ספרות מדברת נפש: על כוחה המרפא של הספרות היפה
סיכום ערב עיון בעקבות הוצאת הספר: "לרגל הנסיבות" של רווית ראופמן
מאת דפנה שלם
ערב העיון של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית 'ספרות מדברת נפש', בעקבות צאת הספר “לרגל הנסיבות” של רוית ראופמן, נערך ביום רביעי ה - 11.9.19 בתל אביב
יום העיון נערך בערב בבית השחמט ברמת אביב. אני מגיעה ממש מוקדם, כנראה התבלבלתי בשעות. ילד יורד במדרגות עם גיטרה, אביו אוחז בידו, שולחנות שחמט נערמים לאורך קיר האולם. אני ממתינה בגינה וחושבת על הערב הזה, שבו אנשים לא סתם נשמטים על הספה בסלון לעת ערב וצופים בחדשות או מריצים סדרות בבינג', אלא ממש יוצאים מהבית כדי להעניק כבוד לסופרת וכדי להתעמק בקשר שבין פסיכותרפיה לספרות.
רווית ראופמן מחברת הספר פותחת את הערב והיא גם מנחה אותו. היא מדמה את הרגשתה הערב לאם, שלה תינוק בן חצי שנה, שכבר ניתן להוציא אותו מהבית. כמו תינוק, היא אומרת, הספר דומה לה אבל גם קצת שונה, עם חיים משלו. רווית, שהיא פסיכולוגית ומרצה לספרות, מגדירה את האירוע הזה ברמת אביב כצורך עבורה, כמשהו שהיא זקוקה לו. היא אומרת: "אני זקוקה לאנשים שיקראו אותו ואני צריכה לדבר עליו. ייקח לי זמן לעכל. כל אירוע שיאפשר לי עוד הבנה הוא טיפולי ברמה של טיפול נמרץ".
יום העיון עוסק בחיבורים שבין פסיכותרפיה וספרות. רווית מזכירה שגם פרויד כבר התעניין בחיבור הזה ולראייה התסביך הקרוי על שם אדיפוס. כמו סופרים גם אנשי טיפול מקשיבים לסיפורים במשך כל חייהם, אבל לפעמים סופרים שמחים להשאיר את גיבוריהם עם כאביהם ומחלתם, ולעומת זאת מטפלים רוצים שמטופליהם יחלימו.
יום העיון רצוף בהקראות מתוך הספר. ההקראות על ידי שחקניות (יסמין ראש ועינה בריאנטוס בארי) מוסיפות עומק לדיבור על הטקסט ומאפשרת לקהל לספוג קצת מניחוח הספר. כמו כל ספרות טובה כל מילה כאן, בשלבים הראשונים של הספר, מצליחה לקבל בהמשך הקריאה, ועל אחת כמה וכמה בקריאה שנייה, ממדים סימבוליים.
עיינה קוראת מהספר:
"כבר הייתי אחרי שלוש מחלות כשראיתי שוב אור בצריף. זה היה יום שמש עם גשם, ובתוך השכונה של הזקנים נמתחה והתעגלה קשת בשישה צבעים. נעמדתי באמצע השביל שעבר בין הבית של שמול והילדה לבית של קלמן. הבית של ההורים היה מואר במין אור שאף שחדר מבחוץ, הצליח איכשהו לדבוק בבית, כאילו נתקע בו. מהצריף יצא האיש עם המקדחה, אבל בלי המקדחה.
"הו, שלום – שלום לך," הוא אמר בחיוך עם השיניים הלבנות והגומה והמבטא של קוז'אק.
"תראה את הקשת," הצבעתי בגאווה על החצי עיגול, שמכל הבתים היה תקוע דווקא מעל הבית של ההורים שלי, שהיה פתאום צבעוני.
"אני רואה, איך אפשר לפספס דבר כזה."
"שוש אומרת שקשת נוצרת כשטיפות של גשם שוברות את הקרניים של האור."
"מי זאת שוש? היא נשמעת חכמה."
"היא המורה שלי."
"ובאיזו כיתה את?"
"אני ב-ג'. עוד שלושה חודשים יש לי יום הולדת תשע".
