"אני בסדר – אתה בסדר" 2020 – חלק ב: תיאור מקרה1
"הכאב שלי הוא נפשי?!" או "אני חייבת להיפטר מהכאב הזה"
מאת תמר משעול שמעוני
מבוא
בחלקו הראשון של המאמר (משעול, 2020) הוצג מודל טיפולי המבוסס על ספרו של ד"ר תומס א' הריס "אני בסדר – אתה בסדר" (1967), ועל ספר ההמשך שנכתב בשיתוף עם איימי בז'ורק-הריס, "להישאר בסדר" (1985). הגישה המוצגת בספרים אלו מתבססת על ההנחה שכולנו מתמודדים עם תחושה פנימית מכאיבה של "היות לא בסדר", וכי אופני ההתמודדות עם תחושה זו מהווים גורם חשוב בעיצוב חיינו, ועולים לנו במחיר גבוה. אופן העבודה המוצע במודל זה, מבחין בין חלקים שונים של העצמי – ה"ילד", ה"הורה" וה"בוגר" (בראשי תיבות: יה"ב) – ומהווה את אחד הנדבכים הראשונים לתיאוריות ריבוי עצמי. מטרת העבודה הטיפולית היא לפתוח פתח לאפשרות לבחור שוב ושוב לחוות את עצמנו ואת האחר כ"בסדר". אין זה אומר שכל מעשינו, או כל מעשיו של האחר, הם בסדר; משמעות הדברים שביכולתנו לבחור שוב ושוב לראות את עצמנו ואת האחר באופן מיטיב כמכלול, כשלם מורכב – וביכולתנו לצמוח, להתפתח ולהשתנות. בחלקו הראשון של המאמר הוצג כיצד גישה זו יכול לחבר בין טיפול דינאמי, הגל השלישי בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפול בהשראה בודהיסטית וטיפול מבוסס היפנוזה, מיינדפולנס וביופידבק. המאמר הנוכחי מציג תיאור מקרה, שנועד להרחיב ולהמחיש את הגישה המוצעת בחלק א' של המאמר במרחב הטיפולי, וכן את החיבור הפורה בין "אני בסדר – אתה בסדר" לבין טיפול מבוסס היפנוזה, מיינדפולנס וביופידבק.
למען בהירות הקריאה, אני משלבת הסבר קצר בנוגע ליה"ב, להיפנוזה, למיינדפולנס ולביופידבק. התייחסות נוספת להיפנוזה ומיינדפולנס ניתן למצוא במאמר קודם (משעול, 2012).
יה"ב – במודל "אני בסדר – אתה בסדר" מזוהים שלושה מצבי עצמי, המכונים "ילד", "הורה" ו"בוגר". ההבחנה ביניהם מהווה את כלי העבודה המרכזי ב"אני בסדר – אתה בסדר". שניים מהמצבים הם "הקלטות" מהעבר; ה"הורה" מהווה אוסף עצום של הקלטות של אירועים חיצוניים באינטראקציות עם דמויות סמכות מהשנים המוקדמות, כפי שנחוו ופורשו בילדות. ה"ילד" מהווה אוסף עצום של הקלטות של אירועים פנימיים, ותגובות פנימיות לאירועים החיצוניים. מטבע הדברים ה"ילד" מכיל הרבה רגשות ותחושות גופניות. מצב העצמי השלישי שונה מהשניים האחרים בכך שהוא מחובר להווה; ה"בוגר" מהווה את ה"מחשב" שבתוכנו שאוסף נתונים ומעבד אותם, כאשר הנתונים כוללים את נתוני ה"ילד" וה"הורה" ואת נתוני המציאות. לנוכח ניתוח הנתונים, ה"בוגר" יכול להמליץ על דרכי פעולה בהתנהלות הפנימית, ובהתנהלות בעולם.
היפנוזה – שימוש בדמיון ובכוח הרצון על מנת להשפיע על המחשבות, הרגשות, הגוף וההתנהגות. בתרבות המערבית ההיפנוזה מתבצעת בדרך כלל דרך הרפיה. בכל היפנוזה קיים רכיב של היפנוזה עצמית. היפנוזה עצמית שהאדם לומד לעשות במהלך היום יום, היא כלי רב עוצמה להתמודדות אישית.
