התמודדות עם אובדן במשפחה בתקופת הקורונה

התמודדות עם אובדן במשפחה בתקופת הקורונה

מאת קרן בלי, מרב גרינולד, יוסי מרטין ונורית סהר¹

מאמר זה נכתב בימי קורונה, מרץ 2020, והוא תוצר של שיתוף פעולה בין פסיכולוגים מצוות הטיפול המשפחתי בשירות הפסיכולוגי-חינוכי בירושלים לבין פסיכולוגים מתחנת פסגת זאב, שלמדו את הנושא לאורך השנה.

תקציר

מאמר זה עוסק בנושא התמודדות עם אובדן במשפחה, עם התמקדות באופן ההתמודדות של ילדים. המאמר מתייחס לתקופה הנוכחית, בה משבר בריאותי רחב היקף משפיע על חיינו, משנה את שיגרת החיים ויוצר קטיעה של רצפים, ומעצם מהותו מהווה איום פוטנציאלי על המבנה המשפחתי. המאמר מיועד לפסיכולוגים ואנשי בריאות נפש המלווים משפחות ומערכות חינוך בתקופה זו, כמו גם בשגרה. הראייה הפסיכו-חינוכית משתקפת במאמר ומלווה אותו לכל אורכו.

במאמר שני חלקים: הראשון מתייחס למושגים תיאורטיים הקשורים לתהליכי אבל ואובדן ולסוגים שונים של אבל. בנוסף קיימת התייחסות לתפיסת מושג המוות אצל ילדים, עם התחשבות במאפיינים קוגניטיביים והתפתחותיים והאתגרים הייחודיים לכל שלב התפתחותי, על פי תמר גרנות (2000). החלק השני מציג קווים מנחים לתמיכה במשפחות וילדים תוך התייחסות למאפיינים הייחודיים לתקופת הקורונה. מאפייני התקופה הנוכחית משפיעים, ונראה שימשיכו להשפיע, הן על מאפייני תהליכי האבל, הן על היכולת להתמודד עמם בטקסים מסורתיים – משפחתיים וקהילתיים – ולפיכך, נדרשת התייחסות מותאמת וייחודית לתקופה זו.

פתיחה

אובדן במשפחה מערער את מרקם מערכות היחסים בין חברי המשפחה הנותרים, וכל אחד מחברי המשפחה חווה אחרת את האובדן. זהו זמן שבו קיים ערעור של המערכת ושל תמיכת חבריה אלו באלו, ועלול להתעורר צורך בסיוע חיצוני. מפרספקטיבה מערכתית, במצב של אובדן, קיימות במשפחה שתי משימות שלכאורה סותרות זו את זו: האחת היא חיפוש דרכים להסתגלות והתמודדות עם השינויים, דהיינו גמישות לשינוי, והמשימה השנייה היא שמירה על המשכיות התפקוד המשפחתי, דהיינו שמירה על יציבות ותפקוד (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016). בנוסף למותם של הורים או אחים, גם מותם של סבא, סבתא או קרוב משפחה אחר עלול לערער את יציבות המשפחה הגרעינית של הילד. לפסיכולוג תפקיד חשוב בסיוע לילד ולהוריו להתמודד עם האובדן ולתמוך בהם, דרך שמירה על קשר רציף עם המשפחה לאורך זמן. ההבנה כי התמודדות עם אובדן נמשכת לאורך תקופה (ואף לאורך החיים בצורות שונות), והיכולת להבין את מצבם של האבלים, תסייע לפסיכולוג להתאים דרכי התערבות יעילות עבורם. בנוסף, לאור התנהלות החיים בתקופת נגיף הקורונה, משתנה אופן התמיכה של המשפחה המורחבת והקהילה באבלים ונדרשת חשיבה על מענה מותאם ובניית מעגלי תמיכה בתנאים אלו.

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

חלק ראשון - רקע תיאורטי

1. התפתחות מושגים תיאורטיים מרכזיים ביחס לתהליכי אבל

ב"אבל ומלנכוליה" המשיג פרויד תהליך לו קרא "עבודת האבל", בו האדם האבל נדרש להתיק את הליבידו מהנפטר (תהליך לו קרא "דֶקתקסיס") ולהעבירו לדמויות אחרות. במכתב אישי מ-1929, שעסק באובדן בתו, כתב פרויד שתהליך זה כנראה לא יכול באמת להגיע להשלמה מוחלטת (Freud, 1961).

בהמשך, ג'ון בולבי, מנסח תיאוריית ההתקשרות, הדגיש גם את מצוקת האבל ההתקשרותית. כאשר דמות התקשרות נפטרת, מתעוררת חרדה, ישנו חיפוש אחר דמות ההתקשרות ללא מענה, והמצוקה לא נרגעת ואף מחריפה. בנוסף, ללא בסיס בטוח, היכולת לצאת ולחקור מצטמצמת והאדם האבל מתכנס בעצמו ומתנתק מהעולם סביבו. בולבי גם הדגיש את קריסת המנגנונים הפנימיים, ולאור זאת, את הצורך בטרנספורמציה פנימית ו"ארגון-מחדש" לשינוי בחיים, כדי להיות מסוגלים לחיות עם האבל. בנוסף, ניסח שלבים בתהליך האבל, הכוללים: הלם, חיפוש, חוסר ארגון וארגון מחדש (Bowlby, 1980).

מאוחר יותר, אליזבת קובלר-רוס, בעבודתה עם חולים סופניים, ניסחה שלבים מרכזיים בתהליך ההתמודדות עם המוות הצפוי, אשר הורחבו בהמשך גם לתהליכי אבל לאחר פטירה. אלו שלבים אוניברסליים ונפוצים : 1. הכחשה; 2. כעס; 3. התמקחות (יש שטענו ששלב זה מתאים יותר לחולים סופניים ויש שניסו לקשר זאת גם לאבל על מוות, בעיקר בחשיבה "מאגית"); 4. דיכאון; 5. השלמה (קובלר-רוס, 1969/1993). יש שהציעו שלב נוסף, אשר מגיע מאוחר יותר בתהליך האבל: משמעות – מציאת משמעות מתוך האבל, בהקבלה מסוימת למושג הצמיחה הפוסט-טראומטית (post-traumatic growth). בניגוד למודל הראשוני שהציגה, ולאור ממצאים מחקריים, הובן כי שלבים אלו אינם ליניאריים, לא כל אדם יחווה את כולם, והאדם גם עשוי לחוות אותם שוב ושוב, בעוצמות שונות, בשלבים שונים של חייו (Kessler, 2019).

