לפנטז או לחלום שוויניקוט היה מכיר את ההתמקדות (Focusing)
מאת דני שראל
הקדמה
בספרו "משחק ומציאות" (ויניקוט, 1971, פרק 1) טוען ויניקוט שלשהייה של התינוק ב"ממלכת האשליה"– בחוויה האומניפוטנטית שאם טובה דיה מאפשרת, שמה שהוא יוצר קיים במציאות– יש חשיבות עצומה להתפתחות ולבריאות. ויניקוט סבור שחלק הארי מחוויית התינוק הוא החיים בתחום אותה ממלכה. גם אחרי שהתינוק מתפכח מהאשליה בהדרגה, שוב בעזרתה של אם טובה דיה, התחום הזה, שנותן טעם ומשמעות לחיים, נשמר לאורך החיים דרך ענין אומנותי, אמונה דתית, משחק, חיים עתירי דמיון ופעילות יצירתית.
"רק בהיותו יצירתי מגלה האני את העצמי." (שם, פרק 4)
"החיים הם בעלי משמעות רק בתנאי שיצירתיות היא חלק מחוויית החיים של היחיד."(ויניקוט, 1986)
מתוך כך מבקש ויניקוט (1971, פרק 4) מכל מטפל שייתן מקום ליכולתו של המטופל לשחק, כלומר להיות יצירתי בעבודה האנאליטית.
האם משחק וחיי דמיון עשירים הם תמיד פעילות יצירתית בריאה?
בפרק השני בספרו, שנקרא "לחלום, לפנטז ולחיות", מתאר ויניקוט מטופלת בעלת כישרונות יוצאי דופן בסוגים שונים של ביטוי אומנותי, שהייתה שקועה מילדותה בחיי דמיון, אבל הדמיון הזה לא רק שלא סייע להתפתחותה, אלא שיבש את חייה.
באחת משעות הטיפול, המטופלת "התבוננה בפיסת שמיים שהייתה גלויה למבטה, ודמיינה שהיא מהלכת על העננים הוורודים." היא הציגה בפני ויניקוט את השאלה: "כשאני מהלכת למעלה על ענן ורוד: האם זהו הדמיון שלי, שמעשיר את החיים? או שזהו אותו הדבר שאתה מכנה פינטוז, שקורה כשאיני עושה דבר, ושגורם לי להרגיש שאינני קיימת?" (עמוד 61).
ויניקוט, ובעקבותיו גם המטופלת, מבחינים בין שני סוגי דמיון: לאחד הוא קורא חלימה (dreaming) או דמיון (imagining); לשני הוא קורא פינטוז (fantasying).חלימה כמוה כמשחק יצירתי, היא מחוברת לחיים ומעשירה אותם. מה שעולה בדמיון או בחלום, גם אם הוא נובע מהדחקה, עשוי להיות נגיש, וניתן יהיה להשתמש בו כדי לפרש ולתת משמעות. החלימה מחוברת למציאות וליכולת פעולה.
אבל לא כל דמיון, ולא כל משחק, הם ביטוי לאותה יצירתיות מבורכת. הדמיון שעושה את הפעולה ההפוכה הוא הפינטוז, שיש לו איכות של חלימה עקרה בהקיץ. הפינטוז הוא סטטי, נוקשה, חוזר על עצמו, סופג אנרגיה ולא תורם לא לחלימה ולא לחיים. דמיון מהסוג המפנטז לא נגיש למגע פנימי ולהשתנות, והוא מפריע לפעולה ולחיים בעולם הממשי או החיצוני. הפינטוז אינו נגיש כי הוא קשור לדיסוציאציה ולא להדחקה, ולא רק שאינו מסייע, אלא שהוא משתק פעולה, מוביל למבוי סתום. הפינטוז מתנגש בחלום ובמציאות הנפשית האישית, או הפנימית, שהיא גרעינה של האישיות האינדיבידואלית.
בשעת טיפול אחרת, המטופלת מספרת שלאחר שהתעוררה בחצות לילה עסקה בקדחתנות ובעשייה משולהבת בגזירה ותכנון של שמלה. היא חוזרת ושואלת את ויניקוט: "האם זו חלימה או פינטוז?" ויניקוט כותב שהתקשה לענות על שאלתה, "כיון שנדמה היה שהמטופלת נמצאת על קו הגבול בכל ניסיון להבדיל בין פינטוז לבין חלימה." הוא עונה לה: "אנחנו לא יודעים, נכון?" ומוסיף שזו הייתה פשוט האמת (עמוד 61).
יש, אם כן, איכויות שונות והפוכות לדמיון, ולא תמיד קל להבחין ביניהן. עצם קיומו של דמיון, ותוכנו, שלכאורה מזמין פרשנות, לא יוכלו לבדם להבהיר לנו מהי איכותו של הדמיון.
בהמשך הפרק המורכב, העשיר והדחוס הזה נותן לנו ויניקוט כמה קווים מנחים כדי לסייע לזהות באיזה סוג של דמיון מדובר, ולסייע למטופלת לעשות את המעבר ממצב של פינטוז למצב של חלימה.
