להקשיב לקולות
פרשנויות שונות לתופעה של שמיעת קולות1
מאת תמר לקח
התפיסה המערבית הקלאסית של שמיעת קולות
הפסיכיאטריה המערבית מציבה קריטריונים שונים לבריאות נפשית, כאשר הבולט בהם הוא בוחן מציאות תקין, כלומר, היכולת לראות את המציאות כפי שהיא ולקבל החלטות בהתאם. לעומת זאת, מצב בו נפגם בוחן המציאות מוגדר כפסיכוזה, מצב נפשי קשה, הכולל מגוון תסמינים וביניהם הזיות. הזיות הן מצב בו האדם קולט בחושיו דבר שלא קיים במציאות, כאשר לרב מדובר בחושי השמיעה והראיה, מצב בו אדם שומע קולות שאחרים לא שומעים ורואה מראות שאחרים לא רואים (American Psychiatric Association, 2013). הפסיכיאטריה, אם כן, נוטה לפרש שמיעת קולות כתסמין למצב נפשי לא נורמלי ולטפל בה בעזרת תרופות שמטרתן להעלים את התסמין, או במילים אחרות להשתיק את הקולות (Corstens, Longden, & May, 2012).
שמיעת קולות בתרבויות שאינן מערביות
שמיעת קולות היא תופעה הנפוצה בכל התרבויות ולאורך ההיסטוריה, אך לא בכול התרבויות היא מזוהה עם פתולוגיה או טירוף (McCarthy-Jones, 2012).
ישנה טענה כי קיים דמיון רב בין התהליכים שעוברים אנשים המאובחנים בסכיזופרניה בתרבות המערבית לבין אנשים ההופכים לשמאנים2 בחברות לא מערביות. בשני המקרים, התהליך כולל מספר תופעות, ביניהן ראיית חזיונות ושמיעת קולות. אולם, קיים הבדל גדול הקשור לפרשנות הניתנת לאותן תופעות ולאופן בו הן נתפסות. תהליך זה נקרא "ארגון קוגניטיבי מחדש", והוא קשור לקבלה מחודשת של האדם לתוך החברה, ונתינת פשר לתהליך אותו חווה האדם בתוך ההקשר התרבותי שלו. לפי טענה זו, בתרבויות לא מערביות יש סובלנות לחוויה ה"לא נורמלית" ואף ניתנת לה משמעות דרך תפקיד חברתי מוערך - השמאן. השמאן הצעיר מודרך על ידי שמאן ותיק שהתנסה בחוויות דומות, וכך הוא למעשה מכין אותו לתפקיד מוערך זה. לעומת זאת, בחברה המערבית אדם החווה חוויה משברית מסוג זה לרוב נותר לבדו, ללא חניכה או הדרכה, ובוודאי שללא קבלת כבוד או הערכה, אלא אף להיפך; מעמדו החברתי של האדם מדרדר והסבל שלו גובר מהפרשנות הניתנת לחוויות הייחודיות אותן הוא חווה. למעשה, התפקיד שהוא מקבל הוא תפקיד המשוגע (Silverman, 2004).
לתופעת שמיעת הקולות יש הסברים שונים בתרבויות שונות, הנעוצים במיתוסים ובנרטיבים של התרבויות השונות (Beavan, 2011). יש המתייחסים לקולות כמקור של תקשורת עם עולמות אחרים. לדוגמא, בהרי בורנאו (Borneo) מתייחסים להפרעות נפשיות כנובעות מבארות רדופים. לפי תפיסה זו, אדם המתקרב אל באר רדופה או בא במגע עם המים שלה, ישמע קולות ויראה אנשים שרודפים אחריו. הוא אף עלול לנסות להתאבד בתלייה או בטביעה בנהר מרוב אימה. הריפוי הוא בטקס שמבוצע על ידי מרפא מקומי, וכולל תחנונים לרוח של הבאר לא להטריד עוד את האדם הרדוף (Schmidt, 68 as cited in Dein, 2017; McCarthy-Jones, 2012). באופן דומה במלאי (Malay) יש מצב הנקרא gila kena hantu, זהו מצב שמוגדר כאי-שפיות המהווה איום על הקהילה כולה, וגורם סבל לאדם עצמו. הוא כולל שמיעת קולות והתקפי אלימות עד כדי גרימת נזק. בתרבות זו הגורם לשמיעת הקולות נתפס כרוחות רעות שיכולות להיכנס לאדם וללחוש לו בתוך הראש, כאשר אדם נמצא במשבר פיזי או נפשי. נראה שהאלימות במצב זה היא זו שמעוררת אימה, ולא הקולות עצמם. באופן מסורתי נערך חג לפיוס הרוח הפוגעת (Chen, 1970, as cited in Dein 2017). בתרבות האסקימואית שמיעת קולות או ראיית חזיונות הן מהיכולות של השמאן, תפקיד בעל ערך רב באותה תרבות. (Murphy, 76 as cited in McCarthy-Jones, 2012). בתרבות המאורית בניו זילנד שמיעת קולות נחשבת לחלק נורמלי מחיי היומיום (Taitimu, 2008 as cited in Beavan, Read, & Cartwright, 2011).
