סקירת יום העיון: "משמעות ותשוקה בחיים ובטיפול"
מאת גולן קרומהולץ
יום העיון "משמעות ותשוקה בחיים ובטיפול" של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה התקיים ביום שישי ה - 20.12.19 בביה"ס לאומנויות בתל אביב.
כשהייתי נער התגלגלתי אל הספר "כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה. לא הבנתי הרבה ממנו וזנחתי את הספר. מאוחר יותר, לאחר הצבא, שלפתי מהספרייה הביתית את "אדם מחפש משמעות" של ויקטור פראנקל. קראתי אותו בשקיקה והתרגשתי. בתקופת הצבא שאלת המשמעות עלתה לי די הרבה: האם יש משמעות לדברים שאני עושה? ומהי אותה משמעות? אלו היו שאלות מעגליות שלא מצאתי להן תשובה ברורה. מאוחר יותר נתקלתי בשאלות האלה שוב ושוב בצמתים שונים, ועם הזמן למדתי להתנהל איתן ובתוכן. אני בטוח שמי שבוחר במקצוע הטיפול שאל את עצמו שאלות של משמעות, וניסה גם לענות עליהן. לכן התרגשתי לבוא לכנס "משמעות ותשוקה בחיים ובטיפול" של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה שנערך לאחרונה כחלק מסדרת ימי עיון על "רגשות מאז ועד עידן האייקונים", ולחלוק עם עוד אנשים את התשוקה לדעת, לחקור ולהתבלבל יחד בשאלות הגדולות הללו, שאנחנו נפגשים בהן גם עם מטופלינו.
את יום העיון פתחה יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, ד"ר רבקה דוידוביץ. לדבריה, היכולת שלנו למצוא בתוכנו משמעות ולגלות את התשוקה שלנו משפיעה על העמדה הפנימית שלנו. מהי תשוקה? שאלה דוידוביץ והוסיפה: מהי הסקרנות הנובעת מהתשוקה ומהי התשוקה היצרית? לדבריה, התיאוריה הפסיכואנליטית נגעה בעיקר בשאלות של "מה" ושל "איך" לטפל באנשים, ופחות ב"למה" אנו בעצם קיימים. האם ניתן לטפל באדם מבלי לחשוב על כך?
מטופלים מגיעים אלינו עם חוסר מנוחה רוחנית, טענה דוידוביץ. הם מחפשים דרך להיות בעולם. המצוקה שלהם אינה קשורה דווקא בהתפתחות המוקדמת שלהם כפי שמציעה התיאוריה הפסיכואנליטית, אלא בלבטים ובמחשבות קיומיות. דוידוביץ הציעה להסתכל על האדם כמונע לדעת את עצמו, ולממש את עצמו. האדם הנאבק כדי לחרוג מעולמו הצר.
בכך פתחה דוידוביץ' צוהר ליום עיון מרתק.
המרצה הראשון היה ד"ר בעז שלגי, שדיבר על "החשיבות הקלינית של שאלת המשמעות".
אולי מפני ששלגי יודע כמה נושא המשמעות עשוי להיות מכביד, הוא התחיל את הרצאתו בבדיחה על ילד ואבא:
הילד שואל את אביו: אבא, מה מזיז את העננים?
אבא: לא יודע... שאלה ממש טובה.
ילד: למה העלים של כל העצים ירוקים?
אבא: וואלה, אני לא יודע... איזו שאלה חכמה.
ילד: למה הירח לפעמים עגול ולפעמים דומה לבננה?
אבא: אמממ... אני לא יודע. שאלה מצוינת...
ילד: אבא, זה מפריע לך שאני שואל אותך שאלות?
אבא: אם לא תשאל, איך תדע?
שלגי ציין בהקשר הזה את החשיבות לכך שהאבא מאפשר לילד מרחב שבו ניתן לשאול שאלות. הוא אומנם לא מספק לו תשובות, אך הוא אדיב כלפיו ובדרכו הוא עונה לו על שאלותיו, רוצה לומר שעצם השאלה והמרחב שניתן לשאול אותה הם הדברים החשובים, כנראה יותר מהתשובה. מרחב כזה אנחנו נותנים למטופלינו, הציע שלגי.
