לנוע בגמישות מבדידות – לשייכות ולאינטימיות
מאת עינת פורת עמוס
בימים אלו אנו מרבים לשמוע על בדידותם של בני תקופות החיים המאוחרות, המתבקשים שלא להתערות בסביבתם. אך הבדידות אינה מאפיינת רק את ימי התפרצות הקורונה או את המבוגרים שבינינו: הבדידות היא תחושה סובייקטיבית, המכונה המגפה של המאה. היא מעלה את הסיכון למחלות פיזיות קשות וכרוניות, ולתופעות נפשיות כואבות, כדיכאון וחרדה, המשפיעים לא רק על איכות החיים – אלא גם על תוחלתם. ואולם מטרתו של מאמר זה אינה להתעמק בסכנות השונות של הבדידות, אלא דווקא להכיר במופעיה השונים בחיינו, בעושר גווניה וביכולת שלנו לנוע בתוכה וממנה, אל מנעד התחושות העוטפות אותה באופן תדיר וגמיש. הבדידות אינה רק סרטן האוכל את גופנו מבפנים, אלא גם מגדלור המאותת לנו שצרכינו השתנו, שיש לנו צורך לדייק את חיינו, וכן שעלינו לאמץ עמדה רגשית המדגישה את התחושות שאינן בדידות.
משמעות הבדידות היא צורך בחברה, אך אין זה אומר צורך תמידי בקרבתם של אנשים. כולנו נעים על רצף של הלכי רוח ונפש משתנים – מבדידות כואבת ליכולת להיות לבד מבחירה (לבדיות), דרך זמן של סוֹלָנוּת, ועד לתחושת שייכות ואינטימיות עמוקה. במהלך חיינו אנו חווים את כולם. בכל רגע נתון עולה על הבמה הלך רוח אחר. בריאות פיזית ונפשית ככלל, ותחושת שלווה ושביעות רצון מהחיים בפרט, נוצרות דרך היכולת לשמור על איזון בין הלכי הרוח השונים. לשם כך, חשוב להיות ערים להם ולהבחין ביניהם ביתר דיוק.
רצף התחושות: בדידות – לבדיות – סוֹלָנוּת – שייכות – אינטימיות
בדידות – הבדידות מתעוררות כשמספר הקשרים שלנו נתפס מבחינתנו כלא מספק, וכאשר איכות היחסים הבינאישיים שלנו ותוכנם אינם נותנים מענה למידת האינטימיות שלה אנו משתוקקים .(Gierveld & Tilburg, 2016) לעיתים אנו חשים בבדידות בעקבות חוסר ביחסים אינטימיים קרובים – הרצון שיהיה לי מישהו שמכיר אותי כמו שאני, ושלידו אני יכולה להיות אני. לעיתים, החוסר והבדידות מבטאות צורך בחברים לבילוי ולהעברת זמן משותף בנעימים. ולעיתים, חסרה לנו קהילה שנרגיש שייכים לה – לממש את הצורך להיות שייכים לקבוצה של אנשים שיש לנו משהו משותף איתם או לארגון שבו לכולם יש מחויבות למשימה משותפת.
חשוב לזהות מהו המניע לתחושת הבדידות על מנת לדייק את המענה לה שנעניק לעצמנו (Murthy, 2020), אך יש להבהיר שבדידות היא לא קלקול או תקלה. היא חלק ממנעד הרגשות הבריאים שלנו. בדיוק כמו כעס, קנאה או עצב. נכון שהיא טומנת בחובה כאב וסכנות רבות, במידה שהיא נשארת בתוכנו זמן רב מדי. אך אין זו סיבה להדירה מחיינו באופן מוחלט. ההפך הוא הנכון. כפי שחשוב שנרשה לעצמנו להרגיש את כל שאר הרגשות הקשים שבהם אנו נפגשים בנפתולי החיים, כך חשוב להכיר גם בבדידות, ולהרגיש אותה.
