האם השתמש הבודהה בסוגסטיות בדרשותיו?
מאת נחי אלון
לפני מספר חודשים פרסמתי מעל במה זו מאמר על סיכונים במדיטציה. הטענה העיקרית במאמר הייתה שבכל אמירה, כולל בהנחיות למדיטציה, מצויות סוגסטיות, או הנחיות מרומזות לפעולה. סוגסטיות כאלו הן מטבעה של השפה, ואינן בהכרח פרי התכוונות מודעת. דוגמה טריוויאלית: השאלה "האם את יכולה להעביר אלי את המלח?" איננה שאלה כלל, אלא בקשה או ציווי: "העבירי אלי את המלח". סוגסטיות כאלו, טענתי, יכולות להיות מועילות או מזיקות, ועל מנחים להבין את התהליכים הסוגסטיביים ולהשתמש בהם בתבונה.
בין התגובות למאמר היו שטענו: "סוגסטיה היא ניסיון להשפיע על התודעה. הנחיות למדיטציה אינן באות להשפיע כי אם רק להפנות את תשומת הלב לתופעות התודעה. לכן במדיטציה של תשומת לב אין סוגסטיות". אחרים טענו שהדוגמאות שהבאתי אינן לקוחות מן המסורת הבודהיסטית כי אם מדוגמאות עכשוויות, שנגועות בסממנים 'מודרניים' ובהם סוגסטיות; "הבודהיזם המקורי משוחרר מאלו".
לשם הדיון בהסתייגויות אלו, בחרתי לבחון מן הטקסט המכונן של כל אימוני המדיטציה הבודהיסטית, הסוטרה על ארבעת יסודות המודעות (סטיפתהנה סוטה)1. אם לא נמצא סוגסטיות בדבריו אלו של הבודהה, אחזור בי מטיעוני על סוגסטיות במדיטציה. לעומת זאת, אם נמצא כי גם בטקסט קלאסי זה מצויות סוגסטיות, נלמד מכך כי עלינו לבחון גם את הנחיותינו שלנו ולגלות את הסוגסטיות שגם אנו – כמוהו – מפעילים מבלי משים.
באופן כללי, המסורת הבודהיסטית כלל אינה טוענת שהיא איננה עוסקת בהנחיות לפעולה. אדרבא, המסורות הבודהיסטיות השונות גורסות כי כל טקסט בודהיסטי באשר הוא, ובכללו גם הטקסטים התיאורטיים ביותר, איננו אמירה על אודות טבע התודעה והמציאות כי אם מהווה הנחייה לעבודת הרוח. מוכר משל החץ של הבודהה2, המתאר את דעתו הנחרצת על חוסר התוחלת של עיסוק בשאלות עיוניות שאין בצידן אימון הרוח; השאלה האחת הרלבנטית למשנתו של הבודהה היא – שאלת הסבל, סיבותיו והשחרור ממנו. לכן, נראה את כל הטקסט דלהלן כשרשרת של הנחיות לאימון מדיטטיבי.
ניגש נא לטקסט:
פתיחה והגדרת קהל השומעים: הבודהה פותח את דרשתו במילה "בהיקו!" (שמשמעה – 'הפְּרושים'). המילה מציינת את מי שפרשו מחיי העולם הזה כדי לאמן את רוחם. הבודהה בוחר בביטוי זה כְמה שמציין את כל הנאספים. יכול היה להשתמש בביטוי כגון 'חברים', 'מורי ורבותי' או 'אנשים'. הבחירה מגדירה את הזהות הקולקטיבית של הנאספים כפי שהבודהה מבין אותה: כמי שבחרו באורח חיים משותף. כל כותרת היא סוגסטיבית, באשר היא מגדירה עבור השומע מהו הקהל שאליו הוא משתייך. נקל לנו להבין זאת כשנבחן כותרות מתנגשות כגון 'טרוריסטים' לעומת 'לוחמי חופש'.
"יש (רק)3 דרך אחת המובילה לטיהור הרוח, להתגברות על הצער והייאוש, להיעלמות הכאב והעצב, אל הדרך הנכונה להגשמת הניבאנה4 – דרכם של ארבעת יסודות המודעות."