שלגי, פסיכולוג קליני, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן, ראש תוכנית הדוקטורט בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת ת"א ועורך כתב העת "שיחות", התייחס לשאלות הראשונות של ילד קטן, שאלות המביעות סקרנות והחוזרות על עצמן, כמו: "מה זה?", "למה זה?". אלה שאלות שעלולה להתעורר מולן נזיפה של המבוגר, הוא אמר.
שלגי חזר אל הבדיחה, ואמר כי האב לא מאכזב את ילדו, להיפך: הוא מוכן לחשוב איתו, ובדרכו שלו הוא מוכן להקשיב לו. אם האב לא היה מקשיב, הילד היה מפסיק לשאול, הרבה ילדים ואבות מנתקים ככה את הקשר ביניהם, טען שלגי. בעיניו, זה חסר חשיבות שהאבא לא יודע את התשובות. אנחנו כמבוגרים חוששים כשילדים רוצים לעסוק בשאלות הללו, כי אנחנו חוששים שאולי גם לנו אין בהכרח תשובה עליהן.
מה המשמעות של העולם? שאל שלגי, והציע את תשובתו של פרויד: משמעותם של הדברים, ושל העולם, טמונה בעצם הדברים עצמם. בעולם עצמו שלעצמו. לפי פרויד, המשמעות אינה מהלך של יצירה פנימית אלא הכרה במה שקיים מחוץ לנו. העובדה היא שהדברים פשוט ישנם, וזו המשמעות שלהם. לדעתו של שלגי, זהו מסע אודסאי אפיסטמולוגי, והמשמעות ניתנת להכרה ולהתבוננות כשיש איזשהו "יש" מולנו. פרויד, האיש שהגדיר את חקר הלא מודע, מצא את הקרקע של העולם בקיומם האובייקטיבי של הדברים ושל העולם, וטען כי זוהי נחמתנו גם ברגעים הקשים.
מפרויד עבר שלגי לאוגדן, שדיבר על פסיכואנליזה אונטולוגית השואלת את השאלה: מה אני רוצה להיות (2013). אוגדן אמר שהשאלה הזו קיימת בתוך כל טיפול: מה משמעות היות אני? עד כמה חיוני ואמיתי לעסוק בשאלות על משמעות העולם? האם השאלות הללו הן צורך ייחודי של מטופל מסוים, או שהן קיימות בכל טיפול?
עמנואל קאנט, בכיר האפיסטמולוגיים (תורת ההכרה), הציע גם הוא תשובה לשאלת המשמעות. בספרו "ביקורת התבונה המעשית" (1778, [1973]) כתב קאנט כי "שני דברים ממלאים את הרוח, כל פעם מחדש ובקסם ובפחד גוברים – הכוכבים שבשמים מעליי, והחוק המוסרי שבתוכי." לפי קאנט, אלו דברים שלא צריך לנחש אותם, הם אובייקט של תודעתנו ושל שכלנו הנמצאים לפנינו. בהקשר הזה, נראה שפרויד וקאנט משלימים זה את זה.
במאמריו "אבל ומלנכוליה", "על הנרקיסיזם" ו"על הבר חלוף", פרויד פיתח עוד את שאלות המשמעות וחוסר המשמעות. פרויד תיאר סוג של חשכה היורדת על העולם עם פרוץ מלחת העולם הראשונה, וכי כאשר האדם מתקשה למצוא את מקומו בעולם עליו למעשה לסגת אל תוך עצמו ולמצוא מקלט בתוך הפנים שלו. הנסיגה הזו, מההישענות על הדברים עצמם, היא התכנסות בעמדת אבל בלתי פתורה ובלתי מציאותית, טען פרויד. דווקא ראייה נכוחה, אובייקטיבית, תראה שהעולם מהווה בסיס איתן.
שלגי המשיך ואמר כי הוא שמע מפיו של מטופל את דבריו של סרן קירקגור (1813—1855), הפילוסוף הדני הנחשב לאבי האקסזציאליזם, שכתב את מניפסט העמדה האקסצינאליסטית כשהיה רק בן עשרים ושתיים. שלגי הזכיר את הדיאלוג המדומיין בין קירקגור להגל (1770—1831), הפילוסוף הגרמני. אתה, הגל, סיפרת לי על העולם, על האמנות, על הפילוסופיה, על החשיבה, על הפסיכולוגיה, כתב קירקגור, אבל לא סיפרת לי על עצמי. לא עזרת לי למצוא את הדבר שלשמו ארצה לחיות ולמות. גם אם אשנן את כל שיטות הפילוסופיה ללא משמעות של עולמי זה לא יעזור לי, אלא רק באופן שבו אני מוצא אותן באופן סובייקטיבי. לפי שלגי, מכאן נובעת החשיבות של הסובייקטיביות לעומת הידע הרחב, האובייקטיבי.