הבדידות היא הלך רוח המצביע על הצורך הקיומי והבריא שלנו בחיבור אנושי עמוק לאחר. היא כפנס המאיר על מה המצריך שינוי או עדכון בחיינו. היא כקול הקורא לנו להתעורר ולפעול. היא כשפל המאפשר את הגאות. אם ניתן לה לשהות בתוכנו, לא נבהל ממנה או נסתיר אותה, אלא נכיר בה בדיוק כפי שאנו מכירים בתחושות השייכות או האינטימיות, נוכל להשתחרר ממנה בקלות ובמהירות רבה יותר מאשר אם נכחש לה או נבהל ממנה.
לבדיות – הוא מצב שבו אני נמצאת לבד עם עצמי, והסיטואציה לא מעוררת בי תחושות של בדידות. ייתכן שהשהייה לבדי מעוררת בי אי נעימות או עצב, אך אני יודעת שיש אנשים שאוכל להתחבר אליהם בבוא הזמן, או שאין לי צורך כרגע בחברה. כולנו זקוקים לזמן עם עצמנו לבד – גם אם אנו לא מרגישים בזמן הזה שמחה או שלווה. ובכל זאת אנחנו זקוקים לשהות שקטה עם עצמנו. לעיתים, אנו לא בוחרים את זמן הלבד הזה ואיננו רוצים בו, אך עדיין אין אני מרגישה בו בודדת.
לדוגמה, אם אני נמצאת לבד בבית בשבת בערב, ואיני אוהבת זאת ואף מרגישה עצב או רצון להיות עם היקרים לי כרגע, אין הכרח שאחוש בדידות: הקשרים הקרובים שיש לי ביומיום מספקים לי הגנה, ומאפשרים לי שלא "ליפול" לתחושות הבדידות, אלא פשוט להעביר את הזמן. באופן יחסי, בלבדיות יש היאחזות יותר גדולה בהיגיון מאשר ברגש, וקבלה של המצב כמו שהוא.
סוֹלָנוּת – סולנות היא מושג חדש בשפתנו. טבעה אותו שרון מור, דוקטורנטית בחוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה (מור, 2018), אשר התעניינה בהיבטיה החיוביים של יכולת האדם להיות עם עצמו. הסולנות היא השם שניתן בעברית לצירוף positive solitude, שאין לו תרגום מדויק בעברית.
סולנות היא חוויה, פעילות או מצב תודעה חיובי, המבוסס על בחירה בַּלבד. הסולנות מתארת זמן איכות עם עצמי, המוקדש לעיסוק שהוא משמעותי לי. למשל זמן של יצירה, מנוחה אל מול הטלוויזיה, הליכה בשדות או קריאת ספר טוב. זהו הלך רוח המסב לנמצא בו הנאה, ואף מזמן אפשרות להתפתחות אישית.
בזמן של לבדיות, אני לא בהכרח חש הנאה, ואילו התנאי של הסולנות היא ההנאה. כל אדם קובע מהו המערך המאפשר לחוויית הסולנות שלו להתרחש – יש מי שזקוק למוזיקה או לנוף מסוים, ויש כאלו המעדיפים לחוות סולנות בשעה שהם במסיבה או על חוף הים. הביטחון שתמיד אוכל – כשאבחר בכך – להיות במצב של סולנות ולצאת ממנו, הוא חלק מהתנאים לקיומה. כלומר, אנו יכולים ליהנות מהזמן עם עצמנו כשנרצה, מתוך ידיעה שתמיד יהיה לנו עם מי להיות.
סולנות מתרחשת לאורך כל החיים, אך חשוב להשקיע בה בתקופות החיים המאוחרות, כי היא שונה מהותית מתחושת הבדידות השכיחה בתקופות חיים אלו ואף מנוגדת לה – היא התחושה שאני עם עצמי וטוב לי. יתרה מכך, היא תומכת בבריאותנו הפיזית והנפשית וביחסנו עם הסביבה. תהליך הסולנות מאפשר לנו להתרענן נפשית ורגשית, לעכל את אירועי החיים ולהבחין בין האני המעצים את העצמי לבין זה ההופך לאבן נגף בדרך אליו. מעבר לקרבה השקטה אל עצמי ולשיפור באיכות הזמן שבו האדם מצוי ללא חברה, בחזרתנו אל החברה היא מאפשרת לנו להיות יותר סובלניים, מוסריים והוגנים יותר, ומשפרת את קבלת ההחלטות ואת המנהיגות שלנו.