מודלים אלו, הכוללים בחלקם היבטים פסיכודינמיים ובחלקם היבטים ביו-פסיכו-סוציאליים, התקיימו זה לצד זה במשך שנים. רובין, מלקינסון וויצטום, מאוניברסיטת חיפה, ניסחו את המודל העדכני להמשגה, אבחון וטיפול בהתמודדות עם אבל – "המודל הדו-מסלולי" (Malkinson, Rubin & Witztum, 2006) – אשר מאגד בתוכו התייחסות לשני ההיבטים. על פי מודל זה, ישנם שני צירים אליהם נתייחס בעבודת האבל. הראשון, הוא ציר התפקוד הביו-פסיכו-סוציאלי, בו נתבונן על תפקודו הביולוגי, הפסיכולוגי והסוציאלי של האדם האבל. ישנה ציפייה שככל שיחלוף הזמן, התפקוד היומיומי ילך ויחזור למסלול, לצד האבל. ככל שהתסמינים חריפים מדי או נמשכים זמן ארוך מהמצופה, נוכל להתייחס לכך כאל תופעת אבל מורכב. הציר השני הוא ציר היחסים עם המת. בציר זה לא קיימת ציפייה ל"התנתקות" מהמת ואף להיפך, הקשר הפנימי עם המת נמשך ומתפתח ויש צורך לבסס התקשרות חדשה עמו. ציר זה הינו סמוי יותר מהעין. גם כאן, עלולים להדאיג מצבים בהם לא קיימת התייחסות לקשר עם המת, או מצד שני, שהקשר עם המת תופס את כל מרחב החיים. בקרב ילדים, ישנם אשר הציעו ציר נוסף, המתייחס לקשר עם ההורה הנותר ודמויות ההתקשרות בכלל (שליו, 2012).

על פי המודל, על המטפל להתייחס למכלול של מרכיבים, בכל אחד משני הצירים:

בציר התפקודי:

1. תגובות חרדה
2. תגובות מצב הרוח, כולל דיכאון
3. ביטויים גופניים (סומטיים)
4. סימנים לתגובה טראומתית (PTSD)
5. מערכות יחסים משפחתיות
6. מערכות יחסים בין אישיות
7. הערכה ודימוי עצמי
8. אופי הבניית המשמעות של האובדן
9. תפקוד בעבודה או בתחומים אחרים
10. מעורבות בתחומי חיים שונים

בציר הקשר עם המת:

1. רצון לחידוש הקשר וגעגועים לנפטר
2. דימויים, זיכרונות וחוויות של נוכחות הנפטר
3. מידת המעורבות הרגשית וקרבה בכל הנוגע למת
4. עוצמה ותדירות של זיכרונות חיוביים הקשורים לנפטר
5. התעסקות יתר באירוע האובדן, בנפטר או בשניהם
6. עוצמה ותדירות של זיכרונות ורגשות שליליים הקשורים למחשבות על המת ולמערכת היחסים איתו
7. נוכחות של קונפליקט המתייחס למת, למערכת היחסים, לאירוע האובדן או לכל המרכיבים
8. מהלך האבל: התייחסות לשלבי האבל כמאפיינים של תגובה לאובדן (על פי בולבי או קובלר-רוס)
9. פגיעה בהערכת העצמי בכל הנוגע למת
10. היערכות לקראת הנצחה ושינוי מערכת היחסים עם הנפטר

המודל הדו מסלולי מאפשר הערכה של מצבו הנפשי של האדם האבל, כמו גם התוויה של תוכנית טיפולית מתאימה למוקדים שבהם נמצאו קשיים, בכל אחד משני הצירים.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

2. תגובות ייחודיות להתמודדות עם אבל ואבחנה מבדלת

היבטים של תגובות אבל דומים לדפוסים ידועים של דיכאון, וחשוב להבחין בין השניים על מנת לבחור התערבות פסיכולוגית מתאימה. כאמור, פרויד במאמרו "אבל ומלנכוליה" כרך את שני המושגים יחדיו, אלא שטען כי בדיכאון, לעומת אבל, תתרחש פגיעה בדימוי העצמי (Freud, 1961). עם זאת, יתכנו מצבים בהם עלולה להתפתח הפרעת דיכאון תוך כדי תהליך האבל. התעצמות של דיכאון בעת אבל עלולה לפגוע בתהליך האבל ולהוביל למצב של תקיעות בתהליך. חשוב לציין כי בדיכאון כמו גם באבל, יכולים להיות הבדלים בין דפוסים "גבריים" לדפוסים "נשיים", כפי שזוהו במחקרים. יש לבחון כל מקרה לגופו, כמובן, אך בעוד תגובות "נשיות" לדיכאון ואבל כוללות עצב, בכי ודיבור מפורש על הרגשות הקשים, תגובות "גבריות" מתבטאות יותר ב"doing" וכוללות עשייה מרובה והתמקדות בתפקוד, הפחתה בדיבור, התכנסות ולעתים התפרצויות זעם (Doka & Martin, 2011). הבדל זה עלול ליצור קושי בזיהוי תגובות דיכאון ואבל מורכב המאופיינות בדפוס "גברי". חשוב לזכור כי בכל מקרה, לא נאבחן דיכאון בימים הראשונים לאחר האובדן, ונפנה לאבחנה וטיפול במידה שהתסמינים לא יתמעטו בחלוף הזמן.

יש להבחין גם בין אבל לתופעות של פוסט-טראומה. ישנן מספר רב של תופעות אשר נראות משותפות לאבל ופוסט-טראומה, כגון: אירוע מטלטל כמחולל התגובה, תחושות חוסר אונים, ערעור תחושות ביטחון, מחשבות חודרניות, הימנעות ועוד. ניתן אף למצוא ויכוח בספרות האם תגובות מסוימות של אבל מורכב וטראומטי ותגובות פוסט-טראומטיות הנן תופעות זהות או נפרדות (מור יוסף, 2011). עם זאת על פי רוב, בעוד שבפוסט-טראומה ישנו ניסיון להימנע מעיסוק באירוע הטראומתי, באבל ישנו ניסיון לשחזר כל זיכרון הקשור לנפטר^{​​​​​​​2}. ככלל, בעוד שתהליך האבל מאופיין על ידי הקושי להיפרד מן האהוב ועל ידי תחושה של חלל שמותיר אחריו האדם המת, תהליכי הטראומה מאופיינים יותר על ידי הפתאומיות, הפחד מפני הישנות המכה, אובדן החוקיות וקבלת העולם כשרירותי ומאיים יותר מאשר היה קודם (נוי, 2000). הבחנה זו נעשית תוך הכרה שבמצבים מסוימים של אבל שתי התופעות יכולות להופיע במקביל.

במקרים רבים של אופני אבל ואובדן מורכבים עלולים להתעורר רגשות אשמה חריפים, לעתים אף באופן בלתי רציונלי. דוגמא לכך ניתן למצוא במקרים של "אשמת הניצוֹל", בהם האדם חש אשמה על כך שדווקא הנפטר מת והוא ניצל (Elder & Clipp, 1988). כמו כן, במקרים בהם האבל נאלץ לטפל בנפטר, עלולים להתעורר תחושות אשם בלתי רציונליות על אופן הטיפול, כגון "אולי יכולתי לעשות יותר". רגשות האשמה יכולים פעמים רבות להתחלף בהאשמה כלפי אחרים, בתחומים שונים, בשל הקושי הרב של האבל להכיל תחושות אלו (Shuchter & Zisook, 1993).

