זו ילדותי השנייה?
התייחסות להיבטים הוריים בפסיכותרפיה האישית כהזדמנות לקידום תהליכי ריפוי וצמיחה
מאת ד"ר אורלי ליכט וייניש
בשנים האחרונות מתרחש שינוי מהותי לגבי תפיסת העבודה עם הורים במסגרת הטיפול בילד. אחרי יותר מארבעה עשורים שבהם התבססו מפגשי ההדרכה להורים בעיקר על רציונל ה"ילד במרכז" ו"אהבה ללא תנאי", מתרחבת והולכת ההכרה בכך שמסגרת הטיפול בילד מחייבת את קיומה של עמדה טיפולית גם במפגשים עם ההורים (ישי, ישי ואורן, 2019; כהן, 2017 ; שופר אנגלהרד, 2016). ההנחה היא כי התנהלות ההורה מהווה גורם מרכזי בתהליך לקידום הילד, ולפיכך מתן מענה למצוקותיו הרגשיות של ההורה מסייע ליצירת שיח משמעותי סביב צרכיו של הילד.
תפיסה זו, המבוססת על ידע מחקרי וקליני נרחב שהצטבר בעשרות השנים האחרונות, מעוררת מחשבה גם לגבי מקומם של היבטים הוריים בתהליכי הפסיכותרפיה האישיים של ההורה. בטיפולים אלה עולות מפעם לפעם מצוקות רגשיות הנוגעות להתמודדויות ההוריות של המטופל או של הזוג (בפסיכותרפיה פרטנית או זוגית). מצוקות אלה מקבלות בדרך כלל מרחב של חמלה במסגרת הטיפול האישי, אך לעיתים יש צורך – או אף בקשה מפורשת של המטופל־ההורה – לקבל גם ייעוץ או הדרכת הורים.
אל מול צרכים אלה של המטופל מתעוררות לא פעם התחבטויות לא פשוטות של המטפל בהורה. כך למשל עולה השאלה האם בכלל מתאים "להסיט" את התהליך האישי, ולייעץ בנושא ההורות? ואם כן, כיצד ניתן לשלב בפסיכותרפיה האישית התערבויות הקושרות את ההתמודדויות ההוריות של המטופל לתהליכים אחרים בחייו, המהווים מוקד העניין של תהליך הריפוי והצמיחה האישיים שלו?
מטפלים שונים בוחרים להתייחס לצורך זה של המטופל (או של הזוג) באופן שונה. חלקם נוהגים להפנות את המטופל לקבלת הדרכה הורית אצל מטפלי ילדים או מדריכי הורים, בעוד שאחרים בוחרים לייעץ או להדריך את ההורה במסגרת הטיפול האישי. אם זו בחירת המטפל, במקרים רבים התערבות זו נעשית באופן אינטואיטיבי, המבוסס בעיקר על הידע ועל הניסיון האישיים של המטפל בנוגע להורות בכלל ולעבודה עם הורים בפרט.
כמי שחוקרת, מלמדת, מדריכה וכותבת בנושאי הורות לאורך כל דרכה המקצועית, אני חשה היטב את החוסר בשיח הטיפולי של היבטים הוריים הקשורים לתהליכי התפתחות בבגרות, ובעיקר את היעדרם של אלה במסגרות של טיפולים אישיים למבוגרים, שהם גם הורים. בנוסף, אף שנדמה כי ההתערבויות הנוגעות להיבטים ההוריים במסגרת הטיפול האישי של ההורה דומות להתערבויות הללו המוצעות בהדרכה ההורית, לא כך הוא. אף על פי שמדובר בבסיס ידע תיאורטי משותף, קיימים הבדלים מהותיים בין המפגש הקליני עם ההורה על רקע קשיי הילד, לבין המפגש הקליני עימו על רקע הקשיים שלו עצמו.
אחד ההבדלים למשל נוגע לנושא האמון בטיפול. הגישה האינטגרטיבית לטיפול בילדים באמצעות הטיפול בהוריהם (כהן, 2017) מציגה כמה שלבים בעבודת המטפל עם ההורים. השלב הראשון, והחשוב, הוא יצירת הברית הטיפולית עם ההורה – ביסוס הביטחון והאמון. גישה זו מדגישה את החשיבות הרבה שיש לשלב זה, המהווה יסוד לתהליך כולו. מטרתו העיקרית של שלב זה היא ויסות רגשי של ההורה, וההתערבות המוצעת בו מתבססת על רעיונות של תיאוריית ההתקשרות.
ואכן האתגר המרכזי בטיפול של הורים כחלק מהטיפול בילד הוא לא רק ביסוס האמון, אלא החזקה שלו ושימורו לאורך זמן. האמון של ההורים במסגרת הטיפול בילד נוטה להיות רגיש ושברירי, מכיוון שהחוזה הטיפולי ממוקד בראש ובראשונה בהתקדמותו של הילד בתהליך. לפיכך בתקופות שבהן ההורים חווים תקיעות או רגרסיה של הילד, ברמת מודעות כזו או אחרת, מתעוררת השאלה: "מי הוא המטופל?" ושאלה זו מאתגרת את האמון עם ההורה בכל פעם מחדש. אין ספק כי זהו אחד ממוקדי האתגר המרכזיים בהחזקה של ההורים במסגרת הטיפול בילד.