הסולנות אף הכרחית לתהליך היצירה האנושית. מחקרים מעידים על כך שיש קשר בין יצירתיות ויצירה לבין היכולת להיות לבד וליצור פנאי. סופרים, מלחינים ופילוסופים רבים ממחישים דרך יצירתם את הקשר בין המצב הפסיכולוגי של היות לבד לבין היכולת של המוח ליצור. כמו כן, העוסקים בנפש האדם מסכימים על כך שהחוויות העמוקות והמרפאות ביותר של הפרט מתחוללות בתוכו, כשהוא בחברת עצמו. עוד ועוד מחקרים מגלים שזמן שבו אנו לבדנו – כשהוא מנוצל כראוי – מעורר במוח את מערכת התגמול ואת הקולטנים המעבירים דופמין ואנדורפינים היוצרים תחושת אושר. הדבר נכון גם עבור אנשים האוהבים להיות מוקפים כל הזמן בחברים. גם הם יכולים לפתח את אישיותם ביתר הצלחה או להיות ממוקדים יותר ואף להגיע להישגים רבים יותר, אם הם לומדים להיות לבדם (Porter Jennifer, 2017; Long, Seburn, Averill, & More, 2003).
שייכות – יש מעט מאוד רעיונות ועקרונות המוסכמים על אנשי דעת ורוח מכל קצות העולם ומכל התחומים; הבולט שבהם הוא חשיבותה של תחושת השייכות. דפי ההיסטוריה מלאים בתיאורים, בסיפורים ובמחקרים על השפעתה מרחיקת הלכת של תחושת השייכות החברתית על עיצוב חייו של האדם. הצורך הבסיסי בהכרה ש"אני חלק מקבוצה ואיני לבדי" גורם לנו להחזיק ברעיונות חברתיים, פוליטיים או דתיים, לצאת למלחמות ולהקריב קורבנות. הצורך בקשר עם אדם קרוב מנהל את חיינו מתחילתם ועד סופם, וסיפוק הדחף לנראות, לייחודיות אך גם למקובלות חברתית הוא משימה התפתחותית מרכזית, המאתגרת את היכולת שלנו לכונן מערכות יחסים שיעניקו לנו ביטחון ושלווה, ואת התחושה שאינני לבדי, ושיש לי ממי לבקש עזרה במידת הצורך.
לפעמים תחושת השייכות אינה זקוקה להגנה או למאמץ מכוון – היא פשוט שם, פועמת כמו לב, בקצב סדיר ומבלי משים. בפעמים אחרות משהו בתחושת השייכות מתערער, ושוב לא ברור אם אנחנו חלק מחייהם של האחר או של הקבוצה, ואין מה שיכול להבטיח שנחוש שייכים, שאיננו לבד. תחושת שייכות יכולה להיווצר מתוקף נסיבות החיים, הלידה או המגורים, אבל גם כתוצר של השקעה מודעת ומכוונת.
מכלל הנכתב והנאמר על שייכות, אציג כאן מחקר אורך שנערך באוניברסיטת הרווארד ושנוהל בשנים האחרונות על ידי ג'ורג' וליאנט (Vaillant, 2002) – שהוא אחד המחקרים המרשימים ביותר בנושא. הניסוי החל בשנת 1938 והוא ממשיך עד היום. המחקר מתחקה אחר חייהם של 724 נבדקים, מצעירותם ועד למותם, באמצעים מגוונים: ראיונות אישיים, בדיקות דם, מעקבים רפואיים, סריקות מוחיות, שיחות עם ילדיהם ותיעוד חיי המשפחה בווידיאו. אחת משאלות המחקר הייתה מה תורם לחיים מאושרים. התוצאות הצביעו על כך שאיכות מערכות היחסים שלנו היא המפתח לאושר ולבריאות גם יחד – אנשים המחוברים חברתית יותר למשפחה, לחברים ולקהילה הם אנשים מאושרים יותר ובריאים יותר – לא רק גופנית, אלא גם קוגניטיבית ונפשית. עם זאת, חשוב לדעת שהקִרבה לאנשים או למספר גדול של חברים אינה מבטיחה אושר ובריאות – אלא איכות היחסים היא זו המשפיעה והחשובה יותר. כדי להבין מה משמעותה של מערכת יחסים איכותית, נעבור לתחושה האחרונה שעל הרצף, שלה אנו מייחלים באופן מודע יותר או מודע פחות – האינטימיות.
אינטימיות – האינטימיות היא תוצאה של חיבור רגשי בין בני אדם. חיבור שיש בו דיאלוג כן וגלוי, מעורבות ופתיחות הדדית. אפשר לבחון את מידת האינטימיות באמצעות שני מושגים: מסירוּת וביטחון. מסירוּת משקפת את היכולת ואת הנכונות להעניק לאחר מתוך הבנת צרכיו ורצונותיו ולא רק מתוך אזור הנוחות של המעניק. ביטחון משקף את חוזקו ואת עמידותו של הקשר בזמנים שבהם אחד הצדדים נמצא במצב של חולשה, ואפילו כשיש אי הסכמה או ניגוד אינטרסים בין הצדדים, ובכל זאת לא נגררים למריבה המכלה את הקשר. ביטחון זה מאפשר לנו להיות כנים ואותנטיים. מערכות יחסים כאלה חיוניות לא רק במצבי משבר, אלא גם בחיי היומיום.
גמישות על רצף התחושות
בימים של שגרת הקורונה, כל יום בשעות אחר הצוהריים, הבנות שלי הופכות את הסלון לסטודיו לריקוד. מארבע עד חמש יש זמן לתרגילי כוח וגמישות ולאחר מכן, שעות של תרגול צעדי ריקוד. הן חוזרות על אותה תנועה אינסוף פעמים, מצלמות את עצמן, צועקות, מתייאשות, בוכות, עד שהתנועה יוצאת ראויה מבחינתן ומתחברת באופן זורם לצעד הבא. לאחר ארוחת הערב, מגיע הזמן של הריקוד החופשי ואז אני מרשה לעצמי להצטרף אליהן. למרות שאני עוסקת לא מעט בתנועה, הפער ביני לבינן גדול ומתסכל. אל מול מנעד התנועות הרחב שלהן, היכולת שלהן לנוע בדיוק לפי המקצב ולבטא את כוונת מלל השיר בתנועה, אני מרגישה לא פעם כפיסחת ואילמת. עושר התנועות שלהן, גיוון הסגנונות והיכולות שלהן לעבור ממקצב אחד למשנהו במהירות ובקלות, מעוררים בי השתהות ופליאה. הפער ביני לבינן אינו מבוסס רק על מספר השנים שהגוף סוחב את עצמו. אלא על החוזק של השרירים שלהן לעומת שלי, ההיכרות שלהן עם היכולות של גופן ומנעד התנועות הרחב שהן מתנסות בו כל יום אחר הצוהריים. בריקוד, הן יורדות לכיוון הרצפה בקלות, בעיקר כי הן יודעות שהקימה משם תהיה קלילה ואפילו יפה. כשאני מתכופפת, אני יודעת שהדרך למעלה תהיה איטית ולפעמים כואבת. ושוב, זה לא כי איני מזיזה את גופי ביומיום, אלא בגלל שהגוף שלי לא רגיל לשהות על הרצפה – זה אפילו מרתיע אותי ואני לא מתרגלת ביומיום את המעבר מהרצפה לעמידה זקופה.
ונפש האדם כגופו. בריאות נפשית ופיזית בתרבות המודרנית, המהירה והבלתי צפויה, היא כמו ריקוד. היא דורשת מאתנו לנוע בגמישות, על פי המוזיקה המשתנה. חשוב שנכיר כל עמדה רגשית לחוד, נתרגל אותה, נדע איך היא באה לידי ביטוי בחיינו, מהם המחירים שאנו עלולים לשלם עליה ומהם הרווחים שלה.
