The Oxford Handbook of Dialectical Behaviour Therapy / Michaela A. Swales - Editor

(Michaela A. Swales (Editor

The Oxford Handbook of Dialectical Behaviour Therapy

Oxford University Press

טיפול דיאלקטי התנהגותי (DBT) הוא שיטת טיפול ממשפחת ה -CBT, אשר פותחה בשנות השמונים המאוחרות על ידי הפסיכולוגית מרשה לינהאן, במטרה להציע טיפול מתאים להפרעת אישיות גבולית. בהמשך הדרך השיטה שימשה לטיפול גם בהפרעות נפשיות נוספות. 
מדריך אוקספורד לטיפול דיאלקטי התנהגותי משרטט את התפתחותה של השיטה החל מימיה הראשונים ועד היום. הספר מציג ידע תיאורטי מקיף הנמצא בבסיס שיטת טיפול זו, חושף את הקורא לנתוני מחקר עדכניים וסוקר את אופני הטמעת השיטה ויישום הטיפול עבור טווח נרחב של הפרעות.

מובא לפניכם תרגום של פרק מתוך הספר, שהנו פרי של שיתוף פעולה יוצא דופן. במסגרת טיפולה אצל הפסיכולוג הקליני יוראי ברק ובעידודו, נענתה המטופלת להצעתו לתרגם פרק העוסק בחוויה אישית של מטופלת בטיפול DBT. הרעיון עלה מתוך רצון לתת למטופלת תוקף לחוויותיה ומשמעות לסבל שלה שהוביל אותה להתעמק בנושא ולחפש אחר מקורות הקלה וריפוי.

להלן דברי המתרגמת:

כמטופלת בתחילת הדרך, קריאת פרק זה השפיעה עליי עמוקות. ידעתי ש-DBT זה הטיפול המומלץ להפרעת אישיות גבולית, אבל היה זה שונה לחלוטין לקרוא ממקור ראשון את עדותה של מטופלת שהשלימה בהצלחה את התהליך שעליי לעבור בעצמי. כשקראתי על תחילת דרכה של לואיז חשתי הזדהות, ועל הרקע הזה, כשהמשכתי לקרוא, הגיעה גם התקווה והאמונה שיש בשביל מה להמשיך ולהאבק.
אני יודעת שהמאמר נועד להיקרא על ידי מטפלים, אך אני אסירת תודה ליוראי על החוויה שעברתי כמטופלת בעת קריאת סיפורה של לואיז. כיום אני מאמינה שזה חיוני שהן מטפלים והן מטופלים ייחשפו לעדויות ממקור ראשון של מטופלים אחרים שעברו את תהליך ההחלמה הזה והגיעו אל חיים שראוי לחיותם.
אני עדיין בתחילת הדרך, אך לאחר חצי שנה בטיפול אני כבר מרגישה את ההבדל בכל תחומי החיים. כיום כבר אין לי ספק ש-DBT עובד, ולכן זו זכות גדולה בשבילי שיכולתי לתרום מזמני על מנת לתרגם את דבריה של לואיז, על מנת שיגיעו לכמה שיותר דוברי עברית. אין לי ספק שכולם ירוויחו מקריאתו, מטפלים ומטופלים כאחד.

---

- פרסומת -

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

---

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המתרגמת וההוצאה לאור:

DBT מנקודת מבטה של מטופלת

מבוא

ההשקפה שלי לגבי טיפול תמיד הייתה "לדבר על העבר"; אני אדבר על העבר שלי וזה "יתקן" אותי. מכאן שהמחסום היחיד שיעמוד בדרכי יהיה להיות מסוגלת לדבר על חוויות העבר שלי; הפרשנות שלי הייתה שאם אצליח לדבר על העבר שלי זה בבירור יביא להחלמה והחיים שלי יהיו נפלאים. עם זאת, DBT לא תאם לתפיסה הזו. במקום זאת, הוא התמקד בעיקר בהווה ובאיך שחוויות העבר הללו משפיעות על המצב הנוכחי שלי, ואיך התגובות שלי למצב הזה משפיעות על אנשים אחרים. שינוי התפיסה שלי היה מאבק; לא רק שהיה קשה לבצע משימות כמו אנליזת שרשרת¹, אלא גם שלהיות כנה לחלוטין בנוגע לסיבה שבגללה אני נוקטת בהתנהגויות מסוימות היה אפילו יותר מאתגר. בגלל שזה היה, ועדיין, קשה, הגעתי להבנה שמשהו חשוב מתרחש, ושעליי לקבל זאת באופן מלא.

העבר שלי היה קשה ומורכב. מגיל צעיר חוויתי הזנחה, התעללות ונטישה. העברתי את רוב הילדות שלי, עד גיל 15, בשירותי הרווחה, מה שסביר שהיווה גורם לבעיות ההיקשרות שלי. ההתעללות המינית, הפיזית והרגשית שחוויתי הובילה לסוגיות אמון קשות, חוסר במיומנויות בין-אישיות ומצוקה רבה, והיו חסרות לי המיומנויות הנדרשות כדי לבטא את הבעיות הללו, כמו גם היכולת לזהות אותן כבעיות. השתמשתי לרעה בחומרים, בפגיעה עצמית ובהתנהגויות של שידור מצוקה כדי לזכות בתיקוף לו הזדקקתי.

הפרק הזה מתאר את הנסיון האישי שלי עם DBT. הוא סוקר את החוויה שלי כמאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית, ואת היותי משוכנעת שהבנה מעמיקה של האבחנה הזו חיונית לכל מטפל שעובד עם האוכלוסיה הזו. לאחר מכן, הפרק מתאר את המסע שעברתי ב-DBT, ואת מצב החיים שלי כיום. אני מקווה שהדיון בנושא החוויות שלי יעזור למטפלים לאמץ את גישת ה-DBT, וכן ידגים שכמה מהסימפטומים היותר הרסניים של הפרעת אישיות גבולית יכולים להיות מנוהלים באופן יעיל.

חוויותיי כמאובחנת בהפרעת אישיות גבולית

המסע שלי עם האבחנה כסובלת מהפרעת אישיות גבולית היה ארוך ומפותל. המונח "הפרעת אישיות גבולית" הוזכר לראשונה כשהייתי בת 15 בלבד, ובדיעבד אני חושבת שהצמדת התווית האבחנתית הזו הייתה מוקדמת מדי ולא מועילה. בדיוק אז חשפתי, בגיל 14, שעברתי התעללות מינית במשך תקופה ארוכה, והחשיפה דרשה שאעזוב את האומנה שלי מזה שנים רבות ואעבור לפנימיה. לפני החשיפה, הייתי שקטה ומסויגת, הצטיינתי בלימודים, ובאופן כללי לא סבלתי מבעיות כלשהן (נראות לעין). חיי אופיינו בנוקשות קיצונית. לא היו לי חברים, חוויתי בריונות בבית הספר, ולא היו לי חיים אופייניים לבני נוער. התרגלתי להידרש לבקש רשות לדברים כמו שימוש בשירותים, וחייתי בפחד מתמיד לבטחוני. כשנכנסתי לפנימיה וקיבלתי את החופש שכל כך הייתי נואשת לו, לא הייתי מסוגלת לווסת את עצמי. זה לא מפתיע שנעשיתי בלתי ניתנת לריסון. השינוי הזה בנסיבות ובהתנהגות שלי היה מעבר מקיצוניות אחת לאחרת - עברתי מלהיות ללא חופש כלל למצב של חופש מוחלט. התחלתי לפתח התנהגות של פגיעה עצמית ושל שימוש לרעה בחומרים, ולהעמיד את עצמי במצבים מסוכנים.