לעומת מסגרת הטיפול בילד, נושא האמון בכל הנוגע להיבטים הוריים במסגרת הפסיכותרפיה האישית של ההורה הוא פחות אקוטי. מצוקות הוריות עולות בדרך כלל בשלבים שבהם האמון בקשר הטיפולי הוא מבוסס דיו, והתגייסות המטופל להתבוננות עצמית בנוגע למצוקות ההוריות שלו מוּנעת בדרך כלל מהצורך שלו עצמו, ובפעמים רבות מיוזמתו. כאשר המטופל חש כי אין לו מענה למצוקה ההורית, הוא עשוי להימנע מלהעלות מצוקות אלה בטיפול, אך הימנעות זו אינה קשורה בהכרח לאמון כלפי המטפל, אלא לכך שבדרך כלל אין ציפייה ממנו לגלות מומחיות בתחום זה. ואולם כאשר המטופל נמנע מלהעלות מצוקות הוריות במסגרת הטיפול האישי שלו, ייתכן כי מוחמצת הזדמנות נהדרת לצמיחה. לפיכך אני סבורה שהבנה של נושאי הורות כחלק מתהליכי התפתחות רגשיים בבגרות היא חיונית, ומהווה אתגר גם עבור מטפלים במבוגרים.
נושא האמון הוא כאמור רק דוגמה אחת להבדלים הנוגעים לסוגיות הוריות, הקיימים בין מסגרת הטיפול בילד לבין מסגרות הטיפול האישי של ההורה. הבדלים אלה מחייבים נקודת מבט שונה לגבי הטיפול בהורים בטיפול האישי, המשלימה את זו הקיימת בטיפול בילד. ההתבוננות מנקודות המבט השונות עשויה לתרום ללמידה משותפת ולהפריה הדדית בין הפרקטיקות השונות.
בהקשר זה, ההתנסויות הקליניות שלי בעבודה עם מטופלים שהם גם הורים הביאו אותי לשני כיווני חשיבה מרכזיים, המנחים כיום את עבודתי: 1. זיהוי התמה הטיפולית דרך המצוקה ההורית. 2. תנועה בין הפנטסטי לממשי בהורות, כהזדמנות לקידום תהליכי מובחנות העצמי של המטופל ההורה.
1. זיהוי התמה הטיפולית דרך המצוקה ההורית
לפני כ-18 שנה עברתי השתלמות מקצועית שעסקה בהיבטים שונים של גיל ההתבגרות. אני זוכרת היטב את המפגש הראשון בהשתלמות. המרצה, פסיכיאטר ילדים ונוער, נכנס לחדר ואמר: "בגיל ההתבגרות המתבגר מציב בפני הוריו מראה, מצביע עליה ואומר להם: כאן נתקעתם". לפני כעשור, כאשר קראתי לראשונה את מאמרה של ד"ר רונית פלוטניק "הקול ההורי" (פלוטניק, 2007), מיד נזכרתי במשפט זה, והוא ממשיך להדהד בראשי גם היום.
פלוטניק מתארת את ההורות כתהליך התפתחותי המתרחש במקביל לתהליך התפתחותו של הילד. הרציונל התיאורטי שעליו היא מתבססת הוא מודל ההתפתחות של אריקסון (1974). לפי אריקסון, כל אחד משלבי התפתחות האישיות קשור לקונפליקט של הילד בין צרכים שונים. האופן שבו פותר הילד את הקונפליקט בכל שלב מעצב את התפתחותו הרגשית (שם). פלוטניק מציעה להתבונן על ההורות ככזו, שבכל שלב התפתחותי של הילד, הקונפליקט שעימו הוא מתמודד מעורר מחדש את אותו קונפליקט, מאותו שלב התפתחותי, אצל ההורה. האופן שבו התמודד ההורה עם הקונפליקט במהלך ההתפתחות שלו, בא לידי ביטוי בדפוסי התגובה ההוריים כלפי הילד.
ההתבוננות על דפוסי הורות בהמשגה זו פותחת ערוצי חשיבה שונים ביחס להתערבויות הטיפוליות האפשריות. אחד מהם, למשל, הוא זיהוי התמה שבה עוסק המטופל דרך המצוקה ההורית שהוא מעלה בטיפול האישי שלו.
זיהוי התמה דורש ראייה רחבה של המטפל, המשלבת בין ההתבוננות על מאפייני ההתמודדות ההוריים בשלב ההתפתחותי שבו נמצא הילד, לבין התבוננות על ההתפתחות המוקדמת של המטופל־הורה, וכן על מאפייני התנהלות דומים שלו בתחומי חייו האחרים, התוך־אישיים והבין־אישיים.
למשל, מטופלים המעלים מצוקות הוריות שונות הקשורות להצבת גבולות מול פעוטות וילדים בגיל הגן. הקונפליקט האופייני לשלב התפתחות זה הוא בין צורכי תלות לצורכי עצמאות. הורים שונים מגיבים באופן שונה לקונפליקט הזה של הילד. מטופל מסוים מצביע על המצוקה ההורית ככזו הנובעת ממעגלים חוזרים של התפרצויות זעם בלתי נשלטות, ולאחריהן חוויה קשה של אשמה ובושה. מטופל אחר מצביע על המצוקה ככזו הנובעת מתחושות חוסר אונים, רצון עז לגונן על הילד ופחד לפגוע בו. כל אחד מהמטופלים מעלה תמה טיפולית שונה ביחס לסמכות ולגבולות. בעוד שהתמה של הראשון היא הקושי לווסת תסכול וכעס, התמה של השני נסובה סביב חרדה.
המטופל הראשון יכול להתחבר לדפוס הזה שלו, המופיע גם במערכות יחסים משמעותיות אחרות וגם בהתנהלויות האישיות והבין־אישיות שלו. לדוגמה, קושי להכיל אכזבה בזוגיות, קושי להתמודד עם סמכות במקומות עבודה ועוד. דרך הכאב ההורי והכמיהה להיטיב עם הילד, נפתחות הזדמנויות חדשות להתבוננויות על העצמי מזוויות חדשות.
התהליך דומה אצל המטופל החש חרדה וחוסר אונים מול הילד. מופעים של תמה זו בתחומי החיים האחרים עשויים להיות נטייה לשתיקה ולכעס במערכות יחסים משמעותיות, דפוסי הימנעות מול דמויות סמכות במקומות העבודה ועוד. גם במקרה זה הרצון להיטיב עם הילד עומד מאחורי ההתנהגות ההורית, והעלאת נושאים כמו משמעות הפחד וההימנעות בקשר עם הילד מניעים לשינוי ולצמיחה גם בתחומי החיים האחרים.
