכנות לקריאה.
במחקר שפורסם בכתב העת האירופאי, החוקרים בחנו את אותן יכולות קוגניטיביות ואת אותה התפתחות חומר לבן במוח, רק בהקשר אחר, של סביבה אוריינית בבית. במחקר זה החוקרים מצאו שככל שההורים הקדישו זמן רב יותר לקריאת ספרים משותפת עם הילדים, כך הילדים השיגו ציונים טובים יותר במשימות ההתנהגותיות שבודקות יכולות אוריינות והדגימו אינדיקציות חיוביות יותר להתפתחות תקינה של החומר הלבן במוח (lower radial diffusivity ו-higher fractional anisotropy).
והנה, שני המחקרים המדוברים נערכו על ידי אותם חוקרים, על בסיס אותו מסד נתונים, אולם באופן מפתיע, המחקרים אינם מתייחסים זה לזה. מדוע בחרו החוקרים שלא לנתח את שני המשתנים האלה (ספרים ומסכים) במחקר אחד? הרי השוואה ישירה בין ספרים לבין מסכים הייתה מאפשרת לנו לבדוק האם ההשפעות השליליות המשוערות של המסכים מתמתנות ואולי אף מתפוגגות, בקרב ילדים שנהנים מ'זמן ספר' עם הוריהם? האם מקור הסיכון לעיכוב ההתפתחותי הוא בזמן רב מידי של מסכים או שמא בזמן מועט מידי של זמן איכות (זמן ספר) בין הורים וילדים?
תשובה לכך ניתן, אולי, לגלות מתוך עיון מדוקדק באופן שבו מתבטאים החוקרים דווקא במאמר על סביבה אוריינית. בפרק הדיון, החוקרים מעלים השערה מרתקת לפיה הממצאים שלהם, שמדגישים את חשיבות 'זמן הספר', יכולים להסביר ממצאים שהתגלו במחקר אחר, מחקר על מסכים (מבלי לציין שמדובר במחקר שלהם, שנערך על אותו בסיס נתונים). "יתכן", כותבים החוקרים, "שחלק מההשלכות השליליות של זמן מסך מרובה בקרב ילדים צעירים נובע מזמן קריאה משותף מופחת בין ההורה ובין הילד". כלומר, יתכן שמרבית ההשפעה השלילית על ההתפתחות המוחית/קוגניטיבית של הילד אינה מוסברת על ידי הצפייה במסכים אלא על ידי המחסור בזמן משותף ואינטימי שבו ההורה מקריא ספר לילד.
להשערה הזאת, ישנה תמיכה מסוימת גם בתוך המאמר שעסק ישירות במסכים. כאשר החוקרים "שלטו" ברמת ההכנסה של ההורים, פעולה סטטיסטית מחויבת במחקרים מהסוג הזה, מובהקות הקשר בין זמן מסך לבין שלושת המדדים להתפתחות קוגניטיבית נעלמה. במילים אחרות, הירידה בביצועים הקוגניטיביים לא הייתה קשורה באופן ישיר לזמן המסך, אלא למצב הסוציו-אקונומי של המשפחה (מצב שעשוי להשליך על הסביבה האוריינית של הילד). זאת בניגוד למובהקות הקשר בין מסכים לבין שני המדדים המוחיים, שנותרה בעינה.
נקודה זו חשובה במיוחד. מחקרי מדעי המוח, למרות צבעוניותם ולמרות הטכנולוגיה החדשנית שמשמשת אותם, אינם יכולים להתבסס אך ורק על צילומי הדמיה מוחית. הנחת המוצא במדעי ההתנהגות (בגישת המוניזם/רדוקציוניזם ביולוגי) היא שלכל פעולה אנושית ישנה פעולה מקבילה מוחית, שלעיתים ניתנת אף לתיעוד באמצעי הדמיה. אך על מנת להסיק מהי המשמעות של ממצא כלשהו שמתגלה באמצעי ההדמיה, חוקר המוח מחויב להשלים את התמונה באמצעות תצפית התנהגותית. במקרה שלפנינו, על החוקר להוכיח כי זמן מסך קשור גם לתצפית מוחית (פגיעה בהתפתחות החומר הלבן במוח) וגם לתצפית התנהגותית (ירידה בביצועים במשימות הקוגניטיביות).