פינטוז מתוך עצמיות כוזבת, דמיון וחלימה מתוך עצמיות אמיתית
את הפינטוז של אותה מטופלת מקשר ויניקוט למצב שהתפתח בעקבות שינוי דרסטי בנוכחות של אמה, שהוביל להתפכחות טרם זמנה מאשליה.כך, כילדה היא שיחקה במשחקיהם של ילדים אחרים על בסיס של צייתנות. "היא נעשתה מומחית ביכולת לחיות חיים מנותקים ולהיראות כאילו היא משחקת עם הילדים האחרים. אבל בעת ששחקה במשחקיהם הייתה שקועה כל הזמן בפינטוז" (עמוד 59).
ויניקוט,אם כן,מקשר את הפינטוז לפעילות נפשית מנותקת, דיסוציאטיבית, שמבטאת עצמי כוזב, בשעה שרק דמיון מהסוג החולם הוא יצירתי ונובע מפעולת העצמי האמיתי. בפרפראזה על דברי ויניקוט לגבי המטופל שאינו יכול לשחק– שיש לעשות משהו כדי שיוכל לשחק, ורק אז פסיכותרפיה תוכל להתחיל– אפשר לומר שכשמטופל מפנטז יש להפוך את הפינטוז לחלימה כדי שטיפול בו יהיה אפשרי. רק מחלימה ניתן יהיה לגזור משמעויות ולחברן לתהליך חי ולשימוש יצירתי בסמלים.
עוד כותב ויניקוט, שכשמטופלת מתחילה לאבד את הדיסוציאציות שלה היא נעשית מודעת לחשיבות שהייתה לפינטוז בעיניה, ובה בעת הפינטוז הופך לדמיון שקשור לחלום ולמציאות. ממאמרים אחרים של ויניקוט על העצמי הכוזב והעצמי האמיתי אנו למדים שעצמי כוזב מגן על העצמי האמיתי(ויניקוט 1949,1960).לכן ניתן להסיק, ששקיעה בפינטוז אינה רק בריחה לעולם אומניפוטנטי, אלא שהיא מגנה על הזהות העמוקה. לנוכח איום מהשתלטות חיצונית על העצמי האמיתי, סכנה לחדירה לקודש הקודשים, נמצא נסיגה דיסוציאטיבית הגנתית לפינטוז.
החיבור אל עצמיות אמיתית עובר דרך חיבור אל הגוף
"האני הוא קודם כל אני גופני", כתב כבר פרויד (1923). במאמרו "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכוסומה" (1949), כותב ויניקוט: "העצמי האמיתי, המשכיות ההוויה, מבוסס בבריאות על צמיחת הפסיכוסומה"; "עצמיות אמיתית באה מהחיות של רקמות הגוף ומפעולת תפקודי הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה. כל מעשיה הוא לקבץ את פרטיה של חווית החיות".
אחד מתהליכי האינטגרציה הראשונים שמתאר ויניקוט (1945) הוא תהליך אותו הוא מכנה פרסונליזציה. פרסונליזציה – היפוכה של דה-פרסונליזציה –היא חוויית השתכנות הנפש בתוך הגוף. זהו הישג התפתחותי, שאינו מובן מאליו, התלוי באופן הטיפול האימהי מינקות. אפשר לאבד אותו במצבים מסוימים ולחזור אליו.
בתיאור הדיסוציאציה של המטופלת ב"משחק ומציאות" מתאר ויניקוט ניתוק רגשי וניתוק מחיבור אל הגוף: "כאילו אין היא יכולה להיות בתוך עורה". היא מספרת לו "שהמעורבות בתוך גופה בפינטוז יוצרת אצלה מתח רב" (עמוד 62).ביציאה מהמצב המנותק,לעומת זאת, מתאר ויניקוט את החיבורשלה לרגש עז (עמוד 61).
אפשר לומר, אם כך, שדמיון המופיע מתוך הישענות על עצמיות כוזבת, המבוססת על צייתנות ועל ניתוק מההוויה הפסיכוסומטית, הוא פינטוז. חלימה, לעומת זאת, נובעת מחיבור אל ההוויה הפסיכוסומטית, שרק מתוכה יכולה להתהוות עצמיות אמיתית ויצירתיות של ממש. ההבחנה בין המצבים אינה סוגיה תיאורטית, שכן הקושי להבחין באיזה סוג של דמיון מדובר עורר במטופלת מצוקה רבה.
המעבר מפינטוז לחלימה
המטופלת של ויניקוט הביאה לאנליזה סדרת חלומות ודימויים, שחלקם הורגשו כמנותקים, חלקם מחוברים רגשית וחלקם כנמצאים על הגבול שבין פינטוז לחלימה.ויניקוט מתאר את האופן שבו ניסתה המטופלת להבין את ההבדל בין שתי איכויות הדמיון הללו ולהסביר לו אותן, ואת ניסיונותיו לסייע לה לעשות את המעבר מפינטוז לחלימה.