3. תגובת "אבל מורכב" (על פי DSM 5)

כאשר אנו פוגשים אדם שנמצא בתהליך של אבל, לעתים רבות נזהה תגובות רגשיות סוערות וקיצוניות. ישנן תחושות כעס, כאב ועצב תהומי, האיזון הכללי משתנה, ופעמים רבות נראה תגובות המזכירות מצבים פתולוגיים, שיעלו את השאלה האם אותו אבל משקף תהליך נורמלי שיש בו סבל או תהליך פתולוגי. התייחסות לאבל נמצאת בסוף המהדורה החמישית של ה-DSM כסוג של נספח, תחת קטגוריה – "נדרש המשך מחקר", בשם "הפרעת אבל מורכב מתמשך" (Persistent Complex Bereavement Disorder) (APA, 2013). המיקום, כמו השם, מעידים על הקושי בהגדרתו כהפרעה פתולוגית. השאלות המורכבות הנן – מתי אבל נחשב נורמלי ומתי פתולוגי? מה משמעות הגדרת תהליך זה כהפרעה נפשית? התייחסות לתהליך כפתולוגי, משמעה החרגה של התהליך מחוץ לנורמה. אך האם ניתן להתייחס לתגובות אבל, מורכב ככל שיהיה, כתהליך שנמצא מחוץ לנורמה?

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

בחיבורו "אבל ומלנכוליה", ציין פרויד כי תהליך האבל ככלל אינו פתולוגי, למרות שבהסתכלות על הסימפטומים הוא עלול להיראות ככזה. זהו תהליך נורמלי אשר מטבעו הינו סוער וסימפטומטי, אך אמור לחלוף במשך הזמן. ה"סימפטומים" הללו הינם תגובה נורמלית, אשר אופיינית לרוב האנשים שחווים אובדן. לרוב מתעמעם האבל עם הזמן ומתפתחת יכולת טובה יותר לייצר אינטגרציה בין מה שהיה ומה שעכשיו, באופן שמאפשר חזרה לחיים.(Freud, 1961)

עם זאת, פרויד זיהה כי התעמעמות הכאב לא תמיד קורית, בעיקר כשמדובר בהורים שכולים או כשילד מתאבל על הורה. ישנן קבוצות של אבלים שאבלן נמשך לאורך החיים וקיימת שונוּת גדולה בתגובות האבל, הנובעת מהקשר עם הנפטר ומנסיבות האובדן. בנוסף, ישנם גורמים תרבותיים ודתיים אשר יכולים להשפיע על השונות בדפוסי האבל לאורך החיים. בשל כך, ישנם מצבים בהם יתקיים מעבר מ"אבל נורמלי" ל"אבל מורכב".

הבחירה במילים "אבל מורכב" ולא במושג "הפרעה" משקפת את הרצף שישנו בין האבל ה"נורמלי" ל"פתולוגי", שההבחנה ביניהם מבוססת על העוצמה והמשך של הסימפטומים. בשל ההבנה כי סימפטומים רבים קיימים גם באבל נורמלי לעתים רבות, אך שוככים עם הזמן, ישנה תקופת המתנה של שישה חודשים מאז המוות עד לאפשרות למתן אבחנה. בתוך כך, ישנם סימפטומים אשר קיומם מעל לחודש יעלה את החשש כי האבל סובל מ"אבל מורכב" לעומת סימפטומים אחרים אשר לא הוגדר זמן קצוב למשך קיומם, וישנו צורך בהבנה כי קיומם נראה חריג ביחס לנורמה התרבותית ומאפייני האישיות. הבחנה זו מאפשרת גמישות ושיקול דעת במתן האבחנה, בהתאם למצב. הסימפטומים השונים כוללים ממדים של תחושות ורגשות קשים (כגון עצב, כעס, אשמה ועוד), עיסוק רב בנסיבות המוות ובמת עד כדי הזדהות ורצון להתאחד עמו וקושי בקבלת המצב, קשיים בתפקוד ובקיום מערכות יחסים. ההפרעה יכולה גם להוביל לשימוש בחומרים ממכרים, התנהגויות סיכון, הפרעות דיכאון או פוסט-טראומה ונטיות אובדניות. את רשימת הסימפטומים המפורטת, עם ההתניות השונות וגורמי הסיכון, ניתן כאמור למצוא ב-APA, 2013) DSM).

4. נסיבות אבל ואובדן מורכבות אשר עלולות להוביל לתופעות אבל מורכב

מחקרים הראו כי תהליך האבל מושפע במידה רבה גם מסוג האובדן והאבל. ככלל, נמצאו כמה סוגי אובדן אשר קיומם עלול להוביל לתהליכי אבל מורכבים וקשים יותר.

כאשר המוות התרחש בנסיבות טראומטיות, פתאומיות ומזעזעות ניתן להתייחס לאבל כ"אבל טראומטי"
(Traumatic Grief) ​​​​​​​(Pivar & Prigerson, 2004).

ישנם מקרים שבהם תהליך הפרידה אינו שלם וישנה אמביוולנטיות בנוגע להגדרת האדם כחי או מת – כגון במקרים של חטופים ונעדרים, או לחלופין, במצבי דמנציה, דיכאון חריף וכד'. ניתן להתייחס לסוג אבל כזה כ"אבל עמום" (Ambiguous Loss) (Boss & Yeats, 2014). סוג אובדן כזה עלול להשפיע על היכולת לעבד את תהליכי הפרידה, ולהוביל לתחושות של "תקיעוּת", החמצה ואשמה.

לעתים ישנם מצבים בהם לא מתאפשר לאדם האבל להתאבל כראוי לאחר פטירה של קרוב וישנה פגיעה בתהליך האבל. לדוגמא חיילים בשדה הקרב, אשר נאלצים להמשיך להילחם על אף מות חברם, ללא השתתפות בהלוויה, בשבעה ועוד (Wortman & Silver, 2001). במקרים אלו מתקיים אופן של אבל אשר ניתן להתייחס אליו כ"אבל חסר" (Absent Grief) בשל חוסר האפשרות לבצע את עבודת האבל המיידית כראוי. תהליך זה עשוי להוביל פעמים רבות לתופעה של "אבל מושהה" (delayed grief) (Widdison & Salisbury, 1990), כאשר ישנה התפרצות מאוחרת יותר, פתאומית או הדרגתית, של רגשות אבל אשר היו חסומים לתקופה. במקרה זה עלול להתקיים קושי כפול, כאשר התגובה הרגשית עשויה להיות חריפה יותר, והאדם האבל לא בהכרח מצליח לקשר בין התגובה הרגשית לאירוע האובדן. בשל חלקיות עבודת האבל ומחסור בעיבודו, האדם האבל חווה קשיים שונים בחייו, פעמים רבות תוך חוויות ניתוק והימנעות רגשית, וכלל לא מקשר את מצבו לאירוע האובדן, אשר מבחינתו כבר הסתיים.

