כולנו זקוקים לחסד
סקירת יום העיון העיון 'מיכלי נפש- פסיכותרפיה פסיכואנליטית במגזר הציבורי'
מאת שירה פירר
יום העיון ״מיכלי נפש- פסיכותרפיה פסיכואנליטית במגזר הציבורי״, התקיים בתאריך ה-5.2.2020 במרכז לבריאות הנפש מעלה הכרמל. יום העיון נערך בשיתוף היחידה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית מעלה הכרמל, התחנה לטיפול פסיכולוגי התפתחותי והמרכז לבריאות הנפש אברבנל.
אני מגיעה ליום העיון בהתרגשות. הנושא והיחידה, שעוסקים בטיפול פסיכואנליטי אינטנסיבי ארוך טווח במטופלים הנמצאים במצבים נפשיים קשים, מרתקים בעיני. בתקופה זו, כשאני על סף סיום התמחות, העובדה שנעשית עבודה כזו במערכת הציבורית היא בהחלט סיבה עבורי להישאר במערכת, על אף הקשיים. הפורמט של הצגות המקרה נותן צוהר לעבודה טיפולית משמעותית ועל פי רוב מעורר השראה (על אף שקשה לסקר ימי עיון עם חומר קליני, שאמור להישאר חסוי), וימי עיון בחיפה יוציאו אותי מהבית אפילו חצי חולה, שכן חיפה היא עיר הולדתי המקצועית - המקום בו למדתי את התואר השני שלי, ואני תמיד שמחה לתירוץ לחזור ולבקר.
כשיום העיון מתחיל אני שמה לב למשהו קצת מוזר - אני מרגישה שאני מקשיבה לו "מבחוץ". ההרגשה הזו, שכולם חווים לפעמים, כאילו נקלענו לחדר זר, כאילו אנחנו צופים מן הצד. אני מנסה להבין למה דווקא עכשיו. אולי זאת ההתמקמות בתוך קהל גדול ולא מוכר, התמקמות שתמיד מעוררת מבוכה ואי נוחות. ואולי היה זה דווקא המפגש עם המוכר שעורר בי את תחושת הזרות; אחת הנשים היחידות שכן זיהיתי בקהל הייתה המדריכה האישית הראשונה שהיתה לי, אי אז, בתחילת התואר השני. זו שאמרה לי שאני לא אמורה להיות מטפלת, ושהיא בוודאי לא תאשר אותי כאחת. ואולי זה השילוב בין השניים שהחזיר אותי לתחושה המוכרת מפעם, של להיות חצי בתוך חצי מחוץ למקצוע. במחשבה שניה, זו נראית לי נקודת מבט לא רעה בכלל על יום העיון (ועל החיים בכלל), אני זורמת איתי.
היחידה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית פועלת בבית החולים זו השנה הרביעית, ושמה לה למטרה להנגיש טיפול פסיכותרפויטי פסיכואנליטי במסגרת הטיפול הציבורי. עמותת לכל נפש ששותפה ליום העיון ומנחה את מטפלי היחידה, היא עמותה שפועלת מזה כשלוש עשרה שנים, כעת ב-11 מוקדים שונים ברחבי הארץ. בשילוב העמותה, היחידה מציעה טיפול ארוך טווח, מספר פעמים בשבוע, באוריינטציה פסיכואנליטית. המטפלים בתכנית עובדים בהתנדבות, תמורת הדרכה אישית וקבוצתית מפסיכואנליטיקאים בכירים - חברי המכונים הפסיכואנליטיים התל-אביבי והירושלמי - אשר גם הם מתנדבים. יום העיון הזה הוא הראשון מבין מספר ימי עיון שמקיימת היחידה על מנת להציג את פעילותה עד כה. ביום העיון התקיימו שלושה מושבים, שבכל אחד מהם הוצג טיפול שמתקיים כבר כמה שנים. בתום כל מקרה שהוצג, השיבו כמה מגיבים בנסיון להרחיב מעט את היריעה ביחס לעמותה, לעבודה המערכתית ולחשיבה הטיפולית.