באותה תקופה, הצוות בשירותי בריאות הנפש לילדים ונוער איתו נפגשתי דיבר על אבחנה של הפרעה פוסט-טראומטית או הפרעת אישיות גבולית. לא רק שההבנה שלי לגבי המושגים הללו הייתה מאוד מוגבלת, אלא שגם בשום שלב הם לא הוסברו לי. חשבתי שהפרעת אישיות גבולית משמעה "כמעט" הפרעת אישיות. ככל שהזמן עבר וההבנה שלי לגבי האבחנה השתפרה באמצעות לימוד עצמי, פיתחתי טינה כלפי האבחנה (אובחנתי רשמית בגיל 18). למדתי, וחוויתי, את הסטיגמה שכרוכה בהפרעת אישיות גבולית, וזה הרגיש בלתי מתקף² בעליל. התפיסה של המטפלים אותי כלא יותר ממטופלת קשה, צמאה לתשומת לב ומניפולטיבית הותירה אותי בתחושה של קורבן, וכועסת. הרגשתי שלאחר ששרדתי את החוויות שעברתי, במקום לקבל תמיכה אני מואשמת בכך שאני מי שאני. בשיחות עם אנשי מקצוע התעקשתי שאני רק מגיבה באופן נורמלי לנסיבות לא נורמליות. רק כפסיכולוגית הצביעה על כך שבדיוק התגובה הזאת שלי היא שמהווה את הבעיה, ההחלמה שלי החלה. לפני כן, מטפלים נמנעו מלהתעקש על כך, ואני רואה עכשיו שזה היה ממספר סיבות. נטיתי לוכחנות, ולעתים קרובות עוררתי רחמים. עם זאת, רוב המטפלים סרבו להכיר בנקודת הפתיחה הקשה של חיי ולטפל בי, מתוך אמונה שאין לי סיכוי להחלים. גם אז וגם כיום, הידיעה שיש טיפול שמיועד לאנשים כמוני, היא תיקוף כשלעצמה.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

בעת הנוכחית, אני מסתייגת מהאבחנה של הפרעת אישיות גבולית. אני מתקשה לקבל גם את ההתאמה שלי לתווית הזו, אבל גם את עצם העובדה שבכלל הצמידו לי תווית. אני מאמינה שהייתה תקופה שבה קיבלתי על עצמי את האבחנה הזו באופן מלא, אבל כיום ההשקפה שלי שונה. בעבר התאמתי לכל הקריטריונים לאבחנה, וגם אז וגם כיום אני מכירה בקשיים שגרמתי לעצמי ולאחרים. במילים אחרות, כלפי חוץ, הייתי מקרה קלאסי של הפרעת אישיות גבולית. בהווה, אני לא מתאימה לקריטריונים לאבחנה הזו; עם זאת, מבחינתם של שירותי בריאות הנפש, האבחנה נשארת. אני עדיין נחשבת לבעלת הפרעת אישיות מכיוון שהגבתי לנסיבות חיי אז בכלים היחידים שעמדו לרשותי. עם השנים, תוך שימוש בכלים היותר מועילים שמצאתי ב-DBT, פרחתי; עם זאת, על הנייר, זה לא המקרה. לפי השיטה הנוכחית, אני אמשיך להחזיק באבחנה של הפרעת אישיות גבולית לשארית חיי אלא אם כן הדרך שבה נקבעות אבחנות במערכת הבריאות תשתנה. על מנת לתחזק את ההחלמה שלי, ולהמשיך הלאה בחיי, עליי לקבל את זה שזה כרגע המצב בשירותי בריאות הנפש בבריטניה. אני עדיין כועסת ופגועה מכך שהתווית הזו, שנושאת עימה סטיגמה, ניתנה לי, אבל אני מזהה ומאפשרת לעצמי לחוות את הרגשות הללו מבלי לפנות להתנהגויות ישנות. יש אירוניה בכך שאני בוחרת להשתמש במיומנויות של DBT כדי לקבל את האבחנה ממנה אני כל כך סולדת. אני לא מחפשת להאשים, כפי שעשיתי בעבר, אף שלעתים קרובות אני תוהה היכן אחריות מתחילה ונגמרת. עם זאת, אני מקבלת על עצמי את מלוא האחריות לעצמי, כמו גם עובדת כל הזמן למען קבלה³.

מצאתי את עצמי מתויגת ע"י אנשי מקצוע רבים; בגלל האבחנה, כמה אנשי מקצוע הניחו שאני בהכרח מרגישה או מתנהגת באופן מסוים. למדתי לסבול את הגישה הזו באופן הרבה יותר יעיל מבעבר, אף שזה עדיין מרגיז אותי. עם זאת, אני כיום "בעלת הבית" של הכעס שלי, של התסכול שלי, ושל העצבות שלי; אני לא אומרת "גרמת לי לכעוס" אלא "אני מרגישה כעס". זה מחזיר אליי את השליטה. אני מבינה שאני לא יכולה לשנות את איך שאחרים מגיבים, אבל אני יכולה להשפיע על התגובה שלהם. אני גם יכולה לשנות את האופן שבו אני תופסת את התגובות. "אין זו אשמתי, אולם הדבר באחריותי"⁴ זה משהו שאני מזכירה לעצמי מדי יום. יש אירוניה נוספת. אני עובדת קשה ביותר על לקבל את עצמי, את העבר שלי, ואת החוויות שלי, אבל לעתים קרובות אני מוצאת שאנשי מקצוע אינם מקבלים את זה שהחלמה מטראומה היא אפשרית. אנשי מקצוע חייבים להאמין בהתכנותה של ההחלמה על מנת לתת השראה לאלו שצריכים לעשות את העבודה הקשה של השינוי.