"אה, אז את כבר גדולה," הוא אמר.
"אני יודעת לקרוא כבר מגיל ארבע."
"וואו, הרבה שנים של קריאה. בטח הספקת לקרוא המון דברים."
"מלא. הרבה גלויות שאבא שלי שלח מכל העולם, רוצה שאני אביא לך לראות?"
זהו המפגש הראשון של נוגה עם רוני. הספר מתנהל בשני צירים – נוגה בגיל ההתבגרות בקיבוץ, עם סיפור אהבה חסר גבולות עם רוני ונוגה המבוגרת, פסיכולוגית קלינית שבדרך לאמא שלה עושה פניית פרסה כי היא מוזעקת לבית החולים למטופלת שלה, אדווה, שהתאבדה. אמה באותו הזמן נופלת ונחבלת קשות. ברקע שני הסיפורים נמצא סיפורה הקשה של אמה של נוגה, שהייתה ילדה בשואה. הסיפורים מתחברים ביניהם ונפרדים חליפות במהלך התפתחות הספר.
רווית מסיימת את ההקדמה שלה ליום העיון באמירה שכדי לכתוב ספרות צריך לדבר אמת במובן הרגשי. את מאה העמודים הראשונים, היא מספרת, מחקתי אחרי שעברתי לכתוב בגוף ראשון. כמו בטיפול כך גם בכתיבה צריך לדאוג להיות מכוונים, והכתיבה בגוף ראשון מאפשרת לרווית להיות שם בנוכחות מלאה.
רווית מסיימת את ההקדמה לערב ומזמינה את ד"ר תמר סימון, ביבליותרפיסטית והקוראת הראשונה של הספר, להרצאה קצרה על הקשר בין ספרות לפסיכותרפיה כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר. תמר בוחרת להתחיל את הרצאתה בציטוט המשפט של רם. רם הוא בן כיתתה של גיבורת הספר נוגה, שנכנס ויוצא מבתי חולים פסיכיאטריים. יש לו משפט קבוע שהוא חוזר עליו בספר – "דרך שתי נקודות עובר יותר מאשר קו אחד". תמר רואה במשפט הזה את אופי הישות הטקסטואלית של הספר. זהו נרטיב רב שכבתי, שהשכבות שבו נפגשות ומתפצלות שוב ושוב הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן. חשיבות ההבחנה הזו היא בכך שהסיפור חשוב כגורם מארגן גם עבור הסופרת וגם עבור הקורא.
בניגוד לרווית, תמר רואה בספר שלושה סיפורים, קווים מקבילים לעיתים ונפגשים לעיתים:
יש את הסיפור הראשון - סיפור חייה האוטוביוגראפי של נוגה גלובר, שהיא גם המספרת. נוגה מתארת את ילדותה והתבגרותה ואת סיפור האהבה שלה, שכמעט מוטט אותה.
הסיפור השני מבוסס על סיפור ההישרדות האמיתי של ברכה ראופמן במחבוא בזמן מלחמת העולם השנייה, שספר היא הבסיס לדמותה של אמה של נוגה .
הסיפור השלישי הוא הקשר הטיפולי בין נוגה, שהפכה לפסיכולוגית, לבין אדווה, המטופלת שלה, ששמה קץ לחייה.
הסיפורים ארוגים אלו באלו. יש תמה מרכזית אחת שמשותפת לכל הסיפורים – נוגה עוטה על עצמה חומר מבודד. בילדותה אחיה מת, אביה עוזב את הבית וגר בתל אביב ומעמיד פנים כאילו הוא נוסע לחו"ל. משם הוא שולח לה גלויות לכאורה מכל העולם. נוגה נשארת עם אמא מסויטת. הסיוט הלא מדובר נתפס על ידי נוגה כחייה קדמונית, שמתגוררת בשטיח. נוגה עוטפת עצמה בחומר מבודד כדי להגן על עצמה מפני החיה הקדמונית.