תרבותנו נוטה לפתוח מאמרים ודרשות במבוא כללי שמצטט כותבים קודמים, ודוחה לשלב מאוחר יותר הגדרה מדויקת של הסוגיה המרכזית. מאמרים מקצועיים נפתחים תכופות בנוסח העמום "בשנים האחרונות יותר ויותר כותבים עסוקים בשאלות הסביבה..." וכד'. הבודהה הולך בכיוון מנוגד: המשפט הפותח מציג את הרעיונות המרכזיים של הבודהיזם כולו. כל אחד מן הביטויים הבאים מקפל בתוכו עולם מושגי שלם: 'טיהור הרוח' מצביע על כך שמקורות המצב האנושי נובעים מרוח שאיננה טהורה, 'התגברות על הצער והייאוש' מצביע על כך שניתן להתגבר על תהליכי התודעה המרים, ו'הגשמת הניבאנה' (נירוונה) מצביע על האפשרות לחיים טהורים שהשתחררו מכל סבל, ואף ממעגל החיים והמיתה. תפיסה זו איננה קביעה נייטרלית של 'עובדות החיים', כי אם תורת חיים שלמה, שחולקת על התפיסות הרווחות בזמנה ואף על התפיסות האישיות האינטואיטיביות ביותר, אבל כאן היא מוצגת כעובדתית לגמרי. זוהי התורה שהמחזיקים בה מכונים 'ביקהו'. כך מגדיר הבודהה גם את עיקרי האמונה וגם את הזהות המשותפת. יתרה מכך, הבודהה מכוון לעורר בדבריו מוטיבציה לאימון הרוח באמצעות תשומת לב, שהרי זוהי הדרך האחת (והיחידה) ל'הגשמת הניבאנה'. המדיטציה היא לב המעשה הבודהיסטי, לא תרגול אקראי או משני. בכך הוא גם מגדיר את הבודהיזם לא כתורה עיונית מופשטת כי אם כאורח חיים מעשי שעיקרו תרגול מתמשך. מעטים הטקסטים שבמילים כה מועטות מתארים תפיסה כה נרחבת, ומציגים אותה בלשון כה עובדתית.
בפסקה זו טמונה גם כוונה לעורר מוטיבציה: אם המדיטציה היא הדרך היחידה להגשמת הניבאנה, הרי שעל הלומד להשקיע בה את כל מרצו. הבודהה מרמז: 'אם לא נטפח את יסודות המודעות, לא נוכל להגיע למטרה הסופית של עבודתנו'. זוהי הנחייה מעשית, שאיננה מובעת במילים מפורשות כי אם משתמעת בעקיפין מן הטקסט. זוהי בדיוק משמעות המילה 'סוגסטיה'.
"מה הם הארבעה? הנה, ביקהו, נזיר מתבונן בגוף כגוף, במרץ, במודעות ובהכרה בהירה, לאחר שהניח להשתוקקות ולסלידה מן העולם. הוא מתבונן בהרגשות כהרגשות, במרץ, במודעות ובהכרה בהירה, לאחר שהניח להשתוקקות ולסלידה מן העולם. הוא מתבונן בתודעה כתודעה, במרץ, במודעות ובהכרה בהירה, לאחר שהניח להשתוקקות ולסלידה מן העולם. הוא מתבונן במושאי התודעה כמושאי תודעה, במרץ, במודעות ובהכרה בהירה, לאחר שהניח להשתוקקות ולסלידה מן העולם."
אחד המאפיינים של הסוגסטיה הוא החזרה שוב ושוב על רעיונות מרכזיים. החזרה מביאה לכך שהשומע מפסיק להקשיב למילים הנפרדות ומתחיל לשמוע אותם כמעין פזמון בשיר ערש. החזרה יוצרת מנגינה, וחוקקת את המילים והרעיונות בשולי המודעות. ילדים נהנים מן החזרתיות שבשירי ערש, ונעזרים בה להירדמות. השימוש ב'מנטרות' משמש מטרה דומה: החזרתיות מחוללת הלך נפש שאינו ביקורתי אלא מסכים, מתמסר ומקבל.
