דמותה של אליס בארץ הפלאות בראי הגישה הבין־סובייקטיבית
על ריבויי עצמי, משא ומתן והפעלות בספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"
הדר חזן ונטעלי קוז'וקרו1
הגישה הבין־סובייקטיבית מציעה נקודת מבט המדגישה את היחסים בין אנשים המתהווים מתוך המפגש בין הסובייקטיביות של כל אחד מהם. בניגוד לגישה הפסיכואנליטית הקלאסית, גישה זו איננה מקבלת את מושג האישיות הא־פריורית – הנבנית מתוך ניסיון העבר וסיבתיות – אלא רואה באישיות ככזו המתעצבת באופן דינמי, מתוך יחסי הגומלין בין האדם לסובביו. כך, על פי גישה זו, ההקשר הבין־סובייקטיבי הוא הראי שדרכו יש לראות את נפש האדם ולהבינה. גישה זו מציעה לפיכך משקפיים שונים להבנת המרחב הטיפולי ואת יחסי המטפל־מטופל: לא עוד אובייקטיביות וריחוק, אלא התהוות והפרייה הדדית זה של זה.
מושגי יסוד מרכזיים של גישה זו מתייחסים לכך ש"העצמי" – זה שבגישה הקלאסית מגיע לידי התהווה כבר בגיל הרך – משתנה בהתאם להקשר המסוים שבו הוא מתקיים. לאדם, על פי גישה זו, יש ריבויי עצמי־ים, אשר לכל אחד מהם יש נקודת מבט מעט שונה, ודגשים רגשיים אחרים. בהקשר הטיפולי, במשא ומתן המתנהל בין המטופל והמטפל מתקיימת אינטראקציה בין העצמי־ים של כל אחד מהם, כאשר כל סובייקט מנסה למשוך לכיוון הדרמה הפנימית שלו. במאמר זה ברצוננו לבחון מושגים אלה כפי שהם באים לידי ביטוי בספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" (קרול, 2007 [1865]).
הספר מספר את סיפורה של ילדה חכמה וסקרנית, שחלומותיה לוקחים אותה לארצות רחוקות ולעולמות משונים והפוכים. להלן נדון בפרשנויות של סיפור זה לאור מושגי היסוד של הגישה הבין־סובייקטיבית.
1. ריבויי עצמי
בכל רגע נתון למטופל, כמו גם למטפל, קיימים ריבויי עצמי – ולכן גם ריבוי של פרספקטיבות. כאשר הוא מודע לכך, המטפל עשוי לשנות את נקודת מבטו על סיטואציה מסוימת. על פי רוב האדם בוחר נקודת מבט אחת להתבונן דרכה, כתוצאה מן הצורך הנפשי לבהירות ולסינגולאריות (2001 Yerushalmi,). ואולם בפועל אין מדובר אלא באשליה שאנו נאחזים בה כדי לשמור על תחושה של אחדות העצמי, המעניקה לנו את תחושת העקיבות והקביעות הנדרשות לבריאות הנפשית של האדם.
למרות השאיפה שלנו לעצמי יחיד ובהיר, ישנן ראיות רבות לכך כי אותו "עצמי" יחיד שאליו אנו שואפים אינו אלא מושג מטאפיזי. כך, ההקשרים החברתיים השונים של האדם מפעילים בו היבטים שונים של עצמי. כך למשל כאשר אני פועלת בהקשר חברתי תחת תפקיד ה"אחות" נקודת המבט שלי, וכן ההיבטים הדומיננטיים שלי, שונים מאשר כשאני בתפקיד ה"סטודנטית" או "בת הזוג" וכדומה. מכאן, למרות שאותה תודעה נוכחת בכל התפקידים השונים, יש (באופן שהוא כמעט בלתי נמנע) פרספקטיבות שונות של העצמי, הבאות לידי ביטוי ברגע או בסיטואציה מסוימים. למרות הקושי התפיסתי שעשוי להתקיים בהבנת מונח "ריבויי עצמי", כאשר מתבוננים דרך הגישה הבין־סובייקטיבית קל יותר להבין שכל אחד הוא קצת אחר במצבים שונים ועם אנשים שונים.
סוגיית זהות העצמי הועלתה כבר לפני מאות שנים בהקשרים פילוסופיים. הניסיון למצוא תשובה לשאלה: "מי אני?" הוביל למגוון רחב של תשובות. כך למשל האמפיריציסטים הבריטיים טענו כי אני הוא הזיכרון שלי. מנגד היו מי שאמרו כי "אי אפשר לסמוך על הזיכרון: לא על יכולתו לזכור ולא על יכולתו לשכוח" (סטניסלב לץ, בתוך: שפירא, 2009, עמ' 183).
התהייה לגבי מי הוא העצמי, והמחשבה כי אולי לא ניתן להצביע על עצמי אחד קבוע ויציב בכל הסיטואציות החברתיות, באה לדעתנו לידי ביטוי בצורה מבריקה בספר "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות". שינויי הזהות שלה מודגמים שוב ושוב כאשר אליס משתנה מבחינה פיזית, אך גם חשה כי בכל פעם היא עצמה היא קצת אחרת. היא מנסה למצוא משהו יציב וקבוע להיאחז בו, משהו שיכול להוכיח לה כי היא – היא אכן היא.
כך, בפעם הראשונה שאליס משנה את גודלה הפיזי ונעשית קטנה היא אומרת לעצמה:
"אלוהים! כמה הכל מוזר היום! ועוד אתמול הכל היה ממש כרגיל. מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע: אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!"
שפירא (2006) מעיר כי בניגוד לנטייה של קרול לרמיזה, בקטע זה הוא מסב את תשומת לבו של הקורא לכך שמוצגת בפניו שאלה מהותית. בהתאם, אליס ממשיכה לבדוק מי היא בכך שהיא מעבירה בזיכרונה את שמותיהם של כל הילדים בני גילה שהיא מכירה, ובודקת שמא היא הוחלפה בהם:
"אני בטוחה שאני לא עדה, אמרה, כי השיער שלה גולש בבקבוקים ארוכים כאלה, ושלי לא מסתלסל בכלל; ולא יכול להיות שאני מייבל, כי אני יודעת כל מיני דברים והיא יודעת כל כך מעט! וחוץ מזה היא היא ואני אני, ו-אלוהים! כמה שכל זה מבלבל! אנסה לבדוק אם אני יודעת את כל הדברים שידעתי פעם. רגע אחד: ארבע כפול חמש הם שתים עשרה, וארבע כפול שבע הם – אלוהים! בקצב כזה לעולם לא אגיע עד עשרים! מילא, לוח הכפל לא נחשב: אנסה בגיאוגרפיה".
אליס מניחה אפוא (בהשראת האמפיריציסטים) כי הזיכרונות הם שיוצרים את האני. אליס מנסה לבדוק שהיא אינה מייבל, מכרתה הבורה, ולכן עושה לעצמה מבחנים במתמטיקה, בגיאוגרפיה ובדקלום. לאחר שנכשלה בהם, היא מטילה ספק ביתר שאת בהיותה אותה אליס. היא מתחילה לחשוב שהיא חברתה מייבל, ועל כן תצטרך לחיות בבית שלה ("אצטרך לגור בבית הקטן והמחניק ההוא, בלי צעצועים, כמעט, ואוי, להכין שיעורים בלי סוף"). היא מסרבת לקבל את זהות חברתה, ממשיכה להתייסר ומתנה את יציאתה מתחתית הבור שאליו היא נפלה בכך ש"מישהו" יגיד לה מי היא:
"טוב, אז מי אני? קודם תגידו לי ואז אם ימצא חן בעיניי להיות האדם ההוא, אעלה, ואם לא, אשאר לי כאן למטה עד שאהפוך למישהי אחרת".
נדמה לה שאם היא איננה היא עצמה אזי היא בהכרח מישהי אחרת מתוך קבוצת השווים שלה. היא גם בטוחה שקיימת תשובה לכך, אשר מישהו מבחוץ יכול לספק לה. בהקשר זה, יש דמיון רב בין אליס לבין מטופלים רבים המבקשים או המקווים כי המטפל יהיה זה שיגיד להם מי הם או לפחות מי הם אמורים להיות. הדבר נכון עוד יותר במצבי מצוקה. כמו אליס, גם למטופלים המגיעים בעת משבר יש צורך לא פעם שהמטפל יגיד להם מי הם, או מה עליהם לעשות ולאן לפנות.
לאורך הספר אליס מנסה להיעזר בדמויות סביבה על מנת שיזקקו או יחלצו עבורה את העצמי שלה. כך למשל כשהזחל שואל אותה מי היא, היא עונה שהיא בקושי יודעת: היא יודעת רק מי היא הייתה כשהיא קמה בבוקר, אך שינויי הגודל גרמו לה לפקפק בזהותה. הזחל, שגודלו משתנה דרך קבע בתהליך הגלגול המלא, לא מבין את הקושי של אליס. גם הוא סבור שהזיכרון הוא הזהות, ומבקש ממנה לדקלם שיר אחר (שגם בו אליס שוגה):
"מי את? שאל הזחל... א-אני בקושי יודעת אדוני, ברגע זה – לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי הבוקר, אבל אני חושבת שהשתנתי כמה פעמים מאז. למה את מתכוונת? אמר הזחל בחומרה, הסבירי את עצמך! אני חוששת שאני לא יכולה להסביר את עצמי אדוני אמרה אליס, מפני שאני לא אני עצמי, אתה מבין. אני לא מבין אמר הזחל. אני חוששת שלא אוכל לנסח את זה יותר ברור, ענתה אליס בנימוס רב. מפני שראשית אני לא מבינה את זה בעצמי, ולשנות גדלים כ"כ הרבה פעמים ביום זה דבר מביך מאוד, לא? לא, אמר הזחל".