רגע לפני הצלילה למושבים עצמם, כמה מילים בשבח הלוגיסטיקה. ד״ר יעקב פולאקביץ, מנהל המרכז, מספר לנו שעקב ריבוי נרשמים, הם נאלצו לשנות את מיקום יום העיון פעמיים, בכל פעם לאולם גדול יותר. הקהל אכן רב וזו בעיני עוד בשורה משמחת למקצוע, על העבודה שנעשית בו ועל הנכונות של השטח לבוא ולהתעדכן בנעשה. ולעניינים לוגיסטיים נוספים - האוכל היה טעים ובשפע, עוד נקודה לזכות המארגנים, והמושבים החלו והסתיימו כמתוכנן. שאפו! ההרצאות של כל הדוברים הוקרנו על מסך תוך כדי דיבור, מה שגם תרם לתחושת הארגון וגם סייע מאוד לריכוז.
כעת לכתוב.
לתרגם את החלחלה הזאת למילים. להימנע מיצירת משפטים וסידורם לפי הגיון נטול כאב.
לדבוק בתחושת הערטול הנלמדת מן ההתבוננות בציורים.
התנזרות:
להשיל מעליך, ראשית, את התבונה, את הליכיה, את ידיעותיה.
להשתחרר מן הדמיון, מתעתועיו.
למצוא סוף סוף את התחושה הראשונית ולדמות את מקורה: בלתי נפרדת מריגוש, מחזיון, משתיקה, מפעולה, חפה מסידורים שבדיעבד.
לחבר את הטקסט בנגיעות: כמו צייר.
(אנזיה, 2010)
את הבוקר פותחת הגב' אורלי לבון, פסיכולוגית ראשית בבית החולים מעלה כרמל, ראשת היחידה בביה"ח והמנחה של יום העיון. היא יוצאת מה"אני-עור" של אנזייה (2004), שמדבר על פונקציות ההחזקה העורית-תחושתית של האם לתינוקה, שלמעשה מתפקדות כפונקציות של החזקה נפשית. בתוך מערך ההחזקה הפיזי-נפשי הזה האם היא בתפקיד "אובייקט התומכה", זו שמחזיקה את המערך הפיזי-נפשי של ילדה. לבון מציעה להרחיב את ההבנה של האם כ"אובייקט התומכה", אל תוך מודל רחב יותר של החזקה מערכתית. היא מביאה ציטוט של גרוטשטיין שמדבר על האובייקט שתומך בגבו של הפעוט עם בטנו, כמי שמתוקף הפוזיציה הפיזית שלו - He Under-Stands, משחק מילים שמצליח להכיל הבנה פסיכו-פיזית חשובה ((Grotstein, 1981. לבון מציירת מודל תמיכה שהולך ומתרחב, מהמטופל שנתמך על ידי המטפל, אל המדריך, המרפאה, המרכז לבריאות הנפש ולבסוף, החוליה הכל-כך חשובה - החברה. הראיה המערכתית היא בליבו כל מי שעבד במערכת הציבורית. נראה כי כל שכבות התמיכה חברו יחד ליצירת הפרוייקט היפה הזה, ומהנאמר במושבים עצמם, עולה בבירור עד כמה המטפלים כאן הם חוליה אחרונה בשרשרת של כוונות אנליטיות טובות לכל אורך מעגלי התמיכה. ואיך אין מטופל בלי מטפל, ואין מטפל בלי מדריך שאומר לו, כמאמר המדרש - גדל.