במקרים רבים שמתי לב כי התמה העולה דרך המצוקה ההורית הייתה גם סיבת הפנייה העיקרית לטיפול. לעיתים, עוד הרבה לפני שהמטופל הפך להורה.
דוגמה נוספת לזיהוי התמה דרך מצוקה הורית מתייחסת לקשיים של הורים לילדים בגיל בית הספר היסודי. הקונפליקט בשלב זה – שלב החביון – הוא בין יצרנות וחריצות לבין נחיתות. מרביתן של המצוקות ההוריות שמטופלים לילדים בשלב זה מעלים, נוגעות ללימודים או לחוגי הילדים (אני לא מתייחסת לנושא החברתי, לא מכיוון שהוא איננו עולה בשלב זה, אלא מכיוון שהוא איננו ייחודי לגילי היסודי).
לדוגמה, מטופלת המדווחת על מצוקה הורית הקשורה לסיוע שהיא נותנת לבנה בשיעורי בית, עשויה להצביע על תמה הנוגעת לשאלות סביב הדימוי והערך העצמי שלה. האם נוטה להילחם עבור הילד מול דמות הסמכות, וכאשר היא לא מצליחה להשיג את מבוקשה, היא חשה את חוסר האונים והנחיתות שלה עצמה. מעגלים אלה של לוחמנות המובילה לאכזבות מופיעים שוב ושוב גם ביחסיה הזוגיים. הנגיעה בתמה העולה דרך המצוקה ההורית מאפשרת לגעת בשאלות של דימוי וערך עצמי, המהוות אחד ממקורות הסבל העיקריים שלה.
זיהוי התמה הטיפולית דרך המצוקה ההורית הוא כלי יעיל גם בטיפול הזוגי. לדוגמה: זוג המגיע לטיפול מכיוון שחש בדידות וריחוק בתוך הקשר. תוך כדי הטיפול בני הזוג מציפים מצוקות הוריות הנוגעות לפערים ביניהם בהצבת גבולות לפעוט בן שנתיים. הפער בין בני הזוג, הבא לידי ביטוי בנטייה של האחד לנוקשות ושל השנייה לגוננות, מצביע על התמות האופייניות לקשר הזוגי, כמו קרבה־ריחוק ("הוא לא עוזר לי להיות סמכותית יותר מול הילד"), מובחנות ("לי מתאים כך ולך אחרת. חשוב שנתקשר את זה") ועוד.
חשוב לי לציין כי לשלב ההתפתחות הראשון, הדן בקונפליקט שבין אמון אל מול חשדנות, אני מתייחסת בצורה מעט שונה, בכל הנוגע לזיהוי התמה הטיפולית. בדרך כלל מטופלים (ובעיקר מטופלות) המגיעים לטיפול במהלך החודשים הראשונים לאחר הלידה, חווים את המצוקה שלאחר הלידה כאישית. אני מניחה שבעניין זה יש הבדל מהותי בין מטפלים בילדים למטפלים במבוגרים. במהלך החודשים הראשונים לאחר הלידה, ישנה השקעה רבה של אנרגיה בטיפול בתינוק, והטיפול האישי מוסט הצידה לפרק זמן מסוים. ואכן לעיתים מגיעים מטופלים לקראת המחצית השנייה של השנה הראשונה של הורותם, כאשר הם חווים את המצוקה כאישית (לא כקושי בטיפול בתינוק). כאמור, מטופלים נוטים להעלות מצוקות הוריות בטיפול האישי, רק במהלך שנת החיים השנייה של הילד, כאשר התמה הטיפולית מתייחסת לקונפליקט סביב גבולות. לפיכך, מבחינת זיהוי התמה הטיפולית, סוגיית האמון היא אחרת בעיניי ומחייבת חשיבה אחרת ומפרספקטיבה שונה.
התחום שבעיניי הוא המשמעותי והקשה ביותר מבחינת יצירת האמון עם ההורים, הוא הקשר עם דמויות סמכות במערכת החינוך (גננת, מורה או כל דמות חינוכית אחרת). במסגרות של טיפול ושל הדרכת הורים, ההורה יכול לבצע "מעקפים" במצבים שבהם מתערער האמון במטפל או במדריך. יש לו את האפשרות לבטל, לדחות פגישות או להפסיק את הטיפול בילד כליל. במערכת החינוך, לעומת זאת, אין להורה "פתחי מילוט" מול דמויות הסמכות, והקשר איתן חייב להתקיים גם כאשר ההורה מאבד את האמון בהן, במיוחד במצבי קושי של הילד.
לכן הדגש בהדרכת אנשי מקצוע בתחום החינוך, בכל הנוגע לעבודה עם הורים, הוא נושא האמון. זו הסיבה שבמסגרת ההדרכה שלי לצוותים חינוכיים אני מתבססת על עקרונות הגישה האינטגרטיבית (כהן, 2017). כך, בהדרכה מודגשים סגנונות התקשרות שונים, כאשר העבודה מתמקדת במופעים השונים של הסגנונות הלא בטוחים, על פי תגובות ההורה בקשר עם המחנכת. לדוגמה, הורים הנוטים לחרדה אמביוולנטית ייטו להאשים את המערכת או את הילד, או שיהיו אמביוולנטיים בקשר. כלי זה מאפשר לסייע בשלב הראשון בוויסות הרגשי של ההורה (בשל המצוקה הרגשית הקשורה בחלקה לערעור האמון), ובשלב השני, ביצירת מיקוד ובהובלת התוכן במסגרת השיח סביב צורכי הילד.