כילדה נוגה מתחזה לסופרת. בהמשך היא גם עושה שימוש במרחב המיתולוגי כחומר מבודד. ספר מיתולוגיה יוונית באנגלית מלווה את ילדותה ואת דמיונותיה. בהמשך נראה שנוגה ממש נטמעת בתוך רוני, החבר הראשון שלה אותו פגשה כזכור בגיל שמונה ועכשיו כשהפכה לנערה הם דבקים זה בזו. החומר המבודד נמס. "נשמתי את גופו כמו עם זימים", היא מתארת את הקשר. בעקבות הפרידה מרוני נוגה מתמוטטת. היא מתאשפזת ועוברת תהליך שיקום ארוך ופונה ללימודי הפסיכולוגיה.
במהלך לימודיה היא פוגשת באלי, השותף לחדר בקיבוץ של רוני, ונרקם ביניהם קשר זוגי. בעוד שעם רוני נוגה נשמה דרך הזימים, הרי עם אלי יש לה אוויר. אך גם במערכת היחסים הזו החומר המבודד נשאר פעיל. הוא ממשיך לבודד בין הגוף לנפש. נוגה חשה ניתוק בינה לבין הגוף שלה – היא אומרת: "לגוף שלי היו אז רעיונות משלו". היא לא מחוברת לשיער שלה ולבגדים שלה. רק הקליניקה שלה מהווה עבורה אי, מרחב מעברי, בו היא מוגנת על ידי כללי הסטינג והאתיקה המקצועית, ואז החומר המבודד נושר כסרח עודף. הסטינג מאפשר לה לגעת ולהינגע במקום בטוח בו הגוף והנפש חד הם. היא אומרת- "האישה שישבה על הכורסא הייתה אני."
שיווי המשקל הזה נשמר עד שמגיעה אדווה, שחושפת את החתכים בידיים, מעשנת בקליניקה. הגבולות של הקליניקה לא נשמרים ואדווה מחזירה אותה לנערה המתבגרת שהיא עצמה הייתה וליחסים עם רוני, מה שפוגע באפשרותה לסייע לאדווה. החיתוכים בעור של אדווה לוקחים אותנו למחוזות של התיאוריה של דידייה אנזייה "האני עור". הוא מדבר על העור האמיתי והנפשי כמעטפת המחזיקה תכנים נפשיים. העור הוא הממשק, שמייצר מרחב, שבו מתרחשת התקשורת בין הנפש לבין החוץ – שם מתרחשת ההתרחשות הנפשית. גבולות האני נמצאים לאורך החיים בתנועה מתמדת, לכן אופיים של הגבולות מספק אינדיקציה לבריאות נפשית: כל מצב נפשי והגבול ההולם אותו עם רמת הקשיחות או הגמישות האפשריים במסגרתו.
נוגה נמלטת מאמה החודרנית, שלא שומרת על הגבולות והיא מתקשה לכן לפתח גבול גמיש. היא נעזרת בסיפורים כתחליף כדי לפתח ממשק מבודד ומאפשר מגע בו זמנית.
נוגה מוצאת בסופו של דבר דרך לתקשר עם אמה ועם אחיה וגם מצליחה לכתוב את סיפורה. באמצעות הכתיבה נוגה מארגנת את חומרי הסיפור. כך היא מייצרת עבור עצמה עור בעל דפנות כפולות, שמאפשר מגע. הבניית מעטפת של עור ספרותי מאפשרת גם לנו לשהות בסיפור גם אם אינו נסבל. שם אנחנו יכולים להתמיר חומרי נפש.
רווית ראופמן מהדהדת את תמר סימון ומסכמת– "המקום הבדיוני בריא לנפש. טקסט הוא אובייקט עמו אנחנו מקיימים יחסים והוא מדבר את הנפש במקום בו היא מוצאת הכי הרבה חופש".
עיינה ויסמין מקריאות עוד קטע מהספר שעוסק בילדותה של אימה של נוגה שהתחבאה אצל יוליה, מכרה רחוקה של המשפחה שבנה יחידה, שהיה במחתרת הפולנית, נהרג. הקטע שהן קוראות מכניס אותנו לעולמה של יוליה, שהצילה אותה, עולמם המרתק של חסידי אומות העולם, שהיו באופן כמעט בלתי נתפס נאמנים לערכיהם האנושיים בזמן שאנושיות הייתה מצרך נדיר. בקור רוח לא מובן היא מחייכת לגרמנים שפושטים על ביתה בעקבות שמועה שהיא מחזיקה ילדה יהודייה בביתה ואומרת להם: "אתם יודעים איך זה יהודי, יהודי זה לא סיכה, יש לו גודל. אם אתם רוצים, אתם יכולים לחפש."