לבסוף, ישנם מקרים שבהם האדם האבל לא זוכה באופן מלא ליחס הראוי לו בהתאם למצוקה שהוא חווה. כך למשל אצל בנות זוג של חיילים שנהרגו, אחים שכולים, לידות שקטות ועוד. למקרים כאלו ניתן להתייחס כ"אבל ללא הכרה" (Disenfranchised Grief) (Doka, 2002). חוסר ההכרה פוגע באופן משמעותי ביכולתו של האבל לעבד את האבל באופן מלא.

5. התפתחות תפיסת מושג המוות בקרב ילדים

כפי שקיים הבדל בדפוסי האבל בהתאם לסוגי האובדן השונים, ישנו הבדל באופן ההתייחסות לאובדן ואבל בהתאם לרמה ההתפתחותית. מתוך הבנה של מושגי האבל רצוי להנחות את ההורים כיצד לדבר עם הילדים לאחר מותו של אדם קרוב. בנקודה זו עולה חשיבות להבנת הרמה ההתפתחותית של הילד והקשר שלה ליכולתו להבין את מושג המוות. ישנם חמישה מרכיבים קוגניטיביים המתפתחים באופן הדרגתי לאורך השנים, עד השלמת התהליך בגיל 10 לערך, אז מתפתחת תפיסה מציאותית של מושג המוות הדומה לזו של מבוגר (שער, ח"ת):

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

1. אי הפיכות המוות – ההבנה שהמוות הוא תופעה בלתי הפיכה, מצב שאין לחזור ממנו ואי אפשר לשנותו. השגת ההבנה של אי ההפיכות הכרחית כדי לעבור את תהליכי האבל ועיבוד הרגשות הקשורים לפרידה הנצחית, ולאחר מכן השיקום והחיים ללא המת. ההבנה מתפתחת סביב גיל 4-5.
2. סופיות המוות – ההבנה שמושג המוות הוא היפוכו של מצב החיים, במובן זה שכל פונקציות החיים אינן חלות על המת. הבנה זו חשובה כדי שהילד יבין שהאדם המת אינו סובל ומשחררת את הילד מרחמים והתמקדות במת, כיצד הוא מרגיש באדמה וכד', ומאפשרת לו להתרכז באבלו הוא. ההבנה מתפתחת סביב גיל 4-5.
3. סיבתיות המוות – מתייחסת לגורמים הפיזיים והביולוגיים שהביאו למות האדם. הבנה זו משחררת את הילד מרגשות אשם שיכולים להיווצר. לילדים צעירים יש חשיבה מאגית והם עשויים לחשוב שמחשבות או אמירות שלהם הביאו למות האדם הקרוב ואז לחוות תחושות אשם. הידע הקוגניטיבי לא מבטיח חסינות מפני רגשות אשמה, אך עיבוד רגשי נכון יחד עם ידע קוגניטיבי, מביאים לסיכוי טוב יותר להתמודדות בריאה. ההבנה מתפתחת סביב גיל 7-9.
4. הכרחיות המוות – ההבנה שכל אדם באשר הוא, סופו למות – הבנת המוות כתופעה טבעית אוניברסלית. הבנה זו חשובה וקשורה גם לנושא של רגשות אשמה. היא מפחיתה את החריגות שבמקרה, בפרט אצל ילדים שעלולים לתפוס עצמם חריגים, נחותים ולא שלמים. ההבנה מתפתחת סביב גיל 7-9.
5. הבנת מושג הזקנה כקשור למוות – ילדים מבינים שזקנה קשורה למוות אך יתקשו להבין את העובדה שזקנה חלה על כולם והיא חלק ממעגל החיים הטבעי. ההבנה מתפתחת סביב גיל 7-9.

מבחינה קוגניטיבית, ילדים באותו טווח גיל יפתחו הבנה משותפת של מושג המוות, אך כל ילד יפתח משמעות אישית בהתאם לאישיותו ונסיבות חייו. הבנת מושג המוות משקפת את אישיות הילד, הסקרנות שלו, מודעותו ויכולתו לעבד את המידע מבחינה רגשית ושכלית ("התפתחות תפיסת המוות אצל ילדים", בטיפולנט) כמו גם את המסרים והתגובות שהוא מקבל מהסביבה.

6. חוויית אבל ודרכי תמיכה בהתאם לשלב ההתפתחותי

בנוסף להבדלים הקוגניטיביים בתפיסת המוות בין השלבים ההתפתחותיים השונים, ישנם גם הבדלים באופני ההתמודדות עם תהליך האבל. כך, בהתאם לרמת ההתפתחות הקוגניטיבית של הילד ולשלב ההתפתחותי שבו הוא נמצא, נלווה את ההורים וננחה אותם כיצד לעזור ולתמוך בילדם בהתמודדותם עם אובדן של קרוב.

ככלל, חשוב לדבר עם הילד ולספר לו על מותו של אדם קרוב ואהוב. לפי שלו (2014א; 2014ב), ילדים ואפילו תינוקות חווים אבל וחשים אותו בדומה למבוגרים, אלא שהם זקוקים למבוגר ותלויים בו כדי לתווך להם את תהליך האבל ועיבודו. כמו המבוגר, גם הילד זקוק לתקופת אבל ושיקום, וכמוהו הוא זקוק לכך שהאנשים החשובים בחייו יהיו אתו בזמן שהוא אבל. לעיתים מבוגרים, מתוך רצון להגן על הילד ולמנוע ממנו צער וכאב, מונעים ממנו מידע על מותו של אדם קרוב. הורים לעיתים סבורים, בטעות, כי הילד אינו חש אבל, מפני שהוא משחק ופעיל ואף צוחק ושמח. יש לזכור כי זו דרכם של ילדים לקבל את המוות ולהתאבל. לילדים יש יכולת לנוע פנימה והחוצה מהאבלות לחיים, ולעיתים דווקא כשהאבל מציף אותם יפנו למשחק כדרך להקלה על המצוקה הרגשית.

על פי אטד וכצנלסון (2014), חשוב מאוד שלא להדיר את הילד מתהליך האבל ולאפשר לו, בתיווך ובהתאמה, להתאבל יחד עם בני משפחתו. הם מונים לכך מספר סיבות:

• התעלמות מהנושא עלולה להשאיר את הילדים בבדידות רגשית המלווה בחרדות ורגשות אשם. הדבר יפגע ביכולתם לפתח מנגנוני התמודדות וכוחות ההכרחיים מול סיטואציה של אובדן שנמצאת במעגלי החיים.
   
• ההנחה שילד לא ירגיש או יתעלם מהיעלמות אדם קרוב היא הכחשה של עולמו של הילד. גם כשהוא צעיר, הילד הוא אדם שלם, חושב ומרגיש. היעלמות של אדם קרוב עלולה להתפרש בעיניו כנטישה שפגיעתה חמורה בהרבה. היא עלולה לגרום לילד להיאטם רגשית, ולהימנע מלחוות רגשות בעתיד.
   