מיינדפולנס – להיות "ברגע הזה" עם מרכיביו השונים – המחשבות שלנו, הרגשות, הגוף, ההתנהגות, העולם בחוץ, כולל כל המרכיבים של העולם בחוץ (ציוץ של ציפור, מראה וקול של מכונית חולפת, טעם של מאכל, שיחה עם אדם אחר…). הרגע הזה יכול לכלול מרכיבים נעימים, מרגיעים, מכאיבים – יש כוח בלמידה להיות עם מה שיש כרגע מבלי להיבהל, מתוך קבלה ומודעות לשינוי המתמיד שיש בחיים. בנוסף – כאשר יש כאב גדול מכל סוג שהוא, ניתן ללמוד לנוח במרכיבים הנעימים והמרגיעים של הרגע הזה; וכשמצטברים שוב הכוחות – אפשר לשוב ולהתמודד עם הרגע הזה בצורה מלאה.
ביופידבק – תרגול של כלים המשפיעים על הגופנפש שלנו בעזרת גרפים, אנימציות ומשחקי מחשב, המראים לנו את מצב העוררות ואת "מפת הרגשות" שלנו נכון לאותו רגע. בעזרת חיישנים המצב הפיזיולוגי של האדם נמדד ו"מתורגם" למה שהאדם רואה על המסך. ניתן לשלב עם הביופידבק טכניקות תרגול מגוונות כגון מיינדפולנס, היפנוזה והיפנוזה עצמית, עבודה עם מחשבות ועוד.
ואחרי ההקדמה הזאת – אפשר להגיע לסיפור של נורית.
נורית, בחורה בת 28, הגיעה אלי כאשר היא לא עובדת מזה שנה ולא נמצאת בזוגיות כבר כמה שנים. היא סיפרה שיש לה חברות ומשפחה תומכת. במהלך כמה שנים של חיים עם כאב מתמשך, שלא נמצאה לו סיבה רפואית ברורה, וגם לא "כותרת ברורה" של אבחנה, היא הלכה והגבילה את פעילותה יותר ויותר בכל תחומי חייה. הכאב גם הפריע לה לישון בלילה, ונוצר "מעגל קסמים שלילי" של עייפות, סערה רגשית וכאב. נורית הגיעה אליי בהצהרה: "אני לא מוכנה לחיות עם הכאב הזה!". היא אמרה באופן מאד נחרץ שהיא שמעה על היפנוזה, היא רוצה שאעזור לה להיפטר מהכאב, וזו המטרה היחידה האפשרית. מבחינתה – להיפטר מהכאב היה תנאי בסיסי לצאת לחיים שוב.
בתחילת השיחה הרגשתי ממנה אופטימיות ונחישות. ככל שהשיחה נמשכה נורית נגעה יותר ויותר בקושי שהיא חווה. היא סיפרה ששמעה מרופאים שוב ושוב שהכאב שלה הוא נפשי ו"רק בראש שלה". היא הייתה מבולבלת מאד – כועסת, מתנגדת לקביעה הזו, חושבת שאולי זה נכון, מלאת חרדה, עצב, ורגשות אשמה... ונעה בין כל אלו שוב ושוב בלופים אינסופיים. היא ניסתה מספר טיפולים שבהם הבטיחו לה שתירפא מהכאב, ויצאה בתחושת אכזבה ושבר. נורית סיפרה שהיא בן אדם אופטימי, אבל לראשונה בחייה היא מרגישה שהיא לא יכולה לעזור לעצמה ושאף אחד ושום כלי לא יכולים לעזור לה. היא בחיים לא "תצא מזה". היא פרצה בבכי ואמרה שהיא לא מוכנה לוותר. היא תיאבק עד שהיא תיפטר מהכאב ותחזור להיות היא עצמה. הרגשתי את המאבק בתוכה, בין נורית נחושה ולוחמת לבין נורית מיואשת וחסרת אונים.
כבר בטלפון ובשיחה הראשונה פנים אל פנים, הצגתי באופן מאוד ברור את האופנים שאני יכולה לעזור לה בהם, את המגבלות, ואת הראייה שלי בנוגע לאופן העבודה שלנו. הסברתי שהיפנוזה והיפנוזה עצמית הן חלק מטיפול כולל, שיכול להיות ארוך או קצר, ממוקד או נרחב. כן הסברתי שההיפנוזה משולבת עם גישות כלליות שונות, ויכולה להיות משולבת גם עם כלים נוספים כגון מיינדפונלס וביופידבק. הסברתי שבנוגע לתוצאה הסופית יש קשת של אפשרויות: בקצה אחד יש את התוצאה שהיא הכי רוצה – שחרור מוחלט מהכאב ויציאה לחיים ללא המגבלות שכרוכות בהתמודדות איתו – ובקצה השני של הטווח הכאב נשאר כמו שהוא, אבל הוא לא שולט בה. היא חוזרת לשלוט בחיים שלה, ולחיות חיים מלאים וטובים. באמצע – טווח שלם של אפשרויות ביניים של הפחתת הכאב, ובכל מקרה החזרת השליטה שלה לחיים שלה.
