דדלוס ואיקארוס:
דגם של יחסים בין אב נרקסיסט ובנו המתבגר
(מתוך המיתולוגיה היוונית – אהרון שבתאי, ספרי תל-אביב, 2000 )
שוש לבנה
"דדלוס האתונאי נודע לתהילה כאדריכל וכפסל, ובכל זאת נתעוררו בו קנאה בנער טאלוס, שעבד בסדנתו כשוליה. טאלוס השתמש בשדרת דג כדי לנסר מוט עץ, ואחרי כן העתיק את צורתו לברזל, וכך המציא את המסור. כשהבחין דדלוס שהנער עולה עליו בכשרונו, השליך אותו מעל חומות האקרופוליס.
כשנתגלתה הגופה, נשפט דדלוס בבית-הדין של האריופגוס. הוא יצא חייב אך הספיק להמלט לקנוסוס שבכרתים בטרם נענש. המלך מינוס קידם בשמחה את האומן והממציא המהולל, אך רגשותיו הצטננו כאשר נודע לו שדדלוס הוא שהתקין לאשתו פסיפאה את תבנית הפרה שבתוכה נבעלה לפר הלבן (1). הוא ציווה על דדלוס לתכנן מבוך נפתל – הלבירינת – כדי לשכן את המינוטאורוס, אך כשנשלמה בניית המבוך, כלא בו גם את דדלוס עצמו, ועמו את בנו איקארוס שנולד בכרטים.
דדלוס חיפש דרך להימלט מכלאו, ומכיוון שנמלי כרתים נשמרו היטב התקין כנפיים לו ולבנו. לפני שהמריאו הזהיר דדלוס את איקארוס שלא יעוף גבוה מדי לבל ימס הדונג ששימש כדבק לכנפיים, ומאידך שלא ינמיך מדי מעל הים לבל יתרטבו הנוצות. כאשר נחלצו האב ובנו מכרתים ודאו במרומים, נשאו אליהם ספנים ורועים את עיניהם וחשבו שהם אלים.
אך איקארוס לא שם לב להזהרות אביו ומתוך התלהבות הגביה עוף והתקרב לשמש, עד שהדונג נמס מחום קרניה, הכנפיים התרופפו, והוא צנח אל הים וטבע. דדלוס הגיע בשלום לעיר קמיקוס בסיציליה. הוא התארח שם בחצר המלך קוקאלוס ששמח להעסיקו כאדריכל וכפסל."
דיון:
לעוף, להתרחק, להשרף או לטבוע....
רבות נכתב על מעופו של איקארוס והתקרבותו לשמש: היבריס, חטא היוהרה, אינפלציה של האגו. כל אלה היו הגורמים שהובילו לצניחה, לנפילה ולמוות. הפרשנויות המוכרות שמות דגש בעיקר בהתרחקותו הלא אחראית של איקארוס והתקרבותו לשמש, וממעיטות להתייחס למהותו של המעוף הגבוה והמסוכן. האם תמיד חייב רצון זה להיות מזוהה עם היבריס? האם לא נעשו מסעות רחוקים, פיזיים ומטאפורים, שהסתיימו בהצלחה? קולומבוס הגיע לאמריקה, לוינגסטון לאפריקה, ניל ארמסטרונג לירח! לולא רצונם במרחקים חדשים, בהתרחקותם מהקיים והידוע העולם היה נשאר מוגבל ומצומצם.
כיצד להגדיר את אלה אשר מתרוממים ועפים אחר רעיון בלתי נתפס כמעט בממשותו ומסוכן בהגשמתו? ט.ס. אליוט כתב: "רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע". מהתוצאה מסתבר שאיקארוס לא יכול היה להגיע רחוק מדי. הסיבה לכך? – היותו בנו של דדלוס, גיבור מיתולוגי המייצג את הפן הנרקציסטי של האישיות. דדלוס אינו מסוגל לקבל זולת משמעותי אחר אשר מטיל עליו צל ועלול לעבור אותו במעופו.
ראשית המיתוס ברציחתו של טאלוס, שוליה בסדנתו, "בן מאומץ" מבחינה מקצועית, נער מוכשר ויצירתי. דדלוס הינו גיבור המתקנא ב"בנו" ובתלמידו ואין ביכולתו להכיל רגש מציף זה. דרכו של דיידאלוס להתמודד עמו הוא באמצעות חיסולו הטוטאלי, הפיזי, של האחר המאיים על הנרקציזם שבו. דיידאלוס הוא נרקציסט אשר בעולמו אין מקום לזולת. תלמידו עשוי לעלות עליו, לכן הוא מסולק מדרכו. בנו עשוי (או שמא עלול) לעלות עליו, לכן גם הוא חייב למות. בעולם הנרקציסטי אין מקום לתחרות כי האחר הקיים נתפס כנחות, נעדר ערך. כאשר הוא מאיים להגביה במעופו יש לסלקו, הן באופן קונקרטי כפי שקרה לטאלוס, הן באופן עקיף כפי שקרא לאיקארוס.
היפרדות מאב נרקציסטי קשה ביותר, קל וחומר בגיל הנעורים. במיתוס של איקארוס מתגלה נער פסיבי, ההולך תמיד כצל אחר אביו, העושה כרצונו ואפילו נכלא במבוך על לא עוול בכפו. הפעם האחת אשר איקארוס אינו שומע בקול אביו, הינה הפעם המובילה אותו לאבדון. כבנו של אב נרקציסט נראות דרכי המילוט מהמצב הדיאדי כבלתי אפשריות. יתרה מכך, בהיעדר הפן הנשי – זהו מיתוס ללא נוכחות אם – ניתן להבחין בחסרון מבני המצביע על קשר דיאדי שלא התפתח לטריאדה אב – אם – בן. לאיקרוס חסר עקרון האם, ומסיבה זו הוא נעדר הפנמות אחרות אשר עשויות היו לחזקו בדרכו לספרציה מדמות האב.