הפינטוז, כדמיון כוזב, מספק הגנה לעצמיות האמיתית, ויש תחושת סיפוק בחוויה האומניפוטנטית שהוא מאפשר.כדי לאפשר למטופלת להסכים לוותר על ההגנה והסיפוק,חייב היה להתקיים קשר של אמון בינה לבין ויניקוט. מקריאת הפרק ניתן לחוש את תרומת הנוכחות של ויניקוט ליצירת האמון הזה. לצד הכנות שלו ("אנחנו לא יודעים, נכון?"), ויניקוט מגלה אמפתיה עמוקה לחשש של המטופלתמהשתלטות עליה; לחשש שמא תמצא את עצמה מרצה את ויניקוט, מקבלת מתוך צייתנות את פירושיו, משתפת פעולה עם משחקו שלו, ללא חיבור אמיתי לגרעין המשחקי שלה. ויניקוט, כפי שאנחנו יודעים, יודע לשחק ולהעריך משחק, אבל מאוד מדגיש את הזהירות שהוא נוקט כדי שפירושיו לא יופיעו בשלב שבו היא מפנטזת. כפי שכותב ויניקוט במקום אחר, "פירוש שניתן בזמן שלמטופל אין כל יכולת לשחק הוא פשוט חסר תועלת או שהוא יוצר בלבול" (ויניקוט, 1971, פרק 3).
המטופלת היא זאת שתצטרך לגלות את חשיבותו של הפינטוז בחייה וגם את האופן שבו הוא שיבש אותם. יהיה צורך באמון רב במטפל ובתהליך כדי שהמטופלת תעז, קודם כל, "לשחק לבדה בנוכחותו", ובהמשך, להיפגש בתחום החפיפה של המשחק של שניהם.
חשיבות הלגיטימציה לחוסר צורה
מרכיב מרכזי נוסף בעמדת הנוכחות של ויניקוט הוא הלגיטימציה הפעילה שהוא נותן ל"חוסר צורה" ולנכונות להכיר ולשהות בה. "מלת המפתח בקשר לחלום לעומת פינטוז הוא חוסר צורה", כותב ויניקוט (עמוד 63). יש חשיבות להכרה בצורך של המטופלת, שנמנע ממנה בילדותה, להתחיל ממצב של חוסר צורה, שרק מתוכו תוכל להרגיש ממשית ולפעול. הבסיס לתקווה שאפשר יהיה להפיק משהו מאותו חוסר צורה, נובע מהאמון במטפל, שמספק מסגרת לא תכליתית שתאפשר "מצב של התרגעות לתוך אי אינטגרציה, כאילו נמצאת האישיות בהילוך סרק" (עמוד 80).
אפשר לומר שהמעבר מפינטוז, שהוא פעולתו המדמיינת של עצמי כוזב, לחלימה,שהיא פעולתו היצירתית של עצמי אמיתי, כרוך ב"רגרסיה לחוסר צורה" וחיבור לחוויה רגשית וגופנית–שהיא הדרך אל העצמיות האמיתית. כפי שרגרסיה לתלות במהלך טיפולמותניתביכולת להישען על סביבה שמוכנה להיענות לתלות כזאת, כך גם פינטוז יוכל להפוך לדמיון דרך הישענות על זולת מהימן, שיאפשר ויהיה מוכן להחזיק את חוסר הצורה. כך עושה ויניקוט כשהוא אומר למטופלת העייפה, החוששת שמא אין היא עושה דבר: "זה אינו לא כלום, זה משהו." (עמוד 65).
מוויניקוט לג'נדלין דרך המגע עם חוסר צורה יצירתי והחיבור אל ההוויה הפסיכוסומטית
כפי שתיארתי קודם, בכתבים רבים מצביע ויניקוט על הקשר בין עצמיות אמיתית לבין החיבור אל הגוף. בפרק השני ב"משחק ומציאות" הוא מתאר כיצד המטופלת שלו חשה בשעת פינטוז שאין היא יכולה להיות בתוך עורה.. הוא גם מציין שהיציאה מהמצב הדיסוציאטיבי התאפשרה דרך חיבור לגוף ולרגשות עוצמתיים. עם זאת, ויניקוט לאמתאר התערבויות שמיועדות לעזור למטופלת להתחבר אל העצמיות הגופנית שלה. הואאינו מתייחס למתח הגופני שהיא חשה כאל נקודת מוצא אפשרית שתוביל לתחושה מורגשת בעלת משמעות (felt sense), ששהייה בה ולמידה מתוכה עשויה לחלץ את המטופלת ממצב של פינטוז דיסוציאטיבי, ו"לשחרר חומר שהיה כלוא בקיבוע נוקשה של פינטוז אל החלימה ואל החיים." (עמוד 61).
ייתכן שוויניקוט התייחס לגוף ולא כתב על כך, או שהוא סבור שהחיבור אל הגוף יהיה תוצר נלווה של מגע עם העצמיות האמיתית, והיציאה ממצב דיסוציאטיבי תוביל לחיבור אל הגוף. ייתכן גם שוויניקוט לא מצא דרך חיבור אל הגוף שלא תהיה מדי רדיקלית עבור פסיכואנליטיקאים בתקופתו, והשאיר לנו למצוא בעצמנו דרכים לעשות את החיבור, כדי לאפשר לנו ולמטופלינו להיות יצירתיים.
