עורכת: חנה דויד
להבין ילדים מחוננים
פרספקטיבות, הבדלים מגדריים ואתגרים
1NOVA Science Publishers, New York
הספר להבין ילדים מחוננים: פרספקטיבות, הבדלים מגדריים ואתגרים (Understanding Gifted Children: Perspectives, Gender Differences and Challenges) בעריכת חנה דויד כולל שישה פרקים, שנכתבו על ידי חוקרי מחוננות, פסיכולוגים המטפלים במחוננים, מומחית בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ואנשי חינוך וייעוץ חינוכי מהארץ, מארה"ב ומאוסטריה. הספר מהווה "טעימה על קצה המזלג" של סוגיות שהן במרכז השיח בעולם האקדמיה והפסיכולוגיה בקרב העוסקים במחוננות.
להלן פרקי הספר:
פרק ראשון: מבוא אישי. הפרק עוסק בהיסטוריה האישית של העורכת ובתהליך הארוך שעברה מבת למשפחה חרדית בשנות ה-50 למומחית למחוננות. בפרק משולב גם סיפור קצר שנכתב במקור בגרמנית2, תורגם לראשונה לאנגלית בשנת 2000 ושודר בתחנת הרדיו הממשלית של מלטה. כאן הוא תורגם לראשונה לעברית כדי להנגישו לקוראי "פסיכולוגיה עברית".
פרק שני: הפרק עוסק באתגרים של חינוך מחוננים – עם דגש על הכשרת סגל הוראה – במוסדות להשכלה גבוהה באוסטריה, בחלק דובר-הגרמנית של שווייץ, ובאחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה. הפרק מתבסס הן על כל החומר שהתפרסם בנושא זה והן על נסיונן של המחברות במערכת החינוך באוסטריה ובגרמניה.
יצירתיות הוא הנושא של הפרק השלישי. הבדלים בין המגדרים ביצירתיות הוא נושא שנדון ארוכות בספרות המחקר, נושא מרתק שהעיסוק האינטנסיבי בו חשוב מכל זווית אפשרית: חינוכית, אמנותית, פמיניסטית, פוליטית וכמובן חברתית. המחברים מציגים לפני הקוראים את הממצאים המעודכנים ביותר בתחום זה, כמו גם הצעות להפחתת אי-השווין המגדרי בתחום.
הפרק הרביעי, שנכתב על ידי מחברים מתחומים שונים, עוסק בילדים מחוננים בעלי הפרעת קשב וריכוז. כתבו אותו חוקר בתחום הייעוץ החינוכי ופסיכיאטרית ילדים בעלת נסיון רב בטיפול במחוננים בעלי הפרעה זו. את הידע המדעי הרלבנטי מלווים בפרק זה תיאורי מקרה מעניינים שעשויים לעזור להורים רבים למחוננים שמאובחנים כבעלי ADHD – בנים כבנות.
הפרק החמישי, שעוסק בטיפוח של אוריינות חשיבת עתיד, מיועד לאנשי הוראה. הוא מציע דרך מעניינת, שמיושמת בהצלחה מזה מספר שנים הן בקרב ילדים מחוננים והן בקרב ילדים שלא אותרו כמחוננים, לפיתוח חשיבה שהיא יצירתית ובו-זמנית מכינה את התלמיד או התלמידה לאתגרים העומדים בפניו, ולא רק הלימודיים.
הפרק השישי עוסק בשאלה המסקרנת: מדוע הורים לבנות מחוננות פונים לייעוץ בשיעור נמוך בהרבה מזה שבו פונים הורים לבנים מחוננים? הפרק זורה אור על נתונים סטטיסטיים לפיהם הורים לבנים מחוננים פונים לייעוץ גם במקרים שנחשבים קלים-יחסית, בעוד שהורים לבנות מחוננות פונים לייעוץ – אם בכלל – בשלבים מאוחרים יותר של התפתחות הבעיה. בפרק יש המלצה להורים לא לסמוך רק על מערכת החינוך, שעושה מאמצים בכיוון של שוויוניות מגדרית, אלא ליישם את השוויון גם בכל הקשור לטיפול בבעיותיהן של בנות מחוננות.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות העורכת וההוצאה לאור:
פרק 1: מבוא אישי
נולדתי ב-11 באוגוסט 1952, שבע שנים אחרי שאמי שוחררה מאאושוויץ על ידי צבא ארה"ב והתחילה את הדרך הארוכה הביתה. הבית, שבו גרה אמי "לפני", היה בכפר סלובקי קטן, וולקי קאמנץ [Veľký Kamenec] בשטח המוניציפלי של העיר הקטנה טרבישוב [Trebišov] שבמחוז קושיצה [Košice Region] שבדרום-מזרח סלובקיה. בילדותי הכרתי רק את השם ההונגרי של הכפר: נויד-קוושד [Nagykövesd], שפירושו: "קוושד הגדולה"; בניגוד ל"קיש-קוושד" [Kicsikövesd], שפירושו: "קוושד הקטנה", השם של הכפר הסמוך. "קוושד הקטנה" היתה כל כך קטנה שאפילו בימים הנוראים, כשכל הבנים מעל גיל 13 חזרו הביתה מהישיבה, לא היו בה עשרה גברים למניין, ושמונה המשפחות היהודיות שבכפר של אמי אירחו את כל תושבי הכפר הסמוך בראש השנה וביום הכיפורים. גם היום, כאז, מרבית תושבי הכפר הם הונגרים, אבל הכפר שייך לסלובקיה.
אני הגעתי לאוויר העולם שבע שנים אחרי שאמי גילתה שהוריה, אנה, אחותה הבכורה ואחיה זולטאן לא שרדו. נולדתי גם חמש שנים אחרי שאמי עזבה סוף סוף את המחנה בקפריסין, שם כלאו אותה האנגלים הטובים למשך שמונה-עשר חודשים. אבל שם אמי לא רק שרדה: היא שיפרה את העברית שלה לרמה שאיפשרה לה ללמוד בסמינר לגננות בתל אביב במחזור הראשון שנפתח ב-1949, מייד אחרי המלחמה, חודשים ספורים אחרי הקמת מדינת ישראל. כל הבנות האחרות בכיתה היו ילידות הארץ; היא היתה העולה החדשה היחידה.
זולטאן, אחיה הגדול של אמי מת, או נרצח, זה לא ממש חשוב, באחת מצעדות המוות האחרונות ב-1944 אף על פי שהיה צעיר ויחסית בכושר טוב. אנה, האחות הגדולה שהיתה כבר נשואה והתגוררה בכפר קטן אפילו יותר מקיש-קוושד, היתה היהודיה היחידה שם אחרי שלקחו את בעלה. אבל השכנים הטובים שלה הסגירו אותה לנאצים, והיא נשלחה לאאושוויץ בטרנספורט נפרד מאחיותיה. גם היא לא שרדה. דוד בעלה שנשלח לסיביר לא ידע מה קרה לאשתו, וכמו כולם חזר אחרי השחרור לכפר של הוריה בתקווה למצוא אותה שם. האחיות שחזרו סיפרו לו, לראשונה, שאנה לא תחזור, ולכן היא התחתן עם האחות השניה שחזרה, בלנקה, או כפי שכולם קראו לה: בבי.
לכולנו קראו בשמות המתים. לרובנו היו שני שמות כי היו יותר מתים מתינוקות. אבל בבי ודוד, ששניהם אהבו מאוד את אנה, לא יכלו לקרוא לבתם הבכורה על שמה. לא עזר להם שבבי רצתה בכך – הרב שאותו שאלו אמר שלא קוראים לבת על שם האשה הראשונה של האב. רק ב-1952, ארבע שנים אחרי שבתם אגי נולדה, נולדתי אני, וסוף סוף אפשר היה לקרוא לתינוקת חדשה על שם האחות והרעיה המתה. תמיד שמעתי שלא רק את שמה קיבלתי אלא גם חלק מהאישיות המיוחדת שלה.
לגבי השם השני שלי: הוא היה צריך להיות שרלוטֶה. שרלוטה וייס היתה האמא של סבתי, שגם היא נרצחה באאושוויץ ב-19443. במשך שנים רבות חשבתי שאנה הוא שם של איכרה, ושרלוטֶה הוא שם אריסטוקרטי. גם "חנה" הגירסה העברית של "אנה" – בדור שלי לא נתנו שמות לא עבריים או שאינם מעוברתים לילדים שנולדו בארץ – היה שם נפוץ מאוד, חסר ייחוד ו"גלותי". בכיתה שלי ב"תיכון חרדי לבנות" ברמת גן שבע מאתנו – מתוך ה-48 – נקראו בשם זה; לאף אחת לא קראו "שרלוטה". רק הרבה יותר מאוחר גיליתי ש"שרלוטה" היה שם נפוץ מאוד לא רק בקרב בנות משפחות יהודיות גרמניות, אלא גם בקרב בנות יהודיות החל מאמצע המאה ה-19 ועד שכבר לא נשארו כמעט יהודים באירופה, קרוב למאה שנים לאחר מכן. "שרלוטה וייס", אמה של סבתי, חלקה את שמה עם בנות ונשים יהודיות רבות, שכן גם "וייס" היה שם יהודי נפוץ עד-מאוד4.