הבחירה בזחל מעניינת שכן מדובר כאמור ביצור המשנה את צורתו החיצונית דרך קבע ולכן הוא אינו סבור ששינוי גופני הוא עניין בעייתי כל כך. כמו כן הוא מציג אטימות כמעט מוחלטת לטלטלה שעוברת אליס לנוכח השינויים הפיזיים שהיא חווה וכן לנוכח ההתערערות של זכרונה ("אני לא זוכרת דברים כמו קודם – ואני לא נשארת באותו גודל עשר דקות ברציפות"). בהמשך שואל הזחל את אליס האם הייתה זהות גופנית שהייתה מספקת אותה. היא אומרת שאולי עוד כמה סנטימטרים נוספים לא היו מזיקים לה, אך עיקר הבעיה היא שאינה רגילה לגודל הזה. הזחל משיב לה בפסקנות: "תתרגלי לזה במשך הזמן".
ואולם למרות שאליס מצהירה כי אינה יודעת מי היא, והיא לכאורה מבקשת תשובה מבחוץ, היא אינה מוכנה לאמץ את הזהויות שמוצעות לה. כך למשל – בהמשך הספר – מגיבה אליס לפסיקה לפיה היא נחש:
"יונה גדולה התעופפה אל תוך פניה וחבטה בה באלימות בכנפיה. נחש! הזדעקה היונה. אני לא נחש! אמרה אליס בהתמרמרות. הניחי לי! ניסיתי את השורשים של העצים, וניסיתי את גדות הנחל, וניסיתי את השיחים, היונה המשיכה, אבל הנחשים האלה! אי אפשר לרָצות אותם! אליס היתה נבוכה יותר ויותר. כאילו לא היו לי מספיק צרות עם הבקיעה של הביצים, אמרה היונה, ועוד אני צריכה לשמור מפני נחשים בלילה וביום! ועד שבחרתי את העץ הגבוה ביותר ביער, המשיכה היונה, מרימה את קולה בצווחה, ובדיוק כשכבר חשבתי שאהיה סוף סוף חופשייה מהם, הם חייבים להזדחל ולהתפתל מהשמים! או, נחשים! אבל אני לא נחש, אני אומרת לך! אמרה אליס. אני...אני...אני ילדה קטנה, אמרה אליס די בספקנות, כשנזכרה במספר השינויים שהיא עברה באותו היום".
אליס מתנגדת לזהות שמעניקה לה היונה. ההתנגדות שלה מלמדת כי למעשה היא כן יודעת מי היא, או שלפחות נדמה לה שהיא ילדה קטנה – אך היא איננה בטוחה בכך. עם זאת היא יודעת בוודאות מה היא לא. היונה מצידה משוכנעת כי אליס היא אכן נחש:
"כבר ראיתי הרבה ילדות קטנות בחיי, אף לא אחת עם צוואר כזה! לא! לא! את נחש; ואין טעם להכחיש. תיכף תספרי לי שאף פעם לא טעמת ביצה".
אומנם אליס אינה יכולה להחליט בוודאות מה היא כן, אך היא מבינה שהיא משתנה כל הזמן: "כמה שכל השינויים האלה מביכים! אני אף פעם לא בטוחה מה אהיה בעוד רגע!". גם אמירה זו תואמת את מושג ריבויי העצמי לפי הגישה הבין־סובייקטיבית, ומזכירה במידת מה משפט עתיק לפיו לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים. התרומה של הגישה הבין־סובייקטיבית לכך היא, שלא רק הנהר משתנה – אלא גם האדם הטובל בו: הוא קצת אחר במפגש המחודש עם הנהר. נדמה כי באמירה של אליס, שלכאורה מתייחסת לשינוי הפיזי, טמונה החוכמה העתיקה הזו, אשר מוצאת ביטוי מחודש בגישה הבין־סובייקטיבית.
בהקשר הטיפולי, כל מפגש בין מטפל למטופל מניב אינטראקציה ייחודית שהיא תוצר של ההיבטים המסוימים של העצמי־ים שלהם (Stolorow, 2000). זהו "מפגש בין שני אנשים בעלי סובייקטיביות שונה [...] (אשר) חווייתם העצמית [...] מאורגנת באופן שונה זה מזה, הגדרותיהם העצמיות ותפיסותיהם את עצמם ואת העולם שסביבם שונות" (ירושלמי, 2012).
ההגדרה העצמית עשויה גם היא להשתנות, כאשר המטופל מבטא זהות מסוימת של העצמי שלו במצבים שונים בטיפול. כמטפלים נדרש מאיתנו להכיר בריבויי העצמי גם של המטופל, אך גם שלנו כמטפלים. הכרה זו מאפשרת לצאת מן העמדה ה"אובייקטיבית" של המטפל ולנסות נקודות מבט שונות – "גרסאות שונות של המציאות" (2001 Yerushalmi,) המאפשרות להתמודד עם מצבים מורכבים וקשים, ועם ביקורת או שיפוטיות שעולות.