אם נתרגל בשגרה זמן איכות שלנו עם עצמנו ונדע לייצר לעצמנו עניין ומשמעות כשאנו בבית לבדנו, אז כשמוזיקת החיים תשנה את המקצב שלה, נוכל לעבור ביתר קלות מהצער על הלבדיות או הבדידות לזמן של סולנות. נדע שאנו יכולים ליפול לכאב של הבדידות, כי עוד כמה רגעים נוכל לקום ממנו.
לטובת ההיכרות עם העמדות הרגשיות השונות, אני מציעה למפות את מרחבי תחושות הבדידות, הלבדיות, הסולנות והשייכות שלנו. ניתן לעשות זאת באמצעות כמה שיותר שאלות, כגון:
איזה חוסר אני חווה בעיקר – חוסר בקשרים חברתיים, אינטימיים או קהילתיים?
כיצד החוסר בא לידי ביטוי בחיי (עצב, כעס, תסכול, קניות רגשיות או אכילה רגשית)?
מתי היותי לבדי אינו מייצר את התסמינים הפיזיים והרגשיים המעיקים, אלא נשאר ניטרלי (לבדיות) ואולי אף חיובי (סולנות)?
כיצד הגוף שלי מגיב להלכי הרוח השונים?
מה מסייע לי לעבור מקשר יומיומי לשיח אינטימי?
איך הקרובים לי מגיבים על זמן הסולנות שאני לוקחת לעצמי?
התשובות לשאלות הללו, ולשאלות נוספות כמוהן, יעניקו לי יכולת בחירה רחבה יותר לגבי איזו עמדה רגשית ברצוני לאמץ בכל סיטואציה, ויכולת לנוע בין העמדות השונות ביתר גמישות, כרקדן מנוסה.
אומנם הבנות שלי גמישות יותר מיום ליום, אך אימוני הגמישות עדיין מאוד כואבים להן. להרחיב את מנעד התנועה תמיד מכאיב. אך מיום ליום הן מספרות שיותר קל להן להכיל את הכאב, לעיתים, אחת מהן אפילו מרשה לעצמה להגיד שהיא נהנית מהכאב הזה.
מהי אינטימיות – ואיך יוצרים אותה
במקביל לנתינת הכבוד הראוי לזמן שלנו עם עצמנו, עלינו להבחין בין שלושה מושגים מאותה המשפחה, שאינם בהכרח חופפים – קשר, קשר אינטימי ושיח אינטימי.
קשר – קשר כולל את כל מי שיש לי אליו חיבור, בזכות כל סיבה שהיא. לדוגמה, קשר עם השכנים, קשר משפחתי או קשר על בסיס אינטרס משותף, כמו חברים באותה מפלגה. רוב האנשים שיש לנו קשר עימם, אינם אנשים שאנו מעוניינים לייצר עימם אינטימיות, אלא רק לשמור על יחסים נעימים המממשים את האינטרסים של שני הצדדים. למשל, שכנות טובה או מימוש יעדים משותפים בעבודה. אפילו בקשרים משפחתיים אי אפשר לייצר קשר אינטימי וקרוב עם כולם. משפחה לא בוחרים, ועם חלק מבני המשפחה שלנו נשמור על שלום בית, אך לא מעבר לכך. לעומת זאת, בקשר אינטימי אנו בוחרים.
קשר אינטימי – הוא קשר הכולל מסירות המשקפת יכולת ונכונות של האחר להבין את צרכיי (לאו דווקא לממש אותם, אלא רק להכיר בהם) וביטחון בכך שאוכל להתבטא בחופשיות מבלי שהאחר יסתייג ממני, ימתח עליי ביקורת או יפנה לי גב – גם אם יהיו בינינו אי הסכמה מהותית או ניגוד אינטרסים.
שיח אינטימי – הוא אותם רגעים קטנים או גדולים שבהם אני מניחה את לבי בידיים שאינן שלי. זהו שיח שיש לי בו מקום לבטא את עצמי ולשמוע את האחר מבטא את עצמו. שיח שכזה יכול להתקיים גם עם מי שאין לי איתו כל קשר מעבר לכאן ועכשיו של השיח. לדוגמה, שיחה כנה עם מי שיושב לידי בטיסה או ברכבת ושלא אראה אותו עוד לעולם; שיחות קטנות ומשמעותיות עם חברים לטיול מאורגן, או עם שותפה לחוג אומנות או עם קולגות בעבודה.