תחילת דרכי ב-DBT

בתחילת דרכי ב-DBT, הייתי במשבר תמידי. הצלחתי לתפקד נטולת משברים לזמן מה, בעיקר הודות לטיפול קבוצתי קודם שהייתי בו בקהילה טיפולית, אך מעדתי וחזרתי לפגוע בעצמי. הקהילה הטיפולית איפשרה לי לזהות שמחשבות ורגשות אינם עובדות, אבל היא לא סיפקה לי את המיומנויות הנדרשות על מנת להמשיך בהחלמה שלי. כשהופניתי ל-DBT איפשרתי לעצמי להתמסר לדפוסי חשיבה ישנים: הנסיון לשכנע את הסובבים שאני חולת נפש וש(בסתר) אני רוצה להיות מאושפזת. האמת הייתה שפשוט לא רציתי את נטל האחריות שהחיים מביאים איתם. על אף שהפגיעה העצמית שלי הייתה מסכנת חיים, לא רציתי למות (אם כי אני יודעת שהרבה מאלה שפוגעים בעצמם כן רוצים). כשנשאלתי ישירות לגבי המניעים שלי, לא הכחשתי כוונות אובדניות - איפשרתי לאנשים להניח שאני רוצה למות. כפי שאני ראיתי זאת, הכרה גלויה בכך שאני לא רוצה למות משמעותה שאינני ראויה לעזרה או לתמיכה. על אף שסבלתי מדכאון ומחרדה, כל הזמן החמרתי את מצבי. התגובות שלי למצב הנפשי והרגשי שלי רק הנציחו את הקשיים שחוויתי והביאו להזנחת הבעיות שמתחת לפני השטח. על אף שסבלתי ממצוקה סביב חוויות העבר שלי, לא התאפשר לי לקבל עזרה עבור המצוקה הזו. המוקד הטיפולי היה על שמירת הבטחון הפיזי שלי. דפוס ההתנהגות הזה התחיל בגיל 14; נכנסתי ל-DBT כשהייתי בת 31.

לקהילה הטיפולית היתה גם תוצאה בלתי רצויה. כשהקהילה הטיפולית לימדה אותי לקחת אחריות על עצמי ועל ההתנהגות שלי, גם כאשר היא הייתה הרסנית, לקחתי אחריות גם על הרגשות של כל שאר האנשים. הערך העצמי והבטחון העצמי שלי עדיין היו בגדר לא קיימים, ועדיין נאבקתי קשות עם הבעת הרצונות שלי והמשכתי לאפשר לאחרים לנצל אותי. מה שהייתי צריכה זה שיטות ומיומנויות שיהיו ברורות מאוד - סט של חוקים ספציפיים שאוכל לעקוב אחריהם - אבל לא זיהיתי זאת בגלל שהרי כבר השלמתי טיפול קבוצתי; אני כבר "נרפאתי". כל מה שעברתי בזמן ההידרדרות הנוכחית שלי, כך הצהרתי, היה "מזויף"; אני "העמדתי פנים", אני "לא הייתי במצוקה" ו"לא הגיעה לי עזרה". אף שלעתים קרובות לא הייתי כנה לחלוטין בנוגע למניעים שלי לפגיעה עצמית, הייתי בכנות במצוקה. הייתי נואשת לתיקוף מאחרים, מבלי לדעת איך לתקף את עצמי. קראתי לעצמי "מחפשת תשומת לב", ועל פניו די שמחתי והרגשתי בנוח לכנות את עצמי כך. הדימוי העצמי השלילי שלי לא השתנה כלל, ושוב תרם להתנהגויות שלי.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

כשהתחלתי DBT, הרגשתי מלאת מוטיבציה לתהליך. הייתה לי התחלה קשה עם המטפלת הפרטנית שלי, אבל זה נפתר הודות ליכולת שלה לזהות במהירות היכן היה לי קשה. הייתי במגננה והרגשתי שלא מבינים אותי; המטפלת שלי לא חששה לאתגר אותי ולהציב גבולות ברורים באופן מיידי. היא קבעה שאנחנו צוות, בעוד שאני הייתי רגילה להיות ה"בוס". זה נעשה ברור שאני לא מכתיבה את הפגישות; לא ניתן יהיה "לשחק משחקים" ללא השלכות ואם ארצה להישאר בטיפול, אצטרך לציית לחוקים. בהתחלה, היה לי קשה לקבל זאת; באחת מהפגישות הממש ראשונות שלנו, יצאתי מהחדר. זה נעשה במחאה על תרגיל שהיא רצתה שאבצע, שכלל התבוננות בפרח. הסתכלתי על הפרח וחשבתי שזה מגוחך. בדיעבד למעשה הייתי נבוכה והתקשיתי להתמודד עם החשיפה⁵ שהדבר גרם לי. לאחר שיצאתי מהחדר, המטפלת שלי כתבה לי מכתב, וזה נעשה באופן כזה שהפיג את המתח שבו הייתי באופן מיידי - זה היה מכתב די אישי, והוא הכיל את הפרח מהפגישה, לאחר שהיא ייבשה אותו. ייבוש הפרח ושליחתו אליי גרמו לי לצחוק, והערכתי את המטפלת שלי על תעוזתה ועל הסיכון שלקחה.

למרות שבתחילת הטיפול חשתי מוטיבציה לתהליך, לא ידעתי בדיוק מה צפוי להידרש ממני במהלכו. ידעתי שזה טיפול, ושזה טיפול שבמקור מיועד למטופלים שמאובחנים עם הפרעת אישיות גבולית. כמו בכל טיפול, המטופל צריך להיות פעיל ומעורב. היו לי כמה פגישות בשלב הקדם-טיפול, שאני מאמינה שנועדו לבחון את המוטיבציה שלי. הפגישות הללו גם התוו כמה כללים וציפיות בשבילי כשהצטרפתי לקבוצה.

בדיעבד אני חושבת שזה יכול היה להיות מועיל אם המטפלת שלי הייתה מבהירה טוב יותר שהשתתפות ב-DBT תדרוש ממני לשים בצד את הטיפול בטראומה שלי כדי להשתתף בתוכנית. כמשתתפים בתוכנית, נתבקשנו להשלים עם הטראומה שחווינו וגם אולי להשלים עם זה שייתכן שתמיד נחיה חיים שכוללים רמה מסוימת של כאב רגשי. להכיר בזה היה קשה וכואב נורא. לשם התמודדות עם מטופלים שלעתים קרובות חוו מספר אירועים טראומטיים משני-חיים, דרושים מטפלים שמסוגלים להיות פתוחים וישירים בנוגע לתוכנית, ושמבינים שסומכים עליהם עם רגשות של מטופלים פגיעים מאוד וכן את האתגרים שאיתם המטופלים צפויים להתמודד במהלך הטיפול.

הרהורים על לימוד מיומנויות ה - DBT

בתחילה, תפסתי את ה-DBT כנוקשה - פס יצור המייצר מידה אחת המיועדת להתאים לכולם - והעברתי די הרבה זמן במאבק עם התפיסה הזו. לא הצלחתי להביע במילים את התסכול שלי באופן יעיל, ובמקום זאת נעשיתי כועסת, כך שבסופו של דבר תאמתי למה שהאמנתי שאחרים חושבים עליי. התחלתי להאמין למסרים ששמעתי מאחרים לגביי - שאני בלתי ניתנת לטיפול, חסרת תקנה, "שבורה", מניפולטיבית, מחפשת תשומת לב ואפילו מסוכנת. בדיעבד זאת אחת הסיבות שבגללן DBT התאים לי. לא רק שנדרשו לי זמן, סבלנות ותיקוף כדי לסייע לי להשתקם מההתחלה הקשה של חיי, אלא שגם הייתי צריכה להתחיל להשתקם מהגישות ומהיחס שספגתי בשנות העשרה שלי ובחיי כבוגרת.