לאור כל אלו, ברור כי ההשוואה בין השפעות ה'ספר' לעומת השפעות ה'מסך' על ההתפתחות של הילד אינה פשוטה כלל ועיקר, אפילו אם תמונות ההדמיה המוחית מסודרות יפה, באופן אופקי, אחת ליד השנייה. להערכתנו, התמונה הרעיונית שעולה מתוך עיון בכלל הממצאים של פרופ' הוטון ועמיתיו, גם בשני המחקרים שנדונו כאן וגם ממחקרים נוספים שנערכו על ידם, היא שעיקר ההשפעה על ההתפתחות של הילד אינה קשורה ישירות בצפייה של הילדים במסכים אלא בקשר ובזמן האיכות שנוצר בין ההורה לבין הילד הצעיר. לעבודות של פרופ' הוטון ועמיתיו יש בעינינו ערך רב, גם להדגשת חשיבות קריאת ספרים משותפת עם ילדים בגיל צעיר וגם לאזהרה מכך שזמן מסך מרובה עלול לבוא על חשבון אותה קריאה. אולם ה"תיעוד הראשון" שפתח את המהדורות, טרם הוכיח שצפייה במסכים יוצרת פגיעה משמעותית בהתפתחות מוחית/קוגניטיבית.
עיקרי הביקורת שלנו התקבלו לפרסום ב-JAMA Pediatrics, אותו כתב עת בו פורסם מחקרם של הוטון ועמיתיו על מסכים (Ophir, Tikochinski, & Rosenberg, 2020). בתגובה לביקורת שלנו, כותבי המאמר ביצעו בדיקה נוספת, שבה הם הכניסו אל תוך משוואת המסכים ('שלטו במשתנה') גם את מדד הסביבה האוריינית בבית והראו שחלק גדול מהקשר בין זמן מסך לבין התפתחות מוחית נשמר (Hutton, Dudley, & Horowitz-Kraus, 2020). אך משום מה, בתגובתם, החוקרים דיווחו רק על אינדיקציה אחת להתפתחות מוחית (פחות fractional anisotropy) ולא דיווחו מה קרה לאינדיקציה השנייה (יותר radial diffusivity) שנבדקה במחקר המקורי. האם הקשר בין זמן מסך לבין radial diffusivity נעלם?
בדומה לכך, החוקרים טענו שהקשר בין זמן מסך לבין המדדים ההתנהגותיים שבודקים יכולות אוריינות נשאר מובהק, אך כזכור, קשר זה לא היה מובהק מלכתחילה כאשר החוקרים לקחו בחשבון את רמת ההכנסה של המשפחה. בפועל, המדדים ההתנהגותיים שבודקים יכולות קוגניטיביות של אוריינות לא נמצאו קשורים עם זמן מסך וכאמור לעיל, ללא מדדים התנהגותיים משלימים, אין באפשרותנו לפרש את המשמעות של הממצא המוחי.
אך האינפורמציה החסרה החשובה מכולן היא גודל האפקט של ההשפעה המשוערת של המסכים. החוקרים לא מציינים אם ציוני ה-Beta של הקשרים בין זמן מסך לבין שתי האינדיקציות להתפתחות מוחית הם ציונים מתוקננים. בלי האינפורמציה הזאת, אין לנו דרך להעריך את עוצמת הממצאים. האם יתכן שעוצמת הקשר4 בין זמן מסך לבין התפתחות החומר הלבן במוח היא זניחה? אם כן, זאת לא תהיה הפעם הראשונה.