היכולת ליצור שיח אינטימי חשובה לא פחות מאחזקתן של מערכות יחסים אינטימיות. חשוב לזכור ששיח אינטימי ברכבת עם זר, גורם להפרשת אנדרופינים וממלא אותנו בהתרגשות בדיוק כמו שיחה עם חברה ותיקה. שיח אינטימי גם מחזק את ביטחוננו ביכולתנו להמשיך ליצור קשרים בעתיד שירחיקו את תחושת הבדידות.
יצירת אינטימיות היא תהליך מתמשך, הדורש מאיתנו העזה וביטחון עצמי. ככל שנתנסה בה, היכולת שלנו לייצר אותה תהיה טובה יותר. חברויות יכולות לנבוע מכל שיח אותנטי ואינטימי, עלינו רק להתמיד בקיום השיחות, ולאט לאט, ברוב המקרים, הם יהפכו מ"רק שיחות" ל"ממש חברויות".
ברוב המקרים, יצירת האינטימיות תלויה ביוזמתנו, ובכל מקרה – היא תמיד באחריותנו. לכל אחד מאיתנו יש כלים שצבר לאורך השנים המסייעים לו לקיים שיחות וקשרים אינטימיים (יכולות תקשורתיות, כלים תחושתיים, אינטואיציות וניסיון חיים). על כן כדאי להיות ערים ליכולות ולכלים שברשותנו, ולנצלם לטובת רכישת חברים חדשים.
לא לדבר בססמאות
מי שחש צורך בהרחבת הקשרים האינטימיים שלו אך יצירת חברויות חדשות "גדולה עליו", יוכל להתחיל לתרגל תקשורת כנה עם אנשים הנקרים בדרכו והמסקרנים אותו. על מנת להסביר את הביטוי תקשורת כנה, נשתמש בתקשורת המנוגדת לה – תקשורת המבוססת על ססמאות. תקשורת כזו מתקיימת כאשר שואלים אותנו לדוגמה מה נשמע, ואנו עונים: "הכל בסדר", "תמיד יכול להיות יותר גרוע" או "ברוך השם". כשאנו שולפים באופן אוטומטי את הססמה, האחר אינו יודע מה שלומנו באמת, וקשה לפתח משם שיחה משמעותית. שיחה כזאת בדרך כלל מסתיימת בדיבור כללי על מזג האוויר או על חדשות היום. לעומת זאת, שיחה כנה מבוססת על אמון, על פתיחות ועל הקשבה – לא רק לאחר, אלא בראש ובראשונה לעצמי.
ניסיון להתקרב אל האחר מלווה בדרך כלל בתהליך חיזור שבו אנו מדגישים את הצדדים המושכים שלנו ואף "עוטים מסכות", שנראה לנו שימצאו חן בעיני האחר. ואולם, בעיקר בשלבי חיים מאוחרים, אך לא רק בהם, נראה שהדרך לרכישת החברים דורשת מאיתנו דווקא להשיל מעלינו מסכות ולהדגיש תכונות כמו חיבור לעצמי, אותנטיות, פתיחות, כנות, קבלה והצגה של עצמי כפי שאני.
השלת המסכות, כלומר ויתור על הדימוי שאנחנו רוצים, או רגילים, להציג, היא זו הפועלת יותר מכול. דוגמה לכך היא, שסבים וסבתות מרשים לעצמם לספר לי ששיח חד ממדי ושטוח המציג את השאיפות של כולנו (הנכדים מתַקשרים נפלא עם סבא וסבתא, אין מריבות בתוך המשפחה, הבריאות טובה, הילדים "מסודרים" במשרות טובות ותמיד מאושרים), שניתן להשגה כלאחר יד, אינו מעניין מבחינתם לאורך זמן. הם מעוניינים בחברים שאפשר לחלוק איתם סוגיות משותפות שלא תמיד נעים וקל לדבר עליהן, לספר על הידרדרות שהם אולי חווים, לשמוע מחבריהם שגם הם עוברים חוויות דומות ולחוש שהם נורמטיביים לגילם. כולנו זקוקים למקום רגשי בטוח שיאפשר לנו "להיפרם" בשעת הצורך – להשתחרר מהמוסכמות של "מה נחשב", "מה ראוי" ומה לא נעים לספר על עצמי.