אמי ידעה עברית זמן רב לפני קפריסין. אביה, הרב שמואל קליין, שהצליח לפרנס את משפחתו על שמונת ילדיה כמעט בכבוד כחנווני הכפר בחנות שבה מכר כל מה שהאיכרים רצו ויכלו להרשות לעצמם לקנות, שכר בחור ישיבה שגר אצלם והיה מורה לעברית וללימודי קודש שנים ארוכות. המשימה היחידה שלו היתה ללמד קרוא וכתוב בעברית את כל הילדים – בנות כבנים – לפני שהם נכנסו לבית הספר שבכפר. המוכשרים יותר, אלה שקראו וכתבו כבר בגיל 4 או 5, התחילו ללמוד אתו חומש, לפעמים גם משנה. בבי היתה אחת מאותם ילדים מחוננים. שלוש השנים שבהן למדה בבית עם הבחור הצעיר הספיקו בשבילה כדי לדעת בעל פה את כל התפילות, כולל את אלה של כל החגים והתעניות. בימים הנוראים של 1944, אחרי חצי שנה באאושוויץ, היא לקחה על עצמה להיות החזן של מחנה המוות. בשני ימי ראש השנה, כמו גם ביום הכיפורים, היא נעמדה בבוקר ליד הגדר שהפרידה בין מחנה הגברים ומחנה הנשים, ודיקלמה את התפילות שוב ושוב, כדי שכל מי שיכול היה לגנוב מספר דקות במהלך יום העבודה יוכל להצטרף לתפילה. אחיותיה מילאו באותם שלושה ימים את מכסת העבודה שלה.
אמי, שלא נחשבה מחוננת, היתה פקחית מאוד ובעיקר – נחושה. כשהגיעה לקפריסין היא החליטה שזו ההזדמנות עבורה לשפר את העברית, את הידע שלה בתנ"ך, בספרות עברית ובהיסטוריה יהודית. היא הגיעה לרמה שאיפשה לה להשיג תעודת גננת מוסמכת מסמינר טוב פחות משנתיים לאחר שהגיעה ארצה.
שנה לפני כן, ביולי 1948, נהרג אחיו היחיד של אבי, הארי, במה שאנחנו קוראים לו מלחמת העצמאות [והשכנים שלנו מכנים נאקבה]. לסבי וסבתי, שכבר איבדו את רוב משפחתם בשואה, האובדן של הבן אותו נאלצו לשלוח לפלשתינה בגיל 14 כדי שיימלט מהיטלר היה יותר מדי. סבי הפסיק לשיר, בפעם הראשונה מאז התחיל כזמר-ילד באופרה. סבתי בחרה בעשייה על פני דיכאון. היא דחפה את אבי, הילד היחיד שנותר לה, להתחתן עם אמי בספטמבר 1950 וחיכתה. עשרה חודשים אחר כך נולד אחי; אחרי עוד 13 חודשים הגעתי אני לעולם ולסבתא היה משהו לחיות בשבילו.
כשאחי נולד סבי חייך לראשונה מאז מות בנו, אבל אני זאת שהחזרתי את אוֹמָה5 לחיים (את זה סיפרה לי אחותה רק עשור לאחר שאיבדנו אותה). ממתי שאני זוכרת את עצמי סבתא היתה הכל בשבילי. החברה הכי טובה שלי, הנשמה הכי קרובה אלי. הייתי בת 4 כשעברנו מהבית שלהם לדירה קטנה בבני ברק, העיר הסמוכה. היא היתה במרחק של 4 ק"מ בלבד מגבעת שמואל, אבל בשנות ה-50, כשלאף אחד לא היה רכב משלו ואוטובוס מס. 59 שחיבר בין גבעת שמואל ובני ברק נסע רק בתדירות של פעם בשעה, 4 הק"מ הללו, בין הבית שלי לשלה, נראו מאוד ארוכים, בפרט בגלל שהייתי צעירה מכדי לנסוע באוטובוס לבד.
אז אוֹמָה התחילה לבקר אותנו לפחות פעמיים בשבוע. כל פעם היא הגיעה אחרי ארוחת הצהריים ונשארה עד הערב. דיברנו הרבה, הלכנו ביחד לסרטים לפעמים, אבל היא לא יכלה לקרוא בשבילי כי העברית שלה לא היתה מספיק טובה. אז למדתי לקרוא בעצמי: כמה שבועות אחרי שעברנו לבני ברק אחי, שהיה בן 5, נכנס לכיתה א', ואני, שכל כך רציתי כבר לקרוא, למדתי לקרוא ביחד אתו. אבל זה לא היה הדבר היחיד שבגללו קינאתי באחי, ובוודאי שלא הראשון. כשאחי היה בן 25 חודשים ואני בדיוק בת שנה הוא התחיל ללכת לגנון עם עוד 9 בנים בני שנתיים. לא הסכמתי לקבל את העובדה שאחי כבר גדול מספיק ויכול לצאת כל בוקר מהבית עם תיק קטן למקום שחשבתי שיותר מעניין שם מאשר בבית, ואני נשארתי מאחור, בלי החבר שלי למשחק. אז כל בוקר, אחרי שהוא הלך, התחלתי לבכות עד שלא נשאר אוויר בריאות הקטנות שלי. אחרי כמה ימים כאלה ההורים והסבים שלי, שלא יכלו יותר לסבול את הבכי הקולני שלי ועוד פחות מכך – את הבושה – כל השכנים ברחוב שמעו את הבכי, התחננו לגננת שתקבל גם אותי, אף על פי שהייתי צעירה מכל הילדים האחרים בשנה שלמה. זו היתה פעולת ההתנגדות הראשונה שלי כנגד חוק שלא התאים לי, הפעם הראשונה שקיבלתי משהו בגלל שמאוד רציתי אותו – על אף כל המכשולים, הפעם הראשונה שהראיתי דבקות במטרה בכל האמצעים שעמדו לרשותי עד שלא היתה להם ברירה אלא לתת לי לעשות את מה שרציתי.
אני מנחשת שאחרי כל זה לאחי לא היתה בעיה לחלוק אתי גם את החברים שלו. בגיל 4 לי לא היו חברים משל עצמי: ילדות בגיל הזה שעממו אותי, הן לא הצליחו אפילו לדבר באופן שוטף ובוודאי לא על נושאים מעניינים, ואני הסתפקתי בסבתא, בשני החברים הכי טובים של אחי – ברוך בן ה-6, שלמד בכיתה א' עם אחי ואחיו צלי [בצלאל] בן ה-7 שלמד כבר בכיתה ב', ולא הרגשתי צורך בחברים נוספים. זה כמובן עמד להשתנות ב-1 בספטמבר 1956, כשאחרי שלוש שנים בגנון עמדתי להיכנס לגן טרום-חובה.
אבל לפני כן עד היו לי ולאומה חודשיים שלמים ביחד, ואני מאוד נהניתי מהם. הפעם הראשונה שאומָה לקחה אותי לבריכה בקרית אונו היתה ביולי 1956, כמה ימים אחרי שעברנו לבני ברק. נסענו לבריכה באוטובוס כמעט כל יום: אהבנו את המים החמימים, ואומה סיפרה לי סיפורים על הילדות שלה, עם שני אחיה, כל האחיות שלה וההורים. היא סיפרה שאמא שלה, שהיו לה 11 ילדים, היתה גם המנהלת של מפעל העורות המשפחתי, ובקושי היתה בבית במשך השבוע. אז עוד לא פגשתי אף משפחה שבה האמא לא היתה בבית כל הזמן, טיפלה בילדים הקטנים, והכינה ארוחת צהריים לגדולים שחזרו מבית הספר בצהריים. הסיפורים של אומה נשמעו לי כמו אגדות. מאז שנולדתי גרתי בבית קטן עם סבי וסבתי, הורי ואחי, ואחר כך בדירה בת שני חדרים, שגודלה היה 60 מ"ר, ובה התגוררו חמשתנו: הורי ואנחנו, הילדים. את הדירה הזאת עזבנו רק שנה אחרי שנולד אחי הקטן וכבר היינו שישה. לא הבנתי איך בית של משפחה אחת היה גדול מספיק כדי שיהיה בו מקום לכל ה-13: ההורים ו-11 הילדים, ולארבע העוזרות: למנקה, למבשלת, למטפלת ולכובסת. אומה סיפרה שאז כל משפחה אפתה את הלחם שלה, את כל הבגדים היה צריך לגהץ אחרי הכביסה, את המים היה צריך לחמם אפילו בשביל לרחוץ את הכלים ולשטוף את הרצפה – למעשה בשביל כל דבר חוץ משתייה... רק שנים לאחר מכן, כשגיליתי שאומה לא יודעת לבשל, או לאפות, או לעשות ספונג'ה, או אפילו לחתל את אחי התינוק שנולד כשהייתי כבר בת 11, הבנתי שהסיפורים שלה היו אמת לאמיתה. היא לא היתה צריכה מעולם לעבוד בשום דבר – חוץ מאשר אולי להשגיח על אחיה הצעירים. אבל ממנה, ולא מאמי הגננת המוסמכת, למדתי להקשיב לילדים, לעודד אותם לעמוד, לדבר, לעזור להם כשביקשו ממני עזרה ולתת להם לשגות כשלא ביקשו. אבל מה שהיה הכי חשוב – אומה לימדה אותי לאהוב ילדים.