במהלך התקופה שלי בטיפול הקבוצתי הגעתי להבנה שבמובן מסוים צדקתי כשחשבתי שמדובר בפס יצור אחיד, אבל גם שנקודת המבט שלי הייתה מאוד מוגבלת. אם מיומנות מסוימת לא עבדה בשבילי, היו אחרות שאליהן יכולתי לפנות. בהתחלה ראיתי את ה-DBT כדבר מאוחד, או יחיד; במהרה הגעתי לראות את ה-DBT כמשהו שבמובן מסוים מורכב מהרבה חלקים ואלמנטים שונים, חלקם בולטים וגלויים, חלקם סמויים יותר; ואני עדיין חושבת כך כיום. ייתכן שאני אבין ואשתמש במיומנות מסוימת באופן מסוים, ואדם אחר יעשה זאת באופן אחר. וזה היופי שבהשתתפות בקבוצה. עם זאת, אני מרגישה שהגעתי למסקנה הזו לבד. אולי בגלל החוויות שלי בקהילה הטיפולית, הייתי מסוגלת לסבול עמדות וסיטואציות מסוימות על מנת להרוויח מה שיכולתי מקבוצה; ועבורי זה היה חלק משמעותי ביותר בטיפול. עם זאת, ראיתי אחרים שלא היו מסוגלים להבין שעצם ההשתתפות בקבוצה, וההתמודדות עם קונפליקטים בדרך אחרת, הן למעשה חלק מהחוויה הטיפולית. זה מזכיר לי את המחשבה הראשונית שלי - "אם אדבר על העבר שלי, אני אחלים". טיפול הוא כל כך הרבה יותר מזה.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

אני מרגישה שסט המיומנויות של DBT מהוות בערך 50% מהטיפול; ה-50% הנותרים הם חווית הקבוצה ומערכת היחסים עם המטפל הפרטני. הייתי מודעת לזה כל הזמן, בעיקר מפני שחוויתי טיפול קבוצתי בעבר. אולם, התחושה שלי היא שקשה להעביר את הקונספט הזה למשתתפים אחרים בקבוצה וזה לא משהו שהודגש לעתים קרובות. לעתים קרובות שמעתי, "אני לא הולך לקבוצות, אני חרדתי מדי". זו בדיוק הסיבה שבגללה אותו אדם צריך להגיע לקבוצה, אבל קשה להסביר ולהבין את זה כשאתה הוא האדם שסובל מחרדה. עבורי, ללמוד דקויות ו"תשדורות" חברתיות שונות ולזהות את דפוסי החשיבה והרגשות שלי בזמן שאני עם אחרים היה חלק חשוב ביותר בלמידה שלי. התחלתי לראות שזה נכון גם לאחרים, אף כשהם לא זיהו זאת בעצמם.

הכלל שנוגע לדיונים בנושא פגיעה עצמית: יתרונות וחסרונות

מכיוון שכבר היה לי נסיון בטיפול קבוצתי, כבר התחלתי ללמוד לדבר בפתיחות על הסיבות שבגללן פגעתי בעצמי. זה היה אחד ההיבטים החשובים ביותר בהחלמה שלי. כשלא הייתי כנה לגבי הסיבות שלי הייתי בודדה מאוד, והצורך לתחזק את העמדת הפנים רק הוסיף עוד לחרדה שכבר הייתה לי. רציתי שיראו בי חולת נפש, כמו גם להיות "הכי טובה" בפגיעה עצמית. הייתי מוכנה להרחיק לכת כדי לקבל את התיקוף לו הזדקקתי נואשות. מכיוון שב-DBT יש התמקדות בתיקוף ובהכרה בכך שייתכן שחברי הקבוצה גדלו בסביבה בלתי מתקפת, זה עזר מיידית. זה איפשר לי לדבר בקבוצה בפתיחות על התכלית (הפונקציה) של ההתנהגויות שלי; וזה שיכולתי לעשות זאת גם עזר לאחרים להתוודות ולהכיר בכך שלפעמים הם מחפשים תשומת לב, או נהנים מה"דרמה" של התנהגויות מסוימות. יש תחושה של הקלה ושחרור באפשרות לדבר על נושאים שנויים במחלוקת בסביבה שבה אלה שמקשיבים עושים זאת ללא שיפוטיות; רבים מהם חוו את אותם הדברים. רבים מאלה שהאזינו לדבריי פתאום אמרו, "גם אצלי זה ככה". אני זוכרת את ההקלה, אך גם את הפחד, על פניהם. במשך כל התקופה שלי בקבוצה, אני הייתי זאת שהתייחסה לנושא המורכב הזה. ייתכן שהמנחים לא היו צריכים להתייחס לנושא כי אני כבר עשיתי זאת, אבל אני מאמינה שזה טוב שאנשים ידעו שהם יכולים לדבר על זה.

אני גם מאמינה שאין זה נכון שמטופלים יפרטו את הדרכים שבהן הם פגעו בעצמם, ושהשמטת אופן הביצוע היא אחד המאפיינים החשובים ביותר של קבוצת DBT. אני לחלוטין מבינה ומסכימה עם הסיבות לכך. הפקתי הנאה מסוימת מלדבר על מה שיכולתי לעולל לעצמי, וזה יכול להפוך לתחרותי; לעתים, הייתי מאדירה את ההתנהגויות שלי. בנוסף, קרה ש"קיבלתי רעיונות" מסיפורים של אחרים, ושאחרים קיבלו משלי. מנסיוני, אני מאמינה שזה יעיל לקיים שיחה בנושא הזה. זה מרכיב חשוב במסע של ההיכרות שלנו עם עצמנו וזה גם יכול להיות מועיל עבור מטפלים לראות את האופן שבו מטופלים מגיבים לשיח בנושא הזה. זה מאפשר דיון - למה אנחנו אוהבים לדבר על זה? מה אנחנו מקבלים מכך? החלק הזה בטיפול היה חיוני בשבילי ובשביל ההחלמה שלי; אם לא היה מתאפשר לי להתבונן בדברים האלה, אני לא חושבת שהייתי מגיעה לאן שאני כיום.