ההבנה וההכרה בקיומו של עצמי מרובה מובילות אותנו לצורך המתמשך במשא ומתן בטיפול – לא רק בין המטופל למטפל, אלא גם בין המטפל לבין עצמו. משא ומתן זה תופס מקום משמעותי בסיפורה של אליס בארץ הפלאות ומהווה, כמו בטיפול, המשך ישיר לשאלת הזהות והעיסוק בריבויי העצמי.
2. משא ומתן
המשא והמתן (negotiation) הטיפולי הוא האינטראקציה שבין תהליכים בין־נפשיים ותוך־אישיים לבין תהליכים בין־סובייקטיבים. התהליך הוא תוך־נפשי, שכן כל אחד זקוק למצוא את הדרך שלו – או את הפשרה שלו – בין כוחות פנימיים העשויים לא פעם להיות מנוגדים: בין חיים בהווה או חיים בכבלי העבר. ביצירת קשר עם האחר, הפרט יכול לבחור באיזו מידה הוא מאפשר לעבר לשלוט על הפעולות ועל ההתנהגות שלו בהווה (Pizer, 1992).
התהליך המתמשך של המשא והמתן בטיפול טומן בחובו את האפשרות להבנייה מחדש של מבנים קיימים, וליצירה של מבנים חדשים. המשא והמתן יכול להתנהל סביב מגוון רחב של נושאים, החל מהיבטים כספיים של הטיפול וכלה בפתרון של קונפליקטים של המטופל. באמצעות המו"מ, המטפל והמטופל עשויים להגיע להבנה משותפת בדבר כשל חשיבתי של המטפל או המטופל. המו"מ, לפיכך, הוא מעין דואט של שני הצדדים; הוא חלק מן התהליך הבין־סובייקטיבי, ומהווה חלק מן הפעולה התרפויטית. המטופל משתמש בקולו כדי להבין את החוויה הסובייקטיבית של עולמו וכן שומע את האופן שבו המטפל, בקולו שלו, מציע תובנות מסוג other-than-me (שם) .לעיתים תהליך זה עשוי לחולל שינוי בגרעין העצמי של המטופל.
בסיפורה של אליס אנו מזהות מו"מ מתמשך בינה לבין הדמויות השונות בעלילה, בניסיון להגיע למקום – נפשי ופיזי – חדש. באחד הקטעים המפורסמים בספר מתדיינת אליס עם הארנב הממהר, בניסיון לקבל ממנו כיוון ודרך ללכת בה:
"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עליי ללכת מכאן? שאלה אליס. זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע, אמר החתול. לא אכפת לי כל כך לאן, אמרה אליס. אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי, אמר החתול. בתנאי שאגיע לאנשהו הוסיפה אליס כהסבר. בטוח שתגיעי, אמר החתול, אם רק תתמידי בהליכה".
בקטע הזה המו"מ הוא גם חיצוני (עם החתול) אך גם פנימי (בין אליס לבין עצמה). אליס יודעת שהיא רוצה להגיע למקום כלשהו, אך אין לה מושג לאן. השיחה עם החתול מסייעת לה להבין כי למרות התקווה שלה להגיע למקום מסוים, היא נטולת כיוון.
אפשר לראות בחיפוש אחר הדרך גם חיפוש אחר העצמי. בשני המקרים אליס מנסה להגיע לאמת מוצקה – מי היא ומה היא הדרך שהיא צריכה ללכת בה. בשני המקרים היא משוכנעת כי יש דרך ללכת בה וכי יש עצמי יחיד שאמור למצוא אותה. מתוך השאלה הפשוטה לכאורה – באיזו דרך עליי ללכת מכאן?, נוצרת שיחה המתהווה תוך כדי תנועה, כאשר התשובות של אליס מעודדות את החתול לשאול שאלות נוספות. כאשר אליס מבינה כי לא תצליח לחלץ תשובה ברורה מהחתול, היא מנסה שאלה אחרת:
"איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה? בכיוון ההוא, אמר החתול מנופף בכפו השנייה, גר ארניב, שמשתולל באביב. בקרי אצל מי שאת רוצה: כולם מטורפים. לא הייתי רוצה להסתובב בחברת מטורפים, אמרה אליס. אין לך ברירה, אמר החתול. כולנוווו מממשוגעים כאן, אני ממממשוגע, את מממממשוגעת. איך אתה יודע שאני משוגעת? שאלה אליסה. בטח שאת ממממשוגעת אחרת לא היית באה לכאן בכלל".
