פסיכותרפיה - הרבה יותר מדיבור
מאת ד"ר ארנון לוי*
מאמר שהתפרסם בהארץ 15/5/03 מאת ד"ר ארנון לוי, פסיכולוג קליני, יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, בעקבות הביקורת על הפסיכותרפיה שהובעה בכתבה "בוא לא נדבר על זה", שתורגמה מה"ניו יורק טיימס" (מוסף "הארץ" 4.4.2003)
בגלל הביקורת השטחית על הפסיכותרפיה, היא מצטיירת בעיני רבים כעוד טיפול אלטרנטיווי, המתמקד בשיחות. בעקבות הכתבה "בוא לא נדבר על זה", שתורגמה מה"ניו יורק טיימס" (מוסף "הארץ" 4.4)
פסיכותרפיה היא תהליך פנימי של יצירת משמעות חדשה
בלבול רב שורר בציבור הרחב ביחס להבנת הפסיכותרפיה, והכתבה "בוא לא נדבר על זה" אינה תורמת להפחתתו. למרות עבודת הליקוט הרצינית והמקיפה של כתבת ה"ניו יורק טיימס", הניתוח הלא מקצועי של ממצאי המחקר והבנה לא נכונה של מספר עקרונות בפסיכותרפיה, מציגים תמונה מוטעית מיסודה של תחום זה.
יתכן שהביקורת השטחית על הפסיכותרפיה, ותיאורה כשיטה של "בוא נדבר על זה", הם חלק מרוח הזמן בארצנו, שמתבטאת בחוסר התעמקות, בפריחת רקטיקות של העידן החדש ובפנייה הולכת וגדלה של אנשים, ולעתים גם מהמצויים באליטות של החברה הישראלית, ל"מטפלים" ועושי מגיה למיניהם. אלה בחלקם הלא מבוטל מסתמכים על תיקשור עם רוחות או עם "אנרגיות" קוסמיות ועל-טבעיות, אסטרולוגיה, גלגול נשמות, קריסטלים, ניבוי העתיד ולעתים אף יומרה להשפעה כביכול על העתיד - ואינני מתייחס כאן למטפלים אלטרנטיוויים, שבחלקם הגדול עושים עבודה טיפולית מועילה ורצינית.
הפסיכותרפיה מצטיירת בעיני לא מעטים כעוד גישה של מעין טיפול אלטרנטיווי, המתמקדת בשיחות. הדעה שזוהי רוח הזמן מתחזקת מכתבה אחרת שהופיעה לאחרונה גם כן במוסף של שבת, הפעם בעיתון "מעריב", שבו תוארה פסיכולוגית קלינית ראשית לשעבר בבית חולים גדול, שמטפלת בנבל תנ"כי בליווי שירה, ושהיתה לדבריה כוהנת במלכות אטלנטיס האבודה בגלגול קודם שלה. אם בארזים נפלה שלהבת...
לפני שאמשיך מן הראוי שאקדים ואומר: אינני שולל ביקורת על הפסיכותרפיה (וגם לא על הרפואה המערבית, אם כי לא אתייחס כאן לעניין זה). לא רק שאינני שולל ביקורת, אלא שהפסיכולוגיה והרפואה מבקרות את עצמן ללא הרף, כיוון שהן תחומי מדע והמדע מעצם טבעו הוא ביקורתי, ספקני ומתמודד באופן עקבי עם שיטותיו ועם הנחות היסוד שלו. הפסיכולוגיה אינה מדע מדויק, כמובן, אך סיבה זו אינה הופכת אותה למדע פחות לגיטימי מהביולוגיה (והביולוגיה מהפיסיקה שמדויקת ממנה והפיסיקה מהמתמטיקה שמדויקת ממנה).
הפסיכולוגיה פחות מדויקת מהביולוגיה כיוון שהעקרונות שבבסיס המציאות הנפשית קשים יותר למחקר אובייקטיווי מהעקרונות שבבסיס תהליכי החיים הביולוגיים. אך גם הפסיכולוגיה, ככל תחום מדעי, כפופה לקריטריונים מחקריים אקדמיים ונתונה לביקורת עצמית מחמירה. השימוש השטחי ולעתים מגמתי שנעשה בממצאי מחקרים מדעיים מחוץ למסגרת המקצועית נותן תמונה מעוותת של הדברים. דוגמה קיצונית לכך ניתן למצוא בשימוש שנעשה על ידי גורמים דתיים יהודיים ונוצריים בביקורת של ביולוגים על הנחות מסוימות בתורת האבולוציה, על-מנת לשלול את האבולוציה ולתמוך ב"תיאוריה האלטרנטיווית" לאבולוציה, שהיא "תיאוריית" הבריאה (ואין אני מזלזל חלילה במאמינים או באמונת הבריאה, שניתן לפרשה בדרכים רבות, אלא אני מתייחס לכך שלעתים אנשים מתבלבלים ומתייחסים לבריאה כאל תיאוריה מדעית אלטרנטיווית לאבולוציה).