הרבה זמן לפני שהייתי מספיק גדולה כדי ללמוד את כל זה – כשהייתי בקושי בת 5 – אומה אמרה לי שהגיע הזמן ללמוד לשחות. באותו זמן לא ידעתי כלום על השואה, בוודאי לא על אאושוויץ. לא ידעתי גם על מחנה המעצר בקפריסין ששם היתה אמי עצורה על ידי הבריטים אחרי שהם תפסו את האוניה "תיאודור הרצל", האוניה של הניצולים שהגיעה בעליה ב' לנמל תל אביב. גם לא ידעתי על מחנה המעצר בעתלית, היכן שאוֹפָּה6 ואומה היו כלואים לאחר שהגיעו אל החוף בשחייה. אבל כן שמעתי את הסיפור המופלא שלהם, על המשחה בן הק"מ וחצי מהאניה הטובעת "פאטרייה" לחוף בחיפה, כשאוֹפה הצליח אפילו להציל אשה שלא ידעה לשחות כשהוא נושא אותה על גבו עד החוף. את הסיפור הזה סיפרו אצלנו במשפחה כסיבה לחוק, שעליו לא ניתן להתווכח: כולם חייבים לשחות. הסיבה היתה פשוטה: אף פעם אי אפשר לדעת מתי השחייה תציל אותך ממוות.
במשך כל הקיץ אומה לימדה אותי לשחות. בגיל 6 כבר שחיתי היטב, ועד עכשיו, 61 שנה לאחר מכן, אני צולחת את הכינרת כל שנה במשחה החובבים בן ה-4 ק"מ רק כדי להוכיח לעצמי שאני עדיין יכולה. כל שנה לפחות ילד או מתבגר אחד מהקליניקה שלי צולח גם הוא לראשונה את הכינרת; הם בדרך כלל מאוכזבים כשאני אומרת להם שכמעט אין סיכויים שניפגש שם, בקהל שמגיע לכ-10,000 איש. אבל כל אחד מהילדים ומהנערים – גם אלה שבוחרים במסלול בן הק"מ וחצי, מרגיש גאווה ואפילו אושר אחרי שהם מצליחים לראשונה בחייהם לצלוח את הכינרת.
* * *
אומה המשיכה לבקר אותנו לעיתים קרובות במשך שמונה שנים, עד שעברנו לקריית אונו. הדירה החדשה היתה קרובה יותר לגבעת שמואל, אבל התחבורה הציבורית בין הבית שלנו לבית שלהם היתה ממש גרועה. אז כבר הייתי ילדה בת 12, ממש גדולה. עדיין נפגשנו לפחות פעם בשבוע: לפעמים הלכתי ברגל לבית שלהם, לפעמים היא באה אלינו. בגיל 12 היו הרבה דברים חדשים בחיים שלי. קודם כל, בחודשיים של החופש הגדול שאחרי כיתה ו', החלטתי שאני צריכה ללמוד אנגלית. קיבלתי "טוב מאוד" באנגלית בכל תעודות בית הספר, אבל ידעתי שהאנגלית שלי מאוד עלובה. לכן החלטתי לקרוא את כפירי אריות, הספר בן 689 העמודים של אירווין שואו שיצא באנגלית ב-1948 [Irwin Shaw / The Young Lions], שאבא שלי קנה. עד למותו הלא-צפוי, בגיל 63, אבי קרא רק רומאנים אמריקאיים או אנגליים: הוא למד אנגלית כששירת בצבא הבריטי בזמן המלחמה, והעדיף לקרוא באנגלית ולא בגרמנית, שפת אמו, או בעברית, השפה בה חי מאז גיל 15. כשסיימתי לקרוא את הספר הזה אוצר המלים שלי גדל פי שלושה, ואז גם הבנתי, לראשונה בחיי, שאם אשקיע מספיק אצליח לעשות כל דבר. הבנתי גם שלא משנה אם אני חכמה, וגם אם כן, לא עד כמה: כדי לשלוט בשפה נוספת עלי לעבוד ממש קשה.
בקיץ הזה גם התמחיתי בשחייה למרחקים ארוכים. בגלל שהייתי כמעט בת-מצווה, כבר היה אסור לי לשחות בבריכה המעורבת בקריית אונו. בפתח תקווה, העיר הגדולה הכי קרובה אלינו, היתה נבחרת שחייה של "הפועל", והם התאמנו בבריכה שלהם. הבריכה היתה פתוחה 18 שעות ביממה, ושלוש פעמים בשבוע, בימים ראשון, שלישי וחמישי, שחו בה מ-6:30 בבוקר ועד 9 רק נשים. הבריכה היתה ליד התחנה המרכזית, בקושי 5 ק"מ מהבית שלי, אבל אוטובוס מספר 76 שהגיע לשם מגני תקווה, שגם לשם הייתי צריכה ללכת חצי ק"מ מהבית, לא תמיד דייק. אחרי שפעם אחת האוטובוס של 6 בבוקר לא הגיע, התחלתי לנסוע באופן קבוע באוטובוס של 5:30 שלוש פעמים בשבוע, וכך היו לי שעתיים וחצי של שחייה עד שב-9 התחילו גם ילדים ונערים להיכנס לבריכה והייתי צריכה לעזוב. המשכתי כך בכל תשעת השבועות של יולי ואוגוסט 1964. הקיץ ההוא, לפני 55 שנה, לימד אותי ששחייה היא תענוג, ועד היום, כשאני מתחילה את הבוקר על חוף הים אני מרגישה נהדר. אני נכנסת לאט למים, שוחה באושר, ויוצאת מהמים כעבור שעתיים-שלוש.
לפני הקיץ ההוא נפרדתי מחברותי לכיתה בבני ברק ועדיין לא פגשתי את החברות החדשות מפתח תקווה. אבל בזכרוני זה היה קיץ מאושר. תמיד אהבתי לקרוא, אבל באותם חודשיים ממש עליתי מדרגה ואפילו עשיתי את הפסיעות הראשונות בדרך להיות אדם-כותב. החונך שלי היה אדון רחמני, ואני אסירת תודה לו עד היום. אדון רחמני, שעבר עם אשתו לגור בבניין שלנו שבוע אחרינו, היה פנסיונר, בעברו איש חינוך עם ותק של 40 שנה, שבמחציתן היה המנהל של אחד מבתי הספר הידועים בתל אביב. הוא הציע לאמי בעדינות, אחרי שהיא סיפרה לו עד כמה חסרה לי הספרייה בבני ברק, שהוא יהיה הספרן שלי. הוא אמר לה, שאני יכולה לשאול מהספרייה הענקית שלו כל ספר שאבחר. אני עדיין זוכרת עד כמה הייתי נבוכה כשלחצתי בידי המזיעה והרועדת את היד שלו. הייתי מאוד נרגשת, כמעט אחוזת אימה, כשעמדתי פנים אל פנים מול המנהל הקפדן שעליו שמעתי סיפורים מפחידים; בנוסף, ברגע שראיתי אותו לא יכולתי להפסיק לחשוב שהוא כנראה האיש הכי זקן שפגשתי בחיי. שכשנפגשנו הוא היה רק בן 65... כשסוף סוף אזרתי אומץ ודפקתי על הדלת שלהם הוא פתח אותה והזמין אותי להיכנס לסלון. להפתעתי הוא הציע לי, קודם כל, כוס לימונדה קרה – כאילו שבאתי מדרך ארוכה ולא ירדתי במדרגות מהקומה השניה לראשונה... היתה שם גם פרוסה נהדרת של עוגת פרג, מוצגת על צלוחית זכוכית ליד המשקה הצהוב. בלי לחשוב אמרתי: "אני הכי אוהבת עוגת פרג" והוא צחק ואמר "אז תאכלי את זאת ותקחי אתך עוד אחת הביתה, תוכלי לאכול אותה אחרי ארוחת הערב". ניסיתי לאכול כשאדון רחמני – אף אחד, אף פעם לא קרא לו אחרת – אמר לי מהם "חוקי ספריית רחמני". אבל אני הרגשתי שהידיים שלי רועדות והקיבה שלי מתכווצת. אני חושבת שהצלחתי לקלוט את עיקרי החוקים: אפשר לשאול רק ספר אחד כל פעם, ואני צריכה להיות מוכנה לענות על השאלות שרחמני ישאל אותו על הספר שקראתי לפני שאוכל לקחת ספר נוסף. והדבר הכי חשוב: הספרייה פתוחה כל יום.