בפרק הרביעי של "משחק ומציאות" כותב ויניקוט: "אם המטפל אינו יכול לשחק, אין הוא מתאים לעבודתו. אם המטופל אינו יכול לשחק, יש לעשות משהו כדי לאפשר לו להיות מסוגל לשחק. רק אחר כך פסיכותרפיה יכולה להתחיל. המשחק חיוני משום שבו נהיה המטופל יצירתי". בפרפראזה על דברים אלה ניתן לומר, שאם המטופל אינו מחובר לגופו, אם הוא נמצא מחוץ לעורו, יש לעשות משהו כדי לאפשר לו להיות מסוגל להתחבר לגופו, לחזור לעורו, ורק אחר כך פסיכותרפיה יכולה להתחיל. אמירה כזאת תהיה בהלימה מלאה למה שוויניקוט עצמו כותב במאמרו על "מטרות הטיפול הפסיכואנליטי":
"ורבליזציה שנעשית בדיוק ברגע המתאים מגייסת כוחות אינטלקטואלים. גיוס התהליכים האינטלקטואלים הוא דבר רע רק אם אלה נעשים מנותקים (עוברים דיסוציאציה) באופן קיצוני מהקיום הפסיכו-סומאטי." (ויניקוט, 1962 [2009])
כאמור, ויניקוט לא מתאר שימוש בהתערבויות המכוונות לגוף במאמר זה. האם יש לנו מה להציע לוויניקוט כדי שהמטופלת שלו תוכל להתחבר לקיום הפסיכוסומטי שלה? כדי לעזור לנפשה להשתכן בגופה באופן שעצמיותה האמיתית היא שתבוא לידי ביטוי כשהיא מדמיינת? אני מאמין שאילו הכיר ויניקוט את גישת ההתמקדות של יוג'ין ג'נדלין, היה יכול להיעזר בה בעבודתו עם המטופלת המפנטזת שלו.
התמקדות כתהליך חיבור אל חווית הגוף מבפנים
התמקדות1 היא תהליך חי המתהווה ומתפתח, כאשר מפנים תשומת לב סקרנית, פתוחה, סבלנית ולא שיפוטית פנימה. תשומת לב אל האופן שבו הגוף שלנו חווה מבפנים מצבים –בעיות, אירועים, אנשים, מושגים, מילים – ואל האופן שבו הגוף מחפש, מגלה, מוצא, ממציא, מילים, דימויים או סמלים שמתארים ומדייקים את חוויית מה שמתהווה ומה שמשתנה בו.
ג'נדלין (1978) כתב: "כאשר תלמד איך להתמקד תגלה שהגוף בדרכו שלו מספק תשובות לרבות מבעיותיך". הפנייה הבסיסית של ג'נדלין אל אדם כדי שיחוש את ה"experiencing" של הרגע היא פשוטה וישירה: "ראשית הרגישי את גופך... על גופך ניתן כמובן להתבונן מבחוץ, אבל אני מבקש ממך להרגיש אותו מבפנים... זהו! כך בפשטות היא חווייתך את הרגע הזה... עכשיו... שימי לב... האפשרות הזאת תמיד נמצאת שם עבורך" (Gendlin 1962).
חשוב לשים לב שההזמנה היא לחוות את הגוף מבפנים. בתחילה מדובר בתשומת לב מכוונת (כמו פנס שמחפש), ובהמשך היא הופכת לתשומת לב ממתינה (כמו חיישן שקולט ברגישות תנועה פנימית). כאשר נענים להזמנה כזאת וממתינים, פוגשים את התחושה המורגשת (felt sense) של הנושא שבו עסוקים. התחושה המורגשת היא המושג המרכזי בהתמקדות.
"תחושה מורגשת היא דבר מה שאיננו מזהים בהתחלה, היא מעורפלת ואפלולית, אנו מרגישים שהיא בעלת משמעות אך היא בלתי מוכרת. זוהי תחושתו של הגוף לנוכח חוויה בעלת משמעות" (ג'נדלין, 1978). בתחילה תחושת הגוף היא עמומה; היא מורגשת כבעלת משמעות, אבל חסרת צורה. חוסר הצורה עלול להיתפס כלא כלום, וכך תיארה זאת המטופלת של ויניקוט, שבתגובה אמר לה: "זה לא לא כלום, זה משהו". ג'נדלין, בדומה לוויניקוט, סבור שחוסר הצורה לא רק שאינו חסר משמעות, אלא שהוא הרבה יותר מסתם משהו. התחושה המורגשת המעורפלת והעמומה עשירה במשמעויות ומורכבויות. מאינטראקציה אתה, מהקשבה פתוחה, סבלנית וסקרנית אליה, צומחות מילים, נוצרים דימויים, מתגלות משמעויות, מתרחשת תנועה תרפויטית, נוצר שינוי.
הגוף יודע, מכיוון שכל חוויה, לפי ג'נדלין,היא קודם כלמשהו שמורגש גופנית. אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו יודעים את מצבנו, ואז הגוף שלנו רק מגיב למה שאנו יודעים.לפי תפיסתו של ג'נדלין, לגוף יש יכולת לחוות מצבים באופן ישיר. פירוש הדבר, שלפני שיש לנו מילים, מושגים וסמלים אנחנו מבינים את העכשיו באופן פנימי על ידי החוויה שלו. לפני קוגניציה, לפני תפיסה, לפני שפה – יש חוויה. אם כן, לגוף האנושי החי יש יכולת לקלוט לא רק דרך החושים, אלא גם באופן ישיר. הגוף החי הוא התייחסותי, הוא תמיד אינטראקטיבי. כשהוא בתוך מצב מסוים הוא נמצאבאינטראקציה עם המצב שבו הוא מעורב.
