סקירת יום העיון "אהבה בטיפול – מרחבי בריאה וסכנה"
מאת יעל שדה
יום העיון "אהבה בטיפול – מרחבי בריאה וסכנה" של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה התקיים ב - 20.9.2019 בסינמטק תל אביב.
דברי פתיחה: ד"ר רבקה דוידוביץ אפשטיין, יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה
ד"ר דוידוביץ אפשטיין הציגה תחילה את יום העיון כחלק מקשת רחבה של פעילויות של האיגוד, הנגזרות מהרצון להתאים את הפסיכותרפיה למאפייני התקופה: שימור איכויותיה מזה והצורך להתאימה למטופל בן־ימינו ולצרכיו הייחודיים מזה. לאחר הקדמה קצרה זו עברה דוידוביץ אפשטיין לדבר על נושא יום העיון: האהבה, טענה, היא מרכזית ובעלת עוצמה בחיינו. היא תמיד נמצאת – בקיומה ובחסרונה. היא נחווית כמענה לכמיהתנו ובו־זמנית מעורבים בה כאב ופחד. אנו עסוקים בה באופן תמידי.
מופע האהבה בחיים ובטיפול הוא ייחודי לכל מטופל, הוסיפה דוידוביץ אפשטיין. בטיפול אנו פוגשים בכמיהה לאהבה, ובכאב, בסבל הנפשי, ובמוות הנפשי הכרוך בחסרונה. בפחד מאהבה. הקשר הטיפולי מהווה מצע מזין להתפתחותה של הכמיהה לאהבה, מצע שהוא הכרחי להתפתחותו של המטופל. על מצע זה נפגשים אהבת המטפל למטופל ואהבת המטופל למטפל.
ואולם על אף מרכזיותה של האהבה בתהליך הטיפולי ומשמעותה, עדיין קיימת חרדה סביבה: לגבי כוחה המרפא ומגבלותיה, מתי ואיך היא מאפשרת צמיחה ומה הם מרחבי הסכנה שלה. כל אלו נדונו ביום העיון.
על המטופל שקשה לאהוב: ד"ר איתמר לוי
בהרצאתו ביקש ד"ר לוי לדבר על בעיה המוכרת לכל מטפל: מטופלים המונעים בהתנהגותם כל אפשרות לאהוב אותם. אלו מטופלים המשוועים לאהבה אך מעוררים בכל מקום – וגם בטיפול – כעס ועלבון, בדידות וייאוש, ולפעמים אפילו שנאה. באמצעות הצגת תיאור מקרה תיאר לוי שלוש רמות של עבודה אנליטית, אשר הציגו פרספקטיבות שונות של הטכניקה הטיפולית בעבודה עם מטופלים שקשה לאהוב אותם.
הפרספקטיבה הראשונה התמקדה בתיאוריה הקלאסית של פרויד ומאוחר יותר – של קליין, אשר במוקדן נמצאים קונפליקטים יצריים. עיקר התיאוריה של פרויד, לדידו של לוי, עוסקת בהתאהבות – מינית ורגשית. ההתאהבות המינית היא התאהבות יצרית שמטרתה היא מציאת אובייקט ליבידינלי, ואילו ההתאהבות הרגשית היא התאהבות עמוקה ומורכבת יותר, ומוקדה הוא מציאת אובייקט אבוד. ההתאהבות היצרית, לפי פרויד, מומרת להתאהבות רגשית כשהאובייקט נהפך מוכר יותר. שני סוגי ההתאהבויות מעוררים חרדות אלימות של הצפה ופחד מסירוס, ושל דחייה, קנאה ואשמה רודפנית – אשר מפניהן מתגונן המטופל.
בדומה לפרויד, גם קליין כתבה על התאהבות באמצעות מושגים יצריים של מיניות ושל תוקפנות. העמדה הפרנואידית־סכיזואידית הקלייניאנית מתארת את ההתאהבות היצרית, בעוד שהאהבה הרגשית מתנסחת רק עם המעבר לעמדה הדיכאונית. הבשורה הקשה של קליין היא שאין אהבות שמחות, אבל הבשורה הטובה היא שהאהבה אכן קיימת: יש בנו הרבה תוקפנות והרסנות, אך יש לנו גם את היכולת להתמירן לאהבה.
הטכניקה הקלייניאנית מתמקדת בזירת ההעברה וההעברה הנגדית. המטפל עלול לחוש את עומק הטרגדיה של המטופל דרך הרגשות המתעוררים בו בהעברת הנגד – תסכול, רעב עצום ואשמה. עליו להבחין בין מה ששלו ומה של המטופל, מכיוון שבכולנו יש חלקים רודפניים. העבודה הטיפולית מתמקדת לפיכך במתן פירושים אקטיביים של ההעברה, ולפי גישה זו, בזירה זו יחול השינוי. במובן הזה, העבודה הטיפולית מתפקדת כאנליזה, המתרכזת סביב פרשנויותיו של המטפל. עם זאת, הסכנה בטכניקה הפרשנית, טען לוי, היא שעם מטופלים אלה היא עלולה להיתפס כהתקפה – כמעשה נקמנות של המטפל. כל פירוש עלול להפוך ל"אונס" וכל כעס ומחאה ל"משחק מקדים".