לימוד המיומנויות

לאחר שנלמדו, המיומנויות נראות די פשוטות; אך בהתחלה הן נראות מורכבות, זרות וקשות לתפיסה. אלה שמלמדים אותן צריכים להנגיש באופן ברור את המטרות של מיומנויות מסוימות, כמו גם את אופן השימוש בהן. מטופל עם אינטליגנציה נמוכה עלול להתקשות בהבנת כמה מהמיומנויות המאתגרות יותר אם הן לא יוסברו לו באופן פשוט וברור. מנסיוני רוב האנשים מתקשים בתפיסת המיומנות "קבלה רדיקלית"⁶; שנים נאבקתי ברעיון של קבלה כי זה מרגיש כאילו זה משהו שאי אפשר להסביר, רק לחוות. למדתי והשלמתי עם זה שיש דברים שאפשר רק לחוות ולא להסביר, אבל הרעיון הפשוט של "קבלה" היה די מתסכל. בהתחשב בכך, חשוב לקחת בחשבון שישנם אנשים שאולי יתקשו להבין את מה שלנו נראה פשוט וברור. מטפלים צריכים להיות מסוגלים לא רק להעביר את המידע אלא גם ללמד אותו באופן שיתאים לאדם שמקבל את הטיפול. אני זכיתי במטפלת שהעבירה את הטיפול באופן שהיה מובן לי, ואני אסירת תודה על כך.

ללמוד איך לנהל את תגובותי מלכתחילה באמצעות יחידות הלימוד (המודולות) של יעילות בין אישית שינה את חיי. לפני כן, תגובותיי המקוריות היו מובילות להסלמה והקצנה של התגובות הבאות, שבתורן היו משפיעות עוד יותר לרעה על היעילות הבין אישית שלי. ממיומנות ה-DEARMAN⁷ הרווחתי הכי הרבה. היא איפשרה לי להעביר את המסר שרציתי לפי השלבים, מבלי להפוך לווכחנית או מתוסכלת או לוותר על המסר מראש; בשבילי, ערכה של המיומנות הזאת לא יסולא בפז. גם התחלתי ללמוד איך לתקף את המחשבות והרגשות שלי באמצעות שימוש ב-DEARMAN. בתחילה, כשנראה היה שיישום המיומנויות לא צלח, הייתי מאבדת תקווה; אחרי תקופה, למדתי להתאזר בסבלנות, נתתי לעצמי זמן להיזכר במיומנות ה-DEARMAN, ועברתי אותה צעד אחר צעד. עם זאת, זה עדיין יכול להיות מתסכל כשעל אף המאמץ שלי להשתמש במיומנויות האנשים שאיתם אני מתקשרת לא מגיבים לכך כמתוכנן. אך לאחר שהשלמתי סבבים רבים כל כך של DBT, למדתי איך המיומנויות פועלות יחד. התסכול פוחת כשאני מקבלת את זה שעשיתי כל שביכולתי באמצעות עמידות במצוקה⁸, קשיבות⁹, וויסות רגשי¹⁰. אם קורה שעל אף מאמציי מערכת יחסים מסוימת נשארת רצופת קשיים, אני יכולה גם להשתמש במיומנות של סיום מערכות יחסים¹¹ - והלא מהי המהות של סיום קשר ופרידה אם לא קבלה.

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

בהתחלה, קשיבות הייתה המיומנות שהכי פחות אהבתי. עם זאת, למדתי שזה היה בגלל שהגעתי מראש עם גישה שיפוטית כלפיה. האמנתי שקשיבות הייתה פשוט "להתבונן בצימוק שאת מחזיקה בידך"¹². לרוב הרגשתי נבוכה מאוד במהלך תרגולי קשיבות, אבל לעבור אותם היה יעיל ביותר עבורי; אם אני יכולה לשרוד את המבוכה ואי הנוחות הנוראים שנבעו מהשמעת קולות לאדם שלצידי אני יכולה לשרוד כמעט כל דבר! היכולת לשהות בתוך התחושות הללו היתה עדות ישירה לכך שתחושות קשות ניתנות להכלה. על אף שכעת אני מרגישה שיש לי הבנה ברורה של סוג התרגול הזה, זה לא תמיד היה כך, כפי שהודגם בעוצמה כשהמטפלת שלי נתנה לי את הפרח. אני גם מעריכה עד כמה תרגולים כאלה הם חשיפה עבור המטפל; זה דורש אומץ לעשות אותם בקבוצה של אנשים רגישים מאוד. אני בדרך כלל משתדלת לתרגל איזושהי קשיבות על בסיס יומיומי; זה יכול להיות לאכול באופן קשוב, להיות מודעת לרגע הנוכחי, ואפילו להיות פזורת דעת לחלוטין באופן קשוב! כיום אני מסוגלת לזהות איך המודולות והמיומנויות עובדות יחד ומשלימות זו את זו. בהתחלה, הן היו ישויות נפרדות ושונות זו מזו; כיום, בכל פעם שאני חוזרת על מודולה, אני מצליחה להפיק ממנה דבר מה חדש ומתבוננת בה אחרת.

החוויות שלי כ"עמיתה מומחית"

השלמתי שני סבבים של יחידות הלימוד (המודולות) של DBT כמטופלת, שלאחריהם למזלי זכיתי להישאר לתקופה נוספת בתור "עמיתה מומחית"¹³; המשמעות היא שיכולתי להשלים שני סבבים נוספים של המודולות. בעת ההיא, לא הבנתי שזו היתה פריווילגיה להמשיך ולהגיע לקבוצה; ראיתי את תפקידי בקבוצה כמסייעת לאחרים בחיזוק הקבלה העצמית שלהם. על אף שאני מאמינה שזה אכן מה שעשיתי עם כמה מחברי הקבוצה, ההזדמנות לחיזוק והטמעה נוספת של המיומנויות בעבורי הייתה מבורכת מאוד. בעוד שלמדתי הרבה עבור עצמי ויכולתי לתמוך באחרים, מהות התפקיד שלי כעמיתה מומחית היה חדש לי לחלוטין. זה הרגיש לא ברור, ולעתים קרובות הרגשתי מבודדת; לא הייתה לי גישה למטפל, וכן לא הייתי חלק מקבוצת העמיתים. הייתי העמיתה המומחית היחידה בתקופה ההיא; לא הייתי חלק מהקבוצה, ולא הייתי חלק מהצוות. עוד יותר מבלבל היה שחלק מהפסיכולוגים סברו שאני אמורה לקבל תשלום עבור הזמן שלי. הנסיון שלי כעמיתה מומחית שכנע אותי שיש פוטנציאל לתפקיד הזה בקבוצה; קיומו של אדם בקבוצה שמבין מנסיון אישי איך זה מרגיש להיות בתחילת הטיפול ובעיצומו של המאבק יכול להועיל לחברים החדשים בקבוצה. עם זאת, תפקידים כאלה דורשים מטרה ומבנה ברורים וכן הזדמנות לקבל תמיכה ופידבק מהצוות בנושא בעיות שעלולות להתעורר במסגרת התפקיד.

