משבר האקלים והמנוסה האדיפלית
ניתוח פסיכואנליטי של משבר האקלים לקראת עשור חדש
מאת אורי פריד
שנת 2019 לוותה בנבואות הולכות ומתקדרות אודות משבר האקלים. נבואות אלו קיבלו ביטוי תקשורתי בהתעניינות העצומה במסעה של הנערה השבדית גרטה תונברי ברחבי העולם, ונאומה בוועידת האקלים של האו"ם בספטמבר – עד לבחירה בה לאשת השנה של מגזין "טיים" לשנת 2019. נראה שהעולם המערבי הולך ונעשה ער לעובדה, שככל שהטכנולוגיה שלנו מתקדמת ומשתכללת – הפגיעה בכדור הארץ הולכת ומחריפה. במסורת הפסיכואנליטית מקובלת ההבנה, שאחת המורכבויות האנושיות הארכאיות ביותר איתן אנו מתמודדים כפרטים וכאנושות היא "חרדת המוות" – הידיעה העמוקה שיום אחד נחדל כולנו מלהתקיים (קליין, 1946). תודעה זו קיימת גם ברמה הארכיטיפלית בתרבויות שונות (יונג, 1994). במיתולוגיה היהודית היא מוכרת, למשל, סביב סיפורו של "מגדל בבל". המגדל, על פי המדרש (בראשית רבה, לח), נבנה מתוך החרדה של אנשי "דור הפלגה" מכך שהמבול שהיה בימי נח ישוב, והם כולם יכחדו. על כן בנו "מגדל וראשו בשמיים" (בראשית ט, כ): "אמרו: אחת לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט, בואו ונעשה סמוכות [=עמודי תמך]" (בראשית רבה, שם).
ניתן בנקל לחבר בין החרדה הזו לבין הפרויקט הטכנולוגי המערבי המודרני, שמבקש להשכיח מאיתנו כמעט בכל זירה, בדומה לאותו מגדל בבל קדמוני, את היותנו ברי חלוף. כך, הרפואה נלחמת ומתקשה לשחרר את אחיזתה מול אפשרות המוות שלנו, המטופלים. תרבות הצריכה מרחיקה מעלינו אביזרים מקולקלים או ישנים ומעודדת אותנו להתחדש במוצרים ובפריטי אופנה (וזאת לקראת סוף השנה האזרחית – ימי הגשם והחושך המאיים, חגי האור והבלאק פריידיי). לכך משמשת גם ההרחקה של ה"בזוי" – הזקן,"המשוגע", הפושע – מעל פני החברה (פוקו, 1972; קריסטבה, 1980). והנה, באופן פרדוקסלי, דווקא הנהייה אחר התחדשות ונעורים מקרבת את הכוכב שלנו בצעדי ענק לקטסטרופה אקלימית – ביצירת הררים של זבל ואיים של פלסטיק. את אותו זבל "בזוי" אנחנו מרחיקים מעל פנינו, באמצעות ספינות, להטמנה במדינות עולם שלישי.
התיאוריה הפסיכואנליטית המסורתית מציבה במרכז החוויה האנושית את רעיון ה"תסביך האדיפלי" ומציעה לראות ב"פתרון חיובי שלו" את המשימה ההתפתחותית האנושית העמוקה והחשובה ביותר (לפלנש, 2011). פתרון חיובי של התסביך האדיפלי הוא תהליך מתמשך וספיראלי של התאבלות וקבלה של היותנו מוגבלים ביכולותינו. זוהי, על פי התיאוריה, הדרך האינטגרטיבית ביותר לחיות את חיינו. לעמדה זו השלכות עמוקות – הן ברמה האישית והן ברמה החברתית-תרבותית.