הספר הראשון ששאלתי היה הכנסת כלה (1931) של ש"י עגנון. אדון רחמני חייך כשהוצאתי את הספר מהמדף ואמר: "בחירה טובה". זה היה שנתיים לפני שעגנון זכה בפרס נובל לספרות. אז אפילו לא ידעתי שיש פרס נובל לספרות, חשבתי שנותנים את הפרס הזה רק למדענים ולכל מיני נשיאים ופרופסורים שעוסקים בשלום. מאז גיל 8, ובמשך 12 השנים הבאות, הפנטזיה שלי היתה להיות מארי קירי הישראלית; היות וחשבתי שאני צנועה החלטתי, שלא כמוה, שאסתפק בפרס נובל אחד, ובלבד שיהיה בפיזיקה.
אם אתם תוהים מה קרה לפרוסת עוגת הפרג: על אף כל מאמצי לא הצלחתי לאכול אותה; התרגשתי יותר מדי. אדון רחמני הבין את זה בלי מלים. הוא נכנס למטבח וביקש מאשתו שתחתוך עבורי פרוסה נוספת. אחר כך עטף את שתי הפרוסות במפית ונתן לי את החבילה העטופה לפני שיצאתי.
הסידור הזה עבד מצוין כל הקיץ. עד היום אני זוכרת את "מבחני רחמני" שעזרו לי רבות בשנים הבאות. כשלמדתי את הקורס "מבוא לספרות העברית" של פרופסור גרשון שקד, הייתי צריכה לעבור את "מבחן הבקיאות" על 100 הרומאנים שהיו ברשימת החובה של הקורס. כל הסטודנטים כעסו, לדעתם זה היה יותר מדי בשביל קורס שנתי של שתי נקודות בלבד, אבל אני הייתי רגילה להיבחן על ידע של פרטים אחרי שהתאמנתי בזה כל יום אצל אדון רחמני. ההבדל היחיד בין שיטת הלימוד של רחמני ושקד היה, שבעוד שאצל רחמי הבחינה היתה על הידע וההבנה כאחד, שקד רצה קודם כל להיות בטוח שכולנו קראנו את הספרים, ורק אחר כך אפשר לנו לגשת לבחינה ה"ספרותית", על הדמויות, המשמעויות, המטאפורות, האזכורים וכו'.
בשבועות הקיץ הללו התקיימו שיעורי הספרות היחידים שבהם השתתפתי עד הלימודים באוניברסיטה. כשהתחלתי ללמוד בתיכון, שנתיים לאחר שיעורי רחמני, המורה לספרות, שהיתה גם המחנכת שלי, הרשתה לי להסתלק משיעורי ספרות. כשחברותי לכיתה שיננו ספרים שאני קראתי מזמן, היה לי זמן פנוי לעסוק בדברים שלימים הפכו לחלק מחיי. לפעמים עליתי את כל 120 המדרגות מבית הספר שלי לגן הקופים ושם נעמדתי בשקט סמוך לאחד הכלובים וצפיתי בריכוז בקופים. כבר אז מאוד אהבתי לעקוב בקפידה, לאורך זמן, בהתנהגויות אנושיות, אבל בניגוד לקופים שלא היתה בעיה להתבונן בהם כל עוד לא הטרדתי אותם – לעקוב אחרי בני אדם זה נחשב ללא מנומס ואפילו מוזר. אז בלית ברירה הסתפקתי בקופים. כשלמנהל בית הספר, הרב שאול לוסטיג זכרונו לברכה, היה זמן פנוי עבורי, הוא הזמין אותי למשרד שלו לשיחה, על כוס תה, על נושאים פילוסופיים-אקזיסטנציאליים, עיסוק שלפני כן לא היתה לי הזדמנות להתאמן בו. המנהל הבין מצוין את הצרכים שלי, אף על פי שהוא כבר היה ממש זקן – כמעט בן 70. דבר נוסף, שמאוד אהבתי לעשות לפעמים, היה להסתובב ברחוב ביאליק, הרחוב הראשי של רמת גן עוד בתקופת טרום-הקניונים, ולהסתכל בחלונות הראווה. בנסיון שצברתי אז אני משתמשת כל חיי: אני עדיין יודעת איפה ומתי כדאי לקנות כל בגד או זוג נעליים באיכות הכי טובה ובמחיר הכי זול.
הנה הסיפור שקראתי בתחנת הרדיו הממשלית של מלטה בשנת 20007:
המבחן בגרמנית או התפוחים של סבתא
בבית שבו גרנו עם סבא וסבתא היה בקושי מקום לזוז. היו שם שני מטבחים, אבל רק אמא בישלה. סבתא אף פעם לא למדה לבשל, כך שכשאבא התחתן עם הונגריה זה היה מצוין בשביל סבתא. אבל לא ממש: לאמא היו ארבע אחיות גדולות (היו גם שני אחים, אבל הם לא נחשבו), כך שכשהיא היתה עוד בבית, לא היה צריך אותה במטבח, וכשהתחילו הזמנים הרעים היא היתה צעירה מדי ועוד לא הספיקה לחשוב על בישולים. כשהתחילו הזמנים הרעים לא היה הרבה מה לבשל, אחר כך כבר לא היה כמעט שום דבר לבשל, ולפני הסוף אפילו לא היה איפה לבשל (הגיס שלי התחיל ללמד את אמא לבשל כמעט שלושים שנה אחר כך, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר). איך שלא יהיה, כשמינו את אמא לשפית של המשפחה, כולם היו מרוצים. אף פעם לא הכרתי מישהו שבישל יותר גרוע מסבתא, ואמא היתה, אחרי הכול, הונגריה. נשארה רק בעיה קטנה אחת: אחי הגדול, שנולד שנה אחרי שאמא פצחה בקריירה של עקרת בית. הקיבה שלו לא היתה בנויה בשביל התפריטים שהתבססו על מה שדב יוסף הציע, ועל הכשרון (המוגבל) והנסיון (המוגבל עוד יותר) של אמא. מה שקיבלנו מהקרובים האמריקאים (קופסאות של חתיכות בשר מגעילות שצפו בשומן, קופסאות קטנות יותר של אבקת ביצים), או קנינו (ביצים טריות-מסריחות מתורכיה) התאימו רק לאנשים עם קיבה מברזל. לאחי היתה קיבה פַיינשְׁמֶקֶרית, כך שחלק גדול מהמשכורת של אבא הלך על אורז (שתמיד אפשר היה להשיג בשוק השחור) ועל בננות (כדי להשיג אותן היה צריך לא רק כסף אלא גם להכיר את האנשים הנכונים, או, בקיצור, פרוטקציה). זאת הסיבה שעד גיל שש אני לא יכולה לזכור שאכלתי תפוח אפילו פעם אחת, אף על פי שחלמתי על זה כמעט כל לילה.
לא כמו כל האחרים, סבתא התגאתה בנכדה הרזה שלה. לא כמו כל האחרים, היא גם דאגה שאוכל הרבה כשביקרתי אצלה. כשאני עוצמת את העיניים, הסרט שאני הכי אוהבת לראות הוא "יום הגלידה". מייד אחרי שהביאו מאמריקה את מכונות הגלידה, סבתא לקחה אותי לתל-אביב ליום גלידה. היא אמרה לאמא, שסוף סוף יש דרך לתת קצת קַלְצְיוּם לילדה המסכנה שאלרגית לחלב, ושבכל מקרה צריך לבדוק אם אני יכולה לעכל גלידה. עזבנו מוקדם, בלי ארוחת בוקר (אף פעם לא אכלנו ארוחת בוקר: לסבתא היו נקיפות מצפון בגלל החבילה של שוקולד-חלב-פרה-אדומה שהיא חיסלה כל לילה במיטה, ואני פשוט לא קמתי אף פעם רעבה).