ברמה הצהרתית, ההתדיינות בין החתול לאליס נעה סביב העולם הפיזי, אך ניתן לראות בה גם דיון סימבולי בין ייצוגים פנימיים של האני, וניסיון להבין את האינטרסים העמוקים של אליס ואת הצרכים שלה. היא עצמה אינה יודעת מה היא צריכה, אך הדיאלוג עם החתול מאפשר לה לקדם את ההבנה הזו. היא ממשיכה להתעקש כי הוא צריך להגיד לה באיזו דרך ללכת, למרות שהיא איננה יודעת מהו מחוז חפצה. במקביל מסתבר לה שהיא מתעניינת באנשים המצויים סביבה. יש בכך התקדמות של הדיאלוג בין השניים, שכן נראה כי היא מבקשת להיות חלק מקבוצה. היא רואה עצמה כ"נורמלית", אך החתול אומר לה שאם היא הגיעה לאן שהגיעה, היא לא יכולה להיות נורמלית. אליס מתרעמת על ההגדרה הזו, ותוך כדי השיחה מסביר לה החתול את המקור לטענות שלו:
"ואיך אתה יודע שאתה מטורף? נתחיל מזה, אמר החתול, שכלב אינו מטורף. את מסכימה? נניח. אמרה אליס. ובכן, המשיך החתול, את יודעת שכלב רוטן כשהוא כועס ומכשכש בזנבו כשהוא מרוצה. אבל אני רוטן כשאני מרוצה, ומכשכש בזנבי כשאני כועס. לכן אני מטורף".
אנו רואים ניסיון של החתול לשבור, או לפחות לערער, את התבניות של אליס לגבי מי הוא נורמלי ומי הוא מטורף. במובנים דומים, מו"מ זה מתנהל גם באינטראקציה הטיפולית, כאשר המטופל מוצא את עצמו מהרהר בדבריו של המטפל, וכאשר הוא מצליח לראות עוד נקודות מבט לגביהם. החתול במקרה זה נוקט עמדה יותר פסקנית לגבי מי היא אליס, וכן לגבי הדרך שבה היא צריכה לצעוד. אליס אינה מסכימה איתו מיד, אך היא עוברת תהליך שבו היא מבינה שהישועה לא תבוא מבחוץ.
נדמה כי דווקא הקביעה הנחרצת של החתול שהיא מטורפת כמו כולם מצליחה לעורר אותה ולגרום לה להתנגד לה. היא אינה רוצה להסתובב בין מטורפים, אך ההבנה שאולי גם היא מטורפת מצליחה לחלץ ממנה משהו מן המניעים העמוקים שלה. גם בסטינג הטיפולי לא פעם אנו עשויות למצוא את עצמנו אומרות דברים מוחלטים רק כדי לעורר התנגדות מן המטופל, רק כדי שזה ישמיע את קולו ויביע את הצורך שלו בהכרה. כדי שהוא ינסה להיות אקטיבי ולבטא בקול את הצרכים שלו.
דוגמה נוספת למו"מ בספר היא השיחה של אליס עם המשרת הקרפד. אליס רוצה להיכנס לתוך בית, ולכן היא מחליטה לדפוק על הדלת. עם זאת המשרת מודיע לה כי הדפיקה מיותרת. בכל השיחה אליס מרגישה שהקרפד נוהג בחוסר נימוס בכך שהוא בוהה בשמים, אך היא מנסה להסביר לעצמה את התנהגותו בשל המאפיינים הפיזיים שלו ("הרי העיניים אצלו כל כך קרובות לקודקוד"), ובה בעת היא מנסה להבין מהי הדרך להיכנס לתוך הבית:
"איך אוכל להיכנס? חזרה אליס, בקול רם יותר. את אמורה בכלל להיכנס? אמר המשרת. זאת השאלה מספר אחת, את מבינה. הוא צדק, אין ספק: רק שלאליס לא נעם לשמוע זאת. זה באמת נורא, מלמלה. איך שכולם מתווכחים כאן. זה יכול לשגע בנאדם [...] המשרת סבר כנראה שזאת הזדמנות נאותה לחזור על ההערה שלו, בשינוי קל. אני אשב לי כאן, אמר, יום אחרי יום, ימים על ימים. אבל מה אני אעשה? שאלה אליס. מה שתרצי, אמר המשרת והתחיל לשרוק. אין שום טעם לדבר אליו, אמרה אליס בייאוש: הוא אידיוט גמור! היא פתחה את הדלת ונכנסה".
הציטוט לעיל מציג דוגמה יפה למו"מ בין הדמויות, המתנהל גם ברמת המשמעות ("האם את בכלל אמורה להיכנס?") וגם ברמת הסמל: מה מסמלת הדפיקה בדלת עבור אליס, ומדוע היא משוכנעת שזאת הדרך פנימה. המשרת חוזר על הנרטיב שלו ("אשב לי כאן ימים על ימים") ולאליס יש תחושה שהוא לא מקשיב לה או שלפחות הוא לא עוזר לה למצוא פתרון. תחושה זו מניבה תסכול וכעס ("הוא אידיוט גמור!"). היא מרגישה חסרת אונים. אולם מתוך חוסר האונים צומחת פתאום אקטיביות. מתוך הכעס היא מצליחה לנקוט פעולה לשינוי ("פתחה את הדלת ונכנסה").