בכל רגע אני כורעת ללדת את היעדרך, בכל רגע נופל תינוק ברווח בין ידי לידך
(אפרת מישורי, 2002)
"מי תרצה להיות אמא לחיפושית עם כנף קרועה" - מושב ראשון
במושב הראשון הוצג טיפול דיאדי, שהתקיים במשך כשלוש שנים במתכונת של פעמיים בשבוע (פעם עם האב ופעם עם האם), בנוסף להדרכת הורים שהתקיימה אחת לשבועיים. כל מי שעובד או עבד במגזר הציבורי יודע שהאפשרות להעניק טיפול כל כך אינטנסיבי ומוחזק היא בגדר חלום, זאת למרות ריבוי המקרים שזקוקים להחזקה כזאת. המציגה, הגב' נג'ואה כאנג', הציגה מקרה סבוך, נוגע ללב ומורכב מאוד. העובדה כי במרכז המקרה עמד ילד כה צעיר, כבן ארבע בזמן התחלת הטיפול, השאירה את הקהל קשוב ומעורב עד מאוד, במיוחד לאור הקשיים קורעי הלב שעלו במהלכו. מצאתי את עצמי מזילה דמעה, ומבט מרפרף בקהל הבהיר לי שאני לא היחידה. כאמור, ניסיתי להימנע ככל שניתן מתיאור המקרה מטעמי חיסיון, אך כן אומר שהיה בו משהו שנגע בקושי העמוק ביותר שניתן לחוותו, בסיטואציה בה איש אינו אשם, ועדיין, חוויות כה קשות של נטישה ראשונית משתחזרות שוב ושוב, מבלי שניתן לעבדן או לייצר חוויה מתקנת עבורן.
תוך כדי הצגת המקרה נשמעו בקהל מלמולים של תינוק רך, שכנראה ליווה את אמו שבחופשת הלידה ליום העיון. מעבר להקלה הנעימה שסיפקו המלמולים, שמעתי בהם את התקווה למשהו פשוט. שדברים ילכו נכון. שאמא ותינוק יבלו יחד זמן נעים בחופשת לידה. אך שמעתי בהם גם את הידיעה שיש חוויות שלא ניתן למחוק וקרעים שלא ניתן לתקן. הקשבתי להצגה בידיעה שגם שלוש שנות טיפול אינטנסיבי מרגישות לפעמים כאילו את, המטפלת, מתייצבת עם מחט דקה בניסיון לתקן מפרש קרוע בזמן שסערה משתוללת בחוץ, והסירה עדיין מיטלטלת. התמלאתי הערכה כלפי המציגה על העבודה הטיפולית המדהימה שעשתה, ומנקודת המבט ה"חיצונית" שנמצאתי בה, חשבתי לעצמי - איזה מין מקצוע מוזר זה. כמה השקעה ומסירות, הרי יש פה איזה רצף של חמש שכבות של מתנדבים בשלבים מקצועיים שונים שחברו יחד על מנת שהטיפול הזה יצא לפועל. ומהצד השני, הערכתי את הנכונות של המציגה להכיר בחלקיות הקיימת בכל שלב בטיפול - מידע חלקי וחסר, רגעי תקיעות. הסיום, על אף שנות הטיפול הרבות - לעד יהיה גם הוא חלקי, אפילו כפוי. בוודאי לא כמו שהמטפלת רצתה או תכננה. ובכל זאת הנכונות להיות שם ולפעול מתוך החלקיות הזו. ועדיין לבוא ולהתייצב, עם מחט בסערה, ועם לב חשוף - ולתקן את מה שניתן. איזה מין מקצוע מוזר זה.