כשהגענו למכונה הראשונה הזמנו גביע לכל אחת, ואחרי שגמרנו קנינו עוד שני גביעים, לדרך. על בטן כבר לא-כל-כך-ריקה המשכנו להתקדם ברחוב אלנבי, ובמשך הטיול עצרנו עוד ארבע פעמים – כל פעם קנינו שני גביעים, גביע לכל אחת. מאחר שנשאר לנו עוד קצת מקום, ועוד היה די מוקדם, החלטנו לחפש עוד מכונות, וכשהיינו בטוחות שלא פיספסנו אף מכונה, והשעה כבר היתה מאוחרת, עשינו סיכום של הגביעים המחוסלים: 26 בסך הכול, מחולקים בין שתינו. סבתא נשבעה שתצום יומיים; אני הקאתי את כל 13 המנות, וגם את כל מה שעוד נשאר בקיבה הקטנה שלי. זה היה סוף הנסיון לפתור את בעיית המחסור בסידן על ידי אכילת גלידה, אבל זה היה גם אחד הימים היפים בחיי.
כשעזבנו את הבית של סבא וסבתא עוד הייתי מדי קטנה לנסוע לבד באוטובוס, אבל שנתיים אחר כך אמא התחילה להביא אותי לתחנה, ולבקש מהנהג להשגיח כדי שארד בתחנה הנכונה. סבתא לא האמינה בארוחות, והיה קשה להאשים אותה: אפילו אצלה בבית, כשהיא עוד היתה ילדה, העוזרת טיפלה בכל מה שקשור לאוכל. בשנת 1920, כשסבא וסבתא התחתנו, הם אכלו בחוץ כמה שיותר. כל החיים שלי הייתי קשורה למשפחה שלה, ואף פעם לא שמעתי עליה אפילו סיפור אחד שקשור למטבח. אבל כשהייתי מגיעה אליה באוטובוס תמיד חיכה לי המעדן האהוב ביותר: תפוחים.
סבתא ידעה שאני אוהבת תפוחים, והיא קנתה אותם במיוחד בשבילי. כל פעם שהייתי מגיעה אליה חיכו לי לפחות שניים שלושה תפוחים. לפעמים הם כבר היו חצי חומים – הם פשוט לא החזיקו מעמד, אפילו בפריז'ידר, אחרי הדרך הארוכה שעשו מחוץ לארץ. סבתא אף פעם לא זרקה תפוח: היא תמיד קילפה בשבילי את התפוחים, ולפעמים היתה צריכה לקלף ממש הרבה... זה היה נהדר לאכול משהו שממש אהבתי, ולדעת – אז הייתי כבר מספיק גדולה – שמישהו קנה אותם במיוחד בשבילי בשוק השחור. סבתא אף פעם לא אמרה שכולם אוכלים תפוזים, שתפוזים הם כל כך זולים, שבבית, באוסטריה, תפוזים נחשבו למעדן. היא קילפה לי את התפוחים בשמחה, ועוד יותר שמחה כשראתה שאני אוכלת אותם.
- פרסומת -
סבא היה אחד הישראלים הראשונים שקיבלו את הכסף המטונף. אני הייתי בת-מזל: קודם כל היה לי סט שלם של סבא וסבתא. חוץ מזה, סבא וסבתא שלי יכלו להרשות לעצמם לקנות דברים שאחרים רק חלמו עליהם. הדבר הראשון שהם קנו בכסף הגרמני היה פריז'ידר. אז כבר גרנו בבית שלנו, והיינו צריכים לקנות כל יום בלוק קרח, כמו כולם (זה גם לא היה כל כך נורא בקיץ). אבל שלושתינו – משה, שרה ואני – אהבנו להשוויץ לפני החברים, שהסבא והסבתא העשירים שלנו לא צריכים לקנות קרח, ושהם אפילו זורקים את הקרח מהפריז'ידר שלהם!
הפיצויים מגרמניה חילקו את המשפחה הקטנה שלנו לשניים. כראש המשפחה, לסבא הגיעו פיצויים לא רק על ההורים, האחים והאחיות שלו (דודים, דודות ובני דודים כמובן לא נחשבו), אלא גם על הרכוש שנשאר בבאדן כשהוא וסבתא ברחו משם. לסבא לא היתה שום בעיה עם הפיצויים: הגרמנים עשו פשע, עכשיו הם רוצים לשלם פיצויים, אז למה לא לקחת את הכסף? היה רק מכשול אחד קטן: סבא היה צריך להוכיח שהוא "בן העם הגרמני", שזאת הקבוצה השווה ביותר (הדם של סלובקים, או, בלי להעליב אף אחד, פולנים, נחשב אצל הגרמנים זול יותר). לסבא, שהמסמכים שלו נהרסו כששחה מהמקום בו התפוצצה האניה שלו ב-1940 אל החוף, ואפילו הצליח להציל מישהי על הגב, לא היו הוכחות שהוא בן העם הגרמני, ולכן נקבע תאריך ל"בחינה של הקבוצה הראשונה של ישראלים חסרי תעודות להוכחת שייכות לעם הגרמני". כשסבא חזר מהמבחן הוא היה גאה מאוד. אמרו לו, שמי שיודע לצטט כמוהו את היינה ושילר היה בוודאי תלמיד מצטיין בתיכון הגרמני. מאז הוא לא הזכיר יותר את תעודת הבגרות שטבעה בים ביחד עם שלוש מאות מהנוסעים שלא ידעו לשחות, ושלא היה מי שייקח אותם על הגב.
סבתא לא הגישה בקשה לפיצויים. היא אף פעם לא אהבה לדבר על דברים רציניים, אז אף פעם כנראה לא נדע מה היו הסיבות שלה. אני חושבת שזה בגלל שלה הגיעו פיצויים רק על ההורים ושניים מהאחים שלה שנרצחו – בגלל שהיא היתה נשואה הרכוש שלה נחשב לרכוש של סבא, ולכן רק הוא קיבל על זה פיצויים. היא בטח חשבה, שבשביל הכסף שהם ישלמו עבור זוג הורים זקנים שבכלל אין הוכחה שלא מתו מוות טבעי בטריזנשטדט, ועוד אח ואחות, זה משפיל להוכיח לנאצים ששפת אמה גרמנית ושהיא למדה בבית ספר גרמני. בכל מקרה, אחרי שהיא החליטה אף אחד לא היה יכול לגרום לה לשנות את דעתה.
גם אבא לא הגיש בקשה לפיצויים. אולי זה בגלל שהוא לא איבד הורים או אחים (כמובן שלא שילמו בשביל שני סטים של סבא-סבתא, המון בני דודים, עשרה דודים ושמונה דודות). לאבא לא היה רכוש לפני גיל 16, והפיצויים בגלל "אובדן השכלה" היו לא משהו.
אז סבא, שאף פעם לא סלח לבן היחיד שלו שנשאר בחיים שהתחתן עם "אשה לא-יפה" (ג'ינג'ית היא, כמובן, "לא-יפה"), הקים עם אמא קואליציה. כשהגרמנים הודיעו, שלא רק בני העם הגרמני והאוסטרי אלא גם בני התרבות הגרמנית עם מבטא יכולים להגיש בקשות לפיצויים, סבא שיכנע את אמא להיבחן בגרמנית. היו לה שישה חודשים להתכונן, וסבא דאג לכך שהיא לא תבזבז זמן. החוק הראשון היה, שאמא חייבת לקרוא רק גרמנית, ועוד באותיות גותיות. אמא ניסתה להסביר לו, שכשהוא היה חייל במלחמת העולם הראשונה היא עוד לא נולדה, אבל שום דבר לא עזר. "הם דרשו שאקרא מהספרות הקלאסית באותיות גותיות, אז יותר טוב שתתכונני גם את". "אבל אף פעם לא ביקרתי בבית ספר גרמני", היא ניסתה שוב, "והספרים הגרמניים בבית שלנו בסלובקיה היו באותיות לטיניות" הוסיפה, אבל שום דבר לא עזר. זה עוד היה החלק הקל. לאמא לא היתה בעיה לקרוא גרמנית, ולכן לעבור לאותיות גותיות היה מעצבן, אבל לא כל כך קשה. החלק הרע היה השירה הגרמנית. אמא נולדה בלי שום חוש מוזיקאלי. כשהיא עוד למדה בסמינר לגננות היא תמיד היתה מודאגת בגלל השמיעה – או, מה שיותר מדויק – חוסר השמיעה שלה. אם היא לא היתה ממציאה דלקת גרון ביום של הבחינה המעשית, ולא היו מוותרים לה על החלק של "ועכשיו ילדים נלמד את השיר...", עד היום היא היתה צריכה לחכות לתעודת הגמר. סבא, מצד שני, שר באופרה עוד כשהיה ילד, ומאז לא הפסיק לשיר ולצטט שירים. לאמא היתה חצי שנה מוזיקאלית נוראה של נסיונות חינוך מחדש. היא עברה את הבחינה בלי בעיות, כמובן: היא היתה צריכה להוכיח שהיא יכולה לקרוא, לדבר, לכתוב ולהבין גרמנית, אבל אף אחד – חוץ מסבא כמובן – לא ציפה מאשה שנולדה בהונגריה בשנות העשרים שתצטט את שילר בעל פה.
