מטפלים טובים דיים
סקירת הספרים "החד-קרן" מאת משה סקאל ו"אם טובה דיה" מאת בב תומס
מאת נטע עמית
פסיכולוגיות ופסיכולוגים רבים חווים בימים אלו הרבה חוסר ודאות, שלא לומר חרדה, סביב המעבר מטיפול בקליניקה לטיפול בווידאו. שבירת הסטינג הקדוש וטשטוש הגבולות בין העבודה לבין הפנאי, הבית והמשפחה – כל אלה יוצרים אצל הרבה מאיתנו לא מעט בלבול, ומעלים תהיות לגבי האופן שבו הכי נכון וראוי לנהל את המעבר הזה, לאור האילוצים שנכפו עלינו והמציאות החיצונית שחדרה לה פתאום לחדר. וזה עוד לפני שהתחלנו לעסוק בכל המשמעויות הדינאמיות של העולם החדש הזה, ולתהות אם, כמו שפרויד אולי היה אומר, תקלה בזום או ניתוק פתאומי של האינטרנט הם רק תקלה טכנית, או שגם לזה ניתן לתת פרשנות דינאמית.
לאחרונה קראתי שני ספרים שעוסקים, כל אחד בדרכו, בטיפול פסיכולוגי, על הסטינג ויחסי ההעברה וההעברה הנגדית המתרחשים בו, ובמרכזם עומדים יחסי מטפלת-מטופל. שני הספרים אמנם די שונים זה מזה, אך שניהם כתובים היטב, וקראתי כל אחד מהם ברצף, מבלי להניח את הספר מהיד (כלומר, מבלי להניח את העיניים מהמסך, כי גם ה"סטינג" הזה, של ספרים מודפסים, עבר לגרסה אלקטרונית בימים אלו(.
הצד שלו: "החד-קרן" מאת משה סקאל
ברומן הזה, השישי במספר של סקאל, הסיפור מסופר מנקודת מבטו של המטופל, שאת שמו אנחנו לא יודעים. המספר הוא סופר צעיר שמגיע לטיפול אצל הפסיכולוגית עמליה הנדלר, שקוראת לו "סוויטי" ומבשלת לו מאכלים במטבח שלה. ממש כמו שאימא אמורה לעשות. אבל לא רק מצדה של הפסיכולוגית נשבר הסטינג ומיטשטשים הגבולות. בה בעת, המספר מגלה שבנה היחיד של הפסיכולוגית הוא אחד המשתתפים בסדנת הכתיבה שהוא מעביר בביתו. ללא ידיעתה, הוא נחשף לעולמו הפנימי של בנה של הפסיכולוגית, ודרכו גם למידע על הפסיכולוגית עצמה; מידע שלפי הגישה הדינאמית הוא לא היה אמור לקבל, שכן הפסיכולוגית אמורה להיות "טבולה ראסה", לוח נקי שעליו ישליך את הרגשות, המחשבות, והקונפליקטים הבלתי פתורים ביחסי האובייקט שלו עם אמו.
בספר השני שבו אעסוק, "אם טובה דיה", מתוארת מערכת יחסים כזאת. הפסיכולוגית שם נשאלת: "מערכת היחסים הזאת (בין המטפלת למטופל, נ.ע) היא למעשה המקום שאליו המטופל יכול להביא את הבעיות שלו או שלה מהילדות, התחושות כלפי הדמויות ההוריות, ולשחזר אותן, במובן מסוים, בזמן המפגש?". לשאלה זו היא עונה: "כן, מערכת היחסים הזאת היא המקום שבו סוגיות לא פתורות ותחושות קשות הנוגעות לדמויות ההוריות יכולות לצוף."
סקאל מאתגר בדרכו את הגבולות הנוקשים ואת ההיצמדות לסטינג הקדוש המקובלים בטיפול, והדה-קונסטרוקציה של הסטינג הטיפולי הדינאמי-מסורתי מלווה גם בערעור על עוד סוג של מערכת יחסים: מבנה הזוגיות המונוגמי (בכל מיני וריאציות של זוגיות – הטרוסקסואלית או הומוקסואלית, למשל). יש בספר רבדים ומוטיבים נוספים מלבד הטיפול הפסיכולוגי ומערכת היחסים הבלתי שגרתית בין המספר לעמליה, ובדומה לדמותו של המטופל בספר השני, יש בו גם טרגדיה וטראומת ילדות מודחקת, שקשורה דווקא ליחסי אחים (מוטיב חוזר בספריו של סקאל, כמו העיסוק במשפחות בכלל). הטראומה המוקדמת והמסתורית ההיא מעצבת בין היתר את יחסיו של המספר עם הוריו ואת היחס שלהם אליו, בן הזקונים. ועוד לא דיברתי כלל על החד-קרן; על הרבדים הסמליים והמיתולוגיים שלו, וכן על השימוש הקונקרטי והגשמי בסיפור בחד-קרן ששימש בעבר מתקן קרוסלה וכיום עומד כפסל בביתה של הפסיכולוגית, והמשמעות הדינאמית שהוא מקבל עם התקדמות העלילה, כמעין אובייקט מעבר ביחסים בין המספר לפסיכולוגית.
