הרפורמה של הגוף והנפש
מאת ירון גילת
במאמרו "המוח והתודעה", שפורסם בכתב העת "מדע" בשנת 1970, כתב הפרופסור ישעיהו ליבוביץ': "הנפש אינה נתפשת בפיסיקה וכימיה, אולם היא מודעת לי ללא אמצעים אלה. הנפש והעולם הנתפש בחושים הם שתי ישויות נפרדות, חסרות מכנה משותף. [...] אין קשר לוגי (מחויב-ההיגיון) בין מושגינו המתייחסים לדברים או לאירועים של המציאות הפסיכית ובין אלה המתייחסים לדברים או לאירועים של המציאות הפיסית"1. ההבחנה הנחרצת בין נפש וגוף שבה דגל ליבוביץ', נשענה על הגותו של הפילוסוף עמנואל קאנט, אשר נקט בדעה ספקנית ורחבה, לפיה אין לנו ולא יכולה להיות לנו שום ידיעה חיובית על טיבה של הנפש. בקביעה הזו דחה קאנט את טענתו המוקדמת יותר של הפילוסוף רנה דקארט, על-פיה יש לנו ידיעה עצמית מיוחסת והדעת או הנפש, הן "דבר חושב" (res cogitans) שאינו חומרי. הטענה המרכזית של מה שמכונה לרוב דואליזם קרטזיאני, על שמו של דקארט, היא שהנפש הבלתי-חומרית והגוף החומרי, תוך היותם נבדלים, אף על פי כן מתקשרים זה עם זה. בניגוד לגישה הדואליסטית הזו, המוניזם המטריאלי טוען לא רק שגוף ונפש חד הם אלא שמדובר בממשות חומרית, ואילו המוניזם האידיאליסטי טוען שאמנם שניהם אחד, אך מדובר בדבר שהוא במהותו דווקא נפשי. לעומת כולם, המוניזם הנטורליסטי טוען שההבחנה בין גוף לנפש לא קיימת וכי מדובר באותה ישות, שאינה גוף ואינה נפש.
הפסיכיאטריה בימינו, שנשלטת על ידי הפרדיגמות של הביולוגיה, מושתתת על גישה מוניסטית מטריאלית, על-פיה המוח הוא הרשות החושבת ואילו הנפש במהותה לא קיימת אלא כתוצר פיקטיבי של תהליכים כימיים וחשמליים אשר מתרחשים בו. לעומת זאת, גישות פסיכואנליטיות מבטאות עמדות אחרות. על אף שהיה מדען ורופא, ועל אף שביקש לכונן את הפסיכואנליזה כּמתודה מדעית, קשה לומר באופן חד משמעי שזיגמונד פרויד היה מטריאליסט. מושג הדחף, שעליו מכוננת התיאוריה הפסיכואנליטית שלו, חרף היותו לא-מודע, לא מצוי בחזקת הנפש אלא באזור בלתי מוגדר שבין הגופני והנפשי. לעומת פרויד, רופא הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט למשל, אימץ השקפה מוניסטית נטורליסטית כאשר ב-1949 דיבר על אחדות או שלמות פסיכו-סומטיות, אותה כּינה "פסיכֶה-סוֹמָה"2. עבור ויניקוט, שכתב "אינני חושב שהנפש באמת קיימת כישות", הפסיכה-סומה היא יחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה. הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן עקף את בעיית הגוף-נפש במובן מסוים, כשמיקם את הפסיכואנליזה בשדה הסטרוקטורליזם והניח יסוד לְמה שהינו הסובייקט. הסובייקט הזה אמנם נולד כאורגניזם אבל מָבְנֶה את גופו כמערכת נבדלת של איברים המשויכים לאדם עצמו דרך השימוש בשפה המשמשת גם כמצע או כתנאי לכל התהווּת סובייקטיבית נוספת.
ריבוי הגישות המתמודדות עם הבעיה הפסיכו-פיזית או עם שאלת יחסי הגוף והנפש, מעיד על כך שלא רק שבעיה זו לא באה על פתרונה אלא גם שספק רב אם אי פעם תיפתר. אין שום קשר מחויב-היגיון בין העולם הפסיכי ובין העולם הפיסי, אבל משום שקשר כזה נראה לבני האדם כמחויב-המציאות הם כמו לא מפסיקים לנסות ולהגדיר אותו, לנסח אותו ולהוכיח את קיומו. במילים אחרות, ישנו מאמץ בלתי פוסק לבצע הסדרה של היחסים שבין הגוף לנפש, בלי שכל המעורבים בדבר אפילו יסכימו על קיומה של הנפש במציאות.
ביולי 2015 נכנסה לתוקפה הרפורמה בבריאות הנפש. רפורמה זו, נוסדה במטרה להיטיב את מערכת בריאות הנפש בישראל ולשפר את השירות הניתן לאזרחים הסובלים ממצוקות נפשיות. בבסיסה, היא מתייחסת לאחריות הביטוחית ולהסדרי המימון של שירותי בריאות הנפש ומעבירה את האחריות לשירותי בריאות הנפש האשפוזיים והאמבולטוריים לקופות החולים. מטרותיה המוצהרות הן, שיפור איכות הטיפול על ידי הרחבת השירותים האמבולטוריים ומתוך כך גם מניעת אשפוזים מיותרים, הגדלת מספרן של חלופות אשפוז והרחבת פתרונות לפגועי נפש במסגרת הקהילה. בנוסף, ביקשה רפורמה זו לשלב את שירותי בריאות הנפש בשירותי הרפואה הכלליים. בסמיכות למועד תחילת הרפורמה וגם לאחריה, ניתן היה לשמוע את הטענה ששילוב כזה של שירותי בריאות נפש בתוך ועם שירותי רפואה אחרים, דהיינו שירותי בריאות הגוף, יסייע בהסרת הסטיגמה והתיוג השלילי ממטופלים בשירותי בריאות הנפש ומאנשים הסובלים מהפרעות נפש בכלל.
הסברה לפיה איחוד של שירותי בריאות הנפש ובריאות הגוף תביא להטבה בסטיגמה כלפי מתמודדי נפש איננה מובנת מאליה ויסודה בהיגיון ביולוגי אשר לא מכיר בישות הנפשית ככזו. הד לכך ניתן גם למצוא באתר האינטרנט של משרד הבריאות, בעמוד שכותרתו היא "גוף ונפש" , אשר בו כתוב: "לאדם גוף ונפש, אשר מקיימים ביניהם קשרים מורכבים ומגוונים עד כדי יצירת שלם אחד". ומעט למטה משם, תחת הכותרת "הרפורמה בבריאות הנפש", כתוב: "שינוי זה [כלומר הרפורמה] יוביל לאיחוד קרוב בין המערכת אשר מציעה טיפול במחלות גופניות לבין זו אשר מטפלת במשברי נפש, באמצעות קופות החולים. [...] טיפולים מתקדמים בעולם בריאות הנפש יינתנו על בסיס אמצעים מתקדמים התלויים בתשתיות ובידע של הרפואה הכללית. החיבור אליה – המגולם ברפורמה בבריאות הנפש, יאפשר יישום התקדמות זו. [...] רפורמה המביטה על השלם – גוף ונפש, תציע מענה טיפולי רגיש ונכון יותר בכל אחד מהמצבים המורכבים והשכיחים האלה".
אם כן, מתוך הכוונה לטפל בסטיגמה כלפי מתמודדי נפש, הרפורמה נועדה להכניס את בריאות הנפש אל תוך בריאות הגוף. כלומר, לבטל את ההבדלים, לכונן מערכת שתיתן טיפול למי שזקוק לסעד נפשי אבל שגם תהיה משולבת בתוך ולמעשה תהיה כמעט זהה, עקרונית, למערכת שנותנת טיפול למי שזקוק לסעד גופני, למחלות לב, ריאות, כליות, עיניים, עור וכיוצא בזה. בהתאם, ניתן גם לשמוע בשנים האחרונות קולות גוברים והולכים של רופאים, אשר קוראים לסגירת בתי החולים הפסיכיאטריים והמרפאות הפסיכיאטריות ולשילובם בתוך בתי החולים והמרפאות הכלליים.
מצב עניינים זה, כאשר יש מי שסבור שמחיקת ההבדלים תמחק גם את התיוג כלפי מתמודדי הנפש, מחייב לקחת בחשבון את האפשרות שיש פנטזיה יסודית בלתי מודעת בבסיס הרפורמה הזו, והיא שניתן לבצע הסדרה מלאה של היחסים בין הגוף לנפש. כלומר, הסדרה של היחסים הללו כפי שמשתמעת מן הנוסחים שלעיל, תהפוך את הנפש לעוד אחד מתפקודי הגוף. או במילים אחרות, הנפש "תתמקם" במוח ותימחק ככזו. במצב זה כביכול, תתקיים הלימה מלאה בין הגוף לכל מה שהוא נפשי, ללא שארית, ומי שתויגו עד עתה כסובלים מבעיות נפשיות לא יוכרו עוד אלא כמי שסובלים מבעיות גוף. כך למעשה, הרפורמה עשויה להיות ניסיון של המדינה, בלתי-מודע ורק לכאורה מנהלתי בלבד, לעשות מה שלא עשו דורות של פילוסופים ופסיכואנליטיקאים ולהסדיר את יחסי הגוף והנפש.
אלא שהסדרה כזו היא אגדה. את המאמר המוזכר לעיל סיים פרופ' ליבוביץ' בקביעה ש"ההצמדה של המציאות הפסיכולוגית אל המציאות הפיסיולוגית - לא זו בלבד שאינה מובנת אלא אף לא ניתן להציגה כבעיה על רקע המתודה המדעית ובמסגרתה"1 ובאחד מן הראיונות הטלוויזיוניים המאוחרים שלו, אמר: "זו בעיה שאין לה פתרון, זו בעיה שאנחנו מבינים שאין לה פתרון. לא שאין לה פתרון במובן זה שלא מצאנו את הפתרון – בעיות כאלה יש כל יום, בעיות שאין אנחנו יודעים את פתרונן. אבל יש בעיות שאנחנו מבינים שאין להן פתרון". נוכח זאת, עולה השאלה – כיצד למצוא מענה הולם לסוגיה שביסודה בעיה בלתי פתירה שאף על פי כן יש לה השלכות ממשיות. התשובה לא ברורה מאליה, אבל דומה שלפני כל שינוי יש להישיר מבט אל תוך הפער, כך שניתן יהיה ללכת אל מעבר למה שנראה כמוצא דִמיוני, שיותר מאשר מהווה פתרון אמיתי אינו אלא דרך להתמהמה, להסתבך ולשרוד בקושי בתוך מבוך של מראות. הקשר בין גוף לנפש הוא קשר מחורר, ואין דבר מה שימלא אותו. הרפורמה בבריאות הנפש היא עובדה קיימת אבל לפי שעה פתוחה לשינויים, עדיין ניתן לשפר אותה, לייעל ולהיטיב אותה ולהפוך אותה למותאמת יותר עבור מי שזקוקים לכך. הדרך לכונן מערכת שתיתן מענה לסוגיות נפש וגוף, תהיה אשר תהיה, חייבת תהיה לקשור את הקצוות באופן כזה שיגשר על הקשר הכושל בין גוף לנפש ולא תנסה להסדיר אותו באופן מִיתי על יסוד פנטזיה של איחוד הרמוני או של "יצירת שלם אחד".
הערות
- ליבוביץ' י' (1970). המוח והתודעה. מדע, י"ד, חוב' 5/6, 1970.
- ויניקוט ד' (2010). התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה. בתוך ע' ברמן. (עורך). עצמי אמיתי עצמי כוזב (עמ' 91-78). תל אביב: עם עובד. (נדפס לראשונה בשנת 1949).