אחרי שאמא קיבלה את הכסף קנינו את הפריז'ידר שלנו. אני התחלתי לגדול, הצטרפתי לקבוצת התעמלות קרקע, ופיתחתי שרירי בטן ורגליים טובים. כבר לא היה צריך לייבא תפוחים, אף על פי שהם היו עדיין יקרים. הייתי כבר בת ארבע עשרה – עדיין אלרגית לחלב, אבל כבר לא סבלתי מתת-משקל, כשסבתא קילפה בשבילי את התפוח האחרון. כמה חודשים אחר כך, כשניסתה לחצות את הכביש ליד ביתה, היא נדרסה.
***
כשהייתי כמעט בת 4 ואמא היתה בחודש השמיני עם אחותי עברנו לדירה בת שני חדרים בבני ברק, דירה שהיתה סוף סוף שלנו. בספטמבר 1956 הייתי כבר בת 4, כך שהגיע הזמן, אחרי שלוש שנים בגנון, להיכנס לגן טרם-חובה. אבל אחי בן ה-5, שממנו לא נפרדתי אפילו ליום אחד מאז שנולדתי, התחיל ללמוד בכיתה א'. גם אני רציתי לקרוא וממש השתוקקתי לכתוב, למעשה כבר הרבה לפני אחי. ממש נעלבתי כשהבנתי שאצטרך להיות עוד שנה בגן, ולא הבנתי למה אחי נכנס לבית הספר כשאני אפילו לא יכולה להתחיל ללמוד בגן חובה. בפעם השניה, אבל לא האחרונה בחיי, החלטתי לשבור את הכלים, ופשוט נשארתי במשך כל השנה בבית. כולם הסכימו, שהסיבה לכך היתה "קנאה עזה באחות התינוקת" שבגללה רציתי שאמי תטפל בי כמו שטיפלה בה. רק שנים רבות לאחר מכן הבנתי, שאף פעם לא קינאתי באחותי, בייחוד לא כשהיא היתה בסך הכל חבילה קטנה ששכבה בעריסה זעירה, בכתה לפעמים, שתתה חלב, שכבר אז לא סבלתי, מבקבוק זכוכית, ואילו אמי היתה עסוקה רוב הזמן בעבודות הבית. אז גם הבנתי שהסיפורים ששמעתי על ההתנגדות שלי להשתין כמו ילדה וההתעקשות שלי על השתנה בעמידה, כמו הבנים בגנון שלי, יכול להיות שהיו קשורים בקנאת פין, אבל ייתכן שזו היתה פשוט התנהגות של חיקוי, כמו אצל כל היונקים...
מכל מקום, לא הסכמתי להבין, ובוודאי לא לקבל את העובדה, שמשה למד לקרוא ואני לא. עברו מאז כבר 63 שנים ואני עדיין לא מבינה למה אסור ללמד את מי שרוצה ללמוד כי היא "לא בגיל המתאים". אני כל הזמן שומעת משפטים כמו: "אם נלמד אותה עכשיו היא תשתעמם אחר כך", אבל לא מבינה למה שעמום עכשיו עדיף על אפשרות לשעמום בעתיד. אני בודאי לא מבינה איך תסכול בגיל כל כך צעיר יכול להועיל. אני לא מקבלת את ההנחה שמי שיודע קרוא וכתוב בהתחלת כיתה א' יסבול. ב-30 השנים האחרונות פגשתי ילדים רבים שאת רוב שעות הלימודים בכיתה א' וב' בילו בקריאה שקטה והיו מאוד מרוצים. הם השתתפו בכל הפעילויות החברתיות עם בני גילם, אהבו את ההפסקות, שבהן שיחקו עם חבריהם לכיתה, ולא נענשו בגלל שעסקו בשלהם – בין אם בקריאה, בציור, בלימוד מתמטיקה, או בכתיבת סיפורים, שירים או בועות קומיקס מלוות באיורים...
למזלי אז עוד לא הוחל חוק חינוך חובה חינם לגילאי 4, כך שלא היתה שום בעיה משפטית עם זה שנשארתי בבית. שנה לאחר מכן כבר נכנסתי לגן חובה: הגננת היתה אשפית בסריגה, בתפירה, ברקמה; היא ידעה להכין גזרות לשמלות של בובות ולקשט את הבגדים. היא היתה גם מורה טובה מאוד שלימדה אותי את כל הדברים האלו – אבל לא רק. היה לה משהו שהכי טוב לקרוא לו "טעם טוב": היא ידעה איך להתאים את הכפתור הכי מושלם לכל בגד של בובה. את הצבע הנכון לכל בנדנה שתתאים לצבע השיער של כל ילדה או בובה, ואיך לכסות בטלאי הכי מתאים כל קרע כך שהטלאי ייראה כקישוט... כל יום למדתי בגן משהו חדש, וכל יום תרגלתי את מה שלמדתי. הזמן היקר הזה, 10 או 15 הדקות היומיות שהגננת הקדישה כל יום כדי לתרגל אתי משהו שאף אחד אחר לא יכול היה לעשות, היה בשבילי פסגת האושר. עבדתי שעות ארוכות כדי לשפר את התפרים שלי, לדייק באופן מקסימלי בהכנת לולאה שתתאים בדיוק לכפתור, או לתפור מכפלת שתהיה חזקה מספיק, אבל גם שלא יראו את התפרים שלה מהצד החיצוני של החצאית או השמלה. לא היה צריך לומר לי מתי העבודה שלי היתה טובה: פיתחתי יכולת ביקורתית אובייקטיבית למדי של איכות העבודה, וידעתי מתי מה שעשיתי היה טוב ומתי רק טוב-למדי.
במשך כל השנה שבה היינו אמורות להתכונן לבית הספר לא הרשו לנו ללמוד, כלומר, לשנן אותיות או מספרים, שמות של צורות הנדסיות ובודאי לא מלים. אבל למדנו סיפורים רבים: פרשת השבוע, למשל, בה עסקנו באופן קבוע, לא נחשבה. בגן גם שרנו ורקדנו, והרבה ילדות למדו בעל פה מאות שירים עד סוף השנה. את זה הרשו לנו כי שירה וריקודים נחשבו ל"ריתמיקה" ולא ל"לימודים" שנאסרו כדי "לא להפריע ללימודים בכיתה א'".
אבל דרישה אחת היתה שעל כולנו היה למלא לפני כיתה א': לגדול. פירוש הדבר היה לשקול 20 ק"ג עד סוף אוגוסט 1958. זה גם היה הדבר היחיד בו נכשלתי. אף על פי שהייתי גבוהה-יחסית, הצלחתי להגיע רק למשקל של 19 ק"ג. במשך כל החופש הגדול פחדתי ש"הם" יחליטו שאני מדי קטנה ואצטרך להישאר בגן עוד שנה. זה לא קרה, אבל משהו לא פחות נורא כן קרה.
במשך שנתיים שמעתי שוב ושוב שכשאגיע סוף סוף לבית הספר אוכל ללמוד. כל כך רציתי את זה! מהרגע בו אני זוכרת את עצמי הרגשתי שאני ממש חייבת ללמוד כדי להשביע את הרעב שלי. גם אני רציתי את האוכל הזה שממני מנעו, כשאחי, שביחד אתו גדלתי כמו זוג תאומים, קיבל כבר שנתיים. אבל כשסוף סוף התחלתי את הלימודים בבית הספר גיליתי מההתחלה שזה ממש לא היה מה שחשבתי. ב-1 בספטמבר 1958 התעוררתי מוקדם ושתיתי את כוס החלב שלי, כרגיל. מייד כשבלעתי את הטיפה האחרונה רצתי לשירותים והקאתי את החלב ואת כל הארוחה מהערב הקודם.
בית הספר היה אכזבה ענקית: בלי סיפורים, בלי משחקים, בלי סריגה, תפירה, חיתוך גזרות של בגדים או רקמה. ושום דבר ללמוד: כבר הכרתי את כל אותיות הא"ב וידעתי איךמחברים אותן למלים, ידעתי חשבון פשוט מאז שזכרתי את עצמי, הבנתי מה פירוש חיבור וחיסור והתחלתי להשתעשע בחישובי כפל ואפילו חילוק. בכל הדברים האלה קיוויתי להתקדם – לפחות לתרגל אותם – בכיתה. במשך שבועיים הייתי אומללה. הקאתי כל בוקר אחרי ששתיתי את החלב שלי, השתעממתי ארבע שעות כל יום כשנאלצתי לשבת בשקט בכיתה, הרגשתי בדידות בחדר שהיה מלא בנות נרגשות ששמחו ללמוד כל יום אות או שתיים, לצרף שני מספרים זה לזה ולקבל מילות עידוד מהמורה כשתוצאה היתה נכונה. אחר הצהריים היו לי כמה שעות טובות, כשקראתי מהספרים של אחי שהיה בכיתה ג'.