לפי ג'נדלין, הגוף הזה הוא הלא מודע. הגוף הוא מרכז חי ופועם, וממרכזו, מחיבור לחוויית הגוף מבפנים, ניתן לחוש את ליבתה של העצמיות האמיתית, את המעיין ממנו יוצאות תנועות ספונטאניות. תשומת לב סבלנית ופתוחה לתחושה המורגשת של משהו (מצב, נושא, בעיה, שאלה) תעורר את המשהו הזה לחיים, ותוליד את התהוותו של הצעד החי הבא. בדרך כלל יופיעו מילים, שכן השפה גם היא צומחת מתוך הגוף כדי להניע את החוויה קדימה. כך גם דימויים וסמלים יתעוררו לחיים\יומצאו\יתגלו ובעקבותיהם גם תובנות. רק בדיעבד נוכל להבין איך.
כשג'נדלין מדבר על הגוף הוא אינו מתייחס לגוף הפיזיולוגי בגבולותיו האנטומיים בלבד: "כשאני משתמש במילה גוף אני מתכוון להרבה יותר מאשר מכונה פיזית. אתה מתנסה מבחינה פיזית לא רק בתנאים החיצוניים סביבך אלא גם באלה שעליהם אתה רק חושב בתוכך. גופך המורגש פיזית מהווה למעשה חלק ממערכת כבירה של כאן ומקומות אחרים, של עכשיו ושל זמנים אחרים, שלך ושל אנשים אחרים, למעשה של היקום כולו. תחושה זו של חיים פיזיים היא מערכת כבירה, היא הגוף כפי שהוא מורגש מבפנים." (ג'נדלין,1978).
באופן שמאוד מזכיר את אמירתו של ויניקוט "אין דבר כזה תינוק" (שכן אי אפשר להתבונן בתינוק ובהתפתחותו מבלי להתייחס לאופן שבו הסביבה האנושית מחזיקה אותו ומטפלת בו), אומר ג'נדלין שאין דבר כזה גוף חי כמשהו המופרד מסביבתו. הוא קיים ככזה רק מנקודת ראותו של צופה חיצוני. כל אירוע של חיים כולל גוף, סביבה, וסוג של תזוזה קדימה של הגוף החי לתוך איזושהי סביבה. אכילה או נשימה הן חיי הגוף הנע לעבר, המתפשט לתוך סביבה פיזית; בעולם הבינאישי, הגוף מתפשט "לתוך" אחרים. באופן אנלוגי אפשר להסתכל גם על דימוי כעל תזוזה של הגוף החי, המתפשט לתוך סוג מיוחד של סביבה, סביבה סמבולית. האדם יכול "לחיות אל תוך המרחב הדימויי" (ג'נדלין, 1997).
דימוי בהתמקדות
דימויים הם כמו אובייקטים וירטואליים שהגוף יוצר, המהווים תחליף לדברים ממשיים שהגוף זקוק להם ומכוון אליהם, אך אינם בנמצא. בהיעדר אובייקט ממשי, הגוף מייצר דמיון שמהווה מעין פתרון ביניים; בשפת ההתמקדות, הדימוי מאפשר לשאת קדימה (carry forward) גם ללא אובייקט ממשי. גם ויניקוט מתייחס לדמיון–הן חלימה והן פנטוז– כמגיע בבסיסו מחוויית העדר: התינוק הרעב, התינוק הנזקק לנוכחות אימהית, מדמיין את השד כפתרון ביניים, שגורלו כמובן תלוי בזמן שייקח לאמא הממשית לשוב.
גם במהלך התמקדות מופיעים לעתים דימויים שונים, וגם שם מתעוררת לעתים שאלה דומה לשאלתה של המטופלת של ויניקוט: האם יש לדימוי כוח תרפויטי? מתי כן ומתי לא? התשובה של ג'נדלין דומה לתשובתו של ויניקוט: דימוי כשלעצמו לא יחולל שינוי.אלאשכאן מוסיף ג'נדלין באופן מפורש את מה שרק משתמע אצל ויניקוט: כדי שלדמיון יהיה כוח תרפויטי הוא צריך להיות מחובר לגוף. הדמיון נבחן אל מול התחושה המורגשת שלו בגוף, שהמגע אתה עשוי לייצר דמויים וסמלים נוספים (ג'נדלין, 1980).
ג'נדלין, בפרק על דמיון בספרו (Gendlin, 1996), מתאר איך לעתים מופיעים בהתמקדות או בטיפול דימויים רבים בזה אחר זה ומה שנדמה כתהליך יצירתי פורה, עלול להפוך למעין צפייה בסרט. תהליך כזה איננו מוביל לשינוי. לעתים סבורים אנשים שאם עולה דימוי שמורגש כמשקף בעיה שאתה הם מתמודדים, איזושהי מניפולציה על הדימוי תשפיע גם על הבעיה, ולא היא.כל עוד אין שינוי בגוף, אומר לנו ג'נדלין, שינוי בדימוי לא יועיל. דימוי איננו תמונה, מנותקת, הוא צריך להיות מחובר לגוף. לשם כך עלינו לעצור ולחוש בגופנו את הדמיון, להשתהות איתו ולאפשר לו לעבור תהליך – מה שג'נדלין מכנה, Holding and letting.