אפשר לראות בסצנה זו משא ומתן טיפולי, כאשר הקרפד הוא בתפקיד המטפל. אליס מגיעה למשא ומתן עם חוויה פנימית של חוסר אונים. היא משוכנעת שהיא צריכה לעבור דרך הדלת (אבל אין לה מושג למה) אבל בטוחה שיש רק דרך אחת להיכנס – באמצעות דפיקה בדלת. הקרפד, בחזרתיות השלווה והעקבית שלו, מאפשר לאליס למצוא בתוכה כוחות או אומץ שלא היו לה קודם. אליס עוברת מן העמדה הפסיבית לעמדה האקטיבית. מאדם שמחכה שמישהו יפתח לו את הדרך, לאדם הנוקט יוזמה ופותח בעצמו את הדרך שלו.
גם באינטראקציה הטיפולית לעיתים יש תסכול, כעס ואי שביעות רצון מן המטפל. לא פעם התקווה של מטופלים היא שהמו"מ יוביל לפתרון שיציע המטפל. עם זאת, כמו שכל מטפל מנוסה יודע, המטפל יכול רק לעזור למטופל למצוא את הכוחות והתשובות הקיימים בתוכו, וזאת במידה רבה מהות הגישה הבין־סובייקטיבית – לפעול יחד במטרה למצוא את מה שנכון למטופל. לא עוד מטפל סמכותי שיודע מה התשובות, אלא ביצוע של חקירה משותפת (Beebe & Lachmann, 2003).
אין זו רק העמדה הבין־סובייקטיבית אלא גם גישת ההחלמה הגורסות כי האדם הוא במרכז. האדם במרכז פירושו שהאדם הוא האחראי, הבימאי והמפיק של חייו. האינטראקציה בין הדמויות סייעה לאליס לעשות מעשה. התנהגותו של הקרפד והאמירות שלו הצליחו "להוציא אותה מדעתה". האופן שבו אנשים מגיבים אחד לשני ונסחפים אחד לתוך העולם הרגשי של האחר, מכונה "הפעלות".
3. הפעלות
המונח "הפעלות" (enactments) נטבע לראשונה בספרות הפסיכואנליטית בשנות ה-80 של המאה הקודמת. המונח מתייחס לאופן שבו אנשים גורמים זה לזה, באופן לא מודע, לשחק בדרמה הפנימית של עולמם. זוהי מעין כפייה על הזולת לפעול מתוך העולם הרגשי, ובתגובה למצבי הנפש, שלנו.
Bateman (In: Cassorla, 2001) מסווג את שתי הגישות המרכזיות הקיימות כלפי מושג זה: מחד גיסא יש מי שרואים בהפעלה כפעולה המערבת את המטופל והמטפל במידה זו או אחרת, כאשר במידה המעטה, מדובר על אקטואליזציה של תשוקות שמקורן בהעברה כלפי המטפל. ברמה החמורה ביותר, מדובר בהפעלה של המטופל בידי המטפל, באופן שגורם למטופל לחצות את גבולות הטיפול. מאידך גיסא, יש הרואים בהפעלות כוח חיובי בטיפול, שכאשר המטפל מצליח להבין אותו, הוא מצליח להפריד בין הקונפליקטים שלו לבין אלה של המטופל, מה שהופך את הטיפול ליעיל יותר.
ההפעלה נוצרת כתוצאה מפנטזיות לא מודעות מן העבר ומהעברה בהווה. לעיתים הפעלה עשויה להיות כרונית, כאשר מפגש בין שני אנשים מסוימים מוביל בהכרח לאותה הפעלה. בהפעלה מתרחש שחזור של קשרים או של חוויות מן העבר בצד אחד, הגורמות לצד האחר להיכנס בצורה לא מודעת לתוך חוויות אלה. כך למשל חסך בחום אימהי של מטופלת עשוי להוביל אותה לגרור בכל פעם את המטפלת לדרמה הפנימית שלה. המטפלת עשויה למצוא את עצמה מרגישה רגשות של תסכול או של קרירות, וכמשחקת תפקיד שהיא לא התכוונה לו ולא רצתה בו. המטופלת "שמה עליה" את התפקיד של דמות האם הקרירה, והמטפלת עשויה – באופן לא מודע – להגיב בהתאם לתפקיד שהכתיבה לה המטופלת. כמובן שהפעלות עשויות להיות הדדיות. כך למשל המטפלת עשויה להגיב מתוך המקום הכאוב שלה (נניח למשל שהיא יתומה) ולחוש כי המטופלת היא כפויית טובה או מפונקת.
הטענה המרכזית של הגישה הבין־סובייקטיבית היא שאם נכיר בכך שאנו מפעילים זה את זה, נצליח לווסת את התגובתיות שלנו ולהפריד בין חוויות העבר לבין המתרחש בהווה. הכרה זו תאפשר לנו להבין כי לא פעם אנו מביימים את האחרים באמצעות השלכה של עולמנו הפנימי וגרירה של האחר למשחק תפקידים.