בשונה מכך, תמות טיפוליות בטיפול האישי של הורים לילדים בגיל ההתבגרות עוסקות בדרך כלל בסוגיות הנוגעות לזהות ולמובחנותו העצמית של ההורה. בעיניי, זהו השלב המסקרן ביותר לחקר ולהבנה של ההורות כמנוע לתהליכי ההתפתחות האישיים של ההורה. גיל ההתבגרות מתחיל פעמים רבות בקונפליקטים המעוררים חוויות שליליות קשות של ההורים. חוויות אלה, והמרחק הפיזי בין ההורה לילד, ההולך וגדל עם השנים (במהלך גילי העשרה וה-20), מניעים את המטופל־ההורה לשאול יותר שאלות הנוגעות לו עצמו. נדמה לי כי זהו השלב שבו ישנה הבשלות הגבוהה ביותר לתהליכי התפתחות אישיים וליצירת מובחנות דרך ההתמודדויות ההוריות.
ואכן, אחד מתהליכי ההתערבות שאני מנסה לנסח תוך כדי תנועה בקליניקה, נוגע לתהליכים של מובחנותו העצמית של ההורה.
2. תנועה בין הפנטסטי לממשי – העמקת מובחנות העצמי של המטופל ההורה
אחת הטענות הרווחות לגבי הורות היא כי המניע העיקרי של אדם להפוך להורה הוא הצורך או המשאלה הלא מודעת לתיקון עצמי (פלוטניק, 2007). בבסיס משאלה זו עומדת תמונה אידילית־פנטסטית שיש להורה לגבי ילדו, ולגבי עצמו כהורה.
בספר "תסריטים נרקסיסטיים של ההורות" מציגים המחברים את נקודת המבט של פרויד בעניין זה: "לדידו (של פרויד), קיימת אצל ההורים כפייה לראות בילד את כליל השלמות, ולהסתיר ולשכוח את כל מגרעותיו... ולפיכך, הם רואים את עצמם בילד, כפי שהיו מדמיינים את עצמם לפנים... ההורים מטילים על הילד את אידיאל האני שלהם" (מנזנו, פלצ'יו אספסה וזילקה, 1999).
ההורות היא מסע הרצוף מפגשים חוזרים ונשנים בין מה שההורה רוצה או שהיה רוצה לגבי ילדו, לבין הילד הקיים במציאות – הילד הממשי (פלוטניק, 2007). מפגשים אלו מעוררים אכזבות חוזרות ונשנות, במיוחד במצבי קושי של הילד, הנובעות מפער גדול בין הפנטסטי לממשי בחוויית ההורות. אכזבות אלה מחייבות את ההורה להתמודד שוב ושוב עם ויתור על הפנטסיה ההורית שלו, ולהשלים עם הילד הממשי ולקבלו.
גישה לטיפול בהורים במסגרת הטיפול בילד המדגישה את התנועה הדינמית המאפיינת את ההורות, מוצגת במאמר "הורות בלתי אפשרית: טיפול בהורות חסומה כתוצאה מתגובת דחק לאירועי חיים שליליים" (ישי, ישי ואורן, 2019). הגישה של המחברים מתבססת על המשגה של הגישה האינטרסובייקטיבית ושל גישת יחסי האובייקט, ורואה את מטרת הטיפול המרכזית ככזו שנועדה לאפשר להורה לשקם את תחושת העצמי שלו. לדידם, תחושה זו נפגעה כתוצאה מאירועי חיים שליליים, המוגדרים ככאלה שהובילו לתחושת אובדן שליטה של ההורה על חייו ועל עתידו. מצבים אלו פוגמים ביכולת היצירה הנדרשת בהורות, והופכים את תגובות ההורה להישרדותיות. הורות כזו מוגדרת על ידי הכותבים כ"הורות חסומה" (שם), והטיפול בה נתפס בעיקר כיצירת מיכל מייצב עבור הטלטלות הרגשיות האופייניות לה.
גישה נוספת לטיפול בהורים, מנקודת מבטה של פסיכולוגיית העצמי, מוצגת במאמר "בין תסריטים נרקסיסטיים לצרכים נרקסיסטיים – טיפול הורי בראיית פסיכולוגיית העצמי" (שופר אנגלהרד, 2016). לפי הכותבת, קוהוט מתייחס לעצמי השביר (הפגיע), שאותו הוא מייחס למצב המתקיים כאשר יש שבר בחוויה הנרקיסיסטית של ההורה. לפיכך מטרת הטיפול המרכזית לפי גישה זו היא הבנייה מחדש (באמצעות הפנמה מתמירה) של זולת־עצמי, אשר יאפשר מרחב נפשי גם לאחר (לילד). הכלי המרכזי בטיפול המתבסס על גישה זו הוא האמפתיה. בהתאם, שופר אנגלהרד מציעה לשלב בעבודה עם ההורים אמפתיה לחוויה הרגשית של ההורה, והתפעלות מהורותו.
שתי הגישות הללו, מבין אחרות, מתייחסות לטיפול בהורים במסגרת הטיפול בילד מזוויות שונות, ומציבות במרכז התהליך את תחושת העצמי של ההורה בתהליך הטיפולי. גישת ההורות החסומה מתמקדת בחוויות של חוסר אונים ואובדן שליטה של ההורה, העומדת בבסיס תגובות ההישרדות שלו. הגישה המציגה את עקרונות הטיפול הקוהוטיאני מדגישה את השבר הנרקיסיסטי כעומד בבסיס המצוקה ההורית.
מהתבוננות על ההתנסויות הקליניות שלי דרך שתי נקודות מבט אלו, אני מוצאת כי במקרים רבים, המניע העיקרי של ההורה להעלות מצוקה הורית במסגרת הטיפול האישי שלו, הוא אכן חוויית חוסר אונים ואובדן שליטה. ההורה יכול לחוש כעס, אשמה, בושה או חרדה ועדיין לא לדבר על כך בטיפול. ואולם החוויה הרגשית השלילית הופכת לתחושת מצוקה ועולה בטיפול האישי, כאשר היא נחווית כחוסר אונים או כאובדן שליטה. ייתכן שהסיבה העיקרית לכך היא העובדה שבכל מערכות היחסים האחרות בחייו של האדם, ניתן לבצע "מעקפים" לחוויות אלה. בהורות לעומת זאת אין לאן לברוח, ולכן המצוקה הרגשית מופיעה בעוצמות, באותם צמתים שבהם נדרש תהליך של עיבוד האכזבה וקבלת הילד כפי שהוא במציאות.