על פי המיתוס המקורי, אדיפוס מתבשר שהוא עתיד להרוג את אביו ולשכב עם אמו. בלי לדעת שהוא למעשה מאומץ, בורח אדיפוס מפני גורלו והוריו המאמצים, רק כדי להיתקל באביו הביולוגי על אם הדרך, ולהרגו נפש. הרג האב מסמל כמובן גם את מותו הצפוי של אדיפוס בבוא יומו, מידי דור ההמשך שיירש אותו. בכך מבקש המיתוס להדגיש ולחדד, שגם – ואולי במיוחד – כשאדם מבקש לנוס מגורלו הצפוי ומן ה"סדר הסמלי" (ישראלי, 2014), המוות המדפק על דלתות כולנו – גורלו צפוי לרדוף אחריו. במובן זה, ניתן לחשוב שניסיון הבריחה של החברה המערבית-הטכנולוגית מפני הגורל הצפוי לכולנו – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט), כמו בסיפורו של אדיפוס האומלל – מביא לקירוב הקץ. הניסיון האומניפוטנטי ל"בלע את המוות" מביא דווקא לקירובו. אולי ככל "הגנה מאנית" שמבקשת להרחיק מעלינו את כאב הידיעה של החסר, אך מותירה אותנו בסופו של דבר מרוקנים, משמשת אותנו כיום הטכנולוגיה כחרב פיפיות של אותה דינמיקה ממש.
אלא שמתוך נקודת מבט אופטימית יותר, אפשר לחשוב על משבר האקלים הנוכחי כביטוי של מעין "כפיית חזרה". רעיון "כפיית החזרה" שהציע פרויד בספרו המכונן "מעבר לעקרון העונג" (פרויד, 1988), גורס שהאדם הבוגר נוטה לחזור ולשחזר סיטואציות טראומטיות מעברו הינקותי, על מנת להצליח למצוא להן מילים וכלי התייחסות יעילים יותר בבגרותו. דרכי ההתייחסות שימצא בגרותו מיועדים להביא פתרון להפרה הקדומה שחווה כתינוק, ושנותרה כחומר נפשי גולמי לא מעוכל, "חלקיקי ביתא" בשפתו של ביון (2000), או "ידוע שלא נחשב" בשפתו של בולאס (2000). באופן דומה אפשר לחשוב שמשבר האקלים המודרני כמו מבקש להזכיר לנו במעין "כפיית חזרה", שהמאבק המערבי להרחיק מעלינו את חוסר האונים ואיבוד השליטה האימננטיים לחיים האנושיים, נועד לכישלון. כך הוא מזמין אותנו לבקש להתמודד עם "חרדת המוות" לא מתוך הכחשה, אלא מתוך מגע אמיתי עם אבל וכאב על היותנו סופיים.
אותם "כלי אדון" (לורד, 1979) טכנולוגיים שמבקשים להרחיק מעלינו את תודעת היותו תמיד גם עבדים – “But you’re gonna have to serve somebody”, כתב דילן אי אז בסוף שנות ה-70' – מקרבים בסופו של דבר את כיליוננו הצפוי. אלא שבתוך כך אנו נותרים חסרי מענים נפשיים להתמודדות עם הקטסטרופה הצפויה מראש והבלתי נמנעת.
משבר האקלים ההולך ומתעצם, מבקש להחזיר לתודעתנו את ההכרה שהתרבות המערבית מבקשת להכחיש – ההכרה בהיותה, והיותנו, ברי חלוף, אולי כדי שנלמד להתמודד ולהתמקם מולה בעמדה פחות מפוצלת. שנלמד, כפרטים וכחברה, לשחרר מעט מן השליטה, ולהתאבל על מגבלות כוחנו.
מקורות
יונג, ק',ג'. (1994). זכרונות, חלומות, מחשבות. מושב בן שמן: הוצאת מודן.
ישראלי, י'. (2014). מלאכת הטיפול הלאקאניני. תל אביב: הוצאת רסלינג.
לורד, א'. (1979). כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון. בתוך ללמוד פמיניזם: מקראה. בעריכת: באום, ד'. אמיר, ד'. ברייר-גראב, ר'. ברלוביץ, י'. גריינימן, ד'. הלוי, ש'. חרובי, ד'. פוגל-ביז'אוי, ס'. (עמ' 190-195).
לפלנש, ז'. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תל אביב: הוצאת תולעת ספרים. הערך: "תסביך אדיפוס" (עמ 744-750).
פוקו, מ'. (1972). תולדות השיגעון בעידן התבונה. ירושלים: כתר הוצאה לאור.
קליין, מ'. (1946). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים. בתוך: כתבים נבחרים. (2003). תל אביב: הוצאת תולעת ספרים.
קריסטבה, ג'. (1980). כוחות האימה. תל אביב: הוצאת רסלינג.