המתדיינת, ד"ר עירית קושלביץ, היא סגנית בתחנה לטיפול דיאדי-התפתחותי, שם התרחש הטיפול. תגובתה למקרה הייתה רצופה בעושר תיאורטי רב. סימנתי לי בצד רשימת קריאה להמשך שרק הלכה והתארכה - בנג'מין, שטרן, ליפטון, פרויד והאלביתי שלו, פרייברג והרוחות שלה, אפרת מישורי בתחום השירה, ועוד. הריבוי נחווה כעושר, ולא כעומס, והמסע התיאורטי היה מרתק, כך שיצאתי אליו בשמחה. אפשר לומר שהיתה שם מעין המחזה של חווית ההדרכה, והיכולת לקחת צעד אחורה מהחזית הסוערת שהיא חדר הטיפול, מהשלכות הפלסטלינה ומשחקי המחבואים, אל הניסיון לתת לדברים פשר רחב, קונטקסט, הצעה לכמה זוגות משקפיים אפשריות - כאלה שממלאות בכח ובהבנה לקראת עוד מפגש טיפולי סוער.
כאמור, ד"ר קושלביץ התחילה בבנג'מין, שמדברת על החוויה הדיאלקטית של האם אל מול תינוקה, חוויה לפיה היא מחד מכירה אותו, ומאידך פתוחה אל האחרוּת שבו, נכונה ללמוד מי הוא (בנג'מין, 2005). מכאן הדיון המשיך אל הוגים נוספים שנגעו גם הם בפער שבין התינוק שבפנטזיה לבין התינוק הממשי, הסובייקט, וכן נגעו בדרך בה ניתן לפגוש בו באמת. היא הביאה את רוחות הרפאים של פרייברג כדוגמה לאופן בו הייצוגים של כל אותם תינוקות שאינם התינוק כסובייקט, מהווים מחסום בדרך למפגש עם התינוק כפי שהוא, היכן שהוא (Fraiberg, Adelson & Shapiro, (1975. בהתייחסות שהיתה מדויקת מאוד למקרה, אך גם רלוונטית ליחסי הורים ילדים באופן כללי, ד"ר קושלביץ המשיגה היטב את המרחק הקיים תמיד בין הורה לילד, בין חלום למציאות ובין סובייקט לאובייקט. בהקשר זה היא העלתה את מושג האלביתי של פרויד שעומד על פערים אלה בדיוק - מוכר וקרוב ובו בזמן - מנוכר וזר (פרויד, 2012). אל מול הקרעים האלו, בדיאדה ובנפשו של התינוק, מציעה ד"ר קושלביץ לראות את ההורים והמטפלת, בין השאר, כעדים לטראומות שספג הילד בעברו. לא כל פער ניתן לסגור - אבל אפשר לתת הכרה לקיומו. לשהות יחד באזורי הטראומה. להיות עדים לאותו קרע ראשוני, ובכך אולי לאפשר התחלה של תהליך איחוי וריפוי. היא מציעה, בעקבות דנה אמיר בספרה "להעיד על העדים" (2018), "לעשות מעשה של אירוח, להוות מיכל בדמות תיבת תהודה לצלילים הגולמיים שמעבר ולפני המילים, מבלי לפרש ולכפות מחשבה והמשגה".
שתי המתדיינות הבאות בפאנל, הגב' מרב ירקוני והגב' עידית דורי, הלכו צעד אחד אחורה במעטפת ההחזקה שתוארה בתחילת יום העיון, מהמטפלת אל ההדרכה. ירקוני תיארה את אופי קבוצת ההדרכה שהחזיקה את המקרה, קבוצת הדרכה פסיכואנליטית במתודת "אריגת המחשבות", מתודה ביוניאנית של עבודה קבוצתית (ביון, ([1961] 1992). ראשית היא תיארה את הפורמט הביוניאני הטהור - הצגת מקרה ללא מידע אנמנסטי או דיאגנוסטי, ללא פרטי רקע. לאחר ההצגה, על המציגה להיות ב"קשב שקט", ולספוג את ההתבוננויות השונות, העיתים סותרות ביחס למקרה שהביאה, מבלי להגיב או לחוות דעה. בסיום המפגש לא נעשה "איסוף" של הנאמר, כך שהדברים נותרים פתוחים, מהדהדים. לאחר מכן תוארו ההתאמות שנעשו לקבוצת ההדרכה הספציפית הזו (כך למשל, במקרה זה כן מתבצע איסוף של הנאמר בסוף המפגש הקבוצתי). גם תיאור זה גרם לי לרצות להיות חלק מהמפעל החשוב הזה, הפעם מהצד המקבל והגדל-מקצועית.