הבודהה מונה שני סוגים של פעולות מנטליות המהוות את אימון הרוח:
- הפעולה המנטלית הראשונה (המופיעה כאן שנייה בסדר דבריו של הבודהה) היא מכלול פעולות ההכנה שקודמות למעשה הישיר של המדיטציה, המתמצות בביטוי "לאחר שהניח להשתוקקות ולסלידה מן העולם". פיתוח תשומת לב, או 'מודעות', מחייב ויתור על ההשתוקקות להבלי העולם הזה ועל הסלידה מאורחות העולם הזה. מעשה הוויתור הזה הוא תנאי מקדים להתפתחות הרוח, שכן באין ויתור אין מוטיבציה להתפתחות: כוחות המשיכה והסלידה של העולם הזה יגברו על כוח המשיכה של ההשתחררות. הבודהה מניח לפתחנו פרדוקס: מצד אחד, בלא ויתור אין אימון הרוח; מצד שני, הוויתור הוא עצמו תוצאה של אימון הרוח. מקופלת כאן אפוא גם תורת התהוות הגומלין, הגורסת שכל תופעה מתופעות העולם מושפעת על ידי התופעות כולן ומשפיעה עליהן: אין אימון בלי ויתור, אין ויתור בלי אימון. הפרדוקס הזה עצמו מנוגד לאינטואיציה האומרת שסיבה ותוצאה עוקבות זו אחר זו, ומכניס צורה אחרת, בלתי-אינטואיטיבית, של סיבתיות מעגלית שבה כל תופעה נובעת מאין ספור התופעות האחרות.
- הפעולה המנטלית השנייה, שהיא חלק ישיר של האימון המנטלי, היא האופן שבו מתבונן הפרוש באובייקטים של ההתבוננות: ההתבוננות בכל אחד מן האובייקטים נעשית "במרץ, במודעות ובהכרה בהירה". הביטוי 'במרץ' מתאר את היסוד האנרגטי של ההתבוננות, שמתואר במקומות אחרים כ'מאמץ נלהב', כ'שמחת המאמץ', כ'התמדה מתמשכת'. המודעות איננה מעשה חד-פעמי, ואף איננה פסיבית. היא נעשית 'בכל מאודך', ודורשת השקעה שאינה נופלת מההשקעה בענייני העולם הזה. האימון איננו 'שאנטי' שנעשה בעצלתיים, כלאחר יד.
הביטויים 'במודעות ובהכרה בהירה' מצביעים על היסוד המנטלי של מעשה ההתבוננות. אופן מנטלי זה מנוגד לאימון האקסטטי או אימון שמטרתו השקטה רדיקלית של התודעה עד להיעלמות מוחלטת של החשיבה, צורות אימון שרווחו בזמנו של הבודהה ורווחות גם בימינו. אלו גם אלו השתמשו לשם השקטת הרוח או הבאתה לאקסטזה באמצעים מעמעמי-תודעה כגון ריקוד, סמים, מיניות, התמזגות בקהל-מאמינים בלתי מובחן וכדומה. הבודהה קובע כי עמעום התודעה, והניסיון להשתחרר באמצעות האקסטזה או השקט אינם הדרך שלו לשחרור. תיאור זה מרחיב את דבריו הקודמים: טיהור הרוח, היעלמות הצער והכאב וההשתחררות אינם יכולים להיעשות אלא על ידי הצטללות התודעה. עמעום התודעה רק מנציח את הסבל ומרחיק את ההתמודדות איתו.
עתה מתאר הבודהה את תוכן ההתבוננות: "הוא מתבונן בגוף כגוף... ברגשות כרגשות... בתודעה כתודעה... במושאי התודעה כמושאי תודעה...".