כאן ציין שלגי כי פסיכואנליטיקאים דוגמת ביון, ויניקוט, קוהוט ורבים אחרים הדגישו את המעבר אל הסובייקט, ובכך חיזקו את דבריו של קירקגור. לא מדובר בשלילת האובייקטיביות, טען שלגי, אלא בתהליך הפיכת האובייקטיבי לסובייקטיבי. המפגש החזיתי עם הלא־אני. בהקשר הזה שלגי מרגיש כי הוא פוגש את המטופל שלו, את הסובייקט, ללא קשר לידע, אלא בקשר עמוק אל חייו שלו.
קפקא אמר כי ספר צריך להיות כמו גרזן, להפגיש את האדם עם דבר עוצמתי ולבקע אותו מעצמו. לדברי שלגי, גם טיפול הוא גרזן, או מכשיר אחר המבקע את הקרח של אדם אחר. את הרצאתו הוא סיים עם דבריו המרגשים של אוגדן (2001):
"המפגש הראשון מעורר בי לא פעם מודעות לפריווילגיה המיוחדת שזכיתי לה כפסיכואנליטיקאי: הזדמנות נדירה לחיים שבהם צורת עבודתי מעניקה לי אפשרות להיכנס לדיאלוג המשכי (מודע ולא מודע) עם אדם אחר בעומק כזה, שבו נוצר אצל כל אחד מאיתנו פוטנציאל לשחרר את זולתו בדרכים משמעותיות מן המגבלות שכל אחד מאיתנו היה כבול בהן עד לאותו הרגע".
זוהי, לדעת שלגי, המשמעות ששניים יכולים למצוא בעולם, הן המטפל והן המטופל.
בהרצאה השנייה הציעה ד"ר מירב רוט התבוננות פסיכואנליטית על ספרה של אתי הילסום "השמים שבתוכי".
לדברי רוט, הילסום, שהייתה אישה צעירה בתקופת השואה, כתבה יצירה בתנאי סוף עולם, וזו שימשה לה כעדות שכוננה משמעות בעולמם של הכותבת ושל הקורא המדומיין שיצרה הילסום לעצמה.
רוט, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה, וראש החוג לפסיכותרפיה באוניברסיטת ת"א, פתחה עם דבריה של חנה סגל (1979), שתיארה את כוחה של המילה כתובה: "כל יצירה היא למעשה יצירה מחדש של אובייקט שפעם היה אהוב ושלם, אך עתה הוא אבוד והרוס". כלומר, לפי רוט, ביצירה ניתן להפיח חיים בחלקים המתים, ליצור מחדש חיים.
רוט התייחסה לנוכחותו הסמויה של הקורא שאליו כתבה הילסום, והביאה גם את דבריו של סארטר (1977), שאמר כי בלב ליבו של הציווי האסתטי ישנו הציווי המוסרי, וכי יצירת האמנות היא הבעת אמון בחירותם של בני האדם. ואילו המשורר סוצקובר אמר כי "השפה, היידיש, הייתה השריון המכושף... באמצעות השיר הייתי אדם חופשי". באמירות אלו הדגישה רוט את החשיבות שיש ליצירה בחייו של אדם. דרך היצירה אפשר להגיע אל מקומות רדומים, שקטים, מושתקים, אשר מבקשים מוצא. כך אני רואה גם את השעה הטיפולית, המשיכה רוט, כשעה שבה יוצרים מחדש.
על ידי כתיבת עדותה, הילסום עיצבה את חוויותיה. מהבחינה הזו הילסום רשמה רשומון, וזה הציב אותה בעמדת בחירה: היא לא רק תיארה מציאות אלא גם כוננה אותה. העיפרון שלה היה חמוש באין סוף אפשרויות.
הילסום גם ידעה שהיא משפיעה על הקורא המדומיין, ו"מבטו" השפיע עליה בכך שנתן לה את התחושה שהיא השפיעה על חיי הרוח של האחרים, הציעה רוט. "במחנה כזה צריך שיהיה משורר אשר יחווה את החיים בו כמשורר, ויוכל לשיר עליהם", כתבה הילסום. בהקשר זה ציינה רוט את כוחה של הילסום להתאבל על המגבלות, וגם למצוא משחקיות ויצירתיות לנוכח מגבלות אלה, ובכך לערער על הפיצול בין רע וטוב טוטאליים שנדמה שהיו נוכחים כל כך בשואה.
גם רוט, כמו שלגי לפניה, חזרה אל כתיבתו של סרן קירקגור, שאמר כי הכתיבה היא דבר פרטי אך היא יוצאת אל האחר, ובכך היא מחלצת את האדם מבדידותו הקיומית אל שותפות הגורל האוניברסלית (אצל: שגיא, 1991). למעשה מתקיים כאן פרדוקס שניתן להגדירו כפרדוקס "ההרחקה של הקריאה", הציעה רוט. הספרות יוצרת למעשה מרחב ביניים: היא מרחיקה מהממד המכריע של המציאות, אך באמצעות ההזדהויות אנחנו יכולים להתקרב מחדש אל אזור נפשי שנחסם או שקרס. מושג זה מוביל אל מושג נוסף שאותו הסבירה רוט בעדינות, והוא "אמנות האבל של הקורא". דרך ההזדהות אנחנו מתארחים בהיכלי הכאב של הכותב, ודרכם – גם באלה שלנו, הציעה רוט. אנחנו מעזים לעבור תהליך של אבל, שהוא תנאי להתפתחות וליצירת משמעות.
לאחריה הציגה ד"ר דנה אמיר את מה שהיא מגדירה כ"שפה טפילית".
אמיר, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה, ראש מסלול הדוקטורט הבין־תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה, משוררת וחוקרת ספרות, והעורכת הראשית של כתב העת "מארג", הציעה דרך להתבונן על יצירת משמעות על ידי שימוש במושג "שפה טפילית".
לדבריה, האובייקט הראשוני (האם) מציב את עצמו כמושא הידיעה הבלעדי של הסובייקט (הילד), כאילו מותר לדעת רק אותו. כל ידיעה אחרת של הסובייקט את העולם ואת עצמו נאסרת או נחסמת. משום כך, המשיכה אמיר, אפשר לטעון כי האם מתנחלת למעשה בתוך שפת הילד כטפיל. בהמשך, השפה הטפילית לא מאפשרת תנועה נפשית ולא מייצרת תנועה של מחשבה אצל האדם המבוגר, היינו: המטופל.
אמיר הציעה לבחון גם את מושג האי־איווי של הילד של פיירה אולאנייה (2001). לדבריה, אולאנייה טענה כי האיווי של האם הוא לחזור על עונג לידתה שלה, כלומר להיוולד מחדש באמצעות הילד שהיא יולדת. האם למעשה מתמקמת כ"נושאת המילה". ההשפעה של האם על הילד יכולה להיות מוגדרת כ"אלימות ראשונית", שהינה כל פעולה נפשית שבה האם כופה מחשבה, רגש או מעשה על נפש התינוק. האם עשויה לשלול מן הילד באמצעות המחשבה את מה שהוא תופס באמצעות הרגש. ואילו לפלאנש תיאר סיטואציה שבה מושתלים בתוך הילד מסרים שאינם ניתנים לעיכול על ידו, ואלו חוסמים את ההתפתחות הנפשית שלו (1987).
אמיר הדגימה את דבריה באמצעות תיאור מקרה של מטופל שלה, שמפאת קוצר היריעה והסודיות הנדרשת לא אתארו כאן. המטופל הפך להבנתה לסוג של טפיל – בכך שהוא משתמש באחרים על מנת ליצור מצג שווא של מחשבה ושל שפה.
משם עברה אמיר לסרג' לקלייר, שטען בספרו "הורגים ילד" (1975) כי צריך להרוג את הדימוי של הילד בעיני ההורה, הדימוי שהיה טרם לידתו. מי שאינו מתאבל על אובדן הילד שהיה יכול להיות נותר לכוד, הציעה אמיר.