דיון בביקורת בתוך ההקשר הרחב של פסיכולוגיה דיגיטלית
הביקורת הנוכחית מצטרפת למספר הולך ומתרבה של ביקורות שלנו ושל אחרים, על מחקרים שקשרו בין זמן מסך של ילדים לבין פגיעות חברתיות, פסיכולוגיות וקוגניטיביות (e.g., Ophir, Lipshits-Braziler, & Rosenberg, 2019; Ophir, Tikochinski, & Rosenberg, 2019; Orben, 2020; Trzesniewski, Donnellan, & Robins, 2008). ביקורות אלו מערערות הן על התוקף הפנימי של מערכי הניסויים השונים והן על התוקף החיצוני של הממצאים המדווחים בהם. מעבר להטיית פרסום לכיוונן של השפעות שליליות, תמונת המצב שעולה מתוך הספרות הקיימת על השפעות המסכים, היא שאיכותם של רבים מהמחקרים הקיימים עדיין איננה מספקת, שגדלי האפקט המדווחים בהם הם ברובם די נמוכים ושהשפעותיו של 'זמן המסך' כמעט תמיד מתווכת על ידי משתנים אישיותיים (למשל מופנמות) או משתני תוכן (למשל פורנוגרפיה או אלימות) (Frost & Rickwood, 2017; Orben, 2020; Orben & Przybylski, 2019; Vahedi & Zannella, 2019; Wilmer, Sherman, & Chein, 2017).
ביקורת חריפה אף יותר מופנית כלפי הסיקור התקשורתי שמעצים ממצאי מחקר חלשים, מורכבים ומעורבים, ומציג אותם כ"הוכחה ניצחת" לפגיעתה הרעה של המדיה הדיגיטלית. איננו נאיביים. ברור לנו כי תקשורת ההמונים נדרשת לכותרות פשוטות וחד משמעיות. אנו מבינים גם ש'הפחדות מוכרות עיתונים'. יחד עם זאת, להפחדות יש גם מחיר. מעבר לעובדה שהן כוללות מידע שגוי, הן מסתירות יתרונות לא מבוטלים של שימוש במסכים ועלולות לייצר היסטריה, התנגדות והתגוננות. על כן, חשוב בעינינו לדייק את המדע שמאחורי הכותרות ולהקפיד, כפי שלמדנו מידידנו, שרלוק הולמס, שלא לשים את מבטחנו ברושם הכללי, אלא להתרכז בפרטים (Doyle, 1992).
כאן חשוב לנו לומר בכתב מודגש: איננו מכחישים את העובדה שילדים ומתבגרים גדלים בתקופה של שינויים טכנולוגיים עצומים. בהחלט אפשרי שלשינויים הללו יהיו גם השפעות ממשיות על ההתפתחות הפסיכולוגית של הילד, וגם אנו, הכותבים, כהורים לילדים, חשים לעיתים רתיעה אינסטינקטיבית מהשימוש של ילדינו במסכים. אך יש להודות שככלל, המחקר עדיין מתקשה לזהות את מגוון ההשפעות האפשריות (חיוביות ושליליות כאחד) של השימוש במסכים ולמפות את הגורמים הרבים הממתנים או המתווכים את ההשפעות הללו (Ophir, Rosenberg, Lipshits-Braziler, & Amichai-Hamburger, 2020). במקרים רבים מידי, כמו המקרה שלפנינו, המחקר בוחן את זמן המסך כמכלול ו"חוטא" בהתעלמות מניואנסים קריטיים כגון תכנים לימודיים לעומת תכנים לא הולמים.
במאמר הנוכחי, איננו מתיימרים כמובן להקיף את המחלוקת האדירה בשאלת השפעות המסכים על התפתחות פסיכולוגית ובטח שלא להכריע בה. יחד עם זאת, אנו כן מעזים להציע לקורא שלא לאמץ כותרות חד משמעיות, מבלי לבחון לעומק את המחקר העומד בבסיסן ואת ההקשר שלו בתוך תמונת הספרות המדעית. זאת, לא רק בגלל שכותרות אלו רחוקות פעמים רבות שנות אור מהממצאים עצמם, אלא גם, ואולי בעיקר, לאור הידע המצומצם שיש ברשותנו על ההשפעות הקוגניטיביות ארוכות הטווח של השימוש בטכנולוגיה. בהכירנו חלק ניכר מהספרות על ההשפעות הקוגניטיביות האפשריות של מסכים נוכל להצביע על רשימה של פערים, שכוללים בין השאר: מחסור במדגמים גדולים, מחקרי אורך, מחקרי רפליקציה לממצאים קיימים ומחקרים אקראיים ומבוקרים (RCT) שיוכלו להצביע באופן מפורש ומשכנע על השפעות המסכים (סיבתיות). המחקרים הקיימים לרוב לא מתמקדים באוכלוסיות של ילדים ומתבגרים ופעמים רבות, כפי שציינו לעיל, עוצמת הממצאים (המתאמיים) שמתגלים בהם היא די זניחה.