הצד שלה: "אם טובה דיה" מאת בב תומס
את המושג "אם טובה דיה" טבע האנליטיקאי דונלד ויניקוט. הוא הגדיר את האם הטובה דיה כאם שלרוב נענית לצרכיו של תינוקה, אך בשל אנושיותה לעתים גם נכשלת בכך. מצד אחד, הילד לומד שצרכיו הבסיסיים וההישרדותיים יסופקו, ומצד שני, הוא גם ילמד שלא תמיד הוא יקבל את כל מה שהוא רוצה ברגע זה ממש, ובהדרגה ילמד להתמודד עם דחיית סיפוקים. לפי ויניקוט, רוב האימהות הן אימהות טובות דיין.
המספרת והגיבורה של הספר, ששייך לסוגת המותחן הפסיכולוגי, היא רות הרטלנד, מנהלת יחידה לנפגעי טראומה בבית חולים. ברקע נוכחת טרגדיה אישית – בנה טום נעלם שנה וחצי לפני כן מבלי להותיר עקבות, ואיש לא יודע אם הוא חי או מת. העלילה מתחילה להסתבך כשאל המרפאה מגיע בחור שעבר טראומה קשה, והוא מזכיר לה, קצת יותר מדי, את בנה הנעדר. באמצעות שימוש במושגים מתחום הטיפול כגון העברה והעברה נגדית, ועם מתח שהולך ונבנה, הספר מתאר את מערכת היחסים שנרקמת בין המטופל לפסיכולוגית. מוטיב חוזר בספר הוא מערכות יחסים בין אימהות לילדיהן – מערכות יחסים שבורות, טרגיות, מפוספסות, מלאות באהבה, כמיהה, געגוע, כעס ואפילו שנאה. בספר הזה כל האימהות הטובות דיין דומות זו לזו, וכל אם שאינה טובה דיה מצלקת את ילדיה בדרכה שלה. ההשלכות הן הרסניות, לכל הצדדים.
וכך המספרת הפסיכולוגית מתארת את השימוש במונח "אם טובה דיה" בקונטקסט של העברה בטיפול: "בדרך כלל שאלות שמחטטות בחייו הפרטיים של מטפל לא מבקשות לקבל תשובה קונקרטית. הן מרמזות על משהו חמקמק יותר. חיפוש לא מודע אחר ודאות, ביטחון ואמון. ילדים אמיתיים בשר ודם אינם העניין פה. העניין הוא להיות ילד דמיוני. החוויה האישית שלהם מההורות שקיבלו. הסוגיה היא יותר החששות שלהם, הפחדים שלהם. תהיי לצדי כשאצטרך? תוכלי לעזור לי? האם אוכל לבטוח בך? תוכלי להיות לי אם טובה דיה בחוויה הזאת? האם תאכזבי אותי כמו שאכזבו אותי בעבר? העיקרון המנחה הוא לחפש את המשמעות שמעבר לשאלה. להשתמש בזה בעבודה. לחשוב מעבר לדחף לענות על השאלה הספציפית".
האם הסטינג הוא אכן קדוש?
האם הסטינג הוא קדוש? ובכן, כמו כל דבר בפסיכולוגיה, התשובה היא שזה תלוי. לעתים אנו שוכחים שהסטינג אינו עומד בפני עצמו, אלא נועד לשרת את הטיפול ואת המטופלים. ויניקוט עצמו טען כי במקרים מסוימים יש להגמיש את הסטינג ולהתאים אותו למטופלים ולמטופלות, על מנת להיענות לצורכי העצמי הסובייקטיבי שלהם. שינוי, הגמשה או אפילו שבירה של הסטינג יכולים להתקבל על הדעת כאשר הם משרתים את טובתם.
כך גם ניתן לטעון לגבי המעבר לטיפול או לייעוץ בווידאו בימים אלו: עדיף לקיים פגישת וידאו מאשר להפסיק את הטיפול, לקטוע את הרצף הטיפולי ולהשאיר את המטופלים לבדם בתקופה הזאת. יש חשיבות גם לגילוי גמישות והבנה לסיטואציות שבימים כתיקונם היו נתפסות כבלתי מקובלות (רק השבוע אפשרתי לנועצת שלי לעשן סיגריה בזמן הייעוץ בווידאו, כי זה מה שהרגיע אותה באותו רגע). זאת משום שכשהעולם כולו מתהפך והיציבות מתערערת, לעתים שמירה על סטינג נוקשה מהווה ניתוק מהמציאות החיצונית (והפנימית) של המטופלים והנועצים שלנו. לתחושתי, ההתעסקות הבלתי פוסקת בשמירה על הסטינג וההיצמדות האנאלית משהו לסטינג נוקשה,המקובלות בקרב גישות מסוימות, מתמקדות בטפל ולא בעיקר, שהוא בניית אמון וקשר טיפולי מיטיב, ובראש ובראשונה – טובת המטופלות והמטופלים.