• הסתרה מילד צעיר את מותו של אדם אהוב, עלולה להפעיל את דמיונו הפורה והדבר עלול לקבל ממדים עצומים ומפחידים. בהיעדר מידע הוא עלול לפתח הסבר דמיוני למה שקרה (האדם היקר נחטף, נטרף, מתעללים בו), כך שהעלמת המידע עלולה לגרום לפחדים רבים, ולא להרגיע אותם.
   
• גם אם הילד אינו מבין את כל ההסבר, הוא מבין שאומרים לו ולא מסתירים. הוא מבין שאפשר לדבר על זה וההורים יענו על שאלותיו, שהם נמצאים שם בשבילו ושהוא יכול לפנות אליהם לתמיכה והבנה. חשוב להדגיש כי תהליך האבל והבנת מושג המוות הם הדרגתיים, נמשכים לכל אורך הילדות והחיים, ואינם מסתכמים רק ברגע ההודעה על מותו של האדם האהוב או בשבעה. לכן חשוב לבסס דיאלוג מתמשך בין הילד להוריו.
   
• הסתרת מידע מהילד פוגעת באמון הילד במבוגרים המשמעותיים לו. ההסתרה מעבירה לו מסר שדברים מתרחשים מאחורי גבו, עלולה לפתח בו חשדנות והוא עלול לחשוד שמסתירים ממנו דברים נוספים.

גרנות (2000) מפרטת בספרה אודות מאפייני האבל בגילים שונים, והדרכים המתאימות להתייחס ולעזור לילדים בכל שלב:

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

תינוקות ופעוטות (0-3): פעמים רבות קיימת תפיסה שבגילאים צעירים אלו לא נשמר זיכרון, ובשל כך השפעת האבל מועטה או לא קיימת אצלם. אך האבל קיים ומשפיע. חשוב להבין כי גם בגיל זה יש חוויה פרה-מילולית של אבל ואובדן, והם יחושו בהתרחשות בבית. בנוסף, סביר כי הדמויות המשמעותיות יהיו, באופן טבעי, פחות זמינות או נגישות. מבחינה פנימית, בניגוד לילדים בוגרים יותר שמסוגלים להבין את מקור מצוקתם כנובע מאובדן ספציפי, תינוקות ופעוטות חווים מבחינתם קריסה טוטלית של העולם שעוטף אותם. על כן, ככל שהילד חווה אובדן בגיל צעיר יותר, הצלקת של חוויית הפרידה תהיה פנימית יותר ופחות מובחנת. הילד, בניגוד לתינוק, גם יכול להבין שיש הורה שנשאר לטפל בו, במקרה של מות אחד ההורים. ככל שהילד מבוגר יותר יש בזיכרון הרגשי פרטים רבים יותר, שיכולים למתן חלק מהחוויה הטוטאלית.

איך אפשר לעזור להתמודד בגילים אלו? חשוב שתהיה דמות התקשרות קבועה המושקעת בתינוק ומספקת מענה לצרכים הפיזיים והרגשיים כאחד. יש לשים דגש על מגע וחיבוק. בהמשך, לאורך שנות התפתחותו של הילד, יש להשלים את המידע וההסבר לגבי האובדן בהתאם לשלב ההתפתחותי, ולהימנע מההנחה המוטעית כי ילד שנולד לתוך סיטואציה של אובדן מבין את האובדן לבד ללא צורך בתיווך ומידע.

גיל הגן (3-6): מכיוון שבגילים אלו חסרה תפיסה קוגניטיבית מלאה של משמעות המוות, ההתייחסות שלהם לאובדן ולאבל שונה באופן משמעותי ממבוגרים ומבוססת על הבנתם הקוגניטיבית את המצב. כמו כן, גילים אילו מאופיינים בחשיבה קונקרטית אודות העולם, וקיים טשטוש בין מציאות לדמיון. בנוסף, האוריינטציה היא אגוצנטרית ועלולה גם להיות חשיבה מאגית. בהקשר של המוות, הילד עלול להרגיש שהוא גרם למוות. בהמשך, עלול גם להתרחש פחד מרכישת אוטונומיה ונטייה לתלות והיצמדות בכדי שהילד לא ירגיש שנשאר לבד.

איך אפשר לעזור להתמודד בגילים אלו? ננסה להסביר לילדים את הסיבות שגרמו לאובדן באופן קונקרטי ולא מופשט, תוך הדגשה שהילד לא גרם לכך. נשתמש במילים ברורות – "מת" – ולא בדימויים. ניתן להשתמש במשחק ובציור כערוץ ביטוי עבור הילד. נעודד אוטונומיה ע"י מסר שההורה והמבוגרים יישארו עם הילד וימשיכו לשמור עליו. נייצר עידוד וחיזוק ל"מסעות" וחוויות של אוטונומיה. בטווח הארוך, נבסס את דמות ההורה שאבד תוך הדגשת תכונות המגדר שלו כדי שהילד יוכל להזדהות אתו (לספר לבת איך נראתה אמה ומה אהבה ללבוש, לבן מה האב עשה בצבא...). חשוב שהדמות תהיה אמיתית ולא אידיאלית.

גיל היסודי (7-11): ישנן תגובות אפשריות שונות של הילד לאובדן, הכוללות רגשות כמו עצב, כאב, אשמה וגעגוע, שפחות אופייניים לילדים בגיל זה. יכולה גם להופיע תנודתיות חדה בין העולם הרגשי הקשור לאובדן לבין התנתקות ממנו וחזרה לעולם הפעילות והעיסוק הקונקרטיים, כמו מפגש עם חברים, משחק, חוגים וספורט.

איך אפשר לעזור להתמודד בגילאים אלו? ההבנה של המוות היא כשל מבוגר ולכן ההסבר יהיה מותאם, תוך התייחסות לשאלות שעולות. אם המוות אינו פתאומי, כדאי גם להכין את הילדים לקראתו. הכנה זו מסייעת ליכולת של הילדים לקבל את המוות. בנוסף, היא מאפשרת מקום לשיח על החששות והפחדים וכך נותנת תחושה של עוגן, סדר וביטחון מצד הדמויות המשמעותיות עבורם. המבוגר יכול להזמין את הילד להביע את רגשותיו ולתת דוגמא (מודלינג) לאופן ביטוי הרגש, כמו גם הכרה ומתן לגיטימציה למעברים החדים בין עולם הרגש לעולם הפעילות.

ילדים עם צרכים מיוחדים בגילים אלו, נמצאים פעמים רבות בשלב ההתפתחותי הקודם, של גילאי 3-6, על אף גילם המבוגר יותר. לילדים אלו נתייחס בהתאם לנאמר לעיל על השלב המוקדם יותר.