עידית דורי תיארה את המקצב הפנימי של קבוצת העבודה. תקופת ההתחלה הקשה, בכל הטיפולים, שבה נראה שלא קורה דבר (או שקורה יותר מדי. כך או כך, התוצאה זהה - חוסר יכולת לחשיבה). אמונה שמשהו עוד ינבט פה. המתנה והאזנה. החרדה סביב היציאה לחופשה, העבודה סביב הפנטזיות - של מטפלים ומטופלים כאחד - סביב החופש. התפתחות הטיפולים עד לשלב עיבוד הפרידה. וסביב הכל - החלקיות. היכולת לשהות במקומות הריקים, הלא מספיקים, להכיר בנפרדות המובנית. והיכולת לעבד את החלקיות הזו, שהקושי בה נובע מראש מאיזו "פנטזיית זהב", מהמחשבה שדברים אמורים היו להיות אחרת, שלמים וסופיים. היכולת לעבד את החלקיות הזו היא בעצמה תיקון. תיקון שמאפשר לקבל את החלקיות שבמציאות.
לאחר עוד קפה, עוד מאפה (באמת היה טעים!), ועוד אנשים שלא הכרתי - המושב השני החל.
"התמוטטות- לברוח מהאימה ולהישאר שבוי בה"- מושב שני
במושב השני הציגה הגב' הגר מדר מקרה של טיפול במבוגר במסגרת מרפאת המבוגרים של בית החולים. המעבר מעולם הטיפול הדיאדי, מהעצב החשוף שבטיפול בילדים, העבודה המורכבת מול הילד וההורים, אל עולם הטיפול במבוגרים במסגרת מרפאתית, היה מורגש. האחרון, כנראה, גם מוכר הרבה יותר לרוב הנוכחים. הגר הציגה טיפול בן ארבע שנים במבוגר, לאחר משבר נפשי, שחווה מעבר חד בין תפקוד עצמאי לבין החיים שלאחר המשבר - שנראה שרק הולכים ומתרחקים מאותו יעד עלום בו דברים יחזרו להיות "כמו מקודם". תוך כדי הקריאה חלקנו עם הגר את התסכול שבתחילת הטיפול - תחושת הניתוק, חוסר הפשר, החרדה שמשתלטת ואינה מאפשרת התקדמות. יש משהו במילה חרדה שאולי כבר נשחק מרוב שימוש, ובטח שלא מצליח להעביר עד הסוף את עוצמתו ואת עומקו של השבר שיכול להיווצר בחיי אנשים. בעודי מהרהרת במחשבה הזו, ותוך כדי שהגר מקריאה את המשפט "ככה מרגישים כשמתמוטטים" - ברגע אחד מתחילות לפעול אזעקות רמות באולם, במקביל לרעש כבד של מכונות, מעין נהמה מלחיצה שכזו. אזעקת האש התחילה לפעול והמכונות החלו לשאוב את החמצן מהאולם. השניות הראשונות - אימה טהורה. רעש כל כך כבד ומלחיץ, בזמן שכל הריכוז מופנה למקום אחר - ככה מרגישים כשמתמוטטים. כנראה. אחרי שתי שניות - צחוק גדול. כל אחד משתמש בחברים סביבו כדי לפוגג את המתח המרוכז הזה שנפל עלינו, ואני, בהיעדר מישהו למוסס איתו את החרדה, נתקעת איתה לעוד כמה שניות. זוועה. אני נזכרת במטופל שאמר לי בכל פגישה שאני לא מבינה PTSD, ופעם אחת, תוך כדי שאמר - הפסקת חשמל. כל האורות כבים ברגע, כל האזעקות מתחילות לעבוד ביחד. והבנתי קצת יותר.