מרית יפה מילשטיין, יו”ר המכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, מדברת מיד אחרי קטע ההקראה בהתרגשות עם דמעות בעיניים. "התחלתי לקרוא את הספר", היא אומרת, "וצללתי לתוכו, משתאה מעוצמת האפקט הרגשי שלו עלי".
אני שומעת את מרית ומתרגשת. זה מרגש לראות אדם מתרגש. ההתרגשות שלה שולחת אותי להתרגשויות שאני לעיתים חווה כשאני פוגשת טקסטים שמדברים אלי ואולי מדברים אותי. ב"לרגל הנסיבות" זה קרה לי בקטע, שגם הוקרא פה בבית השחמט, כשאימה של נוגה, הילדה שהוחבאה מתחת לקורות עץ עבות, מוצאת בלילה אחד בסוף המלחמה מהמחבוא, משותקת כמעט, ויש לה רק בקשה אחת – לראות את כיפת השמיים. היא נישאת החוצה ולאוזני שכנים משתאים היא מתחננת שיסבירו לה מה אלו האורות הנוצצים שלמעלה. אני נזכרת במאמרו המרתק של עמנואל ברמן "פסיכואנליזה וספרות בחיפוש אחר נקודת מפגש". שם אומר ברמן ש"העולם הייצוגי של הקורא פוגש את כל רבדי היצירה ומוצא בה, בתהליכים שניתן להגדירם כזהות השלכתית, הדים, נקודות מגע ונקודות פיתוח אפשריות לייצוגי האובייקטים ולייצוגי העצמי המאכלסים את חייו הפנימיים". וזה אכן מה שקורה לנו כשספרות פוגשת נפש.
רוחב היריעה של הספר מקיף ומהדהד את הלא מודע החברתי של כולנו. זהו סיפור שחובק מאבק לחיים של שלושה דורות. אנו מתוודעים לסיפור הישרדות בלתי נתפס, שמבוסס על סיפור אמיתי. אמה של נוגה מסורה בדרכה נטולת הגבולות ומטריפה אותה בחוסר היכולת שלה לתווך לה את המציאות. נגה הילדה בודדה ומבודדת מאחיה הבוגרים ממנה בהרבה שנים. מרית, בזווית ראייה מקורית, מתבוננת כקוראת בנוגה ובמשפחתה כאילו היה מדובר בטיפול קבוצתי. מרית משתפת אותנו בכך שהיא מדמיינת מעגל בו יושבים בני המשפחה הבדיונית שבספר. האם מדברת בשפת אם ייחודית. לצידה של האם כסא ריק לנדב, האח הבכור שמת. בכסאות הנוספים יושבות האחיות התאומות הגדולות, והאח הגדול שכמו אחיותיו מנותק מנוגה. יש כיסא ריק לאב, שלא הגיע למפגש ובמקומו מונחות עליו גלויות. האב מגיע למפגשי הקבוצה הדמיונית רק מידי פעם ולעיתים עם עוזרת אישית שנוכחותה מטרידה. זוהי קבוצה ראשונית מלאה סודות, שמבקשת כל הזמן להבין ולהשלים פערים. ההצבה של מרית את המשפחה במעגל דמיוני של מעין טיפול משפחתי מאפשרת להבין קצת יותר את הדינמיקה המשפחתית ונותנת כבוד לרבדים הלא מודעים, למטריקס הנעלם והרב דורי שבו שרויה המשפחה המורכבת הזו.
מרית שמה את הדגש בהמשך דבריה על נוגה כמטפלת ועל המחשבות שהתעוררו בה בעקבות קריאת הספר על המעשה הטיפולי. המטפלת בספר חשופה במרכז הבמה ומאפשרת לנו להציץ לנבכי נפשנו כמטפלים. יש כאן כבוד למורכבות של הטיפול באחר, שחושף במקביל גם את הבורות השחורים שלנו, המטפלים. דמויות הנשים מצילות החיים כדוגמת יוליה, מופיעות לצד נוגה הפסיכולוגית שלא מצליחה להגן על אדווה. את ההקבלה הזו בספר מרית רואה כהתרסה – האם אנחנו כמטפלים יכולים לעזור? עד איפה? ומי יעזור לנו?