בגיל ההתבגרות (12 ומעלה): לעיתים יש ניסיון להבין את האובדן ברמה פילוסופית רוחנית, ערכית וחברתית: האם כדאי לחיות בעולם שיש בו סבל? מה משמעות החיים? עלולה גם להיות תחושה של המתבגר שהוא שונה מאחרים שלא חוו אובדן, תיתכן חוויית ניכור, וחוויה שהחברים מאכזבים ולא רגישים מספיק. בגיל זה עשויות להופיע גם תגובות הגנתיות שונות, כגון: אינטלקטואליזציה, כמאפשרת בריחה מהתמודדות רגשית עם האובדן והשהיית האבל; תגובות אבל מאופקות יחסית בשל חשש להצפה של העולם הפנימי הסוער בגיל זה; האטה או עצירה בתהליך הטבעי של ההיפרדות מההורים – בעקבות האובדן ייתכן חיפוש אחר קרבה עימם וצורך בלכידות המשפחתית; התנהגויות של acting out כמו סיכון, התחצפות והתרסה והתעלמות מהמתרחש בבית.

איך אפשר לעזור להתמודד בגילאים אלו? חשוב לתת הסבר לגבי מה שקרה לקרוב שמת. במידת האפשר כדאי גם להכין את המתבגרים לקראת המוות. יש להבין כי דרך המתבגר לבטא את אבלו שונה מזו של המבוגרים. הוא זקוק למרחב כדי לבטאו בדרכו ואינו מתחבר בהכרח לסגנון האבל של המבוגרים. יש לנהוג בהכלה מול האמביוולנטיות של המתבגר לתמיכה מחד ובקשה למרחק מאידך. יש לאתר ולזהות את המצוקה המסתתרת מאחורי ההתנהגות המתריסה, להביאה למודעות המתבגר ולעודדו לביטוי מילולי של המצוקה שבבסיס ההתנהגות, כמו גם תשומת לב ותמיכה.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

חלק שני – יישומים לתקופת הקורונה

הדברים שיובאו להלן מתייחסים הן לאובדן של סבים וסבתות והן לאפשרות של אובדן הורה. חשוב לציין כי גם במקרה של אובדן קרוב שאינו ההורה, המוות יכול להחוות כקרוב וטראומטי עבור הילדים.

1. ייחודיות תהליכי אבל ואובדן בעקבות מוות בתקופת הקורונה

אובדן בתקופת הקורונה הוא אובדן מורכב, שכולל בתוכו רכיבים ייחודיים אשר מוּעדים ליצור יותר תופעות של אבל מורכב. ראשית, מוות כתוצאה מקורונה עלול להיחוות כטראומטי, בשל היותו חלק ממגיפה כלל-עולמית המאופיינת באי-ודאות רבה ובמספר מתים גבוה, בשל חוסר השליטה וקטיעת רצפים שונים. לכן, הוא עלול ליצור תגובה של "אבל טראומטי". בנוסף, במקרי מוות מקורונה, יתכנו היבטים של "אבל עמום". בשל תנאי הבידוד, המשפחה הקרובה לא יכולה ללוות את הנפטר בהתמודדותו עם המחלה, וכן לא יכולה להיפרד ממנו ברגע המוות. כמו כן, במקרים רבים קדמה למוות תקופה של "נוכחות נעדרת", כאשר הנפטר היה מורדם, מונשם ומורחק מהמשפחה.

בנוסף, בתקופת הקורונה יתכן תהליך של "אבל חסר". טקסי האבלות מצטמצמים, וכך גם התמיכה לה זוכה המשפחה מצד הקהילה. הלוויה מצומצמת מאוד, לשבעה יגיעו פחות מבקרים או שתיערך בבידוד/הסגר. גם כאשר יגיעו, יתכן שלא יוכלו להעניק את החום והתמיכה הפיזית הרגילים, ללא נשיקות וללא חיבוקים. אפילו ההימנעות מאכילה משותפת גורעת מאופן התמיכה הרגיל. גם הקימה מהשבעה והעלייה לקבר נעשות במסגרת המשפחה הגרעינית, ובמקרים רבים אין יכולת לחזור לשגרה ולעבודה לאחר השבעה. מציאות זו עשויה להשפיע על תהליכי האבל ועיבודו ולהוביל בהמשך גם לדפוס "אבל מושהה", עם כל ההשלכות שבכך.

בימים כתיקונם, כאשר קרוב משפחה נפטר, זהו אירוע בולט אשר מגייס את הסביבה. כאשר מדובר בנפטר אחד מתוך רבים אחרים, כחלק ממגפת הקורונה, בתפיסת החברה זה כבר אינו אירוע יחידני. דבר זה עלול להעלות תחושה של פער בין להיות "חלק מסטטיסטיקה" לבין תחושת המשבר האישית, החריפה והמפרקת, מה שעלול להוביל לתופעות של "אבל ללא הכרה".

יש לקחת בחשבון כי פעמים רבות, במקביל לאבל, יש גם מצוקה אישית של קרובי הנפטר, אשר עלולה לכלול חרדה (אולי גם לי/לאחרים קרובים זה יקרה?), דיכאון, תחושת בידוד, חוסר בתמיכה חברתית, מתחים בתוך המשפחה, ואשמה כללית, לעתים בלתי רציונלית (אולי אני קשור איכשהו להדבקה? אולי לא עשיתי מספיק? למה דווקא הם ולא אני?). מצוקות אלו מעלות קושי נוסף להתפנות ולהכיל גם את תחושות האבל והאובדן במלואן.

כאמור לעיל, בשל מורכבות מאפייני האובדן בתקופת הקורונה, עלינו להתייחס להתמודדות עמו כגורם סיכון אשר עלול להוביל לתופעות אבל מורכב. על כן, עלינו ללוות את מטופלינו, לבחון את מצבם ולטפח חוסן ככל האפשר. בנוסף, יש לתת את הדעת לסוגי האובדן אשר נמנו לעיל ולנסות לצמצם את השפעתם ככל הניתן. לדוגמא – התערבויות אשר מפחיתות השפעה טראומטית; מאמץ להיפרד מהנפטר לפני מותו, אפילו מרחוק; השקעה ביצירת טקסים אפשריים; מתן יחס נרחב מכלל הגורמים לאבלים ככל הניתן ועוד.

2. דגשים לליווי סביב טקסי האבלות המסורתיים (על פי הנהוג במגזר היהודי)

לאחר הבנת השפעת תקופת הקורונה על אופי וסוג האבל ועל מאפייני ההתמודדות עימו, ננסה לתת כלים מעשיים להתמודדות עם המורכבויות שהצגנו.

ראשית, חשוב שטקסי האבלות שהמשפחה הכירה עד כה יוסיפו להתקיים עבורה, על אף הקשיים וההגבלות, תוך התאמתם לתקופה, מתוך דיאלוג ושיח עם המשפחה. שער (2019) טוען כי הטקסים השונים הקשורים במוות ובהם הלוויה, משמשים מערכת קריטית של תמיכה לקרובים, ותורמים לתחושת סדר ומבנה במצב שנחווה ככאוטי. הטקסים גם מאפשרים למשפחה לשהות באבלה ולהכיר בו, ובכך מסייעים באופן מסוים במניעת מצב של אבל מושהה. בתקופת הקורונה ישנה שבירה של רצפי החיים שהיו מוכרים עד כה. טקסי האבלות הקיימים לאורך דורות ויכולים להתקיים גם בתקופת הקורונה מהווים עוגן בהישענות על רצף קיים ומוכר בתוך מצב משברי.