בעבודת הדוקטורט שלי, אשר עסקה בהתפתחות דפוסים הוריים בשנות ההורות הראשונות, בחנתי את הקשר בין משתני עצמי שונים של ההורה לבין תגובותיו ההוריות. העבודה, שהתבססה על מושגים של תאוריית ההכוונה העצמית, העוסקת בהתפתחות מוטיבציה (SDT), התייחסה בין השאר לקשר שבין "ערך עצמי מותנה" של ההורה (תחושת הערך של ההורה כתלויה במידה שבה תפקודי הילד תואמים את ציפיותיו), לבין נטיית ההורה לדפוסי שליטה כלפי הילד ( ; Isreali, Freed, Assor & Roth, 20082002, 2007 Grolnick & al. ; 2005Gurland & Grolnick, ).
במחקרים שעסקו במשתנה אישיות זה של ההורה, נמצא בין השאר, כי ערך עצמי מותנה של ההורה קשור לדפוסי שליטה שלו כלפי הילד, ושייתכן כי נטיית השליטה של ההורה מונעת בעיקר מהצורך שלו לשמור על הדימוי העצמי ועל תחושת הערך העצמי השברירית שלו (Israeli et al, in press Isreali, Freed, Assor & Roth, 2008; ). לכן יש יסוד להניח כי ככל שהעצמי של ההורה הוא פחות יציב, כך הוא חשוף ופגיע יותר למצבי קושי של הילד, הנחווים לו כמאיימים וכמערערים.
לפיכך ניתן לומר כי טיפול בהורים מחייב בדרך כלל התערבויות המשלבות אמפתיה וחיזוק העצמי/האגו של ההורה. מעבר להתערבויות אלה, הניתנות גם במסגרת הטיפול בילד, מסגרת הטיפול האישי של ההורה מאפשרת התערבויות המבוססות על התבוננות רחבה יותר, הנוגעת לקשר שבין המצוקה ההורית להיסטוריה ההתפתחותית של ההורה, וכן לקשיים דומים בתחומי חייו האחרים. בכך נוצרות הזדמנויות להתערבויות באופן העשוי לקדם תהליכי מובחנות במסגרת הפסיכותרפיה האישית של המטופל־ההורה.
מובחנות (דיפרנציאציה) של העצמי (Kerr & Bowen, 1988) מוגדרת כתהליך מתמיד של הפרט לשמירה על איזון, באמצעות תהליכים הדדיים של הגדרה עצמית וויסות עצמי. מובחנות העצמי מופיעה הן ברמה התוך־אישית והן הבין־אישית. ברמה התוך־אישית, מובחנות היא היכולת לשלב בין התפקוד הקוגניטיבי לתפקוד הרגשי, כך שהתגובות הן רפלקטיביות ולא אוטומטיות. לפיכך מובחנות תוך־אישית נמוכה תבוא לידי ביטוי בהיות הפרט קרוב לקצוות שעל הציר שבין הקוגניציה לרגש. מובחנות ברמה הבין־אישית משקפת את היכולת לחוש נפרד מהאחר, ובמקביל גם להיות בקשר עימו, מבלי לאבד את תחושת העצמי.
התערבויות להעמקת המובחנות של העצמי בהקשרים של מצוקות הוריות מדומות בעיניי לניתוחי הפרדה עדינים, הכוללים שלושה שלבים עיקריים: כאב הפרידה ממה שהילד אמור להיות (סערת רגשות: כעס, אשמה, חרדה וכו'); תקופת ההחלמה של פצע הפרידה (צער על האובדן), ולבסוף – התמקמות מחודשת בקשר עם הילד (קבלה ואהבה של הילד כפי שהוא). הרעיון דומה לזה המוצג במודל שלבי האבל של קובלר־רוס, אלא שבכל הנוגע להורות אני מעדיפה את המונח "לידה מחדש" – גם של הילד וגם של ההורה – על פני "אובדן".
לשינוי בהורות יש בדרך כלל השפעה על ההתנהלות של המטופל גם בתחומי חייו האחרים, ובמיוחד במערכות יחסים משמעותיות. רבים ממטופליי החשים שיפור בהתנהלות שלהם עם ילדיהם, מדווחים גם על שיפור בקשר הזוגי. הדבר נכון גם כשמדובר בפרק ב' של זוגיות, המציב אתגרים הוריים לא פשוטים לכל אחד מבני הזוג עם ילדיו מקשרים זוגיים קודמים.
העמקת המובחנות של העצמי מתבססת בין השאר על זיהוי והבנה של מנגנוני הזדהות והשלכה מורכבים בהורות. כפי שכותבים מנזנו, פלצ'יו אספסה וזילקה (1999): "איננו תופסים תמיד את המנגנונים הללו בתוך סיטואציה נתונה, אולם ניסיוננו הטיפולי לימד אותנו שלעיתים קל לחשוף התנהגות פשוטה יחסית של הורה, כאשר היא נלווית להשלכותיו ולהזדהויותיו, וכשיש לה השפעה ישירה על הילד".
במקרים אלה, ההורה משליך על הילד ייצוגי עצמי שונים שלו, והילד מגיב להם מהצורך שלו להתקשרות ולהחזקה. כך נוצרים תסריטי יחסים בין עצמי לעצמי ולא בין עצמי לאחר. במקרים אלה, ההשקעה הליבידינאלית של ההורה בילד היא בעלת אופי נרקיסיסטי – אהבת העצמי באחר ולא אהבת האחר כשונה ממני, ולפיכך קראו המחברים לתסריטים אלה "תסריטים נרקיסיסטיים".
בהתפתחות הבריאה, היחסים הנרקיסיסטיים בין ההורה לילד הופכים בהדרגה ליחסים אובייקטליים, בעוד שבמצבים פתולוגיים שולטים היחסים הנרקיסיסטיים, המתנגשים עם צורכי הגדילה של הילד שאינם תואמים את ההשלכות של הוריו. לפיכך, המחברים מציעים שמרכז ההתערבות עם הורים בשלב זה היא חשיפת התסריטים הנרקיסיסטיים שלהם.
חשיפת התסריטים הנרקיסיסטיים באמצעות זיהוי של מנגנוני השלכה והזדהות הם אתגר לא פשוט. נראה לי כי מבחינה רעיונית, ניתן ליישם התערבויות כאלה לאורך כל שלבי ההתפתחות בהורות, אך הן תהיינה אפקטיביות במיוחד כאשר מדובר במטופלים שהם גם הורים לילדים בשלבי ההתבגרות השונים.
כך למשל במקרה של קושי להציב גבולות לילדים. תמה טיפולית של מטופל אחד יכולה להיות כעס (התפרצויות זעם על הילד), ואילו תמה טיפולית של מטופל אחר יכולה להיות חוסר אונים (חשש והימנעות מהילד). בשני המקרים כל אחד מהמטופלים חווה חוסר אונים ואובדן שליטה, והשאלה היא: איזה חלק מאיים מעורר הילד בהורה (כלומר מהן ההזדהויות שלו). חשיפת התסריטים הנרקיסיסטיים של כל אחד מהמטופלים הללו תביא לתסריטים שונים, התואמים גם תהליכי התפתחות שונים. אבל במקרים רבים מדובר בהשלכה של אותו חלק אישיות מאיים.
לפיכך, השלב הראשון בהתערבות יהיה התחקות אחר מנגנוני ההשלכה וההזדהות, שעליהם מתבסס התסריט הנרקיסיסטי של המטופל ההורה. זאת באמצעות השילוב בין התבוננות על ההיסטוריה ההתפתחותית של המטופל, לבין ההתבוננות על דפוסי התנהלות דומים שלו בתחומי חייו האחרים, במיוחד במערכות יחסיו המשמעותיות.
כך למשל, התמה של הכעס המתעורר סביב הצבת גבולות בהורות עשויה להסתיר השלכת התוקפנות של ההורה על הילד ("הוא עושה לי דווקא"), כך שההורה תוקף ייצוג של עצמו (סופר אגו נוקשה התוקף את החלק ה"רע" בעצמו), ו/או ייצוג של אביו התוקפן (הזדהות עם ייצוג האב שהופנם, ותקיפתו). השלכת הכעס על הילד, המרחיקה את החלק התוקפן של המטופל הלאה ממנו, מעוררת בו רגשות של אשמה ובושה, המופיעות ביתר שאת לאחר ההתקף. למעשה, ההורה "מפקיד" את התוקפנות של עצמו אצל הילד. בצד ההתבוננות על היסטוריית ההתפתחות של המטופל, יש התבוננות גם על דפוסי התפרצות הזעם, המופיעים גם במערכת הזוגית (קושי לשאת אכזבה, למשל), וגם במקומות עבודה (קושי להתמיד לאורך זמן).
התמה השנייה, לעומת זאת, של חשש וחוסר אונים מול הדרישה להצבת גבולות בהורות, עשויה להתבסס על תסריט שונה לחלוטין, אך להצביע על אותו חלק אישיות מאיים, המושלך על הילד. כך למשל, חוסר האונים והחרדה של אם מול ילדתה עשויים להתעורר מהזדהות האם עם ייצוגים שלה כילדה פגועה וחסרת אונים, ולפיכך התוקפנות שלה עצמה מושלכת על ילדתה ("היא עושה לי דווקא"). כמו כן, תחושות המצוקה עשויות לבטא גם הזדהות והשלכת התוקפנות המתעוררת אל מול ייצוגי אם פוגענית (הסבתא). וכך הלאה והלאה.
ניתוח מנגנוני ההזדהות וההשלכה וחשיפת התסריט הנרקיסיסטי מבוססים על ההיסטוריה ההתפתחותית של המטופל/ת (למשל, המטופלת מרגישה ש"נבלעה" על ידי אימה), ולדפוסי התנהלות דומים בתחומי חייה האחרים (למשל, המטופלת מספרת על דפוסי חרדה והימנעות בזוגיות וכן מול דמויות סמכות במקומות עבודה). מטרת ההתערבות תהיה החיבור לחלק התוקפן, המורחק על ידי השלכתו על ילדתה.
חשיפת התסריטים הנרקיסיסטיים בהורות, באמצעות התחקות אחר מנגנוני הזדהות והשלכה, במסגרת הפסיכותרפיה האישית של ההורה, הם, כאמור, השלב הראשון בהתערבות המקדמת מובחנות של העצמי. זהו שלב עדין, שלא בהכרח מתרחש ברצף, אלא במקטעים שונים במהלך הטיפול האישי.
הדבר החשוב ביותר לטעמי הוא הבנת התהליכים הנוגעים להורות, ויצירת הקשרים שלהם להיסטוריה של המטופל ולתחומים האחרים בחייו. זהו שלב ארוך, שבדרך כלל מלווה את הטיפול האישי לאורך כל הדרך, והוא חלק חשוב ממנו. החשיפה המדורגת לחלקים המאיימים היא מכילה וחומלת, כך שההורה יוכל להחזיר אליו את הבעלות עליהם, ובכך מתאפשרת אינטגרציה של חלקי העצמי והעמקת המובחנות של העצמי.
נדמה לי כי השלב השני והשלישי בהעמקת מובחנות העצמי של המטופל ההורה – צער על האובדן, והשלמה והתמקמות מחודשת בקשר עם הילד – אופייניים פחות לטיפול בהורים לילדים בגילאי גן וביה"ס היסודי, והם אפקטיביים יותר כאשר הילדים הם בשלבים שונים של גיל ההתבגרות, במיוחד בשלבי ההתבגרות המאוחרת והבגרות. יש מטופלים בני 70 שמגלים את עצמם מחדש, דרך ההורות לבני 40—50, הכוללת גם את הסבתאות.
אסיים בהצגה של מקרה מתוך הקליניקה. המטופלת נתנה כמובן את הסכמתה לתיאור המקרה, ופרטיה האישיים טושטשו ככל שניתן.
מדובר באישה כבת 40, גרושה ואם לשתי בנות מתבגרות, הנמצאת בטיפול מזה כשבע שנים. תחילת הטיפול הייתה במסגרת זוגית. סיבת הפנייה של הזוג הייתה ניסיון אחרון להציל את הקשר, שידע כמה פרידות קודם לכן. אחרי כמה פגישות בודדות החליטו בני הזוג על פרידה סופית והחלו בתהליך. האישה ביקשה להמשיך בטיפול פרטני, כליווי לתהליך הפרידה, וכן בעיקר בכל הנוגע להתנהלותה ההורית מול הבנות, שהיו אז בגילי בית הספר היסודי.
במשך יותר מארבע שנים לאחר הפרידה השיחות בינינו היו בעיקר על הבנות ועל ההורות. מהעיניים שנצצו אהבה עצומה, זלגו נהרות של דמעות. כאב פירוק הבית והמשפחה היה עבורה בלתי נסבל. שבר אדיר שלא תאם בשום צורה את תפיסותיה ואת ערכיה האישיים והמשפחתיים. השבר יצר בה קונפליקט קשה לגבי הורותה – מחד גיסא היא חשה אהבה חזקה, רגישות רבה והתכווננות מלאה לצורכי הבנות, ומאידך גיסא היא הייתה מוצפת בבליל עצום של רגשות שליליים כמו אשמה, כעס ובושה. קשה היה לה לקבל את המציאות שאליה היא נקלעה. היא לא חדלה להאשים את עצמה בפרידה, ופגישה אחרי פגישה ראיתי את הסבל האדיר שלה. בעיקר במלחמה שניהלה באשמה ובבושה.
באותה תקופה, מעבר לאמפתיה ולהכלה של הקושי הרגשי העצום, לא היה מקום לשום התערבות נוספת בטיפול. גם החמלה שהצעתי נהדפה על הסף פעם אחר פעם. תחושות הבושה והאשמה של המטופלת היו בעוצמה כזו, שכל מה שהיא הייתה צריכה אז, היה מיכל גדול והרבה הרבה תמיכה לעצמי (אגו) הפגוע.
כאשר אני מתבוננת על התמה שהייתה במרכז הטיפול בתקופה זו, אני מבינה כי היא התמקדה בסוגיות של דימוי ושל ערך עצמי. שתי הבנות היו אז בגילי היסודי, כאשר הקונפליקט האופייני לשלב זה בהתפתחות על פי אריקסון, עוסק ביצרנות (חריצות אל מול נחיתות). האובדן של פירוק המשפחה היה כה גדול עבורה, שהפגיעה בתחושת הערך העצמי הייתה אדירה. באותה תקופה היא הייתה סגורה בתוך עצמה, דיברה בזהירות ובשקט ורוב הזמן סירבה לדבר על מערכת היחסים הזוגית החדשה שלה. היא דיברה בעיקר על ההשקעה הרבה שלה בבנות, מתוך מטרה או כוונה למזער נזקים כתוצאה מהפרידה. בשיחות איתה ראיתי כי היא בעיקר מצפה לתגובות המאשרות שלי על התנהלותה בהורות.
התפנית הראשונה בטיפול התרחשה לפני כשלוש שנים, כאשר בתה הגדולה החלה את שלב גיל ההתבגרות. הבת חשה מצוקה רגשית, ופנתה לאם לבקש עזרה. לאחר כמה פגישות שבהן שילבתי הדרכת הורים ופגישות משותפות של האם והבת, הצעתי לבת להמשיך לטיפול נפרד, אך היא סירבה. היא טענה כי המצוקה עברה וכי אינה זקוקה עוד לטיפול. אפיזודה זו במהלך הטיפול של האם יצרה אצלה את הסדק הראשון. בפעם הראשונה במהלך הטיפול הופיע אצלה משהו אחר.
אולי זו הייתה הפנייה של בתה לעזרה שהשפיעה עליה כך שגם היא חשה שהיא יכולה לפתוח מצוקות אישיות מעבר לשיח סביב ההורות, ואולי הייתה זו תחושת האמון שהתבססה אחרי תקופה ארוכה, שבה קיבלה מענה לצורך העיקרי שהיה לה באותה תקופה – הכלה והחזקה של תחושות ערך ודימוי עצמי, דרך השיח סביב הבנות וההורות. בכל מקרה, מנקודה זו בטיפול חל שינוי והיא החלה לגעת בתחומים אישיים אחרים של חייה. עם הזמן ובהדרגה, עבר התהליך לגעת בתמות שעסקו בשאלות סביב זהות ונפרדות, וההתבוננות על מנגנוני ההזדהות וההשלכה הלכה ותפסה יותר ויותר מקום בהתערבויות הטיפוליות.
בשלבים הראשונים המטופלת דיברה על מצוקותיה האישיות דרך התבוננות מפוצלת על עצמה בראי בנותיה. היא דיברה על הדמיון שהיא חשה בינה לבין ילדתה הגדולה, ועל השוני שיש בינה לבין בתה הצעירה, ותוך כדי ה"התבוננות במראה", היא דיברה על חלקים אישיים שלה כמו הנטייה לרצות אחרים והקושי לאכזב, הפחדים והכעסים שיש לה ועוד. בשלב זה ניתן היה לשלב התערבויות מקדמות מובחנות של העצמי. כך למשל יכולנו להתבונן על מקורות ההתפתחות של הנטייה לרצות ושל הקושי לאכזב, שהיו קשורות לתפקיד שקיבלה על עצמה כילדה במשפחתה, וכן על המופעים השונים של נטייה זו במערכות היחסים הזוגיות שלה.