בסוף תיאור המקרה המטפלת משתפת בחלום אימה שחלמה לקראת סוף הטיפול ושאותו הביאה להדרכה, חלום מפחיד לא פחות מהחמצן שנשאב כמה דקות קודם מהאולם. יש הרבה נדיבות בלשתף את הדרך בה השאלנו את עצמנו, מבחירה או שלא מבחירה, לתהליך הטיפולי. איזה מקצוע מוזר.
המגיבה, הגב' יפה פרץ-צדוק, הציעה הסתכלות מרתקת ששזורה לאורך כל המקרה - הגוף, החרדה הגופנית, ויחסי הפסיכו-סומה הראשוניים. אני כמאזינה חשתי שיש כאן הצעה להסתכלות לא רוויה על המקרה, הצעה שהפתיעה אותי. בהאזנה שלי למציגה שמתי (כמובן) המון דגש והקשבה על ההיסטוריה הסבוכה, הקשר הראשוני עם ההורים, ההעברה הבין-דורית הבולטת, הטרנספרנס והקאונטר שהיו עוצמתיים כל כך - ולמעשה התעלמתי מהערוץ הפסיכוסומטי, למרות שהיה מאוד נוכח בחדר ובחייו של המטופל. זו היתה הסתכלות מרעננת, מהסוג שגורם לך לראות באור חדש את מה שהיה שם כל הזמן: דרך החרדה הדיפוזית, האימה חסרת השם, החרדה מבליעת הלשון, קשיי נשימה, תחושת הקלסטרופוביה. דרך פנישל וסקוט פרץ-צדוק (1931) היא הציעה מושג של "הפנמה נשימתית", שמציע שהקשר הטיפולי מסוגל לייצר שותפות פסיכוסומטית, כך שהמטופל מסוגל לנשום דרך ובעזרת המטפלת. גם מכאן יצאתי עם המלצות קריאה רבות ומסקרנות.
המגיבים הנוספים, ד"ר אילן אמיר והגב' רחל ראובינוף, הצביעו על נתון מעניין, שעולה מליווי הפרויקט (בחוברת שקיבלנו בכניסה לאולם מצויין שלפרוייקט יש ליווי מחקרי צמוד) - בשנה הראשונה, עם כל המעטפת והאינטנסיביות - מצב המטופל מחמיר. יש כאן נתון שמצד אחד הוא מפתיע, מצד שני אני מאמינה שהוא נשמע קצת מוכר למטפלים. ההבנה הזו שבדרך לתהליך עומק צריך לעבור דרך יאוש עומק. לרדת עד לתחתית הבור כדי להתחיל לטפס בחזרה. או אפילו רק כדי להצליח לשהות שם, ביחד. אני נזכרת במושג של עפרה אשל על הינכחות המטפל, הנוכחות הזו שמסכימה לשרוד מתקפות סומטיות, שינה סומטית, שעמום (אשל, 1998). להמתין, לפעמים בכח, להפצעתם של ניצני אני אמיתי.
כְּבָר הַרְבֵּה זְמַן שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב שִׁיר עַל בֵּית הַחוֹלִים לִמְשֻׁגָּעִים.
- פרסומת -
אֵיךְ נַחְתִּי שָׁם, אֵיךְ כֻּלָּם עִשְּׁנוּ. אֵיךְ הֵבִיאוּ לִי תְּרוּפוֹת אֵיךְ
הָיוּ צַלְּחוֹת פְּלַסְטִיק צְהֻבּוֹת וְעָרַכְנוּ שֻׁלְחָנוֹת. אֵיךְ דֶּבִּי הִתְקַשְּׁרָה
לְבַעֲלָהּ כָּל הַזְּמַן וּבָכְתָה כִּי הוּא לֹא נָתַן לָהּ לִרְאוֹת אֶת הַבַּת שֶׁלָּהּ, אֵיךְ
יָשַׁבְנוּ בִּקְבוּצָה וַהֲכִי מוּזָרָה אָמְרָה לִי אַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁאַתְּ לֹא כָּמוֹנוּ אֲבָל אַתְּ כָּמוֹנוּ.
אֶת הַכֹּל אֲנִי זוֹכֶרֶת בְּחִבָּה
אֲנִי רַק מִתְּאַוָּה שֶׁתִּהְיֶה שָׁם מִישֶׁהִי בַּפֶּתַח שֶׁתֹּאמַר
אַתְּ יְכוֹלָה לָלֶכֶת, אַתְּ יְכוֹלָה לַחֲזֹר, אֵין שׁוּם בְּעָיָה.
(בבית החולים למשוגעים, חיה לוי, 2014)
"אי אפשר להיות חמוד בכח"- מושב שלישי ואחרון
המושב השלישי הביא גם הוא בתורו טיפול מעולם שונה לחלוטין - עולם התחלואה הכפולה. המציגה, הגב' ירדנה יהושע, עובדת במחלקה לתחלואה כפולה בבית החולים אברבאנל. היא הציגה טיפול במטופל חסר בית, מכור לסמים, אובדני (גם תוך כדי הטיפול), שישב בעבר בכלא על עבירות של אלימות קשה. כמו שהגדיר זאת בהמשך ד"ר אילן אמיר: אדם שאף אחד לא היה חושב שמתאים לפסיכותרפיה. אם עד עכשיו המציגות העלו בדבריהן ביטויים כאלה או אחרים לחלקיות המובנית בכל טיפול, כאן לא ניתן להימלט ממנה. החל מהילדות הכאוטית והמופרעת של המטופל בארץ זרה, וכלה בחייו כיום, הרצופים באלימות המופנית פנימה והחוצה, בנסיונות אובדניים וכן באשפוזים, כאשר אלה גם קטעו את הטיפול בו. פער השפות נוכח בכל (שם המושב הוא פתגם אותו ניסה המטופל לתרגם משפת אמו עבור המטפלת), וכך גם השאלה - כיצד שפת הפסיכותרפיה מסוגלת לפגוש את שפתו של המטופל. המגיבה, הגב' יפעת זיבר, דנה בהסתכלות פסיכואנליטית על התמכרות לסמים, שוב חלק שלא היינו מצפים למצוא בתוך גבולות הפסיכותרפיה. נראה שהמושב כולו עניינו בלהרחיב את האפשרי והמוכר לנו.
מאחר שהיה זה המושב האחרון, המגיבים האחרונים, ד"ר אילן עמיר והגב' יעל סמואל, סיפרו קצת על התהוות העמותה, שהחלה בפגישה משותפת של חבורת אנליטיקאים לפני 13 שנה. יש משהו מעורר השתאות במחשבה ששיחת סלון מאי-אז התגלגלה למפעל הענף שאת פירותיו הציגו כאן היום. זה מחזיר אותי למודל שהציגה אורלי בתחילת היום, זה המרחיב את מהות "אובייקט התומכה". ואולי דווקא לנוכח המקרה האחרון הזה, מקרה בו הטיפול הצליח לשלוח זרועות אפילו אל הפינות הנידחות והמרוחקות יותר בחברה, התעוררה בי המילה "סולידריות". המטפלים, המדריכים, הקבוצות, המכונים, בתי החולים. החברה. הנכונות להיות אובייקט תומכה עבור האחר, להיות המצע המגדל והמעשיר שלו. העד שלו. ההפנמה הנשימתית שלו. אני, שהשתעשעתי כל היום בשאלה האם אני בתוך או מחוץ למקצוע המוזר הזה, שנהניתי קצת מהעמדה החייזרית שאימצתי לי, התבוננתי מבט חיצוני אחרון בחבורה המוזרה הזו ובנכונות שלה להעניק לאחר בכזו נדיבות, והחלטתי לזנק בחזרה פנימה. נזכרתי בחוויית שנת הפרקטיקום השניה שלי, אליה הגעתי מיואשת ורחוקה מהמקצוע. אני זוכרת איך היאוש גרם לחווית הדחיה של השנה הראשונה להשתחזר, ואיך דווקא שם, בשיחה עם המדריכה האישית שלי, שבה ציפיתי שוב לשמוע שכנראה טעיתי בכתובת, היא אמרה לי שאם אני חווה כזה חוסר הצלחה, כנראה שהיא לא הצליחה לעזור לי מספיק לגדול, ושהיא מציעה לי לחשוב מה אני צריכה ממנה כדי לגדול בצורה טובה יותר. מעבר להלם שחוויתי ברגע הזה, שישאר איתי כנראה לכל החיים, זהו ללא ספק הרגע הראשון בו הצלחתי לקחת חלק. במקום שבו מישהו אחר גילה אחריות ושימש כאובייקט התומכה שלי - יכולתי לראשונה לנסות ולהתרווח בתוך המקום שהוצע לי בנדיבות כה רבה. ואולי זה כל הסיפור, הנכונות לראות את עצמך כחלק בשרשרת, במארג האנושי שבו אתה נתרם ותורם כאחד.
כולי תקווה שגם ירושלים תזכה בסניף לכל נפש משלה, ושאוכל להצטרף כחוליה בשרשרת התומכים והנתמכים. אני עומדת מול הזכרון של איך זה הרגיש אז, פרקטיקנטית צעירה בלי גב, בנפילה חופשית. ואיך זה מרגיש עכשיו, איך אני יודעת שהמקצוע שלנו יכול לגרום לך להרגיש (והנה, חזרתי לקרוא לו "שלנו". תהליך ההפשרה החל).
בתחילת דבריה אורלי דיברה גם על הסטיגמות שנשברות בפרוייקט הזה - סטיגמות על מתמודדי נפש והרווח שלהם מפסיכותרפיה, סטיגמות על יכולות התקצוב של מערכת בריאות הנפש. אני רוצה להוסיף גם סטיגמות על פסיכולוגים, והנטייה לפעמים לראות בהם משהו ציני, מחושב, אולי אפילו חמדן. הבוקר הזה מאיר את המקצוע בעמדה מלאת לב, מסירות וסולידריות.
מקורות
אמיר, ד. (2018). להעיד על העדים: ארבעה מודוסים של עדות טראומטית. ירושלים, הוצאת מאגנס.
אנזיה, ד. (2004). ה'אני- עור'. תל- אביב: תולעת ספרים .
אנזיה, ד, מונז'וז'. מ. כאב ויצירה אצל פרנסיס בייקון, בתוך: פרנסיס בייקון, או: דמותו של האדם המרוקן מאישיותו (תרגום: עדינה קפלן), 2010, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
אשל, ע. (1998): " acting out ו'הינכחות' המטפל", או: אל תוך לב הסערה". שיחות, י"ג (1) .
ביון, ו. ר. ([1961] 1992). התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים. תרגום: יהודית כפרי. תל אביב: הוצאת דביר.
בנג'מין ג'. (2005), כבלי האהבה. תל אביב: הוצאת דביר.
מישורי, א. (2002), הפה הפיזי (2002). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
סדן, ח. (2014), "כבר הרבה זמן". מתוך: אכלתי פרחים. תל אביב: עתון 77
פרויד, ז. (2012). האלביתי, ח כתבים (1919). תל אביב: רסלינג.
Fraiberg, S., Adelson, E.,& Shapiro, V. (1975). Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to prob lems of impaired infant-mother relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry
Grotstein, J. S. (1981): Who is the dreamer who dreams the dream and who is the dreamer who understands it? In: Grotstein, J. S. (ed.) Do I dare disturb the Universe? London: Maresfield Library.