ידעתי שבהמשגה הזו יש גם מחיר. היפנוזה בנויה על אמונה, וההמשגה הזו כרוכה בוויתור על תנופת האמונה שבעמדה החד משמעית: "ההיפנוזה תעזור לך להיפטר מהכאב ותהיי חופשיה ממנו". בחרתי להציע מערכת אמונה מורכבת יותר על מנת לבנות אמון, ולנסות למנוע או להפחית התרסקויות שנובעות מהבטחות גדולות ואכזבות גדולות.
לבסוף התייחסתי לשאלה אם הכאב הוא נפשי. אמרתי שבעיניי ההגדרה הזו מזיקה, כיוון שעבור רוב האנשים היא מעמיסה מטענים של חרדה ואשמה. בעיניי, ההבחנה בין 'גוף' ל'נפש' היא מלאכותית ונובעת ממגבלות ההבנה שלנו כבני אדם. אני רואה את הגופנפש כמארג אחד גדול שניתן לזהות בו נקודות התערבות מיטיבות – אם בעבודה עם מחשבות, בעבודה ישירה עם הגוף, בעבודה עם דמיון ועוד. היופי בכלים שנעבוד איתם הוא שאין צורך להבחין – הם עובדים במקביל על רבדים שונים במארג הזה. בהחלטה משותפת הגדרנו את הטיפול כממוקד מטרה ויעיל ככל האפשר, אך לא הגבלנו את טווח הזמן בו נעבוד. נורית קיבלה את ההסכם הראשוני שהצעתי לה, בהרגשת הקלה סביב כך שהיא מובנת, שיש הערכה לכוחותיה ושיש לה תקווה. וכמו בכל זוגיות – ברור היה לי שזוהי רק ההתחלה... ויצאנו לדרך.
ירח דבש
התקופה הראשונה בטיפול הייתה "ירח דבש" בינינו, וירח דבש של נורית עם ההיפנוזה וההיפנוזה העצמית. נורית הרגישה תנופה של אנרגיות מתחדשות ושל עשייה. חל שיפור בכאב, אם כי הוא עדיין היה נוכח באופן משמעותי בחייה. נורית הרגישה טוב בזמן ההיפנוזה, ועשתה את ההיפנוזה העצמית בבית מתוך תחושה של שחרור והנאה. באופן טבעי לתופעות הכאב היו תנודות במהלך הזמן, וכשהכאב התגבר חוותה רגשות של ייאוש, זעם, תקיעות, וחוסר אמון באפשרות ש"תצא מזה". היא התנגדה חד משמעית לאמירות ששמעה בעבר, שעליה לקבל את הכאב ולחיות איתו. לכן התחלתי להכניס את המיינדפולנס רק במנות קטנות ובזהירות רבה; התחלתי לסייע לה לעשות הבחנה בין קבלת הכאב כרגע – כי "זה מה יש" כרגע – לבין התעסקות בעתיד, שאינה מיטיבה איתה. הצעתי לה להבין את מושג הכאב באופן רחב יותר – כחוויה אנושית בסיסית שמלווה אותנו כל החיים. סייעתי לה להכיר את המיינדפולנס כאמצעי למנוחה ולרגיעה, ועדיין לא הצעתי לה צדדים נוספים שלו. ידעתי שהצעת האפשרות של הימצאות שלה עם הכאב באופן מקבל יותר תחווה עבורה ככשל אמפתי בשלב זה של הטיפול. באותו אופן שילבתי את הביופידבק כאמצעי לרגיעה ולמנוחה, בשילוב עם המיינדפולנס וההיפנוזה. באחת הפגישות נורית באה וסיפרה: "בהתחלה המיינדפולנס הזה הרגיש לי כמו סינית וכמו עבודה קשה, אבל לאט לאט זה הפך לנעים, ועכשיו זה עוזר לי להירדם בלילה ואני ישנה יותר טוב". התחלתי להציע לנורית בעדינות, לחקור קשרים אפשריים בין מחשבות ורגשות לבין תחושות הגוף שלה. הדגשתי שאנחנו לא חוזרות לשפה המוכרת שהכאיבה לה, של "את בסטרס/דיכאון/חרדה ולכן כואב לך", אלא חוקרות קשרים הדדיים. בשלב זה נורית דיווחה שאין שום קשר בין מחשבותיה ורגשותיה לבין הכאב.
יה"ב בא לעזרת חבר
הטיפול היה יכול להיגמר בסוף "ירח הדבש". בהחלט יש אנשים שבאים עם כאב מסוים, מכל סוג שהוא (ולא משנה אם הכאב הוא חרדה, מעי רגיז, כאב כרוני וכיו"ב), ומסיימים את הטיפול חופשיים ממנו. אבל הטיפול המסוים הזה לא נגמר כאן...
לאחר שלושה חודשים שבהם היה שיפור ניכר אבל הכאב עדיין נשאר חלק מחייה, נורית החלה להיטלטל בסערה כלפי הכאב, כלפי החיים, כלפיי וכלפי עצמה: "הכאב לא עובר, אני מותשת... ההיפנוזה וכל הכלים לא עוזרים מספיק... את לא עוזרת לי... אף אחד לא יכול לעזור לי". הכאב הלך והחריף, וחזר להפריע לה לישון בלילה. היא הרגישה חסרת אונים, חסרת אנרגיה ומיואשת. היא הפסיקה להשתמש בכלים, הן בפגישות והן במהלך השבוע. היא הרגישה שאין טעם ושהיא לא "מצליחה". גם כשניסינו להשתמש בכלים בפגישות, היא פרצה בבכי לאחר זמן קצר, ואמרה ש"כלום לא עוזר", ושהכאב רק גובר.
הבנתי את נורית מאוד. העברתי לה את מלוא ההבנה וההשתתפות שלי. חיזקתי מאוד את האומץ שלה, בכך שהיא אומרת לי ישירות שהיא מרגישה שאני לא עוזרת לה. הצעתי שזה שהיא שמה על השולחן את ההרגשה הזאת שלה, יעזור לי לעזור לה. העברתי לה גם את העמדה שלי, שהסערה שהיא עוברת עכשיו היא טבעית, ושהיא תצא ממנה מחוזקת. נורית השתמשה בכל אלה, למעט החלק של האמונה שלי בה. בניגוד לעבר, אז אמירות כאלו מצידה גרמו להגברת האמונה שלה בעצמה ולאופטימיות, כעת כל אמירה "מעודדת" מצידי רק הביאה אותה ביתר שאת לייאוש ולמצוקה. שיקפתי לה שאנחנו מחזיקות בשני קטבים שונים של קונפליקט שנמצא בתוכה ובתוך כל אחד מאיתנו, וכרגע מקצינות זו את זו; ככל שאני מחזיקה בקוטב האמונה היא מחזיקה בקוטב הייאוש. הראייה הזו "קנתה" לה ולנו קצת מרחב נשימה. הייתה לי הרגשה שעבודה עם היה"ב בשלב זה תגדיל את מרחב הנשימה והתנועה, ואכן כך היה.
הצגתי לנורית את המודל של "אני בסדר – אתה בסדר" תוך התמקדות ביה"ב. ההפרדה בין חלקים שונים בתוכה, עזרה לבוגרת של נורית, שהייתה משותקת וחסרת אונים אל מול הסערות של הילדה וההורים הפנימיים, להתחיל לחזור לפעולה.
הצעתי לנורית שמי שהסכימה ל"חוזה הראשוני" איתי הייתה הבוגרת. הילדה לא הסכימה לזה אפילו לרגע; מבחינתה היא באה לטיפול קצר מאוד שיעזור לה להיפטר מהכאב ושום דבר אחר לא מתקבל. עכשיו היא "שוברת את הכלים", וזה מאד מובן מבחינתה. היא לא תסכים "להמשיך במשחק" עד שלא נמצא דרך שתשכנע אותה שכדאי לה להצטרף שוב. הבעתי הערכה לכוחות הלחימה של הילדונת הזאת שבתוכה. ההסתכלות הזו נתנה לנורית עוד אוויר. היא אמרה שאכן זה מה שהילדה מרגישה, ויחד עם זה הילדה יכולה להמשיך לסמוך עליי כי לא הבטחתי לה הבטחות לסילוק הכאב כמו שחוותה בעבר. אמנם נורית עדיין לא חזרה לתרגל בבית, לא את היה"ב ולא דברים אחרים, והיו טלטלות חזקות בין פגישות שבהן באה סוערת ובמצוקה לבין פגישות שבהן באה קצת רגועה ומחוזקת לאחר שבוע טוב יותר, אך ניתן היה להבחין בהתחלה של התייצבות. באחת הפגישות עשינו כמה דקות של הרפיה, ונורית אמרה: "אפילו לא זכרתי שהתגעגעתי להרגשה הזאת".