ב"אם טובה דיה", שיקול הדעת הלקוי של המטפלת, שמתעלמת מעוצמת ההעברה הנגדית שהיא חשה כלפי המטופל ומכל נורות האזהרה (או הרמזים המטרימים, כפי שקוראים לזה בספרות), ערעור הסטינג ופריצת הגבולות מובילים בסופו של דבר לאסון, שנרמז עליו כבר בפרקים הראשונים של הספר. זאת בניגוד לספר "החד-קרן", שבו טשטוש הגבולות ויחסי ההעברה הלא קונבציונליים דווקא מאפשרים קיום של יחסים והזדמנויות שככל הנראה לא היו יכולים לקרות עם ההיצמדות לסטינג הנוקשה. יש לא מעט פסיכולוגים שיטענו כי במקרים מסוימים, תוך שמירה על גבולות וכללי אתיקה כמובן, הגמשת הסטינג יכולה לאפשר חשיפה של תכנים או יצירת תהליכים טיפוליים שלא היו יכולים לקרות בלעדיה, ואני בטוחה שמי שעברו לטפל או לייעץ בווידאו בתקופה הזאת חוו גם את הצדדים האלו של השינוי. גם כאן, כלל האצבע תמיד צריך להיות השמירה על טובת המטופלים.
בעוד הגישה של סקאל כלפי הגיבורים שלו והפרת הגבולות שלהם (בטיפול ובכלל) חומלת ובלתי שיפוטית, אצל בב תומס, גם אם דמותה של המספרת מעוררת מידה מסוימת של אמפתיה והזדהות, אפשר לחוש בסבטקסט לא מעט ביקורת עליה: על ההורות הלא טובה דיה שלה לשני ילדיה – הילדה הנוכחת והילד הנפקד – וכן על האתיקה ושיקול הדעת המקצועי שלה, שמתערערים בעקבות הסיפור המשפחתי ומצבה הרגשי. יתרה מכך, יש בספר זה ביקורת גם על הטיפול הדינאמי בכלל: לאו דווקא על הסטינג הנוקשה שלו (דווקא השבירה שלו מובילה לכאוס ולטרגדיה), אלא על ההיצמדות לפרשנויות השגויות שנובעות מנקודות עיוורון של פסיכולוגים, על פנטזיות ההצלה שיש לעתים לפסיכולוגים ועל המוטיבציות שמניעות א.נשים לפנות לעסוק במקצוע מלכתחילה.
הספר "החד-קרן" נפתח במילים: "עמליה הנדלר אומרת שהילדים שלנו הם לא הילדים שלנו. היא אומרת שהילדים שלנו ניתנו לנו לזמן קצוב בלבד, ושהם לא שלנו במובן הרגיל של המילה. הם אחרים". כשסיימתי את הספר, שגם מסתיים במשפט הזה (והפעם ללא הפתיחה: "עמליה הנדלר אומרת"), מיד עלה ליבראש השיר "הילדים" של ג'ובראן חליל ג'ובראן. השיר רלוונטי לא פחות גם ל"אם טובה דיה" וליחסיה של הפסיכולוגית עם בנה הנעדר לפני שנעלם, וכן עם המטופל שעליו היא משליכה את יחסיה והקונפליקטים הבלתי פתורים שלה עם הבן מתוך ניסיון (כושל) לתיקון.
ואולי, בהמשך ל"אם טובה דיה", ניתן להשתמש בשיר "הילדים" גם כמטאפורה ליחסי מטפלים-מטופלים, לחשיבות של שמירת הסטינג והגבולות (לפחות במקרים מסוימים, ועם מטופלים בעלי קווי אישיות מסוימים) ולשימוש הראוי והאתי בהעברה ובהעברה נגדית בטיפול הדינאמי.
"הילדים" מאת ג'ובראן חליל ג'ובראן
"יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם
כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:
בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,
חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.
תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,
כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.
גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם
כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר-
שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם.
אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,
כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל"
מקורות
ג'ובראן ח' (1980). הנביא. תל אביב: הוצאת מודן.
סקאל מ' (2020). החד-קרן. פארק תעשיות חמן, חבל מודיעין: כנרת, זמורה, דביר.
תומס ב' (2020). אם טובה דיה. אבן יהודה: תמיר הוצאה לאור.