לשחרר חברויות שפג תוקפן
על מנת שתהיה בנו מוטיבציה לנוע מהבדידות או מהלבדיות, חשוב שהחברים שלנו יתאימו לנו והחברותא שלהם תמשוך ותפתה אותנו. עלינו לשאול את עצמנו: האם הסביבה החברתית שלנו מתאימה לערכים ולנורמות שאנחנו מעוניינים לחיות לאורם?
כיום, בחברת השפע, בעיקר לאחר שנות העבודה הפורמליות, נפתח לפנינו מנעד חברתי מגוון – אנו יכולים להכיר חברים חדשים ברשת, בטיולים, בחוגים, בלימודים או במסגרות התנדבותיות, ולבחור באלה המתאימים יותר לדרך החיים הנכונה לנו. חשוב שנשאל את עצמנו, באיזו מידה אנו מרשים לעצמנו באמת לבחור כעת? האם אנו מרשים לעצמנו להתרחק מכל אותם יחסים גוזלי אנרגיה שאינם תורמים עוד לחיינו? לעיתים די בתהליך של היפרדות רגשית על מנת לחוש הקלה מנטל של חברות שעבר זמנה. תהליך ההיפרדות יכול לחול על כל אותם אנשים שחשנו קרובים אליהם במצבי חיים מסוימים, כמו נסיעה משותפת, בילוי משותף, תפקיד משותף – אבל אינם מתאימים עוד מבחינתנו, והם הפכו ליחסים שאנו ממשיכים "לסחוב" איתנו כי "לא נעים".
אנחנו נוטים להניח שככל שמישהו מלווה אותנו פרק זמן ארוך יותר בחיינו, כך משמעותו וחשיבותו החיובית עבורנו גדולות יותר. אבל במהלך חיינו יש אנשים הנכנסים אליהם מהר ועוזבים מהר, ולחלקם יש משמעות גדולה עבורנו. יש חברויות נקודתיות המתאימות למקום ולזמן מסוימים – לחוג הברידג', לבילויים, לנסיעות – ויש חברויות שתוחלת החיים שלהן עתירת שנים. משך הזמן שהאחר נכח בחיי אינו מעיד על משמעותו עבורי. אם נדע לשחרר קשרים שפג תוקפם, יתפנה לנו מקום לקשרים רלוונטיים יותר.
אחת ההתמודדויות השכיחות ביותר לאחר היציאה לגמלאות, היא ההתמודדות עם ההתנתקות מהחברים לעבודה. אנו עדים לפורשים רבים הנושאים עימם תחושת עלבון על היחסים שהתפוגגו: "הם כבר לא צריכים אותי, אז הם לא זוכרים אותי!" תחושת עלבון זו, ולעיתים גם תחושת אובדן ערך עצמי הקשורה אליה, עלולות להכריע אותנו – אלא אם כן נתמיר אותן להבנה שמתחולל שינוי טבעי, ושעלינו האחריות למיין ולבחור ממי להינתק ומתי, ואת מי אנחנו רוצים בחיינו. בחירה מודעת כזו חשובה בכל גיל, ובמיוחד בתקופות חיים מאוחרות.
נראה שאלה מאיתנו האמיצים מספיק כדי להקשיב לעצמם ולהיפרד בזמן המתאים, הם בעלי כוחות ליצירת חברויות חדשות. לאלה מאיתנו שבוחרים ליזום פרידה, חשוב לדעת שלעיתים צריך להיפרד גם מהפנטזיה שהאחר יבין אותנו או שתגובתו תהיה מקבלת ומכילה. זה הרגע לאסוף את תעצומות הנפש, להבין שאנחנו עומדים לאכזב, לקבל את האחריות, לחמול על האחר ולא לצפות לאמפתיה, אבל במקביל להבין גם שהפרידה תאפשר לשני הצדדים להתחיל חיים חדשים ויחסים חדשים.