החוויות שלי בטיפול הפרטני

בעבר, הגעתי להכרה בכך שרוב הפגיעות העצמיות שלי נעשו על מנת לזכות בתמיכה מהסביבה, על כן תייגתי את עצמי כ"מחפשת תשומת לב". אבל היה קל יותר להכיר בכך לאחר שחלף זמן מה מאירוע הפגיעה עצמו. לדבר על זה תוך כדי שזה קורה, או אפילו מיד אחרי בטיפול הפרטני, היה קשה להפליא. תמיד הכחשתי שמדובר ברצון להשיג תשומת לב, וטענתי שהסיבה היא אחרת. זה היה מועיל עבורי אם המטפלת שלי הייתה יותר אסרטיבית איתי. אני מבינה שעבור מטפלים רבים, להיות אסרטיביים עם המטופלים שלהם זו משימה מורכבת. כמטופלת, נהגתי להפוך כל דבר לעימות, לעתים קרובות ראיתי דברים באופן מעוות, פירשתי סיטואציות באופן שגוי ורציתי "לשלוט" בסיטואציה, כך שההתמודדות איתי לא הייתה עניין פשוט.

הפרשנות השגויה הזו של הסיטואציות - כולל שפת גוף, מה שנאמר לי, ואפילו נסיון "לקרוא מחשבות" - היוותה אז, ולפעמים גם כיום, בעיה רצינית עבורי. הנטיה להניח הנחות הביאה להרבה מההתנהגויות הבעייתיות שלי - פגיעה עצמית, שימוש לרעה בחומרים, ואי לקיחת אחריות על הרגשות שלי. הבעיה עם האחרון במיוחד היא שמעולם לא באמת ידעתי מה אני רוצה שאחרים יעשו, וגם לא הבנתי שאני לא יודעת. אנשים לרוב הרימו ידיים, או התנצלו (לרוב בנסיון לרצות אותי, או בגלל שמבלי להתכוון הפעלתי עליהם מניפולציות כדי לגרום להם להאמין שהם שגו). שתי התוצאות הללו תמכו באמונה המקורית שלי ש"כולם שונאים אותי" ו/או ש"צדקתי". הייתי צריכה שמי שעובד איתי לא יישאב לתוך הדרישות שלי, שיאתגר את ההתנהגויות שלי באופן לא-שיפוטי, ושיישאר ממוקד בסיטואציה. הייתי צריכה גם שאותו אדם יסביר לי מה מתרחש ולמה הוא עושה את מה שהוא עושה. אני לא מרגישה שחוויתי את זה לגמרי; הגעתי למסקנות משלי לגבי הסיבה שבגללה המטפלות שלי עשו דברים שעשו. אני לא יודעת האם אני צודקת, אבל ההתבוננות הזו עזרה לי להבין את עצמי טוב יותר.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

ביצוע אנליזת שרשרת היה מתסכל עבורי. לעתים קרובות לא הצלחתי לתפוס מה היו גורמי הפגיעות¹⁴, או מה הם היו "אמורים" להיות. הטריגר יכול היה להיות אירוע חיצוני, אך לעתים קרובות לא יכולתי להצביע על אירוע כזה. לעתים קרובות זה הוביל לדיונים ארוכים ולחיפוש שלי אחר משהו שאולי לא היה שם. בדיעבד אני מבינה שהסיטואציה שהתרחשה לא משנה כשמסתכלים על התמונה הגדולה; ייתכן שארגיש כעס, למשל, אבל את הכעס יש להכיל. אולי היה מועיל יותר פשוט להתמקד ברגש ולעבוד על התגובה שלי לרגש הזה. על אף שלא חוויתי זאת בטיפול שלי, אני מסוגלת לזהות שזה יעזור לי בהתקדמות שלי.

מהנסיון שלי, כשאדם סובל מהפרעת אישיות גבולית, נוטים להזניח בעיות נפשיות אחרות שלו, כמו דכאון וחרדה. בשבילי, דכאון וחרדה הם כמעט משתקים. ללא ההתנהגויות הישנות שיסיחו את דעתי מהמצבים הללו, אני חווה את הדכאון והחרדה במלואם. אני נעשית חסרת אנרגיה וחסרת תקווה, ומפסיק להיות לי אכפת. אני נעשית פרנואידית וניהיליסטית. כיום אני כבר לא מחמירה את המצב, אבל גם המצב הקיים גורם לי מצוקה. בגלל שבעבר נקטתי בהתנהגויות של שידור מצוקה, לעתים קרובות המצבים הדכאוניים שאני חווה זוכים להתעלמות. החרדה שאני חווה משאירה אותי במצב תמידי של דריכות יתר לסביבה. אני מנסה - תוך שאני זוכרת במקביל שלא ניתן לאלץ קבלה - לקבל את זה שייתכן שהדכאון והחרדה לעולם לא ייעלמו. אני עדיין מרגישה חוסר תיקוף ע"י כמה מטפלים בנוגע לדכאון ולחרדה; אני יכולה לתרגל את המיומנויות שלי בכל הזדמנות, ועדיין להרגיש בדכאון ובחרדה. זה כואב ומתיש. הנסיון שלי הביא אותי להאמין שמטפלים צריכים תמיד לזכור שהמטופל הוא לא רק תווית, או אוסף תוויות. אפשר שהמטופל מתמודד עם יותר מהפרעת נפש אחת, בדיוק כפי שלאדם יכולות להיות שתי עצמות שבורות בו זמנית. לפעמים, עצמות זהות יכולות להישבר במקומות שונים באותו גוף, מה שאומר שאותו טיפול יעבוד בשני המקרים; עם זאת, ייתכן שהעצמות שיישברו שונות במהותן, ואז נדרש טיפול שונה לכל אחת מהן. זה גם המקרה כשמדובר במוח ובתודעה.

במהלך התקופה שלי ב-DBT, היו לי שתי מטפלות פרטניות. זה היה מצער שהראשונה נאלצה לעזוב בגלל מחלה. עם זאת, במהלך השנתיים שבהן הייתי בטיפול הקבוצתי (שנה אחת כמטופלת, שנה אחת כעמיתה מומחית), ראיתי מטפלים רבים שבאו והלכו. הבנתי שזה כי למטפלים לא ניתנה אפשרות מספקת להקדיש את זמנם ולהתמקד בקבוצת ה-DBT. המטפלים היו אחים או עובדים סוציאליים מתחום בריאות הנפש. הקבוצה היתה אמורה להיות רב-מקצועית ולכלול פסיכולוגים ועובדים מתחום בריאות הנפש. כשהקבוצה הגיעה אל סיומה, כבר היו שלושה פסיכולוגים שניהלו את הקבוצה, ובדעיכתה הקבוצה הפכה לחלק מהסטטיסטיקה העגומה. אני מבינה שתכניות רבות מסתיימות עקב מחסור בתמיכה מהארגון שיאפשר להן להימשך. זה היה המצב במקרה של הקבוצה שבה אני הייתי.

מחשבותיי בנושא ייעוץ טלפוני

לחברי הקבוצה שלנו לא הייתה גישה לייעוץ טלפוני^{​​​​​​​15}. מכיוון שתוכנית ה-DBT בה הייתי לא הציעה יעוץ טלפוני, אני לא יכולה להביע דעה בהתבסס על ניסיון אישי. אני יכולה לראות ייעוץ טלפוני ודאי היה צריך להיות מנוהל בזהירות רבה ושהגבולות היו צריכים להיות מוסברים בזהירות רבה. צריכים להיות כללים ברורים בנוגע למה שמצופה גם מהמטופל וגם מהמטפל כשנעשה שימוש בייעוץ טלפוני.

אחרי DBT

חייתי חיים של טראומה; טראומה שנגרמה ע"י אחרים וטראומה שנגרמה על ידי. חזרתי על דפוסים וניסיתי לשכנע אחרים ואת עצמי שאני חולת נפש. את האחרון עשיתי בגלל הראשון. למדתי שבסופו של דבר רק אני יכולה לקבוע את העתיד שלי. נדרשה לי תמיכה כדי לעשות זאת, וייתכן שתידרש לי תמיכה נוספת גם בעתיד.

כשהתחלתי DBT, הייתי לקראת סוף לימודי תואר בפסיכולוגיה. אכן סיימתי אותו, בציונים טובים. כמו כן עשיתי תואר שני בייעוץ. מרצוני החופשי, לפני מעל שנה הפסקתי לחלוטין להנות מהטבות שלהן הייתי זכאית מהמדינה ואני עובדת במשרה מלאה. אני עובדת כמנטורית באוניברסיטה, תומכת בסטודנטים עם בעיות נפשיות, לקויות למידה ו/או הפרעות מהספקטרום האוטיסטי. כמו כן אני עובדת ביחידת גמילה ושיקום מתלות בסמים ובאלכוהול. התחתנתי עם בן זוגי מזה 7 שנים ב-2016 ולא מזמן עברתי את מבחני הרישוי בנהיגה, מה שהיה הישג אדיר עבורי. לפני כן, לא הייתי כשירה לנהיגה. הייתי מכורה לסמים ואלכוהול ומעורבת ביותר מדי התנהגויות מסוכנות ואימפולסיביות.

DBT הכין אותי לחיים ללא טראומה ודרמה. הוא איפשר לי לקום מהמיטה כל בוקר, לדבוק בשגרת יומי, לתרום לחברה ולקחת אחריות על עצמי, על המעשים שלי, ועל ההשפעה שאולי יש לי על אחרים. מה ש-DBT לא עשה זה לפתור את הטראומה שחוויתי. על אף שאני חושבת יותר מתוך האני הנבון^{​​​​​​​16}, לעתים קרובות אני מרגישה שהרגשות שלי נותרו ללא שינוי; אני פשוט לא מחמירה את המצב. אני מוצאת שאני פועלת ביעילות רבה ברוב התחומים בחיי. אני מסוגלת לתקשר כשצריך, ולהביע את הצרכים והרצונות שלי באופן יעיל. עם זאת, אני עדיין נאבקת בהבעת הרגשות שלי. אני יכולה לזהות רגש שלילי כשאני חווה אותו, אבל לעתים קרובות אני לא מצליחה לקרוא לו בשם. כשאני מהרהרת בדבר, אני מנסה ליישם קבלה - אני משלימה עם זה שייתכן שתמיד אחווה קשיים בעקבות הטראומה שעברתי, ושיש רגשות שאני פשוט לא יכולה לתת להם שם. יש בי תקווה שזה ישתנה, אבל אני תוהה האם זה משנה. קבלת המתרחש ברגע הזה זה מה שמאפשר לי לחיות את חיי.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

התמזל מזלי להיות מטופלת באופן פרטני בערך שנה לאחר שסיימתי את תוכנית ה-DBT. הטיפול הזה נקטע באיבו, וזה קשה, אבל אני מסוגלת להתמודד עם זה באופן יעיל. אני מרגישה שהמשך טיפול ותמיכה במהלך התקופה שאחרי ה-DBT היה עוזר. לעתים קרובות אני מרגישה שאני זקוקה ל"תיבת תהודה" - מישהו שיקשיב, יבין, יתקף, ולא ישפוט את החוויה הפנימית שלי; לפעמים, אני צריכה להיות מוחזקת רגשית ע"י מישהו חזק ממני. אני מקבלת את זה שזה לא המצב עבורי כרגע, ואני אמשיך לנסות ולשפר את עצמי ואת מצבי כמיטב יכולתי עם הכלים שעומדים לרשותי. באופן כללי, אני מרוצה.

סיכום

האם הייתי ממליצה על DBT? בהחלט. אני לא בטוחה שמישהו יכול להיות מוכן להבנות הכואבות שעלולות לעלות מתוך הטיפול; בעיניי, זו ברכה וקללה גם יחד. אני חיה את חיי ביעילות רבה משמעותית, אבל אני עדיין במאבק. אני תורמת לחברה ולעצמי, אבל טרם מצאתי שלווה. אחרי שסיימתי DBT, לא קיבלתי טיפול לטראומה שלי, שאני מרגישה שהיה עשוי להיות מועיל עבורי. אני מבינה את המגבלות של מערכת הבריאות הציבורית - את רשימות ההמתנה שלה, את המחסור בכוח אדם. מה שאני כבר לא עושה זה להעמיד את עצמי במצבים מסוכנים כדי לקבל את השירות הזה. ינואר 2018 מסמן עבורי שחלפו שנתיים ללא פגיעות עצמיות. לפני שנה הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי אפיזודה דכאונית מבלי לפנות להתנהגויות העבר. לא מזמן, לאחר תכנון ובשיתוף פעולה, שוחררתי באופן רשמי מהמעקב הפסיכיאטרי בקהילה. זו הפעם הראשונה בחיי שבה אני לחלוטין לא תלויה בשום סוג של שירות. בשבילי, העובדות מדברות בעד עצמן - DBT עובד.

הערות

1. אנליזת שרשרת: אנליזת שרשרת (או אנליזה פונקציונאלית) הינה טכניקת CBT העוסקת בהתבוננות מדוקדקת על התנהגות מטרה – התנהגות שהיא מושא לשינוי באמצעות הטיפול, כמו פגיעה עצמית למשל. באנליזה, המטפל והמטופל טורחים על הבניית האירוע, שלב אחר שלב, תוך התבוננות באירועים, רגשות, מחשבות, דחפים, התנהגויות ותוצאות. האנליזה היא כלי מרכזי בטיפול הפרטני, אשר מניב תובנה לגבי דינמיקה של אירוע והגורמים השולטים בו. לאחר אנליזת השרשרת, המטפל מנחה את המטופל למצוא ולתרגל מיומנויות רלוונטיות להתמודדות יעילה עם הרגשות, המחשבות והדחפים.
    
2. תיקוף: פעולה אקטיבית של מתן תוקף לרגש, מחשבה, דחף או התנהגות בהתאם לשש רמות תיקוף אותן המשיגה לינהן.
    
3. קבלה: קבלה היא קוטב אחד בדיאלקטיקת הבסיס: קבלה-שינוי. הקוטב של הקבלה שואב את השראתו מעולם הזן/בודהיזם. חשוב לציין שאין מדובר בקבלה במובן של הסכמה, אלא של השלמה; "כך וכך קרה... זוהי עובדה מוגמרת" או "אלו הם פני הדברים, בין שרצינו בכך או לא".
    