ג'נדלין מדגים זאת דרך וינייטה טיפולית, כשתוך כדי עבודה על בעיה, העלתה המטופלת דימוי של משקולת התקועה באדמה, ורק חלקה העליון בולט. המטופלת המשיכה לדמות שהיא מחברת למשקולת שרשרת ומנוף שירים אותה. המטופלת אמנם שמה לב שהמשקולת קשורה לתחושת כובד בבטנה, והיא חשה שהיא נוצרה על ידי הבעיה עליה דיברה, לכן פנתה אל גופה בניסיון לדמות את המנוף מרים את המשקולת. אבל כאשר היא אפשרה לדימוי להופיע באופן ספונטאני, חזרה המשקולת להיות שקועה באדמה. המטופלת ניסתה פעמים רבות להרים בכוונה את המשקולת, אבל בכל פעם שבה המשקולת בעקשנות למקומה התקוע באדמה. מדוע? ג'נדלין משיב, שמשיכת השרשרת יצרה שינוי ויזואלי בלבד, אבל בדימוי המורגש בגוף לא התחולל עדיין שום שינוי.
אם המטופלת, במקום לנסות לשנות באופן אקטיבי את התחושה או את הדימוי, תשהה עם התחושה, תקשיבלה כדי להכיר אותה– כמו הייתה מישהו שמקשיבים לו באופן אמפתי, ולא משהו שמפעילים עליו איזו מניפולציה ומנסים לשנותו – ניתן יהיה להפנות אליה שאלות. ניתן יהיה להיפתח אל מה שהיא מכילה בתוכה באופן אימפליסיטי, והיא מצדה עשויה להיפתח אל המטופלת ו"לענות" לשאלותיה, או לגלות את עצמה בפניה באופן ספונטאני. הפתיחה שלה תורגש כשינוי גופני ביחד עם ידיעה אימפליסיטית, ואז גם יופיעו מילים או סמלים שיוכלו לספר מה יש בה.
כשאני מדמיין בהשראת ויניקוט וג'נדלין את מרחב ההתמקדות, אני רואה את הגוף כפי שהוא נחווה מבפנים כהיפתחות למגרש משחקים, סטודיו יצירתי או במה של תיאטרון נפש פנימי. כאשר פונים למרחב הזה, התחושות המורגשות הן גם חומרי ותוצרי אותו משחק\יצירה\תיאטרון. המגע עם החומרים\תוצרים האלה מפיח בהם חיים, והם מצדם מפיחים חיים בך.
מצויידים בתפיסה של ההתמקדות נשוב למטופלת המפנטזת של ויניקוט ונשאל: מה היינו מציעים לו או לה?
ישנן גישות גופנפש שונות שעוסקות בחיבורים אל הגוף. הטיפולים באומנויות והפסיכותרפיות הגופניות עוסקים בנושא הזה לא מעט, אבל רובם ככולם משנים באופן דרסטי את הסטינג של הטיפול הפסיכודינמי ואת טיב היחסים בין מטפל למטופל, ומרבית המטפלים הדינמיים לא יוכלו לקבל או ליישם שינוי שכזה. אני חושב על התמקדות כגישה שהיעזרות בה אינה משנה באופן מהותי את הגישה הטיפולית של "טיפול בדיבור", אלא מעמיקה אותה. אפשר לראות בה הרחבה של הזמנת המטופל לאסוציאציות חופשיות, בחיבורן לחוויית הגוף מבפנים.
בספרו (Focusing Oriented Psychotherapy (1996 כותב ג'נדלין: "גם מטפלים שאינם מכירים התמקדות יכולים לשפר במידה מסוימת את הטיפול, אם פשוט ישאלו את המטופל איך הנושא עליו מדובר עכשיו גורם לו להרגיש במרכז גופו עכשיו, ואז להמתין בשקט שהמטופל יחוש שם". מניסיוני, גם למטפלים שמכירים אתשיטתההתמקדות, פנייה כזו למטופלים אינה פשוטה. ישנם מטופלים שייענו להזמנה כזאת בעצימת עיניים ספונטאנית, יפנו את הקשב פנימה ויבדקו בתוך עצמם מה עולה מפנימיותם. לעומתם, ישנם מטופלים שההזמנה תיראה להם משונה, ולכן מאיימת. ישנם מטופלים שיבקשו הבהרות או סיוע בהקשבה פנימה. את אלה אפשר "להוביל פנימה", אל תחושת הגוף מבפנים2. יש צורך בהיכרות מעמיקה יותר של המטפל עם הגישה והפרקטיקות שלה, כדי שניתן יהיה להציע אותה למטופלים ולהתמודד עם ספקותיהם.