השפה הטפילית עשויה ליצור גם פרברסיות אצל המבוגר, המשיכה אמיר, והדגימה כיצד אלה עשויות להופיע בחדר הטיפולים. המטופל הפרברטי משתמש בשפה באופן גמיש ומתעתע, הציעה, הוא מסתנן לתוך האחר. מטופל כזה לא מסוגל לייצר תשוקה משל עצמו, והדרך היחידה שלו לחוות תשוקה היא להיטפל לתשוקה של האחר, שגם זו מתרוקנת בתוך הסצנה הטפילית מכל הקשר.
כך הסבירה אמיר את פירוש המנגנון הטפילי כפי שהיא חווה אותו ביחסי ההעברה: המטופל שב ומתכייל לפי צרכיה של המטפלת ולא לפי צרכיו. מטרתה של המטפלת המבחינה בכך, לפיכך, היא לא לשחזר איתו את האימהות שאותה הוא מכיר, ובמעשה זה, לאפשר לו אימהות אחרת העשויה לשחרר אותו מהצורך להיות טפיל.
ההרצאה הרביעית של יום העיון הייתה הרצאתו של אבנר ברגשטיין "על התנועה הנפשית כנותנת משמעות".
ברגשטיין, פסיכואנליטיקאי מנחה ומרכז התוכנית "זוויות מתחלפות – קריאה בכתבי ביון" במרכז ויניקוט, הציג את תנועת ה"רצוא ושוב" בחסידות, שלה יש טווח רחב של פרשנויות.
באתר של ארגון רבני צהר מוסבר הביטוי "רצוא ושוב", הלקוח ממעשה מרכבה המופיע בספר יחזקאל, שם מסופר על חיות הקודש: "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק". הביטוי רצוא ושוב מבטא מצד אחד תשוקה אדירה לעלות ולהתעלות; להגיע לרקיע ולהציץ בפני השכינה. מאידך גיסא ה"שוב" הוא הנסיגה שבאה מעוצמת האור הכל כך גדול, הגורם לרתיעה ולחזרה למקום הקודם. תנועת הרצוא ושוב מתקיימת גם בנפש האדם, והיא חשובה ליכולת להשיג איזון נפשי.
ברגשטיין הציע פרשנות נוספת למושג רצוא ושוב, הלקוחה מספרו של הרב אלחנן ניר (2011):
רוב מהלך החיים אינו רצוף התגלויות אלא מתנהל בתוך שגרה, עם הבזקי ערגה לימי הברק המתרחשים לרוב בימי הנעורים. עד מהרה האדם תופס עצמו יושב לעת ערב בסלון ביתו המרווח, לפניו כוס תה מהביל, האוויר נושב בדיוק במשב הנכון, הילדים במקומם, נשימותיהם קצובות, הוא כבר מודה בחצי פה כי 'קיום של אמת יש לייחס רק למה שניתן למגע ומישוש' [מתוך "סופיסטן" של אפלטון]. יש להודות: הכל בסדר. באמת שהכל בסדר. ואז, מול השיתוק הנורא שנקרא 'הכל בסדר', מול האובדן העוטף ומאיים לחנוק הנקרא 'הכל בסדר', הוא נתקף געגוע; געגוע לימים שבתקופות מאוחרות יותר הוא ראה אותם באור של נאיביות, ימים של טרם הגירוש מגן עדן; ימים שבהם הלך כמשוגע ברחובות ולא חיפש דבר, מלבד את הדבר עצמו; לילות שבהם נמלט בכל מחיר מהבנאלי וידע כי לא יניח אבן על אבן עד אשר יבוא 'לשבירת מפרקתם של הדברים שהם כמות שהם' [מתוך "עפיפונים" של רומן גארי]. כעת, אחר כל ה'בסדר', אדם יודע כי משהו נעדר הרבה יותר מאשר נוכח. אבל יותר מכך: הנורא מכל הוא הגילוי הפתאומי שאדם מגלה כי גורש מן העדן של הבקשה והחיפוש, אך למעשה דבר לא קרה. הכל נשאר כפי שהיה. (עמ' 131—132).
בהתבססו על תנועת הרצוא ושוב, ברגשטיין הציע הסבר של התנועה הנפשית באמצעות המושגים של ביון, K ו-O.