דרך טיפולית אחרת, לפי לוי, פחות פרשנית ופחות עסוקה בתוקפנות וביצריות, מתייחסת לפגיעה הנרקיסיסטית של המטופל. פרספקטיבה זו שואבת את תפישותיה מהזרם העצמאי בפסיכואנליזה, והיא מתמקדת בהחזקה ובהכלה. בגישה זו הפירושים נעשים בראשו של המטפל, שאמור לרפא את העלבון ואת הרצון הנקמני שלו, המתעוררים בעקבות העברת נגד עוצמתית מאוד כלפי מטופלים אלה. לפיכך על המטפל להמתין בסבלנות: לנסות להיות קרוב אך לא חודרני, כמו אם המנסה להכיל את התסכול של תינוקה.
לוי הדגיש כי כאשר קיים תסכול רב בטיפול יש סכנה לבלבול בין הרמות השונות של ההעברה ושל ההעברה הנגדית. משום כך הוא הציע להתמקד בשאלה הבאה: מה השתבש ב"שפת האהבה" (מילנר, 2006) של המטופל שקשה לאהוב אותו? וגם: מדוע קשה למצוא את המרחק הנכון ממנו (רחוק מדי או קרוב מדי)? השאלות הללו מכילות את הבלבול בין אהבה יצרית לבין זו הרגשית, ואת הקונפליקט בין היצרים השונים. לוי הציע כי העבודה הטיפולית תתרכז בהבנה ובפירוש של "שפת האהבה": אותם רגעים שבהם נוצרת קרבה בטיפול או שדווקא נוצר ריחוק עקב פירוש לא נכון או חודרני מדי.
בכך, לפי לוי, מתפקדת העבודה הטיפולית כדיאליזה. כלומר כמאפשרת להמיר אהבה חמדנית וחודרנית לאהבה בוגרת; כזו שיכולה להיות משחקית, שיש בה גמישות בין קרבה ומרחק.
פרספקטיבה שלישית קשורה למצבים שבהם אהבה יצרית מותמרת ומשתנה, וכתוצאה מכך מתעורר דיכאון ריק, של מוות פנימי. לוי הציג את הדיכאון הריק כשונה מ"דיכאון אשם" במובנו הקלייניאני, ככזה המאופיין כהתנתקות למצב נטול חיים, בדומה למצב שתיאר אנדרה גרין ב"אם המתה" (גרין, 2007). ההתנתקות במובן הזה היא גם שחזור של כאב, גם התנתקות מכאב נפשי הלכה למעשה וגם דרך לשהות בהווה ולשרוד בו.
בהקשר הזה ביקש לוי להדגיש את ההיכרות הלא מודעת בין המטופל למטפל, את הזיכרון המשותף בין השניים, המהווים חלק מהשלישי האנליטי. לדידו זהו תהליך התאמה הדדי המתרחש מעבר לפירושים השונים. כאשר התהליך הזה חי – הטיפול מתקיים, וכאשר הוא נפסק יש שחזור של תקשורת מתה עם אובייקט לא נגיש.
פעמים רבות התקשורת הלא מודעת הזו מתרחשת בממד הפיזי, של הנוכחות, והיא הראשונה שבה נוצרת האינטימיות שממנה חרדים כל כך המטופלים הללו. במובן זה האנליזה היא גם אינפוזיה, מכיוון שהחיבור הטרום־מילולי הזה ממלא את המטופל ברגעי אינטימיות, היוצרים את התשתית ליצירה והעמקת הקשר מאוחר יותר.
לפי לוי, השינוי מתרחש בהעברה, אבל השאלה היא באיזו דרך נבחר לבצע את העבודה הטיפולית. המטפל אינו מחויב לאהוב את המטופל, אולם הוא מחויב למצוא את הדרך להגיע אליו: לחפש בתוך עצמו את הדרך לאהוב אותו, לפעמים דרך פרשנויות של ההשלכות ("אנליזה"), לפעמים דרך הכלה ("דיאליזה") ולפעמים להוות עבורו "אינפוזיה" של אינטימיות וקבלה.
מרחבי אהבה – בריאה, סכנה וטיפול: רובי שונברגר
שונברגר רואה את חדר הטיפול כבמה לשחזור של יחסי האובייקט המוקדמים ("הידיים המחזיקות את התינוקת") לצד שחזור של מנגנוני ההחזקה העצמית: מנגנוני הגנה אוטיסטיים, הזדהות דביקה (1968 Bick,) או מבנה נפשי דו־ממדי (1975Melzer, ). בהתאם, שונברגר הציג שני צירים של התבוננות מושגית־תיאורטית על טענה זו.
הציר הראשון הוא הרחבה של הבנת התהליך ההתפתחותי מראייה דיאדית אם־תינוק לראייה של התינוק בתוך הקשר הולך ומתרחב בתוך המשפחה. הציר השני נוגע לאופן שבו הנפש של הפרט מתארגנת אל מול תהליך זה, באמצעות החזקה עצמית, החזקה חיצונית והכלה. לדברי שונברגר, שני צירים אלו מהווים בסיס מרכזי להתפתחות של חוויית האהבה ושל היכולת לאהוב.
בציר הראשון יש חשיבות רבה להרחבת ההתבוננות הטיפולית: מדיאדה של אם־ילד – לעולם התייחסויות רחב יותר. לדידו של שונברגר, גם אם הדיאדה אם־ילד יוצרת כאב, הרי שיש רשת הפנמות של דמויות הוריות נוספות בינקות. כך, התינוקת אינה מוחזקת רק בידי זוג ידיים אחד ונפש אימהית אחת, אלא בתוך מטריצה של שני הורים, שגם נפשם מוחזקת באמצעות ההורים המופנמים שלהם. במובן הזה, ההחזקה היא באמצעות רשת הפנמות רב־דוריות. כך, גם אם התינוק עלול לחוות דיאדה אימהית עם אם מתה או חמור מכך – עם אם הרסנית, בפנטזיה הוא עדיין מוחזק בידי זוג הורים.
בציר השני התייחס שונברגר למושגי המיכל־מוכל של ביון כמשקפים היבט נפשי מובהק ביחסי האם־תינוק. כאשר ההחזקה מוענקת אך לא די צורכה, תהליך ההפנמה וכינונו הפנימי של האובייקט המכיל אינם מצליחים להתממש. כאשר לא ניתן להכיל, יש תחושה של היאחזות, היצמדות והידבקות, ומתפתחים מנגנוני החזקה עצמית על מנת להימנע מחוויה של אסון, של "היות מופלת לעד". לפיכך, מטופלת המציגה קושי בהפנמה של יכולת זו תסתפק באופן תלוי ואף דביק, במידת מה, במה שהסביבה יכולה להציע לה או במה שהיא יכולה להציע לעצמה. כאשר לא ניתן לדבוק במנגנונים אלו, יש תחושה של קריסה. זהו מצב של תלות בפונקציות מספקות ומרגיעות.
ומה הקשר של אלה לאהבה? אהבה אינה מתמקדת בהכרח בפונקציות של סיפוק והרגעה אלא באובייקט המספק אותן, טען שונברגר. האהבה מכוונת כלפי האדם המספק את המזון הפיזי והנפשי לא פחות משהיא מכוונת למזון עצמו. באמצעות הצגת מקרה תיאר שונברגר את התנאים שבהם האהבה מתקשה להתפתח, לא בגלל היעדר המזון הפיזי והנפשי ולא בהיעדר האדם המספק אותם – אלא בשיבוש בהתפתחותו של מיכל נפשי, מיכל שיכול להמיר את הסיפוקים והנחמות לכלל רגש עמוק ויציב של "הכרת טובה". הכרת טובה זו היא הרגש המחבר בין תחושות של שובע ורוגע נפשי לאובייקט המספק אותם.
הפחד לאהוב: אודי רוזנטל
רוזנטל פתח את הרצאתו בהצגת מודל ההתפתחות הקלייניאני: מרגע היוולדו, התינוק מחפש אובייקט להתקשר אליו. לדבריו, זוהי התשתית הקדומה של האהבה. התינוק נולד עם פרה־דיספוזיציה לחפש אחר הפטמה והוא "יודע" שיש בה משהו טוב. כך, לפי רוזנטל, הצורך שלנו למצוא מישהו להתקשר אליו ולאהוב אותו הוא צורך בסיסי, ראשוני ועוצמתי: לא פחות מהצורך שלנו להיות נאהבים. ההתקשרות, לפיכך, היא פעולה אקטיבית: התינוק יכול להרגיש אהוב רק אם הוא מחפש באופן פעיל מישהו להתקשר אליו ולאהוב אותו.
האופן הראשוני שבו התינוק לומד לווסת את רגשותיו הוא לארגן את החוויות באמצעות פיצולן, המשיך רוזנטל. פיצול האובייקט בין טוב לרע, אהוב ושנוא; ופיצול העצמי – לאוהב ושונא. כך התינוק מצליח לשמור את האהבה שלו לאובייקט הטוב, ולארגן את חווייתו הראשונית הכאוטית. בשלב זה האם נחווית על התינוק כמספקת את צרכיו או כמתסכלת אותו, והיא אינה מיוצגת כאובייקט בעל עולם משלו. לפיכך, האם היא טובה באופן מוחלט כאשר היא נחווית כטובה. זוהי אהבה יצרית וחיה.
כשנתפסת נפרדותה של האם, בתחילת העמדה הדיכאונית, על התינוק להתמודד עם קונפליקט מעורר חרדה וכאב – האם הנעדרת היא גם האם שמספקת אותו. התינוק מתחיל להרגיש תלוי באחר, שלו עולם נפרד מעולמו של התינוק. הגילוי שלאותו אובייקט יש שני פנים, משנה את ממד האהבה וזו מתמתנת; יצר החיים ויצר המוות, התוקפנות והשנאה יחד עם האהבה, מתגלמים באובייקט אחד. כך, לצד האכפתיות כלפי האובייקט מתעוררת גם אשמה.
עם ההתפתחות הנפשית בכיוון העמדה הדיכאונית מתחילה תנועה מתמדת בין העמדות, כאשר אנו יכולים לסגת לראיית מפוצלת, המאפיינת את העמדה הסכיזו־פרנואידית במצבים שונים (כעס ותסכול, מצבי בלבול ורגעים יצירתיים ויצריים). העמדות השונות אינן רק שלב שעוברים אלא חוויה מתמשכת של תנועה בין עמדה אחת לאחרת.
תיאוריית יחסי האובייקט גורסת שיש לנו עולם פנימי קדום של זיכרונות ודמיונות, שבו יש ייצוג של היחסים בעולמנו הבין־אישי. כפי שילדים זקוקים לאהבת הוריהם, כך אנו זקוקים לאהבת הורינו המופנמים. אך כדי להרגיש אותה עלינו לבטוח באהבתנו אותם. כשאנחנו כועסים עליהם ומשליכים את כעסינו עליהם, הם הופכים מפחידים וכועסים. כדי לעשות אינטגרציה של האובייקט המפוצל, עלינו לשאת מידה מסוימת של אשמה. אם איננו יכולים להכיל חוסר שלמות, כתוצאה מסופר־אגו ארכאי ונוקשה, התחושה שפגענו במישהו הופכת לבלתי נסבלת ומתרגמת לכדי האשמה עצמית קשה. אחת הדרכים להתמודד עם אשמה זו היא לעצור את ההתפתחות הנפשית, ולדכא את החלק שמכיר באובייקט השלם המתקשר עימו ואוהב אותו.
בשלב זה הציג רוזנטל ארבעה תיאורי מקרה קצרים שהציגו מופעים קליניים שונים של הפחד לאהוב. במקרה הראשון הציג רוזנטל קושי בעמדה הסכיזו־פרנואידית, שהתבטא דרך מפגש עם אובייקט שנוא ואובייקט אהוב בו־זמנית, והוביל לחוויה של בלבול, הרס וחרדות רדיפה. האהבה הפכה לרגש שצריך לדכאו, מכיוון שהיא עוררה פנטזיית התמזגות, ובמקביל – פנטזיות רצחניות.
המקרה השני הדגים כיצד הימנעות מאהבה קשורה לטראומת פרידה ראשונית ולדיסוציאציה שהתעוררה בעקבותיה. התנועה הבריאה והחיונית בין העמדה הסכיזו־פרנואידית לעמדה הדיכאונית הייתה חסרה, וכתוצאה מכך היה קושי להיות במגע עם צרכים ראשוניים בלתי מסופקים, שעוררו כאב רב. כך נוצרה דיסוציאציה מזה, וכאב וגעגועים עוצמתיים מזה, שלא אפשרו יצירת קשר אינטימי ועמוק.
המקרה השלישי עסק באופן שבו חרדות הקשורות לאשמה אינן מאפשרות לאהוב. כדי לברוח מאשמה וחרדה בלתי נסבלים כלפי אובייקטים אהובים האגו מנסה להפנות להם עורף ולהסיט את אהבתנו מהם, מכיוון שבמקרה זה סבלו של המטופל (האשמה והחרדה) נובע ממושא אהבתו. קושי להתמודד עם האשמה המתעוררת במעבר מעמדה סכיזו־פרנואידית לעמדה דיכאונית יוצר ניסיון להתרחק ולהישמר מהאובייקט הטוב. כדי שניתן יהיה לנוע בין העמדות צריך לחול שינוי מהותי בעולם הפנימי. כל עוד יש נוכחות מאסיבית של סופר־אגו ארכאי, הדורש שלמות ומושלמות ומהווה נוכחות פנימית רודפנית, לא ניתן לקחת בעלות על חלקים צרי עין, תוקפניים ומלאי קנאה – וצריך להשליכם החוצה. לכן קשה גם להכיר באהבה כלפי האובייקט. כאשר לא מאמינים בכוחה של האהבה, מתעצמים החלקים השונאים והתוקפניים, הגורמים להסגת האמונה בקשר בינאישי, בתלות ובאהבה.
המקרה הרביעי עסק במטופלים שעברו התעללות מינית בילדותם, ובאופן שבו רגש האהבה מעורר בהם אימה עמוקה. כאשר מתעוררת אימה כלפי אהבה, לא ניתן לחוש אהובים. תנאים של הזנחה ושל פגיעה לא מאפשרים הפנמה של אובייקט טוב, שימתן את האכזריות ואת הפרימיטיביות של הסופר אגו הארכאי. במקרים אלה גם החלק הליבידינלי מואשם, ולכן הוא במצב של דיכוי מתמיד. פרדוכסלית, לעיתים רבות המיניות של נפגעים אלה היא מאוד מוחצנת, אך במבט מדוקדק נראה שמיניות זו היא נטולת ליבידו אמיתית. למעשה המיניות מנותבת על מנת להשיג צרכים ראשוניים של חום והזנה.
במילות הסיכום טען רוזנטל שכדי להרגיש אהובים עלינו להפנים דמויות מתוך רגשות של אהבה, ואז ייכוננו בעולמנו הפנימי יחסים אהובים ובטוחים. מנגד, הפנמה של אובייקטים מתוך קנאה ושנאה מכוננת בעולם הפנימי יחסים רודפניים ותחרותיים. בנסיבות אלו אנחנו לא מרגישים אוהבים או אהובים.
האהבה – לב הגישה הטיפולית הקלייניאנית1: פרופ' רחל בלס
מרכזיותה של האהבה בעבודה האנליטית הקלייניאנית לא זכתה להכרה מספקת, טענה פרופ' בלס בהרצאתה. לדבריה, התיאוריה הקלייניאנית נתפסת כקשה או כחסרת אמפתיה, וכמעמיסה על המטופל פירושים אשר אין ביכולתו להכילם. ואולם אלה הגורסים כך מייחסים לגישה הקלייניאנית ראייה של המטופל בעיקר דרך תוקפנות ואשמה, וכממעטת להכיר בקשיים ובחסכים הסביבתיים שהובילו למצב שלו. בלס ביקשה לשנות תפיסה זו: להבנתה, בדיוק בחלקים הקשים לעיכול של גישה זו טמונה הגישה הפסיכואנליטית המקורית והייחודית כלפי אהבה.
בהרצאתה הדגישה בלס שלושה מאפיינים של האהבה לפי גישתה של קליין: (1) הכוח המרפא של אהבתו של המטופל, ואופי אהבה זו; (2) ההבנה האנליטית כאקט של האהבה; (3) האלטרואיזם ו-וויתור העצמי בעמדת המטפל הקלייניאני.
כדי להבין כיצד אהבה מהווה כוח מרפא, צריך לגעת בשאלה הבסיסית של מהות הפתולוגיה, אמרה בלס. לפי הגישה הפסיכואנליטית הקלאסית, הפרעה נפשית היא חוסר נכונותו של האדם להכיר במציאות הנפשית שלו, כלומר: דחיית האמת של הנפש והתכחשות לדינמיקה של העולם הפנימי הפנטזיוני שלו. אדם שמתכחש לתוקפנותו יבטא אותה באופן בלתי נשלט (ידמיין אותה אצל שכנו, לדוגמה). מי שמתכחש לאשמה שלו ימצא דרכים שונות להעניש את עצמו; ומי שמתכחש לצורך בתלות, יצמצם את יחסי האהבה שלו. אותה התכחשות מביאה לעיוות המציאות ולסבל שאינו מחויב המציאות, ופוגעת ביכולתו של האדם לפעול בעולם באופן מלא.
האדם מתכחש לאלה בגלל הכאב שבהכרה באמת, ובשל החרדה והאשמה שזו מעוררת בו. מה שאנחנו לא יודעים כביכול לא כואב. אבל בלא־מודע, הלא ידוע ממשיך להשפיע בדרכים נסתרות, ומכאן הסבל של האדם: הסבל הנוירוטי.
הכאב המביא אותנו להתכחש לאמת נובע מאהבתנו לאחר, טענה בלס. כואב לנו להכיר בתוקפנות, בקנאה ובאשמה. זאת משום שכואב לנו שרצינו לפגוע – ובתודעה שלנו אף פגענו – בזולת אהוב. גם תלות קשה לנו, כי היא קשורה לחוויות פוטנציאליות של תסכול. אם אני תלויה, אולי יתסכלו אותי ואז אכעס ואפגע באובייקט.
ההתכחשות יכולה להיות גם כלפי הפגיעה באובייקט או האהבה אליו. אם לא אוהבים את האובייקט אז אין סיכוי שנרצה לפגוע בו. הקונפליקט, לפיכך, הוא המאבק בין האהבה להרס, קונפליקט המתבטא במודל שני האינסטינקטים – החיים והמוות, והמקבל ביטוי אף מורכב יותר בקונפליקט האדיפלי. בהיבט זה, הקונפליקט האדיפלי הוא לא בין אהבה לאם לשנאה לאב, אלא קונפליקט בין אהבה הנתונה לאב (אהבה מולדת) לבין רצון הבן לפגוע באב, כמי שמהווה מכשול בפני קבלת האהבה של האם. האהבה והרצחנות הם ביחס לאותו אובייקט – האב.
הקונפליקט מתבטא בעוינות האינהרנטית לאובייקט האהוב או באהבה לאובייקט השנוא, והפתרון לכך הוא התכחשות לצד אחד של המורכבות. למשל דרך התכחשות לכאב הפוטנציאלי שאנו עלולים לגרום לאובייקט אהוב. פעולת ההעלמה (ההתכחשות לצד אחד בקונפליקט) היא אקט נרקיסיסטי: הנכונות להשליך אל תוך האובייקטים חלקים שלנו על מנת להתאים את העולם בחוץ לעולם הפנימי שלנו.
כאן נכנסת לתמונה הפסיכואנליזה, שמטרתה היא להחזיר לאדם את החלקים המוכחשים שלו. אך כיצד נצליח לחבר את האדם אל החלקים הללו? לאחות את השבר? להחזיר לו את החלקים המושלכים? למה שהמטופל יהיה מוכן לקבל את האמת הזו? התשובה, לפי בלס, היא כוחה של האהבה ודרך האהבה.
הנחת היסוד של החשיבה הקלייניאנית, אמרה בלס, היא שבסופו של דבר, על אף כל הכאב שבכך, האדם רוצה לדעת את האמת. יש לו דחף של אהבת הידיעה, הרצון לפגוש את המציאות כפי שהיא מבלי לעוות אותה לפי צרכיו. זהו ביטוי של יצר החיים לעומת יצר המוות – שמבקש לפורר או לאיין את האמת. על אף הכאב הכרוך במפגש עם פירושים של מציאות פנימית, לא נתכחש לאמת שבפירושים אלו וגם לא נתכחש לעובדה שיש אחר־יודע, שבכוחו לתת לנו פירושים אלו. במובן מסוים ניתן לומר שמתגלה כאן הקריטריון היחיד ליכולתו של האדם להפיק תועלת מהאנליזה – האם יש בו מספיק יצר חיים, מספיק אהבה, על מנת להעדיף את האמת על פני ההרס.
באשר להבנה האנליטית כאקט של אהבה, המטפל הקלייניאני, בהתייחסו לעולם הפנימי הקשה והמורכב של המטופל, מאפשר איחוי של השבר בנפש המטופל ובכך עוזר לו להרגיש אהבה מאחרים. ואולם היבט זה של הטיפול הוא רק חלק קטן מאקט האהבה של המטפל, לדידה של בלס. הביטוי החזק ביותר לכך הוא נכונות המטפל להיות עם המטופל ולראות אותו על כל צדדיו הטובים והרעים. הוא מוכן לראות את כל ההרס, השנאה והקנאה, להכיר ברגשות אלו כרעים, ובכל זאת להיות נתון כולו למטופל, בקשב, בהבנה, בעזרה האנליטית.
זוהי אהבה: הנכונות לראות את המציאות המורכבת של המטופל כפי שהיא, להכיר בה ולשהות בה. המטפל לא מעביר מסר שלפיו ניתן להבין את תוקפנותו של המטופל לאור מה שעבר או להקטין אותה על ידי אמירה שכולנו תוקפניים. במקום זאת נדרשת ההכרה בתוקפנות כנוראה, כפי שהמטופל חווה אותה, ואף על פי כן קיימת נכונות להיות עם המטופל מתוך עמדה לא שופטת.
לפי בלס, הטיפול הקלייניאני אינו נתפס כאוהב כי עצם החיבור של האדם לעצמו הוא כואב. מדובר בלקיחת אחריות על פנטזיות הרס, והפגיעה והאובדן הקשורים אליהן. אך הכאב הזה הכרחי להתפתחות האדם. הפסיכואנליזה הקלייניאנית מדגישה את האהבה ככוח מניע של האנליזה, הדגישה בלס, וביטויה החופשי הוא המטרה הגלויה של האנליזה. בפירושי העומק מזה, ובאי ההיענות מזה, המטפל מוכן לפגוש את האדם במלוא מורכבותו, ובכך הוא מצטרף לכוחות החיים והמאחדים.
לעומת זאת, כשהמטפל נענה להשלכות המטופל ונמנע מלדעת את הלא־מודע החבוי במעמקי נפשו, המטופל מבין שהמטפל אינו נוכח איתו כי אולי הוא אכן נורא מנשוא.
מאפיין שלישי של אהבה בגישה הקלייניאנית לפי בלס הוא הוויתור העצמי של המטפל. האהבה של המטפל מתבטאת דרך ההבנה שלו, ובהבנה זו יש לא מעט ויתור עצמי. קיימת נטייה לתת למטופל את האהבה שהוא זקוק לה ובכך למנוע ממנו להיות במגע עם האשמה שלו. אך העמדה הטיפולית הקלייניאנית דורשת התגברות על הנטיות הללו. במעשה הפירוש המטפל חושף את עצמו לסכנה גדולה, מכיוון שהוא מעורר במכוון חלק מאנרגיית האיד של המטופל, כאשר היא חיה, מיידית וחד־משמעית, ומכוונת ישירות כלפי המטפל. מה שמאפשר למטפל לשאת את ההתקפות של המטופל מבלי לרכך אותן או להיענות להן היא הבנת הטכניקה הטיפולית, ודבקות באמת. זוהי האהבה המשחררת את יכולתו של המטופל לאהוב ולהרגיש נאהב.
"את מי אתה יותר אוהב?" – הערות על אהבת הפסיכואנליזה: ד"ר ערן רולניק
ב-1933 כתב פרויד: "העשייה הפסיכואנליטית קשה ותובענית. אין אתה יכול לנהוג בה כמשקפיים – מרכיבם בקריאה ומסלקם ביציאה לטיול. הפסיכואנליזה כובשת את הרופא כולו, או שאין לו עניין בה כלל".
לדידו של ד"ר רולניק, ציטוט זה של פרויד מעניק מטאפורה מעניינת המרכיבה – והמסירה – את משקפי הקריאה המדומים מעל אפו של האנליטיקאי. על ידי שלילתה, מוצג קריטריון בדבר טבעה של העשייה הפסיכואנליטית, קריטריון הקשור למידת המסירות של האנליטיקאי ודבקותו באהבתו את הפסיכואנליזה.
התפיסה שהפסיכואנליזה כובשת את אופיו של המטפל כולו אינה דבר של מה בכך, טען רולניק. הרעיון הוא שהפסיכואנליזה עוברת הפנמה אצל המטפל, והופכת מפונקציה של האני למצב מנטלי של האני, הכובש את האישיות כולה. זוהי לא רק תיאוריה של ידיעה אלא גם תיאוריה של אהבה, קבע רולניק, והיא מצדיקה מידת מה של התבוננות בהיסטוריה של האובייקט האנליטי אצל המטפל, ובחינה תקופתית של אובייקט זה.
האובייקט האנליטי הוא סוג מסוים של יחסי העברה, ולכן גם מהווה מושא לחקירה אנליטית, המשיך רולניק. הוא מורכב ממספר אלמנטים יסודיים שאליהם נלווים אלמנטים אינדיווידואליים ואישיותיים, והוא מושתת על עמדה אינטרוספקטיבית סקרנית וספקנית לגבי טיב החוויה האנושית. מקום חשוב ביותר מיועד באובייקט הפסיכואנליטי לאהבת האמת ולקבלה של אי הידיעה. זהותנו האנליטית מורכבת מהייצוג של הפסיכואנליזה בנפשנו, האופן שבו הפנמנו אותה והאופן שבו אנו מרגישים כלפיה. כל אלו הופכים למבנה נפשי פנימי.
במהלך הכשרתו וחייו המקצועיים, הפסיכואנליזה הופכת לבת לוויה תמידית של הפסיכואנליטיקאי והיחסים ביניהם הופכים מורכבים. המטפל יכול לבוז, לפחד ואף לאהוב את האובייקט הזה שבתוכו, כשהתמהילים השונים משתנים כל העת.
יש שלב בטיפול שבו המטופל מבטא במודע או שלא במודע את האופן שבו הוא תופס את יחסיו של המטפל עם האובייקט האנליטי שלו. זהו רגע בעל פוטנציאל מרפא, הסביר רולניק. הוא מכשיר את הקרקע לא רק להכרה בנפרדות האובייקט ובתלות בו, אלא גם להכרה בכך שבסופו של יום תהיה זו הפסיכואנליזה שתישאר בחזקתו של המטופל, והיא יכולה להמשיך להתקיים בתוכו כאובייקט – גם לאחר פרידה מהאנליטיקאי שלו. ככל שהאובייקט הפנימי של האנליטיקאי יציב יותר אצל המטופל, כך הוא יוכל להוות רשת בטחון או בלם זעזועים ברגעים שבהם קשה להבחין בין ההשלכות של המטופל לבין עולמו הפנימי של האנליטיקאי.
גם שאלת יחסיו של האנליטיקאי עם פרויד הוא אספקט חשוב ביחסים עם האובייקט האנליטי, קבע רולניק. לדידו, האנליטיקאי הוא תמיד מעין ריאקציה או תגובה לפרויד. לכולם יש "תיק פרויד" בהיסטוריה של האובייקט שלהם – זוהי "מסורת פרויד", ויש לה השפעה עמוקה ומתמשכת על זהותו של האנליטיקאי.
האובייקט הפנימי עם כן הוא מושג המחבר בין העבר של הדיציפלינה לבין ההווה שלה; בין המטפל הבודד בחדר הטיפול לבין מקהלת הקולות של העבר הקרוב והרחוק; בין העבר האישי והקולקטיבי המהדהדים בתוך הקליניקה שלנו. ההיכרות עם פרויד אינה נגזרת רק מקריאה תיאורטית בכתביו, אלא היא גם קונטקסטואלית ואזוטרית – היא תובעת את לימוד ההקשר שבו נולדה החשיבה האנליטית ובו צמחה, והיא גם מאפשרת לחלץ הבנות על־זמניות שהן מעבר לתקופה שבה הדברים נוסחו. מה שמאפיין את ההקשבה האנליטית היא הקשבה שנעה בין זה שלא ניתן להבנה אלא בהקשריו, לבין זה שניתן להבינו רק מתוך עצמו, מתוך הרגע החולף.
יש שעות שבהן מתקיים מאבק בין המטפל לבין האובייקט הפסיכואנליטי המופנם שלו, בדבר הדרך להבין את המתרחש במפגש. בשעה זו "התיאוריה האחרת", זו שאינה נחשבה כחלק מהאובייקט, נמאס לה להיות בתפקידה הנידח והיא מתחילה לפעול בראשו. יש מטופלים המתמקמים בדיוק בפערים האלו ומאתגרים את המטפל. השאלה איננה האם ההזדהות של המטופל צבועה בגוון קונפליקטואלי, אלא מדוע דווקא רכיב קונפליקטואלי זה מודלק אצלו עכשיו.
במהלך השעה הטיפולית עלינו לשאול בעזרת איזה חלק של האובייקט הפסיכואנליטי הפנימי שלנו אנו מקשיבים עכשיו? מי אחראי לכך ולמה? מי מהמדריכים שליוו אותנו לאורך הכשרתנו (באוריינטציות תיאורטיות שונות) היה מבין את המתרחש טוב יותר? הוסיף רולניק. המטפל עלול באופן לא מודע לדחוק את המטופל לשיח המתיישב עם האובייקט האנליטי המופנם טוב יותר עבורו. יהיו מטופלים שיאתגרו את מידת הדבקות שלנו בצורת חשיבה מסוימת. הם יתבעו מאיתנו שנעבור על דתנו או שיעוררו בנו פנטזיה להיות מטופלים אצל אנליטיקאי שגישתו שונה משלנו. הדברים הללו דורשים מהמטפל היכרות טובה עם האובייקט האנליטי שלו, גם על מנת להגיע למסקנה שהוא אינו הכול וגם התיאוריה שלו איננה הכול.