הצעתו של ג'נדלין בוודאי רלבנטית כשעולה דימוי ספציפי שקשה למטפל או למטופלת להבחין באיכותו. כשהמטופלת גם שואלת באופן מפורש איך מבחינים באיכותו של הדימוי, התמקדות ממש מתבקשת. כך, כשהמטופלת של ויניקוט שאלה אותו אם כשהיא הולכת על ענן ורוד זה פינטוז או דמיון, אפשר להזמין אותה בפשטות לחוש איך הדימוי שעלה בה מורגש בגופה מבפנים עכשיו. למשל, באופן הבא: "כשאת מדמיינת שאת מהלכת על הענן הוורוד, תראי אם זה בסדר לקחת את הזמן כדי לחוש, איך ההליכה על הענן מורגשת בגוף שלך מבפנים עכשיו?" –מציעים, וממתינים שתקשיב למה שעולה מפנימיותה.
אפשר גם להזמין אותה להתמקד על חוויית הספק, האם מדובר בדמיון או בפינטוז, באופן הבא: "כשאת מדמיינת את עצמך מהלכת על ענן ורוד, ואז תוהה האם זה מעשיר את חייך או שאולי מדובר בפינטוז, אולי תראי אם אפשר להישאר לזמן מה עם התהייה הזאת, ולחוש איך היא מורגשת בגופך עכשיו"– להזמין, ולהמתין.
אפשר גם להפנות את תשומת הלב למתח הגופני שהיא דווחה שהיא חשה כשהיא מפנטזת: "אולי תראי אם אפשר לבדוק פנימה, היכן בגוף המתח הגופני הזה מורגש עכשיו". בהמשך, אם וכאשר מתהווה תחושה מורגשת, אפשר להזמין אותה לתאר אותה, לשהות אתה, לבדוק איזו הרגשה יש בה, או איזו הרגשה עולה ממנה, ואפילו לבדוק למה התחושה המורגשת של המתח הזה זקוקה ממנה או מהמטפל.
למטופלים שנענים לתהליך אפשר להעמיק את המגע עם התחושה המורגשת כששואלים איך הדברים נראים מנקודת מבטה של התחושה. שאלה כזו היא כבר סוג של משחק: זה משחק עם החלפת נקודת מבט, התייחסות לתחושה כאילו היא משהו חי, כאילו היא מישהו ולא משהו. נדרשת יכולת משחקית לשם כך, אבל זו גם דרך להזמין למשחקיות את מי שמתקשה בכך. למשל: "אולי אפשר לפנות אל הענן הוורוד שאת מהלכת עליו ולבדוק איזה הרגשה יש בו?","למה הוא זקוק ממך עכשיו?", "איך הדברים נראים מנקודת הראות שלו?", "איך זה בשבילו כשאת צועדת עליו?". אם המטופלת "תיכנס לזה", היא תמצא את עצמה באזור המשחק של ויניקוט ושלה, כך שגם אם היה מדובר בפינטוז הוא עשוי לעבור לאזור הדמיון החולם.
המטופלת מספרת לוויניקוט שהתעוררה בלילה "והנה היא גוזרת שמלה בקדחתנות, מתכננת ושוקדת על דוגמה לשמלה, והיא משולהבת", וחוזרת ושואלת האם הייתה זו חלימה או פינטוז. צופה חיצוני שהיה מתבונן בפעילות כזאת היה אולי מסיק שהיא מחוברת לעצמה ולגופה. גם ויניקוט מציין במפורש שיש כאן מעורבות פסיכוסומטית. בכל זאת הוא אומר לה, ובצדק: "איננו יודעים". הוא אינו מתפתה להיות יודע, בוודאי כאשר היא מציינת שהיא עצמה אינה יודעת. זו אמירה מאד חשובה, אבל אינה סוף פסוק, שכן זו אי ידיעה שיכולה להיות מזמינה, זו אי ידיעה שהיא אזור חוסר הצורה– ומה שהיא "מזמינה" זו התמקדות.
המטופלת תוכל לדעת, או לפחות לא להישאר תקועה באותה אי ידיעה מייסרת, אם תפנה את השאלה אל עצמה, אל פנימיותה, אל האופן שבו היא חווה את השאלה ואת הפעילות הזאת בגופה מבפנים. תשאל ותמתין, בליווי סבלני של המטפל. מה שחשוב הוא לא האם בעקבות ההתמקדות היא תוכל לקטלג נכון את הפעילות כפינטוז או חלימה, אלא שההתמקדות תעזור לה להכיל, לגזור משמעויות, ואם מדובר בפינטוז להניע אותו הלאה, להתמירו לדמיון. אולי היא או ויניקוט יוכלו אז להבין, וניתן יהיה להציע פירוש שנובע מהמשמעות הסמלית של הפעילות הזאת. אולי חיפוש אחר חוסר צורה כדי שתצמח צורה חדשה/שמלה חדשה ממוקדת? אולי זו גזירת העצמיות הכוזבת לרסיסי עצמי לטובת בניית עצמי אמיתי? ואולי אפשרויות פרשניות נוספות שעם כל הכבוד ליצירתיות המתוחכמת שלנו, יהיה להן ערך רק אחרי שהמטופלת תתחבר לתחושה המורגשת ההוליסטית של חוויית הפעילות הזאת בגופה. ככלל–ברוח הטיפול הרוג'ריאני שאותו למד ג'נדלין, וכן המלצותיו של ויניקוט עצמו– עדיף שפרשנות יצירתית תגיע מהמטופלת עצמה ולא מהמטפל.