התקדמות לתנופה מחודשת ויה"ב "בא לבקר" בהיפנוזה, במיינדפולנס ובביופידבק
ההתייצבות וההתאוששות לאחר רעידת האדמה שנורית חוותה הייתה הדרגתית, ונבנתה בתחילה על חזרה להתיידדות עדינה עם הכלים ולשימוש בהם למנוחה ולרגיעה. הכנסנו כחלק מהעבודה את נורית כ"אמא מיטיבה" לילדה שבתוכה, שמשתפת אותי בזמן אמת כאשר הילדה מתחילה לחוש לחץ, ייאוש וזעם, וחיפשנו יחד בכל פעם מחדש מה הילדה צריכה בזמן הזה. לא תמיד הצלחנו למצוא, ולעיתים ניסיון לרגיעה עדיין נגמר בבכי, אולם עכשיו יכולנו להשתמש ביה"ב כדי להבין את הסערה ולאפשר לנורית למצוא את דרכה אל מעבר לה. זיהינו, למשל, שההורה הרודף אומר לילדה שהיא "לעולם לא תצא מזה" והילדה מיואשת, מבוהלת ועצובה מאוד. הבוגרת חזרה ליעילות גדולה יותר, ונפתחו ערוצי טיפול בילדה שנחסמו קודם לכן, כמו להשאיר חלק מהמטען הזה אצלי, להגיד בתקיפות להורה הרודף שהוא מאמלל את הילדה, ולהציע לילדה לעשות משהו יותר כיפי כמו לצאת החוצה ולהנות מהשמש היפה שבחוץ. במיינדפונלס ובביופידבק נורית התחילה להבחין שמחשבות מלחיצות וסערה רגשית מביאות לכיווץ של שרירים, שמחריף את הכאב. חזרנו שוב ושוב להבדל בין המשגה ש"הכאב הוא נפשי", שמפעילה את ההורה הרודף וממלכדת את הילדה, לבין המשגה שישנן נקודות התערבות בגופנפש שמאפשרות שחרור והרגשה טובה יותר, ולא משנה אם נקודת ההתערבות היא עבודה גופנית, עבודה על מחשבות, עבודה על דמיון או כל אפשרות אחרת. המשגה זו הפעילה את הבוגרת של נורית ואת ההורה המזין, ואפשרה לילדה להשתחרר ולחוש תקווה. ההתייצבות הרגשית לוותה ביותר רגעי הנאה ופעילות מיטיבה, ובהרחבת רגעי המנוחה ושיפור השינה בלילה. נורית לקחה יותר ויותר בעלות על הטיפול שלה בעצמה. השימוש של נורית בכלים השונים הלך והתרחב. יכולנו להכניס בתוך הפגישות שימוש במיינדפולנס כמאפשר לפגוש את הרגע כולו – על הכאב, השחרור, ההנאה, העצב וכל מה שיש בו. נורית עשתה שילוב יצירתי בין המיינדפולנס לבין היה"ב ותייגה את הופעתם של ההורים השונים, הילדה והבוגרת, וגם התבוננה בהשפעות ההדדיות ברמת המחשבה, הרגש, התחושות בגוף וההתנהגות. באחת הפגישות נורית באה וסיפרה שהיה יום בו הרגישה יותר כאב ומיד "הילדה התחילה לסעור וההורה הרודף אמר שכלום לא יעזור" והיא הלכה לעץ שאהוב עליה מילדות וישבה לידו – והרגישה את הכאב, ואת הבכי, ואת הלחץ, אבל היו את הבוגרת וההורה המזין ש"עזרו להרגיש אותם בלי לטבוע בתוכם". לאט לאט התחילה להרגיש גם את קרני השמש, ו"פתאום חזר אליי שיש עולם בחוץ". משם יכלה להמשיך הלאה... נורית אמרה: "הבנתי שחסכתי מעצמי ימים ואולי שבועות של סערה וכאב".