המדיה מקרבת או מבודדת?
בימים אלו לא ניתן לדבר על תקשורת מבלי להתייחס אל המדיות הטכנולוגיות השונות. יש להן את הפוטנציאל לקרב בין אנשים, או לעשות אותם בודדים יותר. ושוב, האחריות היא עלינו – תלוי איך אנו נשתמש במדיה. אם נשתמש בה כצופים פאסיביים, בעיקר כדי לראות דברים של אחרים, ולא נביא לתוכה את עצמנו, לא נתחבר אל האחרים. יתרה מכך: נרגיש שהאחרים מחוברים לעצמם או לאחרים, ובטעות אנו עלולים להאמין בחייהם הזוהרים של אחרים, ולאט לאט נפגע בהערכה שלנו את עצמנו.
אם נצליח להביא את עצמנו לידי ביטוי גם במדיות הטכנולוגיות, זה יזכיר לנו שאנו חלק ממשהו גדול יותר, נחווה חוויה אנושית עשירה יותר ונייצר קשרים חדשים שיכולים להיות בבוא היום גם מעבר למסך (Khalaila & Vitman-Schorr, 2018).
סיכום
המרחב שהעניקה לנו מגפת הקורונה הוא הזדמנות נהדרת עבורנו לתרגל את המעבר בין מנעד התחושות הקשורות לקשר עם אחרים: בדידות, לבדיות, סולנות, שייכות ואינטימיות. התנועה על הרצף בין הלכי הרוח השונים מתרחשת באופן טבעי ולעיתים אף בלתי נשלט. לטובת הבריאות הפיזית והנפשית שלנו, רצוי לבחון כמה אנו שוהים בכל אחד מהלכי רוח אלה, והאם אנו חווים את כל מגוון התחושות באופן שעבורנו הוא מספק ומאוזן.
האחריות על חוויה מגוונת ומאוזנת היא עלינו בלבד – בשגרה ובימי משבר. תהליכי האיזון והגיוון דורשים מאיתנו לגייס אומץ ותעוזה ללכת בעקבות רחשי הלב, ופתיחות לראות כל מפגש אנושי – אקראי או מתוכנן, גדול או קטן – כאפשרות לשלב בחיינו אדם אחר, שיראה אותנו ושאנחנו נראה אותו, שייגע בנו ושאנחנו ניגע בו. לשם כך נדרשת אמונה שבני האדם הם ביסודם טובים, והם מעוניינים, בדיוק כמונו, בקשר אנושי.
מקורות
מור, שרון, פלגי, יובל וסגל כרפס, דקלה (2018). "סולנות מהי, ואיך נקדמה בבתי האבות". דורות, מגזין לקידום השירות לאוכלוסייה מבוגרת, 197, 20-18.
Gierveld, J. D. J., & Van Tilburg, T. G. (2016). "Social Isolation and Loneliness". In: Encyclopedia of Mental Health (pp. 175–178). Elsevier. https://doi.org/10...118-X.
Khalaila, R., & Vitman-Schorr, A. (2018). "Internet use, social networks, loneliness, and quality of life among adults aged 50 and older: mediating and moderating effects". Quality of Life Research, 27(2), 479–489. https://doi.org/10...749-4.
Long, C. R., Seburn, M., Averill, J. R., & More, T. A. (2003). "Solitude Experiences: Varieties, Settings, and Individual Differences". Personality and Social Psychology Bulletin, 29(5), 578–583. https://doi.org/10...05003.
Murthy, V. (2020). Together: The Healing Power of Human Connection in a Sometimes Lonely World (Harper Wave (ed.)).
Porter, J. (2017). "Why You Should Make Time for Self-Reflection (Even If You Hate Doing It)". Harvard Business Review. https://hbr.org/20...ng-it.
Vaillant, G. E. (2002). Aging well : surprising guideposts to a happier life from the landmark Harvard study of adult development. Little, Brown.