עבורנו, תחושת ה'אני' קשורה באופן בל-יינתק אל הגוף, אל הרגשות, אל המחשבות ואל האובייקטים החיצוניים כפי שהם נתפסים על ידי החושים. הביטוי 'אני חולה' מזהה את האני עם הגוף; הביטוי 'אני עצוב' מזהה את האני עם הרגש; הביטוי 'אני חושב על נושא כזה וכזה' מזהה את האני עם המחשבה; הביטוי 'אני אנווט, אני אוביל' מזהה את האני עם המוטיבציה לפעולה שיש בו; הביטוי 'אני מהנדס' מזהה את האני עם עיסוקו; 'אני אב לילדים' מזהה אותו עם מקומו במשפחה; ואילו הביטוי 'אני מתפעל מן הנוף הזה' מזהה את האני עם מושא התודעה, חוויית הנוף. הבודהה מרמז על כך שעל המודעות להשתחרר מן הזיהוי השגוי שלה עם האני: כשאני מתבונן 'בגוף כגוף' שוב איני אומר 'אני סובל מכאב ראש' כי אם 'בראשי יש ברגע זה תחושת כאב'. הגוף חדל מלהיות 'אני' והופך לאובייקט להתבוננות. זוהי סוגסטיה להתבוננות 'מבחוץ', התבוננות שמנותקת מחוויית ה'אני', שבשפה ההיפנוטית קרויה 'דיסוציאציה'.
ההתרחקות הזו מחוויית ה'אני' היא אחת הדרכים הטבעיות שאנשים מתמודדים באמצעותן עם כאבים מסוגים שונים. לדוגמה, אנשים במצבים טראומטיים, כגון שבי או פציעה, מדווחים שבאופן ספונטני גילו שהם יכולים לראות את גופם 'מבחוץ': "יכולתי לראות שגופי סובל, אבל אני הייתי מנותק מן הסבל". ההכוונה של הבודהה היא דומה, להתבונן 'בגוף כגוף'; אבל הדיסוציאציה שהוא מכוון אליה אינה בגדר ניתוק הגנתי מוחלט; שהרי ההתבוננות מתרחשת גם 'במודעות ובהכרה בהירה', שאפשריים רק אם המתאמן ער לגמרי לכל הקורה בגופו או ביסודות האחרים. במלים אחרות, ההתבוננות איננה בגדר הזדהות עם הגוף, הרגשות, המחשבות והאובייקטים החיצוניים, וגם לא בגדר התנתקות גמורה מהם, כי אם שהייה בעת ובעונה אחת בתוך החוויה וגם מחוצה לה, משל למי ששוחה בתוך מי הנהר ובעת ובעונה אחת מתבונן בהם כאילו הוא מחוצה להם.
יצירת הדיסוציאציה בולטת בשימוש שעושה הבודהה מאוחר יותר במטפורה. מטפורות הן אמצעי סוגסטיבי מן המעלה הראשונה, כפי שמראה השימוש הדמגוגי במטפורות 'סרטן בגוף האומה' או 'סכין בגב האומה'.
"דמו בנפשכם", אומר הבודהה, "שאתם רואים – "
"... שק עם פתחים בשני קצותיו, מלא בסוגים שונים של דגנים וקטניות, כגון אורז גבעות, אורז שדה, עדשים, שעועית, אפונה, סומסום, אורז מקולף, ואדם בעל ראייה חדה היה פותח את השק, בוחן את תכולתו ואומר 'זה אורז גבעות, זה אורז שדה, אלה עדשים, זו שעועית' וכו', כך, ביקהו, גם נזיר בוחן את הגוף. בגוף זה מצויים שערות ראש, שערות גוף... תוכן הקיבה, צואה, מרה, ליחה, מוגלה, דם, שיעה, שומן..."
- פרסומת -
בחינת גופנו שלנו, אומר הבודהה, תיעשה כבחינת תכולתו של שק הדגנים, לא כ'גופנו שלנו'. עלינו לבחון את החומרים ה'מבחילים' שבגוף, כגון תוכן הקיבה והמוגלה, באותו מבט בו היינו בוחנים את תוכן שק הדגנים. זוהי דיסוציאציה מובהקת.
די לי בניתוח זה כדי לאמת את טענתי שהסוטרה הזו, שהיא הטקסט המכונן להנחיות לאימון במדיטציה, רוויה בהנחיות עקיפות לאימון. הנחיות אלו עונות על השימוש במילה 'סוגסטיה'. בין אם אנו רוצים בכך ובין אם לאו, על כורחנו אנו מעבירים רסיסים של ראיית עולמנו והנחיות/הצעות/סוגסטיות כיצד להתבונן במציאות. הבודהה ער בשלמות לכל השלכה סוגסטיבית של דבריו ומכוון בקפידה לעורר את הלך הנפש שאותו הוא מנסה לטפח. מוטב לנו, כמנחי מדיטציה, שנלך בדרך דומה ונפתח מודעות לסוגסטיות שאנו מעבירים ולהלכי הנפש שהן מייצרות. מודעות כזו תצמצם את הסוגסטיות השליליות שאנו נותנים מבלי משים, ותרחיב את השימוש בסוגסטיות שמקדמות את האימון ואת מטרותיו.