חוקרים מצאו הבדלים בחוויות הסובייקטיביות של אנשים שומעי קולות בתרבויות שונות (Luhrmann, Padmavati, Tharoor, & Osei, 2015). הם השוו בין חוויות של שומעי קולות בהודו, בגאנה ובארה"ב. בהודו וגאנה החוויה נחוותה כיותר חיובית, והקולות זוהו כשייכים לאנשים אשר לשומע יש קשר עימם. בארה"ב עלו תמות של אלימות ושנאה והחוויה נחוותה כקשה ושלילית (Luhrmann et al., 2015). בעוד בארה"ב שמיעת קולות בדרך כלל נקשרת עם חוסר שפיות, בגאנה ההסבר הרווח הוא של "מתקפה רוחנית" ע"י רוחות ומכשפות והתדמית הנקשרת עם מצב זה היא חיובית ונורמטיבית יותר (Dein, 2017).
קולות אחרים במערב והשלכות לגבי דרכי טיפול
ישנם חוקרים המתבוננים בתופעת שמיעת הקולות בצורה רחבה יותר מאשר כתסמין לפתולוגיה. בסקירת ספרות שנערכה על מחקרים בנושא (Beavan et al., 2011), נמצא כי בין חמישה לחמישה עשר אחוזים לערך מהאוכלוסייה הנורמלית חוו שמיעת קולות לפחות פעם אחת במהלך חייהם. מידע זה יכול לתרום להפחתת תחושת הבדידות והבושה שמלווים שומעי קולות. מחקרים הראו כי לא ניתן לייחס אוטומטית שמיעת קולות להפרעה נפשית, וכי אלה הפרשנות שלילית לחוויה והקושי בהתמודדות עמה שנקשרו יותר להפרעה נפשית, ולא שמיעת הקולות כשלעצמה. כמו כן, נמצא כי שיעור הדיווחים על שמיעת קולות לא מטרידים היו גבוהים משיעור הדיווחים על קולות מטרידים (Beavan, 2011; Beavan et al., 2011; Corstens et al., 2012). בין יתר הקולות עליהם דיווחו שומעי הקולות, נמצאו גם קולות תומכים, כאשר לעיתים היו אלה הקולות התומכים היחידים שקיימים עבורם, בשל חוסר הסובלנות של סביבתם כלפיהם (Beavan, 2011; Corstens et al., 2012).
המתבוננים על התופעה בדרך שאינה פתולוגית, חולקים את התפיסה שזוהי תופעה הנמצאת על טווח התופעות האנושיות הנורמליות ושמדובר בתופעה בעלת ערך ומשמעות (Beavan, 2011; Corstens, Longden, McCarthy-Jones, Waddingham, & Thomas, 2014). בתרבות המערבית זו יכולה להיות משמעות אישית לאדם השומע ואילו בתרבויות אחרות זו יכולה להיות משמעות חברתית. בעקבות כך ניסתה ונסה ביבן (Beavan, 2011) להגדיר מחדש את התופעה, באופן שיתאים יותר לחוויה הסובייקטיבית של האנשים החווים אותה. היא הגיעה לחמישה עקרונות משותפים:
העיקרון הראשון הוא שלקולות יש תכנים בעלי משמעות אישית לשומע אותם. תוכן הקולות יכול לתת רמז מועיל באשר לעולמו הפנימי של השומע; מחשבות, תחושות ויחסים עם העולם, ולכן הוא מרכיב חשוב בהתמודדות מוצלחת עם הקולות. עקרון זה עומד בניגוד לתפיסה הרווחת כי הקולות הם אקראיים ולא אישיים.