בספר יוליה, אשה פולנית נוצרית מבלזץ' מטפלת ברותי, אמה של נוגה, במהלך תקופת המלחמה. היא מסתירה אותה כעובר באדמה ומתרגמת לה ברגישות את המציאות הקיצונית שבה היא שרויה. לצד זה נוגה, הפסיכולוגית, ספונה בקליניקה ומנסה במהלך עשרות שעות טיפוליות לעזור לאדווה. במהלך הטיפול נוגה חיה מחדש את משאלת המוות שחשה כנערה. עולה כאן דגש על נרטיב המרפאה הפצועה, שספק אם כשירה יותר לעזור דווקא מתוך הבנתה האישית, או משותקת מקצועית בעקבות עברה.
כמטפלים אנו מסווים את הסבל הפרטי שלנו. ההסתרה הזו גורמת לנו לחוש בדידות קשה בעיקר מול מטופלים קשים כמו אדווה. אנחנו כקוראים עומדים מול הסתרה גדולה של האם לאורך כל הספר (לא נגלה הכול כאן, כדי לא ליצור ספוילר). כסופרת רווית לוקחת לעצמה חירות בניסיון לחבר בין החשוך והמוסתר למואר. היא מלמדת אותנו על טיפול בשתיקה על ידי מי שאינה מטפלת, אמה של נוגה, שלמרות שנות נתק וקושי עם נוגה מצליחה להציל את ביתה.
המטפלת בסיפור מראה את הנזקקות למרחבי הכאילו. גם כילדה וגם כמטפלת היא משאילה את עצמה למרחבים הדמיוניים של האנשים האחרים. החלק האחרון של הספר, אומרת מרית, השפיע עליה כמו שמשפיע עליה סוף טיפול. נוגה וגם מרית מגלים שוב משמעות חדשה לסיפור. הגילוי של הסוד מחבר את הסיפור גם לאחיה של נוגה ומוציא את המשפחה כולה למסע שמחדש את השפה המשותפת המשפחתית. המסע מוציא את הגיבורה מבדידותה ומאפשר לה להרגיש שייכת, להבין ולהיות מובנת. כמו בסיומה של קבוצה טיפולית, אור חדש מאיר עכשיו את הנתונים הישנים. המשפט שחוזר פעמים רבות בספר מצד הסבתא של נוגה מתאים גם כאן – " האנשים איפה שהם נולדים, שמה יעזרו להם".
מרית מסיימת את דבריה ועיינה קוראת קטע קריאה נוסף מהספר. אני לא כל כך מצליחה להתרכז כי בפעם ראשונה אני מבחינה בשני דגלי ישראל , שניצבים בשתי קצוות הבמה במין סמליות, שאף אחד לא שם לב אליה, מספרים בדרכם השקטה עוד נרטיב מקומי שמתכתב עם הטקסט.
הדוברת האחרונה בערב היא שוב רווית ראופמן, שהפעם מנסה לנתח כחוקרת ספרות את ספרה שלה, משימה שהיא עצמה מגדירה כמאתגרת. רווית בוחרת להתמקד בסוגיית הזמן בטיפול ובספרות. בספר קיימת מערכת יחסים בין הממדים המיתולוגיים והאישיים של הזמן. אמא של נוגה מתקיימת בתוך זמן מיתי. את הספר מלווה כרך של המיתולוגיה היוונית.