הפתרון היה לא צפוי כשמנהלת, אשה בעלת פרצוף חמוץ ומבטא גרמני כבד, אשה שממנה פחדו כל התלמידים אבל גם ההורים – הזמינה את אמי לשיחה. אמי לא העזה לשאול למה הוזמנה. כשהיא נכנסה לחדר של פוֹפוֹלינה – זה השם שנתנו למנהלת – היא התחילה לצרוח עליה: "להורים אסור ללמד את הבנות שלהן לקרוא; איך את מעיזה לעשות זאת?" אמא היתה המומה ולא ענתה. היא לא אמרה לפופולינה שהיא לא לימדה אותי לקרוא, אלא פשוט עזבה את החדר, וכשחזרתי מבית הספר היא הודיעה לי שיש לי חופש לשבוע מבית הספר.
מוקדם בבוקר המחרת הלכנו למרפאה. תמיד אהיה אסירת תודה לד"ר חנה קגן, רופאת הילדים שלי. האשה היחידה בבני ברק שלא רק שהיה לה אז, בשנות ה-50, רשיון נהיגה – היתה לה אפילו מכונית משלה... ד"ר חנה הסתכלה עמוק לתוך הגרון שלי ורשמה לי על פתק שעליו היה מודפס השם שלה: "הרבה תה חם עם מיץ לימון טרי". היא גם נתנה לי אישור מחלה שבו היה כתוב שעלי להיעדר מבית הספר בשבועיים הקרובים בגלל "גרון מודלק". ביקרתי את ד"ר קגן כל שבועיים; היא היתה עולה לא כל כך ותיקה מרוסיה, ולכן כנראה האמינה ש"תה חם עם הרבה לימון טרי" הוא תרופה ממש טובה. ד"ר חנה נתנה לי כל פעם אישור מחלה לשבועיים הבאים, ואחר כך שאלה אותי איזה ספר סיימתי עכשיו לקרוא. היא רצתה להיות בטוחה שאני לומדת בבית יותר מאשר הייתי לומדת לו הייתי מבקרת בבית הספר... רק כשהחורף נגמר וחופשת הפסח הארוכה היתה כבר מאחורינו היא אמרה: " אולי כבר כל הבנות בכיתה למדו לקרוא?" ואני חזרתי לבית הספר.
* * *
במשך שלושת העשורים שבהם ייעצתי למשפחות עם ילדים מחוננים המלצתי על חינוך ביתי רק במקרים בודדים. אני מתנגדת לכל החלטה חינוכית שנעשית מטעמים אידיאולוגיים, ואני מאמינה ב"חנוך לנער על פי דרכו" (תהלים כב, ו). בכל פעם שהורים באים אלי ושואלים האם כדאי לשלוח את הילד או הילדה לבית ספר דמוקרטי, אנתרופוסופי, או שמא להשאירו בחינוך ביתי אני אומרת שעבור כל ילד התשובה ה"נכונה" חייבת להתאים לילד. הנסיון שלי כתלמידה, כאם וכסבתא גרם לי, אל נכון, להיות פתוחה לצרכים המיוחדים שיש לכל ילד או ילדה, צרכים שהם לא רק לימודיים אלא גם חברתיים ורגשיים.
המסלול הלימודי שלי החל כבר בגיל שנה, כשהתעקשתי ללכת לגנון והצלחתי במאבק מול הורי. שנים לאחר מכן שמעתי משפטים כמו "חבל שההורים שלך נכנעו לך כבר אז" אבל אני אסירת תודה להם על כך עד היום. לו היו מסרבים לדרישתי לא הייתי לומדת מכך דבר; הייתי פשוט ילדונת אומללה. ההורים שלי עשו למעני הרבה: הם שכנעו את הגננת לקבל אותי לגן אף על פי שהיתי צעירה בשנה מיתר הילדים, ושילמו את שכר הלימוד כשמצבם הכלכלי אילץ אותם לחשב כל פרוטה שהוציאו על אוכל. ה"נצחון" השני שלי היה כשנשארתי בבית במשך שנה שלמה בין גיל 4 ל-5. השלישי היה שנתיים אחר כך, כשנשארתי בבית במהלך רוב שנת הלימודים הראשונה בבית הספר. אמי היתה זו שקיבלה את ההחלטה, והמלחמה שלה, בבית הספר, בהשתתפותה של ד"ר קגן, נחלה הצלחה גם בלי השתתפותי הפעילה. אבל בדור שבו החינוך נתפס כקדוש, ובית הספר היה משהו שנמנע מרוב ההורים שלנו, ניצולי השואה, מאוד לא רגיל היה להעמיד במקום הראשון את צרכי הילד, לפני כל המוסכמות החברתיות והאמונות הנפוצות. אמי, גננת שעבדה כמורה לגיל הרך מייד כשאחותי גדלה מעט, היתה אמיצה דיה לאמץ את "חנוך לילדה על פי דרכה" אבל גם את: "ללכת בעקבות הלב".
לסיכום:
ספר זה גרם לי להתמודד, לראשונה, עם הנסיון האישי שלי כילדה מחוננת, בת למשפחה השייכת לקהילה חרדית, שעד עתה מונעת מילדיה המחוננים להיבחן בבחינות לאיתור מחוננים של משרד החינוך וכמובן להשתתף בתכניות ההעשרה למחוננים ובודאי להשתתף בכיתות מחוננים. כשאני נולדתי עדיין לא היה המונח "מחונן" בשימוש; השתמשו בתיאורים כמו "מוכשר מאוד", "שניתן לו כשרון" (אבניאון, 1997) או "בעל כשרונות" (מילון אלקלעי, 1992 [1964]). השימוש ב-IQ הוגבל לתיאור כמותי של היכולות הקוגניטיביות של ילדים שנזקקו לחינוך מיוחד בגלל רמת משכל גבולית או מתחת לה. הפעם הראשונה בה שמעתי את המושג "IQ" בהקשר של אינטליגנציה גבוהה היתה בחורף 1966/7, כשהמורה שלי לפיזיקה בכיתה ט', עולה חדש מארה"ב, אמר, אחרי המבחן הראשון בו חצי מהכיתה נכשלה: "לא ציפיתי לכאלה תוצאות מביישות מכיתה שה-IQ הממוצע של הבנות שלומדות בה הוא בערך 130". כשהבנתי מהי המשמעות של IQ הייתי בטוחה שהמורה טעה בגדול; לא יכול להיות שהיינו כל כך אינטליגנטיות.
שלושים שנה לאחר מכן, כשהתחלתי לְלַמֵּד במכללה האקדמית להכשרת מורים "תלפיות", םגשתי שם מדריכה דידקטית שנחשבה "תותחית". היא היתה אחת הבנות שלמדה אתי בתיכון! אבל – היא היתה גם אחת מהבנות החלשות בכיתה; בין כיתה ט' לי', ואחר כך בין י' לי"א היא נאלצה ללמוד במשך כל החופש הגדול, להיבחן במתמטיקה ובאנגלית ולהצליח במבחני המעבר כדי לא להישאר כיתה. רק אז הבנתי שהמורה לפיזיקה כנראה צדק.
במשפחה שלי היה רק מדד אחד להצלחה ורק דבר אחד שבו ניתן היה להתגאות: היכולות השכליות ומימושן. אולם עד עתה, כששואלים אותי אם אני מחוננת – שאלה שלי נשמעת מטופשת אבל עדיין מצריכה תשובה, אני עונה: "כל הבנים במשפחה שלי מחוננים, אבל אף לא אחת מהבנות". במשפחה שלי, אם נולדת בת זה ממש לא חשוב אם את אינליגנטית ובוודאי לא עד כמה את נבונה. במשפחות ישראליות נשים שנולדו בשנות החמישים היו צריכות לשבור את תקרת הזכוכית בעיקר בעבודה, אבל אני הייתי צריכה לשבור תקרות ארד, ברזל ופלדה כבר בגיל צעיר מאוד.