העיקרון השני הוא שלקולות יש זהות מאופיינת. הזהות יכולה להיות אישית, אדם אותו מכירים, או סמלית כמו אימא או שטן. אפיון הדמות משקף גם הוא את תפיסותיו של השומע.
העיקרון השלישי הוא כי שומעי הקולות נוטים לפתח יחסים עם הקולות. לאדם ששומע את הקולות יש יכולת להיות עימם בתקשורת ולתחום את הגעתם במידה מסוימת. לעיתים יחסים אלו דומים ליחסים שיש לאותו אדם עם אנשים אמתיים בחייו, ולעיתים אלו יחסים שהאדם אינו מצליח ליצור בעולם המציאותי, ומהווים עבורו מקור תמיכה ונחמה.
העיקרון הרביעי הוא כי לחוויית שמיעת הקולות השפעה רגשית עוצמתית ומכרעת על חייו של השומע. בנוסף להשפעת החוויה עצמה, היא מלווה לעיתים קרובות בפחד ובלבול שנובעים מהתדמית של שמיעת קולות כסימן לטירוף.
העיקרון החמישי הוא שהחוויה נחווית כמציאותית עבור השומע.
מחמשת עקרונות אלו נובעות מסקנות באשר לדרכי התערבות מועילות בסיוע להתמודדות עם שמיעת קולות – החל מהכרה בתחושת המציאותיות, דרך נתינת מקום ומשמעות לתכנים, לזהות וליחסים עם הדמויות, וכלה בפיתוח היכולת לתקשר עם הדמויות, כשברקע ההבנה שהתדמית השלילית היא גורם מצוקה בפני עצמו.
אנשי מקצוע המצדדים בהתייחסות לא פתולוגית לשמיעת קולות, מצאו שמתן מקום להיבטים רוחניים מאפשר לראות את הקולות בצורה שאינה פתולוגית. התייחסות כזו יכולה לעזור בהענקת משמעות, בהחזרת תחושת השליטה של האדם בחייו ובהפחתת המתח והמצוקה אותם הוא חווה. בנוסף היא יכולה להוביל לאסטרטגיות התמודדות רלוונטיות כמו מדיטציה ויוגה, וכמו דיבור עם הקולות וחקירתם (Corstens et al., 2012; McCarthy-Jones, Waegeli, & Watkins, 2013). לבסוף, היא יכולה לספק תקווה, שהיא מרכיב מהותי בהתמודדות עם הקולות (McCarthy-Jones et al., 2013).
גוף מרכזי החולק על הגישה הקלאסית הוא תנועת שומעי הקולות: Hearing Voices Movement, או בקיצור HVM. זוהי תנועה שקמה בשנות השמונים מתוך שיתוף פעולה בין הפסיכולוג החברתי מריאוס רומה (Marius Romme), החוקרת סנדרה אשר (Sandra Escher) ושומעת קולות פטסי הייג' (Patsy Hage), ולמעשה מאז הקמתה פועלת מתוך שיתוף פעולה בין מומחים מניסיון למומחים בהכשרתם. התנועה חרטה על דגלה הובלת שינוי תפיסתי משמיעת קולות כתסמין גנרי להבנתה כחוויה בעלת משמעות אישית שיכולה להוביל לשינוי אישי ולהתאוששות. היא פועלת על-פי מספר ערכים מרכזיים: ראשית, שמיעת קולות היא חלק טבעי ממגוון החוויות האנושיות, היא תגובה בעלת משמעות אישית שמופיעה בהקשר לנסיבות מסוימות, ויכולה להחוות על ידי כל אדם. שנית, לשמיעת קולות יש טווח רחב של פרשנויות בקרב אנשים שונים ותרבויות שונות, וכולם מקובלים. שלישית, שומעי קולות מעוּדדים לחקור את קולותיהם ולהעניק להם משמעות. המשמעות ניתנת בהקשר של אירועי חיים ונרטיבים אישיים. רביעית, ישנה העדפה לקבל את הקולות, גם את המאיימים ביניהם, ולא להעלים אותם, אך כל בחירה אישית של שומע הקולות היא מקובלת, כולל בחירה להשתמש בתרופות על מנת להשקיט את הקולות. זאת להבדיל מהפסיכיאטריה שמנסה לעיתים להשתיק את הקולות, כולל את קולם של השומעים. חמישית, תמיכת עמיתים הינה מועילה בהענקת משמעות ובהתמודדות עם הקולות, ומובילה למצב בו שומע הקולות מקבל זהות מוערכת של "מומחה מניסיון" במקום תיוג של "חולה" (Corstens et al., 2012, 2014; Woods, 2013). בפרקטיקה, התנועה הזו מאגדת תחתיה פעולות לסנגור, ספרות משלימה ומחקר, קבוצות של תמיכת עמיתים, פיתוח אסטרטגיות להתמודדות וקונגרסים בארצות שונות. היא נפוצה למדינות רבות, ומהווה מענה חלופי לשומעי קולות רבים, בני משפחותיהם ואנשי מקצוע (Corstens et al., 2014). בשנים האחרונות החלה להיחקר יעילותן של קבוצות לתמיכה עצמית על פי מודל HVM. מחקרים מצאו השפעה חיובית של הקבוצות בתחומים רגשיים, חברתיים וקליניים. לא נמצא שינוי משמעותי בנוכחות הקולות ועצמתם אך נמצא שיפור בהערכה עצמית, תפקוד חברתי והתמודדות וברמת התקווה (Longden, Read, & Dillon, 2018). ההשתתפות בקבוצות נחוותה כמעצימה וכמשפיעה באופן חיובי על תחומי חיים נוספים (Oakland & Berry, 2015).
תנועה זו, אם כן, נותנת חלופה משמעותית להתמודדות עם החוויה בדרך המאפשרת העצמה, תקווה ומשמעות, ומפחיתה חרדה, בידוד ותיוג. ניתן לראות דמיון בין חברות לא מערביות ובין HVM במספר מובנים: מתן משמעות לשמיעת הקולות, קשר לעולם הרוחות אצל השמאן ומשמעות אישית ספציפית אצל שומעי קולות מערביים, תפקיד חברתי מכובד לשומע הקולות כשמאן לעתיד או כמומחה מניסיון, בצד תהליך חניכה על ידי שומע קולות מנוסה בחניכת השמאן או בקבוצות תמיכה עצמית בHVM.
דיון ומסקנות
ההתייחסות לשמיעת קולות כתופעה פתולוגית בלבד מחמיצה היבטים משמעותיים היכולים להשפיע השפעה מכרעת על תהליך הריפוי ועל איכות החיים של שומעי הקולות.
שמיעת קולות יכולה אמנם להיות מצב מזיק ומסוכן כאשר מדובר בקולות מטרידים ומאיימים, אך יש לה גם צדדים נוספים, ביניהם שמיעת קולות תומכים ומסייעים, אשר מהווים לעיתים מקור תמיכה בלעדי בחייו של שומע הקולות. הקולות יכולים להיות בעלי זהויות שונות ומקורם בעולמו הפנימי של השומע או בתרבות ממנה הוא מגיע. הפרשנויות יכולות לנוע מתסמין של הפרעה נפשית דרך פרשנות אישית ובעלת משמעות לשומע עצמו, ועד לחיבור רוחני אשר עשוי להיות בעל ערך לקהילה של השומע.
הפרשנות התרבותית שניתנת לשמיעת קולות משפיעה מאד על מידת הסבל של השומעים. ואכן ראינו כי בתרבויות שונות הפרשנות השלילית לחוויה והתדמית סביבה מהווים נדבך מרכזי בסבל של המתמודדים עימה. התדמית השלילית של נפגעי נפש נמצאה קשורה להפליה בדיור ותעסוקה, ומהווה גורם לאי פנייה לעזרה של חלק ניכר מתוכם. לכן, כלים הנמצאים כמפחיתי תדמית שלילית חשובים להקלת סבלם של המתמודדים עם הפרעות נפש (Ritterfeld & Jin, 2006). מכאן ניתן להסיק שתפיסה תרבותית פחות סטיגמתית כלפי אותה חוויה יכולה להפחית את מידת הסבל של המתמודדים עם שמיעת קולות. הסתכלות על שמיעת הקולות כנמצאת בטווח החוויות האנושיות הנורמליות יכולה להקל על הבדידות והבושה שחשים שומעי הקולות. התבוננות על הקולות כבעלי משמעות, לצד ניסיון לקבל אותם ולהבין את מערכת היחסים עימם, יכולים להפחית מהאימה ולהחזיר שליטה לחייו של האדם. קבלת שומע הקולות כאדם שיש מה ללמוד מהחוויה שלו יכולה לאפשר לאדם להשתלב בחברה, להבדיל מאדם המוגדר כמשוגע, אשר פעמים רבות יהיה מודר ומוקצה.