רווית מציגה את שני הכוחות המתנגשים בספר כ"כוח המתהווה והכוח מתמשך". נוגה מתעקשת על הסיפור הלינארי של אמא שלה. בדומה לכך, הכתיבה היא ההווה המתמשך הליניארי. היא העיקרון המארגן הניתן לארגון באמצעות השפה. אמה של נוגה לעומת זאת נמצאת כל הזמן כדבריה "במרוץ נגד הזמן". לרוץ נגד הזמן זהו מרוץ בעל אופי מיתי. ההליכה נגד הזמן הוא אפשרית במיתולוגיה ולהבדיל- היא אפשרית גם בבית חולים לחולי נפש. גם בקשר של נוגה עם רוני יש אובדן של תחושת זמן. בהמשך חייה נוגה לא מצליחה להיזכר ברוני כי בזמן הקשר אתו הזמן הלך לאיבוד. היא הרגישה אז את רוני מבפנים. "היינו אנחנו כל כך דחוסים", אומרת נוגה. כך בעצם רק הכתיבה יכולה לנצח את הזמן ולכן היא גורם מתווך בין הזמן הליניארי לבין הזמן המיתי. כמו שאני מבינה את רווית, הכתיבה אכן מנצחת את הזמן כי היא אינה מחויבת לו. הכתיבה היא עיקרון מארגן, בניגוד למציאות שאין לה כלל עקרונות מארגנים, המציאות פשוט קורית והיא אינה מחויבת לנרטיב מסוים.
במפגש עם אדווה הזמן משתנה. שם נוגה מפחדת מהזמן. הטיפול גם הוא מתפקד כגורם מארגן ברומן, כעוד אפשרות לחוות את החיים במובן האמיתי ולא המיתי. נוגה מפתחת לאט לאט תפיסת זמן שקשורה לאהבה. בקטע נוגע בספר היא מתארת באהבה את הזמן העובר בציפייה למטופליה.
"אהבתי את המטופלים שלי. מהחלון הצופה אל שמעון התרסי ראיתי אותם בצעדיהם הקרבים לקראת פגישה. ראיתי את דמותם מטילה צל על שביל הגישה אשר בשעות מסוימות כל כך התארך, עד שהגיע אלי לפניהם. ראיתי את הציפייה בגופם, במבטם, כמעט היה אפשר לשמוע את הלמות הלב רגע לפני שהדלת היתה נפתחת ואמרנו שלום. לפעמים השעון פחות הפחיד. נתתי לדקות לחלוף בקצב שלהן, שאף פעם לא ניתן היה לחזות אותו."
למשמע רווית, אני שוקעת בהרהורים – זה נכון שהזמן בטיפול הוא בעל איכות אחרת, איכות שבבסיסה אהבה פשוטה בין שני אנשים, ואז אפשר אולי להגיד שהאהבה מנצחת את הזמן.
יסמין, השחקנית, מסיימת את יום העיון בקריאת קטע מימיה האחרונים של אמה של נוגה, גם הוא בסימן "הזמן":
"הזמן המשיך להיות טורדני ורדוף. לפעמים הוא נשב אל תוך הבית כמו רוח פרצים. אמא הלכה והתמעטה אל תוך הכיסא שלה, עד שנדמה היה שעוד מעט תחזור לגודל של הגומה הקטנה שבה הוסתרה. היא המשיכה למיין את הזיכרונות שלה ולארוז אותם לפי נושאים והיה ברור שהיא מתכוננת לקראת פרידה. ממקומה שבכיסא הגלגלים, שננעץ במרכז השטיח כמו אות קין, החלה לסגור את הבסטה, "לסיים את יום העבודה שלה כאן", ואני הבנתי שהדבר הזה שנקרא "אמא", המאורע הזה שאוהב אותי עד כלות מתוך עיצומו של השטיח, שאוהב אותי ממעמקים כמו שגרעין אוהב את הפרי, יכול יום אחד פשוט להיעלם. להיעלם כאילו אין כל מניעה להשאיר את הדברים כך, בלתי מפוענחים, מנצנצים בחשיכה אל מול פניהם היפות של אלה שאין להם מושג מה קורה סביבם."
נושא יום העיון היה הקשר בין פסיכותרפיה לספרות. אני חושבת ששני התחומים יצאו נתרמים מקיומו של הספר "לרגל הנסיבות". כמו הדוברים ביום העיון, כך גם כל קורא, יוכל לבחור האם להיסחף בקוראו את הספר לעבר הבידיון או לעבר המעמקים, והכי טוב- אם יוכל לנוע על הגשר המחבר ביניהם.