בסיפורה של אליס ניתן לזהות מגוון אירועים שבהם יש הפעלות אקוטיות והפעלות הדדיות. כך למשל במהלך משפטה מול מלך ומלכת הלבבות, המהווה גם הקטע האחרון של החלום שלה, אליס מגיבה:
"כעת המושבעים יוציאו את פסק הדין, אמר המלך בפעם העשרים, בערך, באותו יום. לא! לא! אמרה המלכה. קודם גזר הדין, הפסק – אחר כך. קשקוש בגרוש! אמרה אליס בקול. עצם הרעיון להתחיל מגזר הדין. בלמי את פיך! אמרה המלכה, מסמיקה מכעס. לא רוצה! אמרה אליס. לכרות את ראשה! צרחה המלכה בכל הכוח. איש לא זע. מי מתרגש מכם, אמרה אליס (שבינתיים גדלה כבר מלוא קומתה). הרי אתם לא יותר מחפיסת קלפים! לשמע הדברים האלה כל החפיסה התרוממה באוויר והתחילה נוחתת עליה; היא פלטה צווחה קטנה, ספק מכעס, מתאמצת לסלקם מעליה, ומצאה עצמה שוכבת על שפת הנחל, ראשה בחיק אחותה, אשר הייתה מסיטה בעדינות כמה עלים יבשים שהתעופפו מן העצים וצנחו על פניה".
קטע זה המסיים כאמור את הרפתקאותיה של אליס מלמד כי היא עברה שינוי משמעותי במהלך הזמן שלה בארץ הפלאות. הקורא מבין כי מדובר בחלום, והאיום על חייה היה האופן שבו אליס בחרה – באופן מודע או לא מודע – לראות את חפיסת הקלפים. אנו למדים כי הדרמה כולה התרחשה בראשה של אליס, בחלומה. בתחילה היא חששה מן המלכה ואילו מרגע שהיא הבינה כי היא זו היוצרת את החרדה וכי "בסך הכול מדובר בחפיסת קלפים" – חדל האיום לרחף מעל ראשה.
ניתן לראות בדוגמה זו מעין סיום להפעלות הרבות המתרחשות לאורך הסיפור, שבהן אליס גורמת לדמויות השונות לשחק דמויות בחלומה. היא משליכה את הפחדים ואת החששות שלה, ואת היעדר הידיעה ואת החיפוש, על הדמויות האחרות; היא נותנת להן תפקידים של יודעי כול או של אנשים מסוכנים. אולם לא תמיד הדמויות מסכימות להיכנס עימה להפעלה ההדדית, ולעיתים הן אינן מקבלות על עצמן את התפקיד.
בדוגמה לעיל אנו רואים כי מרגע שאליס הפסיקה להפעיל את חפיסת הקלפים – היינו: לתת לה כוח להפחיד ולאיים עליה, האיום חלף. הקלפים התחלפו בעלים נעימים שנפלו על ראשה. באותה נקודה הקורא גם מבין לראשונה כי הכל לא היה אלא חלום של אליס.
החלום דומה במידה רבה לתיאטרון הפנימי שלנו. הוא מתרחש בצורה הסובייקטיבית ביותר ואין לו אחיזה במציאות. אך כאשר הוא נחלם, הוא אמיתי עבור הסובייקט. רק כאשר הסובייקט מתעורר או מתפכח הוא מבין כי החוויה שלו – מפחידה או מאיימת ככל שתהיה – היא תוצר שלו. הבנה זו היא המפתח להשתחררות מן הרגשות השליליים של החוויה.
באופן דומה, אנשים גורמים לא פעם לאנשים אחרים לעשות או להתנהג באופן מסוים כתוצאה מהחוויה הפנימית שלהם, שלרוב אינה קשורה למתרחש בהווה. הכוח להפסיק את ההפעלה (כמו את החלום) הוא בהכרה כי האדם הוא המביים, והוא שיכול להעניק כוח או לקחת כוח מן הדמויות הפועלות בחייו (חפיסת הקלפים במקרה זה). על פי רוב, כאשר האדם נמצא בתוך הסיטואציה הדרמתית שלו, היא אמיתית ומציאותית עבורו, וכך גם התפקידים של הדמויות. עם זאת, בדיוק כפי שאליס הצליחה להשתחרר ברגע שהבינה כי מקור האיום הוא אצלה ולא בחפיסת הקלפים, חלום הבלהות הפך למפגש נעים על שפת הנהר.
תפקידו של המטפל בהקשר זה הוא להבין כי פעמים רבות המטופלים מעניקים לו תפקיד מסוים בדרמה של חייהם. לעיתים הוא עשוי להיסחף עם התפקיד, אך עם מספיק מודעות הוא יכול לפקוח את עיניהם של המטופלים לכך שהם חיים דרמה מהעבר, באופן שאינו תואם את חוויית ההווה.