ראייה רחבה ומגוונת של התופעה היא בסיס להבנה אחרת שלה וליצירת דרכי התמודדות חדשות עימה. ואכן בתרבות המערבית קמו גישות חלופיות המקבלות השראה מתפיסתן של חברות שבטיות ומחוויותיהם הסובייקטיבית של שומעי הקולות עצמם. גישות אלו מעמידות במרכז את האדם שומע הקולות, את חוויתו האישית וההתמודדות שלו, במקום להעמיד במרכז את השתקת הקולות. כל אלה נותנים תקווה לאנשים שסובלים לא רק משמיעת הקולות, אלא גם, ואולי אף יותר, מתיוג ומהדרה בגינן.
הערות
- נערך מתוך סמינריון בקורס "בריאות הנפש בראי הקולנוע" בהנחיית פרופסור דויד רועה במסגרת הלימודים לתואר שני בחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה.
- בחברות פרימיטיביות הקשר לעולם הרוחות הוא בעל חשיבות בקהילה. השמאן שמשמעות שמו הוא "זה שיודע, זה שרואה" הוא אדם עם כשרון ליצירת קשר עם עולם הרוחות, ומשתמש בכישרון זה לריפוי והתמודדות עם קשיים שונים.
מקורות
American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). Washington, DC: Author.
Beavan, V. (2011). Towards a definition of “hearing voices”: A phenomenological approach. Psychosis, 3(1), 63–73. https://doi.org/10...15622
Beavan, V., Read, J., & Cartwright, C. (2011). The prevalence of voice-hearers in the general population: A literature review. Journal of Mental Health, 20(3), 281–292. https://doi.org/10...62262
Corstens, D., Longden, E., & May, R. (2012). Talking with voices: Exploring what is expressed by the voices people hear. Psychosis, 4(2), 95–104. https://doi.org/10...71705
Corstens, D., Longden, E., McCarthy-Jones, S., Waddingham, R., & Thomas, N. (2014). Emerging perspectives from the hearing voices movement: Implications for research and practice. Schizophrenia Bulletin, 40(SUPPL. 4), 285–294. https://doi.org/10...bu007
Dein, S. (2017). Religious experience and mental health: anthropological and psychological approaches. Mental Health, Religion and Culture, 20(6), 558–566. https://doi.org/10...80908
Longden, E., Read, J., & Dillon, J. (2018). Assessing the Impact and Effectiveness of Hearing Voices Network Self-Help Groups. Community Mental Health Journal, 54(2), 184–188. https://doi.org/10...148-1
Luhrmann, T. M., Padmavati, R., Tharoor, H., & Osei, A. (2015). Differences in voice-hearing experiences of people with psychosis in the USA, India and Ghana: Interview-based study. British Journal of Psychiatry, 206(1), 41–44. https://doi.org/10...39048
McCarthy-Jones, S. (2012). Hearing Voices. Cambridge: Cambridge University Press.
McCarthy-Jones, S., Waegeli, A., & Watkins, J. (2013). Spirituality and hearing voices: Considering the relation. Psychosis, 5(3), 247–258. https://doi.org/10...31945
Oakland, L., & Berry, K. (2015). “Lifting the veil”: a qualitative analysis of experiences in Hearing Voices Network groups. Psychosis, 7(2), 119–129. https://doi.org/10...37451
Ritterfeld, U., & Jin, S. A. (2006). Addressing media stigma for people experiencing mental illness using an Entertainment-Education strategy. Journal of Health Psychology, 11(2), 247–267. https://doi.org/10...61185
Silverman, J. (2004). Shamans and Acute Schizophrenia. American Anthropologist, 69(1), 21–31. https://doi.org/10...00030
Woods, A. (2013). The voice-hearer. Journal of Mental Health, 22(3), 263–270.