לדידו של ברגשטיין, טרנספורמציות ב-K (ידע – Knowledge, במונחיו של ביון) הן אלמנטים של החוויה הרגשית המצליחים לעבור עיבוד מנטלי ולהירשם בנפש דרך חלום או מחשבה. טרנספורמציות ב-O (הלא ידוע או האמת האבסולוטית הביוניאניות) הן הוויה של התייחדות ושל חוויה: האדם חווה את המציאות בהווה, ונמצא במגע ישיר עם החוויה הרגשית. לדבריו, התנועה בין K ל-O, כמו תנועת הרצוא ושוב, היא תנועה המכוננת את החיות הרגשית; קטיעה שהיא גם המשכיות.
הנפש איננה רק מאגר של זכרונות ורגשות שעל האנליטיקאי להתמיר, המשיך ברגשטיין, אלא היא תהליך, מהות אינסופית נטולת תיחום, ללא התחלה וללא סוף. המפגשים באנליזה מקרבים אותנו למשמעות פנימית שאינה ניתנת לביטוי. כמו שאמר סלמאן רושדי, בטיפול הפסיכואנליטי אנחנו עסוקים "בניסיון הבלתי פוסק לחפון גלקסיה ביד". עלינו לפתח את היכולת להתבונן בנפש תוך כדי התרחשותה, על אף החמקמקות של המפגש עם האמת הרגשית.
לדברי ברגשטיין, אחד ממוקדי הסבל שלנו הוא הפער בין מי שאנחנו במהותנו לבין הייצוגים שאותם אנחנו אוספים במהלך חיינו, תנועת הרצוא ושוב. בפער בין הייצוג לבין המהות יש סבל, ניכור של האדם מעצמו, בדידות גדולה מכך שהעצמי האמיתי, המהות הפנימית ביותר, לא באה לכדי גילוי.
החוויה של להיות אחד קשורה בהכרח לרגע הפירוש האנליטי. רגע הפירוש הוא הרגע שבו אנחנו שמים חותם על העבודה שכבר נעשתה, ולפיכך הוא מאבד מחשיבותו. עיקר המשמעות של העבודה האנליטית הוא תהליך עבודה מתמשך. ההתוודעות, ה-getting to know, אלה הן הטרנספורמציות בK-.
ברגשטיין סיכם וטען כי על האנליטיקאי לוותר על הקוהרנטיות, ולהיות נאמן לאמת הרגשית של השעה, פתוח דיו להקשיב להתרחשות הנפשית המתקיימת ללא כוונה או התכוונות.
ההרצאה החמישית של יום העיון הייתה הרצאתה של קלאודיה קוגן: "על שאלת המשמעות על פי פסיכולוגיית העצמי".
קלאודיה קוגן, פסיכולוגית קלינית מדריכה ויו"ר האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, הציגה את הסרט "ויטוס" (במאי: פרדי מ. מורר, 2006), המתאר מערכת יחסים עדינה ורגישה בין ילד ששמו ויטוס לבין שתי דמויות משמעותיות בחייו – אימו הנוקשה וסבו הרגיש המלווה אותו בהתפתחותו.
ויטוס, ילד שוויצרי, מוכשר ביותר, סקרן ופיקח, יוצר יחד עם סבו מרחבים משל עצמם, כאשר הסבא מחזיק עבורו את האמונה שהוא יוכל להיות מה שהוא ירצה בעולם. הסבא הוא נגר, אך אנחנו עדים לרצונו הכמוס של הסב להיות טייס, ולכן הוא אומר לנכדו "תחלום עם כל הלב". "הכי הייתי רוצה להיות מישהו אחר, פשוט נורמלי", עונה הילד. "אבל איך?" שואל אותו הסבא.
מדובר בסבא נוכח, משחקי, נדיב ומאמין, אמרה קוגן. הילד פתוח לעולם, סקרן לגלות ולהתגלות. מבטו המאשר של הסבא משמש צינור הזנה בין צרכי העצמי שלו – השיקוף והאידיאליזיציה.
התנהגות הסב מציגה לדידה של קוגן את אחד המושגים העיקריים של פסיכולוגיית העצמי: זולת־עצמי. פסיכולוגיית העצמי טוענת שהתקיימותו הנפשית של האדם היא לעולם בזיקה אל אחר, אשר משמש לו כר לצמיחה. מה שמאפשר את מימושו של העצמי הוא כינונה של המטריצה האמפתית. לדברי קוגן, אין קיום אנושי ללא נוכחות אחר אשר בוויתור על "אחר־יותו" הוא מתייצב כנוכח אחראי, ובכך מהווה מצע להתהוות העצמי.