לא פחות חשובה מכך היא ההבנה של המטפל שגם הוא מופעל ומפעיל, ולכן לא פעם שימוש בריבויי העצמי ושינוי נקודת המבט עשויים להוות דרך לצאת מן התסבוכת של ההפעלות ההדדיות. מדובר במשימה לא פשוטה, שכן על פי רוב אין אנו אלא סובייקטים המתקשרים זה עם זה מתוך עולם החוויות והרגשות שלנו. עם זאת, בעוד שהמטופל, החווה את הדברים בעוצמתם כחלק מן ההקשר הטיפולי, עשוי להתקשות לצאת מתוך ההפעלות הללו, הרי שמהמטפל מצופה כי יהיה מודע למתרחש סביבו ובתוכו, ויזהה את המצבים שבהם הוא נגרר לתוך סצנה פנימית שיצר המטופל.
סיכום
במאמר זה ביקשנו לבחון מונחי יסוד בגישה הבין־סובייקטיבית בראי ספר הילדים המפורסם "הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות". התבוננות דרך המשקפיים של הגישה הבין־סובייקטיבית העלתה רבדים נוספים בסיפור, במסרים הסמויים והגלויים שלו. לטעמנו, אחד המאפיינים המרכזיים בספר הוא ריבויי העצמי. כך, השינויים הפיזיים שעוברת אליס באופן תדיר לאורך הספר, גורמים לה לתהות על מהות העצמי שלה: מי היא? השינויים הללו מאפשרים לה להבין כי היא איננה הגוף שלה וגם לא הזיכרון שלה – שכן אלה משתנים והיא עדיין נותרת היא עצמה.
המסע שעוברת אליס כאמור הוא גם נפשי: היא מצליחה לאט לאט לראות את ריבויי העצמי שלה. באמצעות משא ומתן מתמשך עם הדמויות השונות וההפעלות ביניהן, אליס מתקרבת לעבר התובנה כי אין עצמי יחיד ואין דרך יחידה לצעוד בה, וכי זה וגם זו תלויים בהקשר שבו היא נמצאת ובמקום הנפשי שאליו היא מבקשת להגיע.
הגישה הבין־סובייקטיבית יפה להבנת ההקשר הטיפולי של אלה, אך ניתן להבין אותה גם במונחים של אינטראקציה אנושית באשר היא. כולנו מופעלים ופועלים בתוך הדרמה האחד של השני, מופעלים מדברים מסוימים ואדישים לדברים אחרים. כולנו חיים את העבר שלנו בהווה, כאשר באמצעות פיתוח של מודעות אפשר להשתחרר מהכבלים הללו, ולהיות עצמי בהווה, נטול מהקשרי העבר.
התפקיד שלנו כמטפלים הוא להיות מודעים להשפעות ההדדיות, להפעלות ולריבויי העצמי. במקום להיות כלי של אלה, מודעות זו מאפשרת לנו להפוך אותם לכלי טיפולי בעבורנו ובעבור המטופל. ככל שניטיב להכיר את הדינמיות, האינטראקטיביות והסובייקטיביות המצויות בכל מפגש, כך ניטיב לנהל את הקשר הטיפולי, וגם את האופן שבו אנו פועלים ומתנהלים בעולם.
הערות
- המחברות מבקשות להודות לחווה קרייסלר ולחנוך ירושלמי, אשר כל אחד בדרכו תרם והיווה השראה לכתיבת המאמר.
מקורות
ירושלמי, ח. (2012). "הדרכה כמרחב של השפעות הדדיות". נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית בתאריך: 19 לאוגוסט 2019: https://www.hebpsy...=2754
קרול, ל. (2007 [[1865) הרפתקאות אליס בארץ הפלאות – הספר המוער. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
שפירא, ח. (2006). בעקבות אליס. תל אביב: האוניברסיטה המשודרת.
שפירא, ח. (2009). על הדברים החשובים באמת. תל אביב: כנרת-זמורה-ביתן.
Beebe, B., Lachmann, F. (2003). "The relational turn in psychoanalysis: A dyadic systems view from infant research". Contemporary Psychoanalysis: 39, 379-408.
Cassorla, R. M. (2001). "Acute enactment as a ‘resource’ in disclosing a collusion between the analytical dyad". International Journal of Psycho-Analysis: 82, 1155-1170.
Pizer, S.A. (1992). "The negotiation of paradox in the analytic process". Psychoanal Dial: 2, 215-240.
Yerushalmi, H. (2001). "Psychoanalysts' multiple relational perspectives". Psychoanalytic Quarterly: 70, 359-386
Yerushalmi, H. (2010). "Supervision and the process of negotiating recovery". Israel Journal of Psychiatry & Related Sciences: 470, 232- 238.
Stolorow, R.D. (2000). "From isolated minds to experiential worlds: an intersubjective space odyssey". American Journal Psychotherapy: 54, 149-151.