יתירה מזאת, מעבר לפערים שמנינו כאן, אחת התופעות המסקרנות ביותר בתחום הפסיכולוגיה הדיגיטלית היא העובדה שמחקרים שונים מניבים ממצאים סותרים (Frost & Rickwood, 2017). הסבר אפשרי לתופעה זו הוא אנושי. גם אנשי מדע, ובתוכם אנו כוללים גם את עצמנו, אוהבים לאשש את האמונות והעמדות האישיות שלהם. חלק מהחוקרים, משתייכים לאסכולה לה אנו קוראים בחיבה 'אסכולת נביאי הזעם' ומאמינים שהשימוש במסכים פוגע במוח ובתפקודים קוגניטיביים, ואילו אחרים משתייכים ל'אסכולת נביאי הגאולה' ומאמינים שגם אם השימוש במסכים משפיע על הקוגניציה האנושית, יתכן שמדובר דווקא בהשפעה חיובית.
כך למשל, מוכרת הטענה שלבני דור ה-Z, ש"זכו" לגדול עם סמארטפונים מגיל מאוד צעיר, ישנן יכולות קשב שונות מאלו של בני הדורות הקודמים. חלק מהחוקרים מזהירים מפני התדרדרות קוגניטיבית ביכולת לקשב מתמשך (sustained attention) במשימה אחת (משמימה) לאורך זמן (Stothart, Mitchum, & Yehnert, 2015) ואילו אחרים רואים בכך סימן לשיפור ביכולת לקשב סלקטיבי (selective attention) או מפוצל (divided attention), שבסופו של יום מאפשרת להם להחליף בין משימות רבות במקביל (task switching) (Lui & Wong, 2012). לא חייבים להסכים, כמובן, עם התפיסה האופטימית של נביאי הגאולה, אך בהינתן הפערים בתמונת המצב המדעית שנמנו כאן, אנו ממליצים שלא להיסחף אחר כותרות ההפחדה בדבר נזקי המסכים. נכון להיום, כך מסתמן למשל מסקירת ספרות מקיפה של עשרות מחקרים מרכזיים בנושא, אין מספיק עדויות מחקריות שתומכות בטענה ששימוש במסכים פוגע ביכולות קוגניטיביות לאורך זמן (Wilmer et al., 2017).
מילות סיום
"לא ידעת היכן לחפש, ולכן פספסת את כל מה שהיה חשוב", מסכם הבלש באוזניו של ג'ון ווטסון את ההרפתקה 'עניין של זהות'. האם גם כאן, בשאלת השפעות המסכים, איננו יודעים היכן למקד את מאמצי החיפוש שלנו? את הביקורת הנוכחית, שעוסקת באופן ספציפי בקשר הפוטנציאלי שבין שימוש במסכים לבין התפתחות מוחית בגילאים צעירים, נבקש לסיים דווקא במילותיהם של פרופ' הוטון ועמיתיו מתוך התגובה שהם פרסמו לביקורת שלנו: "אנו איננו רואים את הממצאים מתוך המבחנים הקוגניטיביים או ההדמיה המוחית כתוצאה ישירה ויחידה של שימוש מרובה במסכים. עמדתנו היא שהקשרים בין זמן מסך לבין התפתחות הם מורכבים במיוחד (nuanced and multi factorial), כאשר את חלקם ניתן לייחס להיבטים בעייתיים במדיה הדיגיטלית (למשל, לפגיעה בשינה ולתכנים לא מותאמים לגיל של הילד) אך רובם, כך יש לשער, הם תוצאה עקיפה של מיעוט חוויות קונסטרוקטיביות בין ההורה לבין הילד". בינתיים, כך מסיימים פרופ' הוטון ועמיתיו את תגובתם, "עלינו לזכור כי ה'דלק' המשמעותי והחשוב ביותר שדרוש להתפתחות התקינה של המוח של הילד מגיע ממבוגר אוהב, אכפתי ומעורב". למסקנה זו מגיעה לדעתנו כותרת ראשית בתוכנית הבוקר 'פאולה וליאון'.