מכך הציעה קוגן שתי תובנות על משמעות החיים והתשוקה אליהם: ראשית, כוח החיים זקוק להזנה מיטיבה (הסבא) על מנת להתגלם בעולם; ושנית, חיים מתוך תחושת משמעות נובעים מתוך כוח חיים זה (הקשר בין ויטוס לסבו). אלו הם חיים ששווים לחיותם, כאלה המעוררים ב־ויטוס תחושה שעצם קיומו שווה במשהו.
לעומת הסב, אימו של ויטוס מציגה פוזיציה שונה מאוד. האם נוקשה, דורשת מהילד לנגן בפסנתר, להתאמן באיפוק, למרות שאינו רוצה בכך. היא גוערת בו. היא לוקחת אותו לאודישן למורה נחשבת ביותר ומרוחקת. לילד לא מתחשק לנגן באודישן. הוא מפגין את מורת רוחו, ועושה לאימא "בושות". האם מענישה אותו שלא ייסע לסבו, לא סולחת לו על זה שבייש אותה, ושלא ניצל את ההזדמנות הכה יקרה שהיא הציעה לו. האמא אינה מסוגלת להוות זולת־עצמי עבורו, טענה קוגן.
ויטוס הנער המשווע למקום, למרחבי האמונה של הסבא, מבין דרך סבו כי התמודדויותיו של האדם חורגות מהאדם וממגבלותיו. ויטוס מתעקש שלא להמשיך לנגן בפסנתר, דבר שאותו הוא מוצא כנכפה עליו. סבו מרפה, אך אימו כועסת עליו.
ויטוס, שחש בודד עכשיו, שואל את סבו: "אתה אף פעם לא מרגיש בודד?" הסב מזמין את ויטוס להתבונן במה שישנו: "אני כותב מכתבים לרקדנית מהטלוויזיה". קוגן הציעה כי בכך מראה הסב ל־ויטוס כי האהבה נתונה כלפי מה שישנו. האהבה היא כמו הבלונים שהפריחו שניהם, הנשלחים אל המרחב מבלי לבקש דבר. ויטוס משוחרר מהציפיות ממנו ולכן הוא יכול לראות את היופי בבלונים העפים, ההולכים ומתרחקים מהם.
ההרצאה האחרונה של יום העיון הייתה הרצאתו של רועי סמנה: "לחשב מסלול מחדש – על החלטות ייעודיות ופונקציית העיתוד (prospective function)".
בהרצאתו ביקש סמנה, פסיכולוג קליני ומרצה, לחשוב על ממד העתיד המעסיק את המטופל, ו"להביט בנתיבים שאותם בוחרים מחדש". סמנה התייחס למטופלים המגיעים אל הקליניקה בטענה ש"אמור להיות לי טוב אבל לא טוב לי" – כלומר, יש משהו מהותי החסר להם בחיים, אף על פי שיכולותיהם הן רבות והם משגשגים בעיני החברה.
על אף שצמיחה והתפתחות מצויים במרכזה של החשיבה הפסיכואנליטית, מעט מאוד נכתב עד היום על ממד העתיד בהקשר למטופל, המשיך סמנה, אותה פונקציה נפשית המאפשרת לנו להתכוונן ולחתור אל עבר העתידים שלנו.
כדי להדגים את ממד העתיד בטיפול ובחיים בכלל, הציג סמנה את מושגו של יונג (1973): "פונקציית העיתוד". זוהי הפונקציה הנפשית המאפשרת לנו לתכנן ולחתור לקראת עתידים אפשריים הנובעים מתוך האידיום שלנו, הסביר. אנשים שואלים את עצמם איך הם הגיעו לאן שהם הגיעו. הם מוצפים לעיתים באשמה קיומית, ואומרים לעצמם "לא הצלחתי לחיות את החיים במלואם", או כפי שמדבר על כך אוגדן, הם חשים אזורים מסוימים של חוויה שלא יכלו לחיותה.
קוהוט (2005) הגדיר אומץ כ"יכולתו של אדם להעז אל מול המוות ולשאת אבדון, ובלבד שלא יבגוד בגרעין הווייתו הפסיכולוגית, כלומר, באידיאלים שלו", המשיך סמנה והציע כי בחיינו יש החלטות ייעודיות, שהן החלטות המערערות את סדר החיים הקיים. קבלת ההחלטות הללו כרוכה באומץ, כפי שהאנליזה כרוכה באומץ רב מצד המטופל להשיל את השריון שאיתו הוא הגיע לטיפול.