בתקופת הקורונה נוצרו צורות אלטרנטיביות של טקסי האבלות המוכרים. למשל שבעה דרך שידור מרחוק, העלאת תמונות ברשתות החברתיות ובקשה מאנשים לכתוב ולשתף בזכרונות עם הנפטר, תפילות משותפות רבות משתתפים במרחב הווירטואלי ועוד.

ישנה חשיבות רבה לקיום טקסים ככל הניתן גם מרחוק (במרחב וירטואלי) או בשינוי זמן ומקום, כך גם לגבי מכלול הטקסים והתאריכים, כגון עליות לקבר ביום השלושים ואזכרות נוספות (לדוגמא, ביום הזיכרון נסגרו בתי העלמין למבקרים ומשפחות רבות עלו לקבר קודם התאריך).

יש לשים לב למורכבות מיוחדת בציבור החרדי, שם לרוב לא ניתן להיעזר באמצעים אינטרנטיים ויזואליים. לעיתים כתחליף יש שימוש במרחבים קוליים המאפשרים גם תפילה משותפת, ויש צורך לתת את הדעת למצוא פתרונות חלופיים, להיעזר ברב הקהילה, בקהילת השכונה/בית הכנסת ועוד.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

מאחר שבתקופת הקורונה נאלצים האבלים למצוא דרכים חלופיות לציין ולהתמודד עם האובדן שפקד אותם, חשוב להביא למודעות הקהילה והחברים את הקושי הטמון באובדן בעת הזאת, המתעצם לאור הקושי לקיים אבלות "נורמלית" הן סביב תאריכים וטקסים משמעותיים והן בשגרת החיים בצל האובדן. חשובה התגייסות ותמיכה של כלל הקהילה ליצירת קשר עם המשפחה, החל מאנשי החינוך, מורה/גננת, דרך חברים בקהילה וחברים מהכיתה, זאת כדי לפצות על המחסור בתהליכי האבל הרגילים.

בנוסף למורכבות עבור המבוגרים, קיימת גם מורכבות ייחודית לילדים. עוד בתקופת המחלה וסימני השאלה יש לשתף את הילד באופן כן, במצב ובסכנה האפשרית, בהתאם לתפיסתו ויכולותיו. עם זאת, יש לשים דגש על מה שכן ידוע לנו ולאפשר תקווה ואופטימיות לצד הבנה מפוקחת. מרגע ההודעה על המוות חשוב, עם כל הקושי שבכך, שההודעה תגיע לילד מצד ההורים. הילד זקוק לדמות התקשרות משמעותית שתהיה לצדו בעת הודעה קשה שכזו. כאשר ההורה שקוע בצערו וכואב, ואינו יכול לתווך לילד את התהליך ולהכיל גם את הכאב של הילד, ננסה לחפש דמות קרובה שיכולה להיות נוכחת פנים מול פנים עם הילד בעת שיספרו לילד על האובדן (שלו, 2014א; 2014ב). במקרה שהדבר אינו מתאפשר ניתן לקיים שיחת וידאו מרחוק של הדמות המשמעותית (גננת\מורה\מדריך) עם הילד, כשלצידו נמצא ההורה או איש משפחה אחר. מומלץ למצוא מקום רגוע לשיחה, להיות בקרבה פיזית ולתת בתחילת השיחה הכנה, כגון: "אני רוצה לספר לך חדשות עצובות". לאחר מכן, לתאר בקצרה מה קרה, באופן קונקרטי, ולתת מידע מדויק לגבי נסיבות המוות. כדאי לחשוב על הסבר שייצר הרחקה עבור הילד ויסייע בהפחתת החרדה שמא גם הוא יחלה בקורונה וימות. חשוב לאפשר לילד לשאול כל שאלה שירצה ולקבל תשובה ישירה ככל הניתן. חשוב לזכור שבתקופת הקורונה הילד נמצא יחד עם כל המשפחה והוא חשוף לרגשות, מידע, ותגובות המבוגרים סביב האובדן ולאווירה בבית. לכן יש חשיבות רבה דווקא בתקופה זו להעניק לו מידע תואם גיל, אמין, מדויק ומאורגן על מותו של האדם הקרוב אליו, על מנת שלא יבנה סיפור משלו על סמך חלקי המידע אליהם נחשף.

חשוב להסביר בהדרגה ובאופן מותאם תכנים הקשורים לסופיות המוות (האדם המת אינו מרגיש, אינו שומע ואינו רואה, לא כואב לו וכדומה). האדם שמת לא יחזור לחיות שוב אך הוא ממשיך לחיות בזיכרונם של האנשים שאוהבים אותו. חשוב להדגיש באופן ברור לילד כי בשום אופן אינו אשם במות האדם האהוב, והמוות לא נגרם בגללו (אטד וכצנלסון, 2014) (למשל להסביר לילד שסבא לא נדבק בגללו). כדי לאפשר לילד תהליך של אבל, חשוב שיהיה שותף לטקסים השונים הצפויים במידת הניתן. חשוב כמובן שהדבר יעשה תוך התייחסות למאפיינים האישיותיים הייחודיים של הילד, בשיתוף ובדיבור עמו והסכמת הוריו. בשבעה, יש לתת דגש גם לכך שילדים יקבלו תשומת לב מהמסגרת החינוכית – לעדכן את המחנכים, גננות, חברים מהכיתה על האובדן. לבקש אפשרות לשיחות זום, שליחת ציורים או שיחה.

חשוב להעביר מסר להורים כי אנו נותנים המלצות מקצועיות ונמצאים פה כדי לסייע להם בקבלת החלטות, ובהפעלת שיקול דעת לגבי טובת ילדם. מסר חשוב נוסף הוא שאנו מאמינים בכוחות המשפחה להתאושש ולהתמודד בדרכים ובקצב המתאימים לה

עם תום השבעה, במצב "רגיל", מסתיים שלב החיבוק האינטנסיבי (שלו, א2014; ב2014). לאחר מכן המשפחה חוזרת לשגרת עבודה, בית ספר, חוגים. במצב רגיל, שגרת החיים, החזרה לעבודה, למסגרות הלימוד, חוגים ועוד מאפשרת לאבלים לחזור לרציפות התפקודית שלהם ככוח משקם. בתקופת הקורונה לרבים אין אפשרות לחזור לשגרה מספקת, והרציפות התפקודית נקטעת. חשוב לעזור למשפחה לייצר שגרה אליה תוכל להיצמד בתקופה זו. ילדים זקוקים באופן מיוחד למסגרת מוכרת ויציבה, ארוחות מסודרות, למידה, חברים, ושעות ערות ושינה. בנוסף, חשוב לעזור לילד למצוא את מקומו בבית, לדבוק בסדר יום יציב במידת האפשר ולא להשאירו בחוסר מעש. יש לקחת בחשבון שגם ההורים אינם חוזרים לשגרה "רגילה" והרצפים התפקודיים ורצפי הזהות של כל המשפחה נפגעים וגורמים לתהליך האבל להיות מורכב יותר. לבסוף, כפסיכולוגים, רצוי להשתמש במודל הדו-מסלולי לאבל ואובדן כמודל מרכזי להבנה, אבחון והתערבות של מצבי אובדן ואבל תוך התייחסות למאפייני תקופה הקורונה.