הערות
- https://www.youtube.com...ure=youtu.be
- https://www.mako.co.il/...2cf61027.htm
- החומר הלבן במוח נקרא כך בגלל צבעו של חומר המיאלין, שעוטף את המסילות שמעבירות מידע במוח. המסילות הספציפיות המדוברות במחקר הנוכחי (radial diffusivity and fractional anisotropy) תומכות, לדברי החוקרים, בכישורים קוגניטיביים של שפה ואוריינות.
- במונח עוצמת הקשר הכוונה היא לאחוז השונות המוסברת במשתנה התלוי.
מקורות
Doyle, A. C. (1992). The adventures of sherlock holmes: Wordsworth Editions.
Frost, R. L., & Rickwood, D. J. (2017). A systematic review of the mental health outcomes associated with Facebook use. Computers in Human Behavior, 76, 576-600.
Hutton, J. S., Dudley, J., & Horowitz-Kraus, T. (2020). Potential Association of Screen Use With Brain Development in Preschool-Aged Children—Reply. JAMA Pediatrics. doi:10.1001/jamapediatrics.2020.0628
Hutton, J. S., Dudley, J., Horowitz-Kraus, T., DeWitt, T., & Holland, S. K. (2020). Associations between screen-based media use and brain white matter integrity in preschool-aged children. JAMA pediatrics, 174(1), e193869-e193869.
Hutton, J. S., Dudley, J., Horowitz‐Kraus, T., DeWitt, T., & Holland, S. K. (2019). Associations between home literacy environment, brain white matter integrity and cognitive abilities in preschool‐age children. Acta Paediatrica.
Lui, K. F., & Wong, A. C. N. (2012). Does media multitasking always hurt? A positive correlation between multitasking and multisensory integration. Psychonomic bulletin & review, 19(4), 647-653.
Ophir, Y., Lipshits-Braziler, Y., & Rosenberg, H. (2019). New-Media Screen Time is Not (Necessarily) Linked to Depression: Comments on Twenge, Joiner, Rogers, and Martin (2018). Clinical Psychological Science, 2167702619849412. doi:10.1177/2167702619849412
Ophir, Y., Tikochinski, R., & Rosenberg, H. (2019). Challenging the Association Between Screen Time and Cognitive DevelopmentEvaluating Screen Time and Child DevelopmentLetters. JAMA Pediatrics. doi:10.1001/jamapediatrics.2019.2246
Ophir, Y., Tikochinski, R., & Rosenberg, H. (2020). Potential Association of Screen Use With Brain Development in Preschool-Aged Children. JAMA Pediatrics. doi:10.1001/jamapediatrics.2020.0635
Ophir, Y., Rosenberg, H., Lipshits-Braziler, Y., & Amichai-Hamburger, Y. (2020). Digital adolescence: The effects of smartphones and social networking technologies on adolescents' well-being. In N. Van Zalk & C. Monks (Eds.), Online peer engagement in adolescence: Positive and negative aspects of online interaction. Routledge.
Orben, A. (2020). Teenagers, screens and social media: a narrative review of reviews and key studies. Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology. doi:10.1007/s00127-019-01825-4
Orben, A., & Przybylski, A. K. (2019). The association between adolescent well-being and digital technology use. Nature Human Behaviour, 1.
Stothart, C., Mitchum, A., & Yehnert, C. (2015). The attentional cost of receiving a cell phone notification. Journal of experimental psychology: human perception and performance, 41(4), 893.
Trzesniewski, K. H., Donnellan, M. B., & Robins, R. W. (2008). Is “Generation Me” really more narcissistic than previous generations?. Journal of Personality, 76(4), 903-918.
Vahedi, Z., & Zannella, L. (2019). The association between self-reported depressive symptoms and the use of social networking sites (SNS): A meta-analysis. Current Psychology. doi:10.1007/s12144-019-0150-6
Wilmer, H. H., Sherman, L. E., & Chein, J. M. (2017). Smartphones and Cognition: A review of research exploring the links between mobile technology habits and cognitive functioning. Frontiers in Psychology, 8.