משם עבר סמנה לתחושה של סוכנות (Agency), המאפשרת לקבל החלטות ייעודיות אמיצות, משום שהמטופל אינו מרגיש מוכה גורל אלא כבעל יכולת להשפיע על עתידו. אולם כל שינוי, ובטח ששינוי משמעותי, מעלה התמודדות עם אבל. על מה יש להתאבל בבואנו לעשות החלטות ייעודיות? סמנה ציין שלושה דברים: על מה שיש ושעומד ללכת לאיבוד, על מה שלא היה ועל מה שלא יהיה. לדבריו, מטופלים מבקשים להיות שלמים עם ההחלטות הייעודיות שלהם, אך לעיתים קרובות האתגר הוא להשלים איתן.
לדידו של סמנה, הדמיון חשוב ביותר על מנת להצליח לייצר שינוי. שייפר (2005) טען כי "יש צורך לפתח את היכולת לנוע מעמדה של גורל הנתפס כמשהו בלתי נמנע, לעמדה שבה הוא דבר הנוצר מתוך חלקים שונים ומאפשרויות". זהו, המשיך סמנה, האדם המעצב מחדש את מסעו החיצוני. אפשרויות מסוימות להתפתחות נוצרות כשאנחנו יורדים מהמסלול שלנו, כשאנחנו מעזים לקחת סיכון.
לבני אדם יש צורך לצקת משמעות לחוויה שלהם, סיים סמנה את הרצאתו ואת יום העיון כולו, עלינו לעזור למטופלים לשכלל את פונקציית העיתוד שלהם. באמצעותה הם יוכלו לחתור לעתידים אפשריים באופן מחובר למציאות וגמיש, תוך יכולת לשאת המתנה ואי־ודאות.
מקורות
אוגדן, ת. (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: עם עובד.
אוגדן, ת. (2003). מצע הנפש. תל אביב: תולעת ספרים.
אוגדן, ת. (2013). לגלות מחדש את הפסיכואנליזה, לחשוב ולחלום, ללמוד ולשכוח. תל אביב: תולעת ספרים.
בובר, מ. (2013). אני ואתה. ירושלים: מוסד ביאליק.
הגל, פ. (1807). הפנומנולוגיה של הרוח. הוצאת מאגנס, מהדורה ב', 2001.
טרואזייה, ה. (2002). פיירה אולאנייה. תל אביב: תולעת ספרים.
יורסנאר, מ. (1951). זכרונות אדריאנוס. כנרת זמורה ביתן.
לפלאנש, ז. (1987). יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה: הפיתוי הראשיתי. תל אביב: תולעת ספרים. 2012.
פלמן, ש, ולאוב ד. (2008). עדות: משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. תל אביב: רסלינג.
פרויד, ז. (1905). "שלוש מסות על התיאוריה של המיניות". בתוך: מיניות ואהבה. עם עובד.
פרויד, ז. (1917). "אבל ומלנכוליה". בתוך: זיגמונד פרויד, מבחר כתבים ד' תל אביב: רסלינג. 2008.
קאנט, ע. (1778). ביקורת התבונה המעשית. ירושלים: מוסד ביאליק. 1973.
קוהוט, ה. (2005). כיצד מרפאת האנליזה? תל אביב: עם עובד.
שגיא, א. (1991). קירקגור: דת ואקסיסטנציה – המסע אל האני. ירושלים: מוסד ביאליק.
שטרית, ו. (1993). "הפיתוי האתי של המצב האנליטי". ירושלים: מאגנס. 2019
שפירא, ח. (2013). מחשבות לעת לילה: קירקגור, שופנהאואר, ניטשה; פילוסופיה קיומית, מסע אישי. כנרת זמורה ביתן.
Grotstein, J. (2000). Who is the Dreamer? Who Dreams the Dream? Hilsdale, NJ: The Analytic Press.
Schafer, R, (2005). Bad Feelings. New York: Other Press.
Segal, H. (1957). "Notes on Symbol Formation". International Journal of Psychoanalysis 38 (1957), 391–405.