בביופידבק ראינו את הקשר בין מחשבות ו"תסריטים" שמיוצרים ע"י ההורה הרודף וע"י הורה מחנך, לוחץ ונוקשה מדי, לבין הופעת חרדה, שיוצגה באנימציה בכך שמסך המחשב השחיר. ראינו שכאשר הבוגרת וההורה המזין נכנסים לתמונה, גם התמונה על המסך חוזרת והנה יש גלים נעימים של ים בשלל גוונים וצליל הגלים חוזר גם הוא. הבוגרת וההורה המזין סייעו בדרכים שונות; לעיתים בייצור מחשבות ותסריטים מיטיבים, לעיתים בעידוד לקחת פסק זמן מהמחשבות והתסריטים ולהתרכז בתמונה על המסך ובקול הנלווה אליה, לעיתים בשימוש בהרפיה ודמיון מיטיב (היפנוזה) ולעיתים בתזכורת שהתנודות הן חלק טבעי מלהיות בן אדם, וגם אם המסך משחיר לרגע אפשר לזהות את המחשבה, התסריט, התחושה הגופנית שחולפים באותו רגע, להיות איתם, ולתת להם להיות ולחלוף ולהתחלף למשהו אחר. יום אחד נורית נכנסה לפגישה ואמרה: "גיליתי שיש לי ביופידבק טבעי. כשההורה הרודף וההורה המחנך מאמללים את הילדה, אני מרגישה את הכיווץ בשרירים ואת ההגברה בכאב. השתמשתי במיינדפולנס כדי לא להיבהל ולא להיכנס לסחרור, ואז חיבקתי את הילדה בהיפנוזה ואמרתי לה שהכל בסדר, והגוף חזר להרגיש טוב יותר".
יכולנו להיכנס בהיפנוזה לעבודה יותר ויותר מעמיקה ומגוונת ולשלב אותה עם היה"ב, עם המיינדפולנס ועם הביופידבק. העבודה בהיפנוזה עם הילדה, ההורים והבוגרת נתנו הבנה רחבה ומעמיקה יותר, ועוצמה רבה יותר לשימוש ביה"ב. באחת הפגישות, תוך שימוש בהיפנוזה, נורית "ראתה" רופא גוער בילדה שוב ושוב ואומר לה שמשהו לא בסדר בראש שלה, שאין לה תקווה, היא לא תיפטר מהכאב ולא תעבוד ולא יהיו לה בעל וילדים. הילדה ישבה מכווצת בפינה ובכתה בייאוש. כאב לה נורא. הצעתי לנורית להכניס לתמונה את ההורה המזין והבוגרת. נורית של ההווה באה ואמרה לרופא שהיא לא מרשה לו להתייחס כך לילדה. היא נתנה יד לילדה ואמרה לה: "בואי. נלך למקום אחר". הילדה אמרה שהיא חייבת שהרופא יגיד לה שהיא תהיה בסדר. הבוגרת קראה לרופא אחר. הופיע רופא שדמה לסבא של המטופלת ואמר לה שהכל בסדר והיא בסדר ויהיה בסדר. הילדה הסכימה לצאת מהחדר והצטרפה לנורית. אז הצטרפה אליהן סבתא של נורית, שחיבקה את הילדה ואמרה לה שהכל בסדר והיא חזקה ויהיה לה ממש טוב. הילדה הלכה איתן והן הגיעו ללונה פארק. הילדה פחדה קצת לעלות על המתקנים אבל גם רצתה. בהתחלה הן עלו על הגלגל הענק וראו הכל מלמעלה. אחר כך הן הלכו למכוניות המתנגשות ונסעו והתנגשו וצחקו נורא. כך הן המשיכו, ולבסוף עלו לרכבת ההרים והילדה פחדה אבל גם נהנתה בתוך העליות והירידות, והפיתולים שהפכו לתנופה של נסיעה ישרה. הן סיימו ברכבת השדים, והילדה הוציאה להם לשון ואמרה להם: "אתם לא מפחידים אותי". נורית סיימה את הטרנס ואמרה: "אף אחד ושום דבר לא יעצור אותי יותר מלחיות!".