כמה הערות לסיום:
- הפרקטיקה הקרויה "מדיטציה של תשומת לב" (באנגלית: mindfulness) הפכה להיות רווחת מאד בהקשרים טיפוליים מגוונים, ויש בה ברכה מרובה. חשוב להדגיש שמקורותיה של פרקטיקה זו מצויים, בין היתר, באימון הרוח הבודהיסטי. השוואה בין ההנחיות של הבודהה למדיטציה של תשומת לב לבין ההנחיות הסטנדרטיות ל"מיינדפולנס", מראה שהנחיותיו של הבודהה רחבות ועמוקות לאין שיעור מאלו של הפרקטיקה המודרנית.’
- הניתוח הלשוני והפסיכולוגי, שבאמצעותו ניתחתי את הטקסטים והסוגסטיות שבהם, איננו נובע מתיאוריה כלשהי, אין מאחוריו תיאוריה והוא אף אינו מתעניין בתיאוריות של הטקסטים הנחקרים, אלא אך ורק בשפתם. באותם כלי-ניתוח אפשר לנתח פגישות טיפול – פסיכואנליטיות או התנהגותיות – נאומים פוליטיים, שיחות בין הורים לילדיהם או פרסומת ותעמולה.
- מאחורי הקישור שעשיתי במאמרי הקודם בין מדיטציה, היפנוזה, NLP ודמיון מודרך אין שום הנחה שאלו דרכים טיפוליות שיש ביניהן קשר פנימי כלשהו. הקישור היחיד ביניהן נובע מן העובדה שבניגוד לשיחות טיפוליות אחרות, בגישות הללו חלוקת התפקידים בין המטפל למטופל שונה מן הרגיל: כאן נותן המנחה/מטפל הנחיות מתמשכות ומנוסחות בקפידה למאזין/מונחה/מטופל שותק ומקשיב, כשהמטרה היא להביא את המקשיב לשינוי החוויה הפנימית שלו.
הערות
- מצוטט בהרחבה בספרו של וולפולה ראהולה, "מה שלימד הבודהה" (תרגמו: אבי פאר ואילן לוטנברג), הוצאות לאור כתר וחיים אחרים, ירושלים ותל אביב, 2004, עמ' 35-37.
- משל החץ מספר על איש שהתלבט האם להצטרף לתלמידיו של הבודהה. הוא החליט לשאול את הבודהה סדרת שאלות פילוסופיות שהטרידו אותו, ועל פי איכות המענה יחליט אם להצטרף אם לאו. הוא שאל את השאלות המסורתיות מאז ועד היום: האם העולם הוא קדמון או נברא, האם ישנם חיים לאחר המוות וכיוצא בזה. הבודהה ענה במשל: איש נפגע מחץ והריהו מוטל מדמם. כאשר מגיע רופא לחלוץ את החץ מסרב הפצוע להרשות לו לעשות כן בטרם יקבל מענה על שאלותיו: האם החץ הוא מורעל אם לאו? לאיזה מעמד משתייך יורה החץ ומהם תווי פניו? מאילו נוצות עשוי זנב החץ? וכיוצא בזה. אומר הבודהה: אם נדחה את הטיפול עד שייענו שאלותיו של הפצוע, נקרב את מותו במקום להצילו. כל עיסוק בשאלות שאין בצידן מענה שיחלוץ את חיצי הסבל – אינו אלא בזבוז זמן (שם, עמודים 136-140)
- בתרגום העברי לא מופיעה המילה 'רק'. בתרגום האנגלי היא חלק מן המשפט. בחרתי להוסיף אותה על פי התרגום האנגלי.
- ניבאנה, או נירוונה, היא השלב המשלים של אימון הרוח הבודהיסטי: מצב התודעה בו התפוגגו הן ההיאחזות והן תעתועי התודעה הממסכים את המציאות כפי שהיא.