דדלוס רוצח את טאלוס ונמלט מעונש. מהסיפור נראה שעקרונות מוסריים לא מעניים את נפשו. היפוכו של דבר. דדלוס בורח אל ממלכתו של המלך מינוס והופך לבן טיפוחיו ולממציאם של מכשירים אשר מענגים את חייהם של המלך והמלכה. באמצעות המצאותיו הוא מספק את צרכיהם הנחותים (כגון בניית מתקן המאפשר למלכה פסיפאה להזדווג עם פר לבן בו היא מאוהבת).
כאב, דדלוס אינו שומר מספיק על בנו על מנת שהגרוע מכל לא יקרה לו. הוא אינו מלמד אותו לעוף באופן הדרגתי ואינו מאמן אותו במעופו. אפילו הדונג המחבר את הנוצות אינו בטוח כלל וכלל לא. כאשר אב ובן עפים בשמיים חושבים האנשים שאלה הם אלים. זהו ביטוי להיבריס נרקציסטי של אב הממשיך ב"פנטזית האל" ואינו מניח למציאות להחזירו למקומו האמיתי. זהו אב שאין לו קשר אמיתי ואינטימי עם בנו המתבגר, ובהעדר קשר זה, הוא אינו עוצר את מעופו ומותיר את בנו לצנוח למצולות הים. איקארוס טובע בים בבדידותו הקיומית ואין עבורו מציל. פיטר ברויגל צייר בשנת 1558 ציור נפלא המציג את רגע נפילתו של איקארוס לים. בקצה הימני התחתון של הציור מבצבצות שתי רגליים מעל המים, ואין דמות אחת מאלו המצוירות על הבד אשר הבחינה בנפילתו וטביעתו של הנער.
תמונה מס' 1 : Pieter Brueghel - Landscape with the fall of Icarus, 1558
www.ibiblio.org/wm/paint/auth/bruegel
לעומת ההיבריס הנרקציסטית של האב, יש להציב את גרנדיוזיות הנעורים של הבן. מעופו לשמש קשור במאפיינים של גיל הנעורים ומייצגים בחלקם את הקונפליקט הגרעיני של גיל הנעורים שבלוס כינה "היפרדות ועצמיות שנייה". על מנת לגדול ולהתפתח זקוק איקארוס לעזוב את אביו, לעלות עליו. ויניקוט מציין את הצורך ב"רצח אב" כתהליך סימבולי הנדרש למען צמיחה בריאה והתפתחות תקינה. אך איקארוס אינו יכול להתרחק מאביו כי צילו של אב כל-יכול מונע ממנו לראות את האור. התקרבותו לשמש מסמלת את הרצון של קרבה למודעות, מודעות שבמקרה זה היא בעלת עוצמה כל כך גדולה וטוטאלית עד שהיא גורמת לו לצלול מחדש ולהיבלע לתוך התכנים הלא-מודעים של הנפש. כך מאבד איקארוס את החיבור לקיים ולממשי.
בפרקטיקה הספיכותרפויטית ניתן להיעזר במיתוס של דדלוס ואיקרוס על מנת להבין טוב יותר את הדינמיקה הפתולוגית שבין אב לבנו.
אביא דוגמה על מנת להמחיש את העבודה באמצעות המיתוס בחדר הטיפולים:
מטופל בשנות ה-20 החליט ללמוד מקצוע הקשור בתכנים אומנותיים. החלטה זו מאד לא מצאה חן בעיני אביו שהיה בעל מקצוע טכני ואקדמי. לילה אחד הוא חלם:
"השעה היא בין הערביים ואני עף בשמיים. לבד, רק אני. הידיים הם כמו כנפיים, פרושות לצדדים. אני מרגיש את הרוח מנשב על פני, ומתחתי, אני רואה שדות מעובדים. נוף מדהים ביופיו. נדמה לי שאני עף מעל סין. אני ממשיך במעופי ומרגיש חופשי ומאושר, ממש כמו בשיר. פתאום משהו תופס בקרסולי ומושך אותי כלפי מטה. אני מנסה להשתחרר, נאבק, מאבד גובה. מסביבי כבר לילה. אני צונח ומתעורר בבהלה."
שמעתי את האסוציאציות לחלום ובמקום פרשנות שעשויה היתה להתפס על ידו כפולשנית, החלטתי לספר לו את המיתוס של דדלוס ואיקארוס. מתוך התוכן הגלוי הזדהה הבחור עם דמותו של איקארוס, אך לא כמוהו, הוא היה כבר מודע למאבקים הגלויים והסמויים המתקיימים בינו לבין אביו. המיתוס עזר לו להרחיב את היריעה ובסיום הפגישה הוא אמר: "דבר אחד אני יודע בביטחון, הכנפיים שלי מודבקים היטב בדבק מגע!
הערה:
(1) מהזדווגותה של המלכה פסיפאה עם הפר הלבן נולד המינוטאורוס, יצור מפלצתי אשר בחלקו העליון היה פר, ובחלקו התחתון היה אנושי. המינוטאורוס נכלא בתוך המבוך – הלבירינת – וכל תשע שנים נשלחו 14 נערים ונערות אתונאים להיטרף על ידו, עד שתזאוס, בעזרתה של אריאדנה, נכנס למבוך והרג