4. אין זו אשמתי, אולם הדבר באחריותי: זוהי למעשה אחת משמונה הנחות היסוד של ה-DBT. ההנחה מדגישה דיאלקטיקה ומורכבות. הגם שהמטופל לא אשם בבעייתו, זוהי משימתו ואחריותו לשנות את מצבו וגורלו. הנחה זו מעניקה תוקף להיותו קורבן של מצב עניינים שלא היה בשליטתו, אך אינה מעניקה תוקף לייאוש וחידלון, אלא דורשת ממנו מעורבות ומאמץ מתמשך בדרך להחלמה.
    
5. חשיפה: הכוונה היא חשיפה לרגש המעורר בד"כ תגובת בריחה. מנגנון הבריחה מפריע לתגובות הסתגלותיות ומדלדל את חיי הרגש בכך שלא מאפשר לאדם לחוות את מלוא ספקטרום הרגשות בהתאם לנסיבות.
   ​​​​​​​
6. קבלה רדיקלית: קבלה רדיקלית הוא מושג שטבעה מרשה לינהן, המציע לאמץ קבלה של המציאות בעבר ובהווה באשר היא אינה ניתנת לשינוי. זאת ללא קשר לערך עבור הפרט, הנוטה מטבעו "להתווכח" עם המציאות גם במקרים שאין אפשרות לשנותה. קבלה רדיקלית מקלה על תהליכים של התמודדות והחלמה, בעוד שעמדת ויכוח עם מציאות שאינה ניתנת לשינוי מאריכה ויוצרת סבל מתמשך. ​​​​​​​

7. DEARMAN - אלו הם ראשי תיבות של מיומנות בין אישית הנועדה לסייע במצבים של צורך לבקש בקשה או לסרב לבקשה של אחר אם וכאשר יש בכך צורך. המיומנות נדרשת מאחר ופעמים רבות סיטואציות מסוג זה יוצרות חרדה ואז אצל אנשים עם הפרעת ויסות עלולה להיות נטייה להמנע מלבקש עזרה/לסרב או לבקש בסופו של דבר בדרך לא מווסתת ולא יעילה. ראשי התיבות מתארים את השלבים השונים בתהליך: תיאור המצב (Describe), הבעת רגש (Express), הבעת בקשה מפורשת ומפורטת (Assert), עידוד ורתימה (Reinforce), מיקוד במטרה ובסיטואציה (stay Mindful), שידור ביטחון (Appear confident), ניהול משא ומתן (Negotiate).

8. עמידות במצוקה: אשכול מיומנויות הנועד לקבלת רגש עז, במצבים בהם לא ניתן לשנות את המצב וגם לא את הרגש, והמטרה הינה לעבור את האירוע עם כמה שפחות נזק והחמרה נוספת של המצב.

9. קשיבות: קשיבות היא מיומנות הליבה בDBT, כפי שהוגדרה על ידי ג'ון קבט זין: תשומת לב מכוונת לנעשה ברגע זה ללא שיפוטיות. מרשה לינהן מגדירה שלוש מיומנויות "מה" (התבוננות, תיאור, השתתפות) ושלוש מיומנויות "איך" (כל דבר בזמנו, ללא שיפוטיות וביעילות). ה-DBT היה הטיפול הראשון שאימץ את הקשיבות כחלק מטיפול פסיכולוגי.

10. ויסות רגשי: אשכול מיומנויות הנועד לשינוי רגש עז אם וכאשר הוא אינו תואם בסוגו או בעוצמתו את הסיטואציה.

11. מיומנות של סיום מערכת יחסים: מרבית המיומנויות בנושא של יעילות בין אישית עוסקות בשיפור היעילות בתוך מערכת היחסים, אולם כאשר מערכת יחסים מסוימת מהווה טריגר חמור וקבוע להתנהגויות מטרה, והאדם השני אינו בר שיח לתהליך שינוי ולמידה, ייתכן שהדבר היעיל יהיה להתנתק ממערכת היחסים, בהיותה "רעילה" ומזיקה.

12. "להתבונן בצימוק שאת מחזיקה בידך": אחד מתרגילי הקשיבות המוכרים יחסית בציבור הרחב – אכילה קשובה של צימוק הכוללת את החזקתו, התבוננות בטקסטורות ובצבע, תשומת לב לתחושה ביד, לריח, לטעם וכו'. במאמר, מוזכר תרגיל התבוננות זה כסוג של דעה קדומה אודות קשיבות, דעה קדומה המעוררת שיפוטיות וגיחוך – עמדה שקשורה בספקנות לגבי מידת הרצינות והאפקטיביות של רעיון הקשיבות אל מול קשיים וסבל רב ואקוטי בחיי היום יום.

13. "עמיתה מומחית": תפקיד שנוצר עבור המטופלת כאשר התקדמה בטיפול ורצתה לקחת חלק פעיל כמסייעת למטופלים הנמצאים בתחילת התהליך. בחרנו במושג "עמיתה מומחית" לתרגום הביטוי Graduate Facilitator שבמאמר מאחר וזהו שירות מתקדם במערך השיקום בישראל המבקש להיעזר בשירותיו של מתמודד בוגר תהליך משמעותי של שיקום כדי לסייע בטיפול ושיקום של מתמודדים צעירים.

14. גורמי פגיעות: באנליזת השרשרת, גורמי הפגיעות (קבועים כמו רגישות מולדת, או מצביים כמו עייפות או אינטראקציה שלילית שקדמה לאירוע) הם הרקע לאירוע מטרה (כגון פגיעה עצמית), שהוא כשלעצמו אינו מסביר את התנהגות המטרה אך יכול להאיץ אותה.

15. ייעוץ טלפוני: ייעוץ טלפוני הוא טכניקה נדרשת בגישת ה-DBT הנובע מהצורך לאמן את המטופל ולסייע לו בהכללת מיומנויות בחיי היומיום ובמצבי משבר. לאורך השנים, ועם התפתחות הטכנולוגיה, נאסף ידע רב בנושא כיצד יעיל ומומלץ לקיים קשר זה באופן שיהיה יעיל עבור שני הצדדים.

16. האני הנבון: האני הנבון  (WISE MIND)הוא אחד משלושה "מצבי אני" שהמשיגה לינהן. האני הנבון שואב מידע הן מהאני הרגשי והן מהאני ההגיוני, והשילוב שהוא מאפשר גדול מסכום שני החלקים המרכיבים אותו במובן שהוא בסופו של דבר מצביע על כיווני התנהגות יעילים, תקפים ומאוזנים במציאות מורכבת וסוערת. האני הנבון מתואר כמעין יועץ חכם ונבון השוכן בכל אחד מאיתנו, כאשר המיומנות הנדרשת היא למצוא אותו ולהקשיב לו בזמן של מצוקה.