אובייקט אנליטי יציב ובר־זיהוי אינו מבטל הבדלים בין תיאוריות וטכניקות. הוא יכול לתרום לזיהוי הפיצולים הבלתי נמנעים בין עמדות תיאורטיות, ויכול לזהות אמביוולנטיות מוגברת ביחס לעמדה אנליטית כלשהי. כל הזדהות מצריכה מידת מה של אידיאליזציה, אך אסור לנו לשכוח שהאידיאליזציה היא באת כוחו הערמומית של דחף המוות. זהו מנגנון הגנה הכורך את הישרדותו של העצמי, תוך תלישתו של האובייקט מעמדתו הסובייקטיבית והנפרדת. אל לנו לבלבל בין הערכה והערצה של תיאוריות ושל דמויות מפתח לבין הזדהויות עימן, הזהיר רולניק. האחרונות מחלישות את הזהות האנליטית שלנו כי הן אינן מאפשרות ביטוי של תוקפנות ושל הטלת ספק. בכך הן מעכבות את יכולת הלמידה שלנו ומאיצות תהליכים של פירוד.
פאנל סיום ואיסוף מחשבות על אהבה בטיפול - מנחה ומתדיינת: ד"ר חנה אולמן
בדיון המסכם של יום העיון ביקשה ד"ר אולמן להפנות את הזרקור למתח האינהרנטי הקיים בסיטואציה הטיפולית ולפרדוכס האהבה, על מרכיביה האירוטיים, כאשר זו נוכחת באופן מתסכל, שיש בו ויתור שהוא גם הכרחי וגם בלתי נמנע.
במאמרו מ-1915, "הערות על אהבת העברה", התייחס פרויד לאהבה בטיפול כרגע עוצמתי, אמיתי, שאינו שונה מן האהבה שמחוץ לחדר הטיפולים. עם זאת, אהבת ההעברה עבורו היא ביטוי להתנגדות, פיתוי המנסה להסיט את המטפל מעבודתו. פיתוי זה הוא תוצר בלתי נמנע של מבנה הטיפול האנליטי. יש אפיונים רבים לסיטואציה האנליטית המזמנים תחושה זו – מחויבות טוטלית של המטפל, ותחושות של איחוד ואומניפוטנטיות.
הפיתוי הוא דו־כיווני ועימו מתעורר פחד להיות במקום המיוחד והאהוב, מקום שבו הצורך לאהבה ייענה ללא סייג. אנליטיקאים משתפים פעולה עם הסתרת תשוקה זו, כי היא נושאת בתוכה סכנה, חרדה מבלבול השפות והמיניות שלנו כמטפלים.
אולמן הציעה כי חלק מהתסכולים שהוצגו בתיאורי המקרה השונים, אשר נגעו בקושי של המטופל להיות במגע אוהב עם המטפל, קשורים לא רק למלחמה הפנימית של המטופל אלא גם לתסכול המובנה בסיטואציה האנליטית. גם אנו כמטפלים אוהבים וחוששים מהאהבה שלנו, אמרה, מהשפעה של המטופלת עלינו ומהתלות שלנו בהמשך הקשר.
המחויבות שלנו לסטינג האנליטי מתסכלת את המשאלות הכמוסות לרומן מושלם, ומסדירה את יחסי הכוח בטיפול. ואולם דווקא בשל היותו של המטפל אוהב ונוכח, התסכול גובר. הוויתור אינו על מימוש הרומן, אלא ויתור על האהבה האקסקלוסיבית, על השליטה באחר. זהו ויתור הן על האובייקט המושלם והן על האני המושלם, ומדובר בוויתור הדדי, של המטפל והמטופל. בסוף האנליזה, ואפשר אף לומר בסוף כל פגישה, מתרחש ויתור כזה.
שמענו בכנס על פניה הרבים של האהבה בטיפול – כהכרת טובה, כתיקון של שנאה הרסנית, כבלבול של התאהבות אירוטית וחיפוש אובייקט אבוד, כמיכל פנימי, כהבנה עמוקה של הלא מודע שבא לידי ביטוי בפרשנות עקבית ובלתי מתפשרת וכמחויבות פנימית למצפן הפסיכואנליטי. בדברי הסיכום ביקשה אולמן להוסיף פן משמעותי נוסף – פיתוי אתי אינהרנטי לקשר בין שניים, חוויה שיש בה מצע מרפא, הכרוך ללא היתר בכאב ובאובדן.
הערות
- ההתייחסות לגישה הקלייניאנית היא לגישה של קליין ולגישה הקלייניאנית הלונדונית המסורתית של ממשיכיה.
מקורות
גרין, א., (2007), האם המתה. תל אביב: תולעת ספרים.
מילנר, מ., (2006), טירופו הכבוש של האדם השפוי. תל אביב: תולעת ספרים.
פרויד, ז., (2002 [1915]), "הערות על אהבת העברה". בתוך: ע. ברמן (עורך) הטיפול הפסיכואנליטי
(עמ' 120—128). תל אביב: עם עובד.
BICK, E., (1968). "The experience of the skin in early object relations". In: International Journal of Psychoanalysis, 49: 484–6
MELTZER, D. et al., (1975). Explorations in Autism. Perthshire: Clunie Press.