היה זה אלברט אינשטיין שאמר: "כל המדע שלנו, כשהוא נמדד כנגד המציאות, הוא פרימיטיווי וילדותי ואף על פי כן, זהו הדבר הכי יקר שיש לנו". ואם איינשטיין אומר שהמדע הוא פרימיטיווי וילדותי, האם עלינו לנתק את דבריו מהקשרם ולומר: הבה נסתמך על אותות בכוכבים בכדי להבין את חיינו? אם האסטרונומיה אינה מושלמת, האם עלינו להתבסס על אסטרולוגיה? הנטייה שלנו למגיה ולאמונות טפלות היא עמוקה וראשונית ומלווה בעוצמה רבה את האדם מאז תחילת התרבות, הרבה יותר מאשר נטייתנו לחשיבה מדעית, שעם מגרעותיה - היא הדבר הנכון ביותר שיש לנו.
הקדמה זו חשובה כדי להבין את ממצאי המחקר שקובעים שהדחקת טראומה בנסיבות מסוימות עדיפה על פני "דיבור" על הטראומה בפסיכותרפיה. זהו ממצא שאינו מהפכני ואף אינו חדש. פסיכותרפיסטים רבים שעוסקים בטיפול במצבים קטסטרופליים, ולצערנו מציאות חיינו מספקת מצבים רבים כאלה, מעודדים הדחקה. בטיפולים בניצולי שואה, נפגעי תגובות קרב, פיגועים חבלניים או טראומות ילדות מעודדים המטפלים לעתים הדחקה של הטראומה (אגב, הכתבת כותבת על הדחקה, repression, אך בעצם מדברת על הדחיה,supression , שהיא תהליך מודע). מטפלים רבים מעודדים אף תהליך של דיסוציאציה של הטראומה, שהוא תהליך אקטיווי הרבה יותר של ניתוק המודעות מזיכרונות הטראומה.
ובכן, פסיכותרפיה אינה "דיבור על הטראומה" או "על הבעיות". פסיכותרפיה היא תהליך פנימי של יצירת משמעות חדשה ותפישה שונה של המציאות (הפנימית והחיצונית). תקשורת מילולית שקשורה לתהליכי חשיבה, לביטוי רגשות ולקבלת החלטות של האדם היא המדיום העשיר ביותר שהאדם יצר כדי לבטא תהליך זה, אך היא רק כלי לצורך זה ולא מהות הטיפול.פסיכותרפיסטים ממליצים לעתים לא רק לשחק טניס, כפי שהוזכר בכתבה, אלא גם ללכת לחוג דרמטי, להצטרף לקבוצות להתמודדות עם התמכרויות או לשנות סגנון חיים. אילו זו היתה מהות הפסיכותרפיה, לא היה הבדל בינה לבין עצות שנותנים שכנים או "אנשי מקצוע" ברדיו. הכוונה כזאת אינה מהות הטיפול, וגם כשהיא נעשית בטיפול, היא נעשית מתוך הערכה מקצועית של צרכיו הפנימיים של המטופל ולא מתוך תפישתו או ערכיו של המטפל.
ולבסוף: השאלה מדוע עלינו לעבד טראומות אם הן מודחקות וממילא אינן מודעות לנו ומצויות בתת מודע, נשאלת לעתים קרובות על ידי המטופלים שלנו ועולה באופן סמוי גם בכתבה זו. התשובה על כך היא שאיננו באים לטיפול בכדי לפתח את המודעות שלנו מתוך אידיאולוגיה תרבותית, כפי שמצטייר בכתבה. רוב הקונפליקטים הנפשיים, כשהם מודחקים ומתקיימים בלא מודע, תובעים מחיר יקר מהאדם ברמת הסטרס שהם יוצרים בחייו, בסבל הנפשי שהם יוצרים, ובפגיעה שלהם ביצירת אישיות מגובשת ואינטגרטיווית. חוסר מודעות, או התעלמות מקונפליקטים או טראומות מודחקים, אינם מונעים את פגיעתם הרעה.
פסיכותרפיה היא אחד התהליכים העמוקים והמורכבים ביותר שקיימים בתקשורת האנושית. הדקויות של התהליך הטיפולי לא תמיד גלויות בזמן אמיתי גם למטפל המנוסה והמעמיק. למרות זאת, כשם שנחטא לאמת אם נתאר, למשל, יצירת אמנות גדולה של הרנסאנס כצבעים המרוחים על יריעת בד ונחשוב שבכך מיצינו את משמעותה, כך נחטא לאמת אם נתאר פסיכותרפיה כשני אנשים שיושבים ומדברים, או אדם ששופך את לבו לפני אדם אחר שמקשיב ומהנהן בראשו, ומשלם לו בסוף הפגישה.
*ד"ר ארנון לוי - יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה
