טיפול כשר בד"ץ או טיפול כשיר?
הדילמה של פסיכולוגים חרדים ביחס לטיפול בבני או בנות המין השני
מאת ד"ר שניאור הופמן
פסיכיאטר חרדי, מנהל מרפאה לבריאות הנפש הפועלת תחת חסות חרדית,1 הפנה לפני כמה שנים לרב יצחק זילברשטיין, הנחשב לפוסק מכובד, שאלה בנוגע לטיפול של מטפל/ת במטופל/ת מהמין השני. הרב ענה כי על המנהל מוטלת חובה להשגיח על הפרדה בין רופא למטופלת ובין רופאה למטופל, והנחה את המנהל להיוועץ עם רב בית החולים במקרים ספציפיים שבהם הפרדה כזאת בעייתית.
כמטפל דתי בעצמי, תשובתו של הרב העלתה בי שאלות ותהיות רבות והובילה אותי לבחון הנושא. פניתי אז בשאלה דומה אל הרב נפתלי בר אילן, רב שכונה ומחבר "משטר ומדינה בישראל על פי התורה".2 תשובתו של הרב התבססה על עקרון ידוע בהלכה אשר קובע "אומן בעבידתיה טריד", שמשמעותו היא כי אפשר להניח שבעל מקצוע ככזה יהיה שקוע ומרוכז בישום המיומנויות המקצועיות שלו בדרך הטובה ביותר האפשרית. על סמך עיקרון זה פסק הרב כי אין לאסור באופן גורף אלא להשאיר את הבחירה לשיקול דעתו של המטפל (בין אם הוא פסיכולוג, עובד סוציאלי, רופא או מטפל אחר), שיחליט במי הוא מטפל, כיצד ומתי להפסיק טיפול, לפי סוגי הטיפולים שהוא נותן ולפי יראת השמים שלו. יחד עם זאת, הרב ציין שאם בשעת הטיפול מתעוררות במטפל מחשבות ורגשות אישיים כלפי המטופלת, הוא חייב להפנות אותה למטפל אחר ולשקול עם להמשיך את הטיפול. לדבריו, סייג זה עולה בקנה אחד עם הקוד האתי המקצועי של הפסיכולוגים בישראל שבו מצוין כי "כאשר פסיכולוג מודע לכך שבעיותיו האישיות עלולות לפגום בביצוע נאות של חובותיו הקשורים לעיסוקו המקצועי, עליו לנקוט אמצעים מתאימים" וכי "במידת הצורך עליו להגביל את עבודתו המקצועית ואף להפסיקה" (סעיף 6.2).
גם באתר של "נפש ישראל", ארגון של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש דתיים וחרדים, עורר הפסק של הרב זלברשטיין דיון בנושא של טיפול פסיכולוגי במין השני . אחת הכותבות, ששימשה במשך שנים כפסיכולוגית ראשית במרפאה החרדית, גרסה שכמו במקרים של פסיקות לגבי בעיות רפואיות ומדעיות, גם בתחום של טיפול נפשי הכרחי שרבנים ישקיעו וילמדו היבטים מכריעים של הנושא הנידון. לדבריה, יש חשש שהחשיבות של הקשר המיוחד בין מטפל למטופל, השימוש בו ככלי טיפולי ומרפא, והסייגים המקובלים במקצועות הפסיכותרפיה לא מוכרים דיים לחלק מהפוסקים החשובים, ולפיכך עלול להובילם להוציא שגגה מתחת ידם ובעקיפין להביא לפגיעה במטופלים המצויים במצוקה. היא חידדה כי דווקא מכיוון שבקשר הטיפולי יש הרבה כוח, טמון בו סיכון לא פחות מאשר סיכוי: "כמו סכין ביד מנתח, הוא עשוי להביא טובה רבה ואף להציל נפשות [...] וגם עלול חלילה להזיק בגלישה לקשרים פחות ראויים"; עם זאת, היא הבהירה שהסכנה מוכרת היטב לאנשי המקצוע, נידונה לעומק כחלק מן ההכשרה הממושכת של פסיכולוגים, וזוכה להתייחסות באמצעות כלים וכללי אתיקה שנועדו לשמור את הקשר הטיפולי כקשר ראוי ומיטבי עבור המטופל (למשל, הימנעות ממגע או הימנעות מקשר חברתי או עסקי עם המטופל מחוץ לכותלי חדר הטיפול, גם לאחר תום תקופת הטיפול). היא ציינה שבטיפולים במרפאות ציבוריות מתווספת ל"שסתומי ביטחון" אלה גם העבודה הצוותית, שמשמשת כמעין פיקוח עמיתים, וגם המיסגור של הקשר הטיפולי בהקשר של מערך רפואי, שמחדד את גבולותיו.
פסיכולוג קליני נוסף, בעל ניסיון רב בטיפול, התייחס בדיון דומה באתר של "נפש ישראל" לדבריה של מטפלת חרדית מניו יורק אשר העידה שמאז שהרב שלה אסר עליה לטפל בגברים במסגרת טיפול פרטני, היא מטפלת אך ורק בנשים – אך ממשיכה לטפל בהצלחה בזוגות ובמשפחות. המגיב טען שההימנעות מפגישות עם בעלים או ילדים זכרים עשויה לפגוע בהצלחת טיפול משפחתי או זוגי, שכן לעיתים פגישות כאלה הן חיוניות על מנת לברר בעיות אישיות שמשפיע על הדינמיקה, היחסים או משפחה (בעניין זה ראו: הופמן ואחרים, 2017). לדבריו, הפסק שקיבלה המטפלת מהרב משמעו מניעה לטפל בשיטות המקובלות בזוגות ומשפחות, ולכן המטפל אולי נותר "כשר" אך הטיפול אינו כשר.
אותו פסיכולוג הזהיר מן ההטיות שעלולות להיות בתשובותיהם של פוסקים בשל אופייה של ניסוח השאלה. הוא ציין כי עצם העיסוק של פוסקים בשנים האחרונות בשאלות לגבי איסור ייחוד (התבודדות עם אדם מהמין השני) בפסיכותרפיה מעיד על כך שלא נאסר על המטפלים לטפל במטופלים בני המין השני. לטענה זאת אפשר להוסיף את תשובתו של הרב זילברשטיין עצמו לשאלה אחרת, שהפניתי אני עצמי אליו לפני שנים רבות, ושעסקה בהיבט של טיפול שערך פסיכולוג בסטודנטית צעירה שעברה פגיעה מינית מצד אביה.1 הרב ענה כי הטיפול מותר – מבלי להתייחס כלל לסוגיה של טיפול בבת המין השני.
פסיכולוגית קלינית וחרדית שדנתי עמה על הנושא הדגישה היבט נוסף – החשיבות של מתן אפשרות למטופל לבחור את מגדר המטפל. לדבריה, בחירת מטפל ממגדר מסוים יכולה לאפשר להביא אל חדר הטיפול ביתר קלות את היחסים עם ההורה ממגדר זה, לעבד אותם במרחב מוגן ובהמשך לפעול לתיקונם של היחסים עם ההורה. עם זאת, ישנם כמובן גם מקרים שבהם מטופל לא ירצה לקחת חלק בתהליך טיפולי אם יידרש להיות מטופל על ידי מטפל בן המין השני, למשל במקרים של טיפול בפגיעות מיניות ובמקרים נוספים. לכן, כדי לפעול באופן מיטיבי ומכבד כלפי הפונים לטיפול, חשוב לפעול מתוך רגישות תרבותית ומחשבה עמוקה, שבמרכזה טובת המטופל.
טיפול בבני ובנות המין השני במהלך התמחות בפסיכולוגיה קלינית
השאלה של טיפול בבני או בנות המין השני חשובה במיוחד בזמן תהליך ההכשרה. ישנם חרדים המתמחים בפסיכולוגיה קלינית שנמנעים מכך בשל ערכים דתיים ומתכוונים לטפל רק בבני מינם גם לאחר תום תהליך הסמכתם. גם נושא זה עלה לדיון באתר של "נפש ישראל", ובמסגרתו נטען כי חיוני שמתמחה יטפל גם בבני או בנות המין השני ויקבל על כך הדרכה.
אחת המשתתפות בדיון, אישה חרדית, פסיכותרפיסטית ותיקה ומדריכה במרפאה תחת חסות חרדית, ציינה כי יש להביא בחשבון שהמטפל צריך לעבור תהליך טיפול משמעותי כדי להיות מסוגל להכיר את עצמו ואת חולשותיו ולדעת לשמור מרחק, והסכימה שיש לשקול בכובד ראש כל מקרה של התאמת מטפל למטופל – למשל לא לתת למטפל צעיר מלא אנרגיות מטופלת נאה בשנות העשרים, ולהפך. עם זאת, היא טענה כי עבודה עם מטופלים ממין אחד בלבד לא מאפשרת היכרות והבנה הכרחית של התמודדות עם קשיי המין האחר. היכרות כזאת חסרה במיוחד, לדבריה, בעבודה עם הורים וילדים או בטיפול השם דגש על היחסים הזוגיים, המחייבים היכרות עם הלכי הרוח של שני המינים והבנה עמוקה ביחס לאינטראקציות בין רגישויות שונות הקשורות ליחס להלכה ומנהגים ובין קונפליקטים שונים, הגורמות להתפתחות בעיות מסוגים שונים. היא ציינה גם את החשיבות של מפגש עם תהליכי העברה והעברה נגדית מול אוכלוסיות שונות, ובפרט מול המין האחר, שכן כל התנסות כזאת מעשירה את הרפרטואר הלימודי והמקצועי.
נקודת מבט נוספת שמעתי ממתמחה שהדרכתי בעבר במסגרת עבודתי במרפאה החרדית. לדבריה, בתחילת ההתמחות היא לא העריכה מספיק את החשיבות של התנסות בטיפול במין השני, ובוודאי לא הרגישה בנוח לשוב ולבקש מטופלים מהמין השני מהאחראים עליה, שהתנגדו לכך. בעקבות ההתנסות בהדרכה היא זכתה בלגיטימציה להתעקש על כך, ובדיעבד סוברת שאכן חשוב להתנסות במהלך ההכשרה בטיפול בבן המין השני ובהתמודדות עם ההעברה וההעברה נגדית שעשויה להתעורר. עם זאת, חשוב בעיניה לאפשר למתמחה לבחור, ולדעתה אפשר להבין אנשי מקצוע חרדים שגדלו בסביבה נפרדת שרוצים להתמחות בתחום אך לעבוד רק עם מטופלים בני מינם. במקרים כאלה, טיפול בבני המין השני יכול לייצר הרבה ״רעש״ בטיפול ובחייהם האישיים של המטפלים, אך אין זה אומר שהם לא יוכלו להיות אנשי מקצוע מצוינים ולתרום למטופלים בני מינם.
פסיכולוגית דתייה נוספת שהדרכתי בעבר, שכיום היא מומחית בפסיכולוגיה קלינית וחינוכית, מתארת כי ההתנסות בטיפול עם קשת רחבה של מטופלים מגילאים, מגדרים וזרמים דתיים שונים העשירה מאוד את הניסיון הטיפולי שלה. לדבריה, בהכשרה היא למדה שכדי לעזור לאדם להתמודד עם מעגלי החיים שונים שלו חשוב להיחשף, ללמוד, להבין, להכיר ולהתחבר הן לעולם הפנימי שלו והן לעולם התרבותי, עולם הערכים שלו, בן הזוג, המשפחה ועוד. הטיפול בגברים איפשר לה לחוות מקרוב את עולמו של הגבר בעולם החרדי ולהיחשף למרחב חדש של הבנות, מחשבות ורגשות. ללא הניסיון הזה, היא חשה כי הייתה נפגע יכולתה לטפל. לאור ניסיונה, היא סוברת כי בתקופת ההתמחות חשוב להיחשף להתנסות רחבה ככל האפשר, כדי לבנות בסיס מקצועי רחב שממנו ניתן יהיה לקבל בהמשך החלטות הנוגעות לאופי ולסוג הטיפול אותו יציע המטפל בשלבים מאוחרים יותר – ואולי בשלים יותר מבחינה רגשית – של התפתחותו.
אפילוג
לפני זמן מה שוחחתי עם שני חברי עבר מארצות הברית, פסיכולוג קליני חרדי ופסיכיאטרית חרדית, שניהם בעלי נסיון רב בתחום בריאות הנפש, שעלו ארצה לפני זמן מה. שניהם היו מופתעים לשמע שבמרפאת בריאות הנפש החרדית שבה עבדתי בעבר לא מאפשרים למתמחים לטפל בבני מין השני מסיבות דתיות. הם סיפרו לי שבארצות הברית לא קיים נוהג כזה ושהם עצמם טיפלו במטופלים מהמין השני לאורך כל הקריירה שלהם.
המתמחים החרדים בפסיכולוגיה קלינית המקבלים את הפסק של הרב זילברשטיין שהוצג לעיל ופסיקות דומות של רבנים חרדים אחרים, כמו גם מתמחים לא חרדים שעושים את הכשרתם המקצועית במרפאות לבריאות הנפש שנותנות שירות לקהילה החרדית, עומדים בפני דילמה משמעותית. להבנתי, ולפי דעתם של עמיתים אחרים שהבאתי במאמר זה, ההחלטה שלא לטפל בבני או בנות המין השני מותירה אותם ללא הכשרה קלינית נאותה, וכתוצאה מכך הם לא יהיו ראויים להיות מוסמכים בפסיכולוגי קלינית. אם תימשך מגמה זאת במרפאות לבריאות הנפש החרדיות, עלול להיווצר בהמשך מצב שבו הציבור החרדי לא יקבל עוד טיפול פסיכולוגי מפסיכולוגים קליניים מומחים. לאור הנימוקים שתוארו לאורך המאמר, לעניות דעתי ברור כי עדיף שהטיפול יהיה כשיר, גם אם הוא יהיה פחות "כשר".
המחבר רוצה להודות לעמיתתו טליה מגדסי-בריקמן, MSW, על העזרה בהגהה ובעריכה של המאמר ועל הערות המועילות.
הערות
- מסגרת ייחודית בארץ, המספקת שירותים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים לקהילה החרדית. זהו מיזם פרטי של גוף המשתייך לקהילה החרדית ונמצא בפיקוח של משרד הבריאות (ראו: בן שלום והופמן, 2011).
- בשאלתי אל הרב ביקשתי לבחון האם הפסיכולוג עבר איסור בכך שהעלה למודעות של המטופלת את חלקם של הוריה במצוקותיה, שמא הכשיל אותה בכך שלא תרצה עוד לכבד את אביה ואף תזלזל בו, ובכך תעבור על איסור של "ארור מקלל אביו ואמו" ו"אין להתרפאות באיסורים" (ראו: הופמן, 2019; Hoffman, 2001).
מקורות
Hoffman, S. (2001). Psychotherapy and Honoring Parents. Israel Journal of Psychiatry 38 (2), 123-126.
בן שלום, ח. והופמן, ש. (2011), התרשמויות מעבודה במרכז חרדי לבריאות הנפש. פסיכולוגיה עברית, https://www.hebpsy.net/....asp?id=2595
הופמן, ש. (2019). איך פסיכולוג צריך לשאול שאלה מפוסק, בד"ד (בכל דרכיך דעהו): כתב-עת לענייני תורה ומדע, 34, 59-62.
הופמן, ש. , גוטליב, פ. , בר-אל, ר. (2017). פגישה חד פעמית עם בני משפחה של מטופלים מבוגרים. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy...=3511