סיכום

במאמר זה התייחסנו לאובדן ואבל בתקופת הקורונה, בהתמקדות על התמודדות של ילדים ואופני התגובה הרצויים של סביבת המבוגרים לאובדן. הצגנו רקע תיאורטי שעסק בתיאוריות הנוגעות לאבל ואובדן באופן כללי, וכן לסוגיות הקשורות לאבל אצל לילדים בגילים שונים, ופרטנו כיצד ניתן לסייע לילדים להתמודד עם אובדן בהתאם לשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים. החלק המעשי עסק בייחודיות תהליכי אבל ואובדן בתקופת הקורונה. טענו כי ייחודיות תקופת הקורונה עלולה להוביל לסוגי אבל מורכב. בנוסף טענו כי קיים צורך להמשיך לקיים את ההתמודדות עם אבל כרגיל ככל הניתן תוך התייחסות למגבלות התקופה, ופירטנו דגשים להתמודדות עם אבל בימי הקורונה באופן כללי ובטקסים המסורתיים השונים.

נושא ההתמודדות של ילדים עם מוות ואובדן מלווה את עבודת הפסיכולוג החינוכי בתוך מסגרות החינוך, וההתבוננות בהתערבויות הממוקדות בילד, כמו גם בסביבתו המשפחתית והלימודית, מהווה ייצוג נוסף של ליבת עבודתנו. נראה כי קיימים מודלים להתערבות המשקפים התערבויות בטווח המיידי שלאחר האובדן, ונדרשים המשך חשיבה והעמקה בהתאמה והרחבה של דרכי ההתערבות במצבי אבל שונים, למידה מעמיקה של הנושא בתהליך ההתמחות ובנייה של מגוון מודלים להתערבות מיידית וארוכת טווח במערכת ובמשפחה.

הערות

1. תודה לד"ר ג'סטין רזניק ואודרי הדד על הסיוע בחשיבה ובכתיבה.
2. חנה זו מציינת מגמה אופיינית בלבד. בהחלט ניתן למצוא גם מקרים הפוכים בהם אדם בעל פוסט-טראומה מוצא עצמו משחזר ללא הרף, לעתים באופן בלתי נשלט, את פרטי האירוע הטראומטי, ואדם אבל אשר נמנע כליל מעיסוק פנימי וחיצוני בזיכרון הנפטר

מקורות

אטד,י'., כצנלסון, ע'. (2014, 27 באפריל) "מותר להיות עצוב: איך לספר שסבתא מתה?" ידיעות אחרונות, אוחזר מתוך www.ynet.co.il.

גרנות, ת' (2000). בלעדיך – השפעות אובדן על ילדים ונוער. הוצאת משרד הביטחון.

מור יוסף, ש. (2011). הסתגלות נפשית בעקבות חווית לחימה: מחקר השוואתי בקרב לוחמים שנפצעו או איבדו עמית במהלך קרב, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה.

נוי, ש. ( 2000 ). מצבי לחץ טראומטיים. הוצאת שוקן.

פרויד, ז' (1917/2008). אבל ומלנכוליה ,פעולות כפייתיות וטקסים דתיים, מבחר כתבים ד, 15-33. הוצאת רסלינג.

קובלר-רוס, א' (1969/1993). לחיות עם המוות. פרקים 3-7. הוצאת צ'ריקובר.

רובין, ש', מלקינסון, ר' וויצטום, א' (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול, תיאוריה וטיפול. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת פרדס.

שלו, ר'. (2012). אובדן ותהליכי אבל בקרב ילדים ומתבגרים. מתוך "פסיכולוגיה עברית".

שלו, ר'. (א2014, 28 ביולי). שכול בקרב הורים וילדים 1 [סרטון וידאו]. אוחזר מתוך https://www.youtub...Ndn-w

שלו, ר'. (ב2014, 28 ביולי). שכול בקרב הורים וילדים 2 [סרטון וידאו]. אוחזר מתוך https://www.youtub...L5hno

שער, י'. (2019). בחזית הנפש. הוצאת ספרי ניב.

שער, י'. (ח"ת). אבא לא ישוב. אוחזר מתוך http://meyda.educa...e.pdf

התפתחות תפיסת המוות אצל ילדים. בטיפולנט. אוחזר מתוך https://www.betipu...D7%9D

American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). Arlington, VA: Author. 789-792

Boss, P., Yeats, J. R. (2014). Ambiguous loss: A complicated type of grief when loved ones disappear. Bereavement Care, 33(2), 63-69.

Bowlby, J. (1980). Attachment and loss: Vol 3. London: Pimlico.

Doka, K. J. (Ed.). (2002). Disenfranchised grief: New directions, challenges, and strategies for practice. Champaigne, IL: Research Press.‏

Doka, K. J., Martin, T. L. (2011). Grieving beyond gender: Understanding the ways men and women mourn. New York: Routledge.

Elder, G.H., & Clipp, E.C. (1988). War time losses and social bonding: Influences across 40 years in men's lives. Psychiatry, 51: 177-198.

Freud, E. L. (Ed.). (1961). Letters of Sigmund Freud. New York: Basic Books.

Kessler, D. (2019). Finding meaning: The sixth stage of grief. New York: Scribner.

Malkinson, R., Rubin, S. S., & Witztum, E. (2006). Therapeutic issues and the relationship to the deceased: working clinically with the two-track model of bereavement. Death Studies, 30, 797-815.

Pivar, I.L., & Prigerson, H. (2004). Traumatic loss, complicated grief, and terrorism. Journal of Aggression, Maltreatment and Trauma, 9(1-2): 277-288.

Shuchter, S. R. & Zisook, S. (1993). The course of normal grief. In M. S. Stroebe, W. Stroebe, & R. O. Hansson (Eds.), Handbook of bereavement: Theory, research, and intervention (pp. 23–43). New York: Cambridge Press.

Widdison, H.A., & Salisbury, H.G. (1989-90). The delayed stress syndrome: A pathological delayed grief reaction? Omega, 20(4): 293-306.

Wortman, C.B., & Silver, R.C. (2001). The myths of coping with loss revisited. In M. Stroebe, R. Hansson, W. Stroebe & H. Schut (Eds.), Handbook of Bereavement Research: Consequences, Coping and Care (pp. 517-543). Washington, DC: American Psychological Association Press.