חיבורים אלה שהתרחשו (ושעדיין מתרחשים) בתנועה שבין ההשלכה ההורית של תחושות קשות המופיעות מדי פעם במצבי קושי מול הבנות לבין החזרת הבעלות על החלקים המושלכים, סייעו ועדיין מסייעים לתהליכי האינטגרציה וההבנייה מחדש של בסיס העצמי שלה. הדבר בא לידי ביטוי בשינויים משמעותיים שעברה בחייה לאורך הטיפול בשלוש השנים האחרונות. בין השאר, נעלמה חרדת הטיסות שממנה סבלה כל חייה, היא חשה בטוחה יותר לעמוד על שלה והיא מדווחת על תחושות של קרבה במערכות היחסים המשמעותיות בחייה.
באחרונה התרחשה תפנית משמעותית נוספת בטיפול. המטופלת הגיעה לפגישה נסערת וסיפרה על חוויה קשה שעברה בתה הצעירה, הנמצאת בתקופה זו בתחילת גיל ההתבגרות כאמור. לאורך כל הפגישה היא לא חדלה לבכות, מכיוון שהיא חשה בעוצמה את חוויות חוסר האונים וחוסר השליטה בהורות. לקראת סיום הפגישה הסוערת, ממש לפני שקמה, היא לחשה לי כי היא באמת לא אשמה בכלום וכי אין לה במה להתבייש. בבת אחת, נפל אסימון של עבודה אישית שנמשכה שנים. אחרי תהליך שבו החלה לבנות תשתית מחודשת של עצמי יציב יותר, אפשר היה לגעת בתחושות הבושה והאשמה, המהוות את אחד החסמים העיקריים לתהליכי התפתחות אישי. זה היה רגע מרגש של הרבה כאב אך עם לא מעט אופטימיות לגבי ההמשך. אני מאמינה כי המשך תהליך הריפוי והצמיחה שלה יזמן אתגרים חדשים, שיהיו קשורים בין השאר גם להתמודדותה עם שאלות המרחק בקשר, שתהיינה כרוכות במרחק ההולך וגדל שלה מבנותיה.
סיכום
במאמר זה הצגתי את הרעיון לפיו היבטים הוריים הם מרכזיים להתפתחות האישית, וככאלה – חשוב לשלב אותם גם בטיפול האישי של המטופל־הורה, ולא רק במסגרת הדרכה הורית או הטיפול בילד. שילוב זה יכול להביא לשיפור משמעותי הן בחיי ההורה, ולא פחות מכך – גם להצלחת הטיפול בילד.
אני מאמינה כי ההורות היא המסע המורכב והמאתגר ביותר בחיינו, וכי היא מהווה ציר מרכזי בחיינו הבוגרים. על אף שמקורה הוא בדרך כלל בתהליכי ההתפתחות בילדות, המשכה לא בהכרח ידוע. יש הורים הנצמדים לדפוסים שעימם החלו את המסע ההורי, ואחרים משתנים תוך כדי תנועה. לעיתים השינוי הוא מקצה לקצה. מסע ההורות רצוף בלא מעט כאב, אך בו בעת, הוא מהווה הזדמנות אמיתית לריפוי של פצעי ילדות ולצמיחה מחדש.
מקורות
אריקסון, ה. א. (1974). ילדות וחברה. ספריית הפועלים.
ישי, ר', ישי, ג', ואורן, ד'. (2019). "הורות בלתי אפשרית: טיפול בהורות חסומה כתוצאה מתגובות דחק לאירועים שליליים". אתר פסיכולוגיה עברית. נדלה מתוך: https://www.hebpsy...=3775
כהן, א'. (2017). טיפול בהורות: גישה אינטגרטיבית לטיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם. אח.
מנזנו, ג’, פלצ’יו אספסה, פ’ וזילקה, נ’ (1999). תסריטים נרקיסיסטיים של ההורות – הקליניקה של ההתייעצות הטיפולית. מצרפתית: רמה איילון. תולעת ספרים.
פלוטניק, ר' (2007). "הקול ההורי: הורות כתהליך נפשי־התפתחותי". אצל: א. כהן (עורכת): החוויה ההורית-יחסים התמודדויות והתפתחות. אח.
שופר אנגלהרד, ע. (2016). "בין תסריטים נרקיסיסטיים לצרכים נרקיסיסטיים, טיפול הורי בראי פסיכולוגיית העצמי". פסיכואקטואליה, גליון יולי, עמ' 25—33.
Grolnick, W. S., Gurland, S. T., Jacob, K. F., & Decourcey, W. (2002). "The development of self-determination in middle childhood and adolescence". In A. Wigfield & J. S. Eccles (Eds.), Development of achievement motivation (pp. 147-171). San Diego, CA: Academic Press.
Grolnick, W. S., Price,C. E, Beiswenger ,K. L & Sauck, C. C. (2007). "Evaluative pressure in mothers: effects of situation, maternal, and child characteristics on autonomy supportive versus controlling behavior". Developmental Psychology, 43 , 991-1002.
Gurland, S.T., & Grolnick, W.S. (2005). "Perceived threat, controlling parenting, and children’s achievement orientations". Motivation and Emotion, 29, 103-121.
Isreali, H. M., Freed A., Assor A. & Roth G. (2008). "When Parents’ Affection Depends on Adolescents’ Compliance: Maladaptive Antecedents and Outcomes of Parental Conditional Regard". Paper Presented at EARA 2008 Symposium on Adolescence, Torino, May 2008.
Kerr, M., & Bowen, M. (1988). Family Evaluation: An Approach Based on Bowen Theory. NY: Norton.