אחרי המפגש הזה, התנופה של השימוש של נורית בהיפנוזה עצמית, במיינדפולנס ובטכניקות נוספות שלמדה בביופידבק הלכה וגברה. יום אחד היא באה וסיפרה שהחליטה לקבל הצעת עבודה, ושאפילו שהיא פוחדת שהיא לא תעמוד בזה, היא לא מוותרת. היא התחילה את העבודה בתחושה של פחד, התרגשות ותקווה. ככל שעבר הזמן, ראתה בהפתעה מלווה בחדווה שהיא עומדת בלחץ, בחזרה לסדר יום של עבודה, בעליות ובירידות, ומצליחה להקשיב לגוף ולילדה ולשמור עליהם. באחת הפגישות נורית ראתה בטרנס היפנוטי שהיא הולכת בשביל יחד עם קבוצת מטיילים. היא סיפרה את מה שלא סיפרה עד כה: שהיא אוהבת לטייל והייתה מטיילת הרבה בטיולים למיטיבי לכת בעבר. היא אמרה: "לא סיפרתי, כי לא יכולתי לשאת את זה שזה הלך לי לאיבוד". היא התחילה ללכת לטיולים קלים של קבוצות פנויים-פנויות. היא אמרה: "הגוף שלי חוזר אליי".
האם נורית השתחררה לחלוטין מהכאב? אני בוחרת לא לספר. כי ההתייחסות לשאלה זו מסווה בעיניי את העיקר; העיקר הוא שנורית חזרה לחיות את חייה בצורה מלאה, פורייה, ותוך שימוש בכוח הרב שיש לה.
סיכום
דרך השימוש ביה"ב במשולב עם מיינדפולנס, היפנוזה וביופידבק, ניתן היה לסייע לנורית לגייס את הכוחות הפנימיים הרבים שלה, שהיו חסומים במידה רבה בתחילת הטיפול. ניתן היה לסייע לה לעשות עבודת ריפוי ל"ילדה" שנפצעה מפירושים ש"הבעיה שלה היא נפשית", אותם חוותה כמאשימים ומייאשים. ניתן היה לסייע לה לזהות בלי להזדהות מסרי "הורה" אלו, ומסרי "הורה" לא מיטיבים נוספים, שהביאו לחרדה ולדיכאון, כגון: "זה לא יעבור לעולם"; ובו זמנית לגייס "הורה מזין" שהרגיע ועודד את ה"ילדה" ולהפעיל את ה"בוגרת" ביעילות רבה יותר. השילוב בין אמצעים שמאפשרים ריפוי נפשי וגופני בו זמנית, סייע לנורית להשתמש בטיפול ולתת בו אמון, והיטיב איתה. השימוש בכל הכלים שתוארו לעיל איפשר שילוב בין עבודה על חקר וריפוי של שכבות עבר, לבין עבודה סביב שינוי מחשבות והתנהגות. במסעי עם נורית עברתי גם אני יחד איתה את טלטלות המסע; את הלחץ, הייאוש, החדווה, התקווה והרצון הנחוש להתקדם. האפשרות שלי להשתמש בזמן הפגישה ובין הפגישות באותם כלים עמם סייעתי לנורית, עזרה לי לעבד ולמצוא שוב ושוב את האיזון בו אני נמצאת איתה בלב שלם, לרגעים "נשאבת" לריקוד משותף ע"י ה"ילדה" וה"הורים" שבתוכי, אך שומרת על כך שה"בוגרת" שבי היא זו שתכוון באופן כולל את חלקי במסע המשותף הזה. אני אסירת תודה לנורית על כך שנתנה בי אמון, גם ברגעים הקשים, ואפשרה לי להיות לה "מורת דרך" ושותפה במסעה לעבר צמיחה וחיים מיטיבים!
הערות
- על מנת לשמור על חובת הסודיות ועל זכות המטופל לפרטיות, שונו השם ופרטים מזהים נוספים.
מקורות
הריס, ת"א (1967), אני בסדר – אתה בסדר. תרגום: אהרון בר, תל אביב: מודן, 1980.
הריס, ת"א והריס-בז'ורק, א' (1985). להישאר בסדר. תרגום: שושנה צינגל, תל אביב: מודן, 1987.
משעול, ת' (2020). "אני בסדר – אתה בסדר" 2020, חלק א: תיאוריה. פסיכולוגיה עברית.
משעול, ת' (2020). מארגי גופנפש. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy...=2798