קצת לפי סיום בית הספר היסודי הייתי צריכה לשבור אחת מאותן תקרות. בדצמבר 1965, כשלמדתי בכיתה ח', המחנכת גילתה שנרשמתי ל"תיכון חרדי לבנות" ולא לסמינר בית יעקב, כפי שציפו מ"נערה דתית, צנועה וטובה". היא הטיחה בפני, לפני כל הכיתה, את המשפט שאני זוכרת עד היום: "נרשמת למסיון". המרת דת נחשבה – ועדיין נחשבת –לחטא הגדול ביותר ביהדות החרדית. אבל זמן כה קצר אחרי השואה, כשהאוכלוסיה היהודית בישראל הצעירה מנתה רק מעט יותר משני מיליון, שליש מהמספר שאיבדנו בשואה, היא נחשבה גם לפגיעה בלתי נסלחת במלחמה של עם ישראל להישרדותו הפיזית. הסיבה להכפשה הנוראה וחסרת הרחמים הזאת היתה נסיון למנוע ממני ללמוד בבית ספר שבו ניגשו לבחינות הבגרות, שפתחו את השער להשכלה גבוהה. אוניברסיטה לא באה כלל בחשבון, כי כל האוניברסיטאות היו מעורבות, אבל גם עצם הלימודים לבגרות, לימודים שכללו מדעים, נתפסו כסותרים מקורות כתובים של היהדות, ונחשבו תועבה.
מכשול נוסף שעמד בפני היה כספי. שלא כמו החברות שלי מהתיכון, שהוריהן היו במצב כלכלי טוב משלנו, אני הייתי צריכה לעבוד מגיל 13 כדי שאוכל לקנות את הבגדים שלי. בנוסף, כשהתחלתי ללמוד בתיכון, שהיה בית ספר מעולה, היה עלי לסגור פערים רבים בחומר הלימודי כדי להתאים את עצמי לדרישות בית הספר החדש. לחלק מחברותי ללימודים היה אותו רקע לימודי כמו שלי וכמובן – אותם חסרים, אבל הוריהן דאגו למורים פרטיים שיעזרו להן להשלים את הטעון השלמה. בשנת 1970, כשחינוך חובה חינם היה רק עד גיל 14, רק כחמישית מבני ה-18 ניגשו לבגרות, ולכן, ברוב המקרים, לימוד במסלול של בגרות פירושו היה לא רק שאתה או את בעלי יכולות לימודיות גבוהות, אלא גם שהמשפחה שלכם היא במצב כלכלי טוב-דיו ויכולה לוותר על השכר מעבודתכם, ואף לשלם עבורכם את שכר הלימוד.
אבל בכך לא הסתיימו הבעיות שלי. כשסוף סוף סיימתי את לימודי, הייתי היחידה מכיתתי שבחרה ללמוד באוניברסיטה העברית. ירושלים היתה רחוקה, ולכן הייתי חייבת למצוא לי מקום מגורים. כל בנות כיתתי האחרות נרשמו לאוניברסיטת בר אילן והמשיכו להתגורר בבית הוריהן, או ל"מכללה ירושלים", המכללה הראשונה בארץ, שהוקמה עבור בנות דתיות. האווירה שם היתה דומה לזו שהבנות הכירו מבתיהן ומבתי הספר שלהן, הן גרו בפנימייה וקיבלו את החוקים הנוקשים שלה. השידוכים שהוצעו לבנות שלמדו שם היו של בחורים שעדיין למד בישיבה גבוהה, או של בחורים מישיבת הסדר שלפחות היה סיכוי שפעם, כשיסיימו את הישיבה והצבא, ואחר כך ילמדו מקצוע, יעזרו בפרנסה. בניגוד להן, לא זו בלבד שאני בחרתי ללמוד באוניברסיטה הרחוקה מהבית – המקצועות אותם למדתי היו מתמטיקה ופיזיקה, תחומים שנחשבו אז – ועדיין נחשבים היום, חמישים שנה מאוחר יותר – לא שגרתיים עבור בנות. היינו 110 סטודנטים במחזור הראשון שלמד במסלול מתמטיקה-פיזיקה על הר הצופים – מתוכן 10 בנות. 3 היו סטודנטיות בעלות אזרחות זרה שבחרו אחרי השנה הראשונה לחזור לארצות מוצאן: איראן, אורוגוואי וצרפת. 3 היו עולות חדשות מפולין, מרומניה, ומצ'כוסלובקיה. רק 4 מאתנו נולדו בארץ. כולנו היינו בעלות יכולות גבוהות, אבל בעיקר – בעלות אישיות חזקה, וכוח-רצון יוצא דופן, שלו היינו זקוקות כדי להתגבר על המכשולים החברתיים שעמדו בדרכנו כשבחרנו במסלול שנחשב לא רק גברי אלא גם קשה ביותר.
לא נעשיתי מארי קירי הישראלית, אבל הספר הזה הוא גם אודותי: על התהליך שבו עוברת אשה, שבסופו של דבר נעשית חוקרת ספרות, סופרת, חוקרת מחוננות, מטפלת, אם, סבתא, מדריכת פילאטיס, מתאמנת יוגה, מורה למתמטיקה, עורכת – שמצאה את ה"דבר" שלה: ייעוץ לילדים מחוננים ובני משפחותיהם. בעיסוק זה באים לידי ביטוי כל יכולותי ותחומי העניין שלי, כמו גם נסיוני רב השנים ויכולות האמפתיה שלי. כשכתבתי, עם רחל זורמן, את הספר על בנות מחוננות (זורמן ודויד, 2000) הקפדתי שהוא יהיה "אקדמי טהור", אך כדי שיהיה נגיש וידבר לקהל רחב יותר ריאיינתי מספר נשות מופת שחלקו אתי ועם קוראי הספר את נסיון חייהן. במבוא זה ריאיינתי את עצמי. בגילי המופלג (67!) אני כבר לא פוחדת להיחשב "לא רצינית" או "לא מקצועית" לאחר שחשפתי מחיי חלקים שעד-כה היו נסתרים.
הערה אחרונה בהחלט: אין לי בנות מחוננות. במשך מספר עשורים שאלו אותי בכנסים, בהרצאות ואפילו במהלך מסיבות בת מצווה או חתונה שבהן הייתי אורחת, האם העניין שלי בבנות מחוננות נובע מכך שלי-עצמי יש בנות מחוננות. מעולם לא עניתי בגסות תשובות כמו "ואם יש לי – אז מה?" או "האם לכל הגינקולוגים יש רחם?", כפי שהציעה לי אשה חכמה מאוד לענות. אז הנה הווידוי שלי: אין לי בנות.
הערות
- I am grateful to NOVA Science Publishers for the permission to publish the first chapter of Understanding Gifted Children: Perspectives, Gender Differences and Challenges / Hanna David (Ed.) (2019).
- Die deutschklausur, oder Omas Äpfel von Hanna David, https://www.academia...fel
- ראו העדות של אחותה הצעירה של סבתי: היסטוריה שבעל פה עם רנה לוין. Oral history interview with Renee Levine, 1996, in the United State Holocaust memorial Museum Collection, https://collections.ushmm...515917
- See, for example, Holocaust survivor Charlotte Weiss describes her family's removal from Czechoslovakia to a ghetto and then to Auschwitz in 1944: https://www.ww2classroom.org/node/171
- "סבתא" בגרמנית תקנית היא: Großmutter [מילולית: אמא גדולה]; את "אוֹמה" [Oma] אפשר לתרגם "סבתוש"; " אוֹמָה" היא קיצור של " אוֹמָמָה" [Omama], "סבתאל'ה". ב"אומה" משתמשים בעיקר ילדים הקרובים לסבתא שלהם; זו מלה קצרה, בת שתי הברות בלבד, שיש בה רק עיצור אחד, ולעיתים קרובות היא אחת המלים הראשונות שילד אומר. כשהסבתא ממשיכה להיות קרובה ומשמעותית לילד גם לאחר שהוא מתבגר הוא ימשיך לכנותה, לעיתים קרובות, "אומה".
- "אוֹפָּה" הוא שם חיבה ל"סבא", קיצור של "אוֹפָּפָּה".
- בפסטיבל לספרות ים-תיכונית שנערך בוולטה [[Valletta, בירת מלטה, בין 8 ל-11 בנובמבר 2000 הייתי נציגת ישראל. מאחר שפגשתי בפסטיבל נציגים של ארצות רבות שלא שמעו על השואה עד אז, בחרתי בסיפור זה.
מקורות
אבניאון. א. (עורך) (1997). מילון ספיר: מילון עברי-עברי מרוכז בשיטת ההווה. תל אביב: הד ארצי הוצאה לאור.
אלקלעי, ר. (1992 [1964]). מלון עברי שלם (כרך II). גבעתיים: מסדה.
זורמן, ר. ודויד, ח. (2000). אפשר גם אחרת: בנות ונשים – הישגים ואתגרים. ירושלים: מכון סאלד ומשרד החינוך.