אילו ידעה המטופלת להתמקד, ואילו ידע ויניקוט לעזור לה להתמקד, אולי הייתה יכולה לקבל תשובה ממי שמסוגל לענות על שאלות כאלה: העצמי האמיתי, המחובר אל תחושת הגוף הפנימית. לא התוכן של הפנטזיה, לא עצם הפעילות הגופנית ואפילו לא תחושת השלהוב, יספרו למטופלת האם מדובר בפינטוז או בדמיון. היא תצטרך להתחבר לתחושה המורגשת של הפעילות הזאת, וממנה לקבל תשובה.
האם הופעתו של דמיון בחלום בלילה ולא בחלום בהקיץ היא עדות לכך שלא מדובר בפינטוז?
ויניקוט מספר על חלום שהביאה המטופלת (עמוד 64): הייתה זו "פנטזיה שעסקה בכמה אנשים שבאים ומשתלטים על דירתה, זה הכל". נדמה שקל יהיה, ברוח ויניקוטיאנית, לפרש את החלום כמבטא את הפחד של המטופלת מהשתלטות עליה בכלל, ועל ידי ויניקוט בהעברה בפרט. ויניקוט לא מפרש את החלום באופן ה"מתבקש" הזה כל עוד הוא הובא לפגישה עם איכות של פינטוז. עצם העובדה שפנטזיה הופיעה בחלום אינה ערובה לכך שהדיבור עליה יהיה בעל ערך של פעולת חלימה.
ויניקוט זיהה את הדמיון בחלום שסופר לו כפינטוז, מתוך הבנה שאילו הייתה זו חלימה, המטופלת הייתה מוצאת דרך ליהנות מההזדהויות שלה עם אחרים מבלי לחשוש שהיא מאבדת את זהותה. כדי ל"העביר" את החלום מפינטוז לדמיון, ויניקוט נעזר בעניין של המטופלת בשירה. הוא כותב: "אמרתי לה שפינטוז עוסק בנושא מסוים והוא מבוי סתום. ואולם החלום המקביל יש בו שירה, כלומר רבדים רבדים של משמעות הקשורים לעבר, להווה ולעתיד, לפנים ולחוץ, וביסודו של דבר הוא עוסק תמיד בה עצמה. השירה שבחלום היא שחסרה בפינטוז שלה. ולכן איני מסוגל להציע פירושים לפינטוז שלה" (עמוד 64). נראה שהאמירה הזאת דיברה אליה, הדמיון בפינטוז נעשה נגיש לפרשנותו של ויניקוט, והמטופלת "יכלה להרגיש את הסמליות בחלום שנעדרת מהתחום המוגבל של פינטוז". (שם)
מה שנעדר בתיאור היפה הזה, הוא אמירה מפורשת לגבי חיבור אל הגוף. אולי עבור ויניקוט ועבור המטופלת שלו, באמירתה על יכולתה "להרגיש את הסמליות" נמצא הגוף באופן אימפליסיטי.
סיכום
להבחנה בין פינטוז לחלימה יש חשיבות רבה. אם מתייחסים לפינטוז כאל חלימה משתפים פעולה עם עצמיות כוזבת. פינטוז הוא אמנם פעילות הגנתית המובילה למבוי סתום, אבל יש בדמיון המפנטז פוטנציאל להפוך לדמיון יצירתי.
ג'נדלין כותב: "הרגשה רעה היא ידיעת הגוף הדוחף לעבר הטוב. כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה" (ג'נדלין, 1978, עמוד 81). בפרפראזה על המשפט הזה נוכל לומר שפינטוז הוא אנרגיה פוטנציאלית לקראת "דמיון נכון יותר". אם מעניקים לו את המרחב הדרוש לו לנוע לקראת תיקונו, או לקראת התמרתו לדמיון יצירתי, הוא עשוי להעשיר את החלימה ואת החיים.
ההתמקדות מציעה לנו שהמפתח לבחון אם דמיון (או עשייה, או משחק, ואפילו חלום בלילה) הוא פינטוז או חלימה טמון במגע עם התחושה המורגשת שלהדמיון בגוף מבפנים. התמקדות בליווי של מטפל שמכוון להקשבה כזאת, תוכל להעצים את האפקט הטיפולי שיש לדמיון. במידה שהדמיון הוא פינטוז, התמקדות עליו, וחיבורו אל חוויית הגוף מבפנים, יכולה להיות דרך המלך להופכו לנגיש לעבודה נפשית.
הערות
- להרחבה על שיטת ההתמקדות ניתן לקרוא את הספרים והמאמרים הרבים של ג'נדלין ותלמידיו (ג'נדלין, 1978,1996; וייזר קורנל, 2005). שפע מאמרים מופיעים באתר המכון הבינלאומי להתמקדות (focusing.org.il). הקורא שאינו מכיר את ההתמקדות וחיבורים אפשריים בינה לבין משנתו של ויניקוט יוכל אולי למצוא עניין בכמה מאמרים שכתבתי על הנושא (שראל, 2010, 2011, 2013, 2015, 2018).
- הובלה כזו פנימה יכולה להיות למשל על ידי הזמנה להעביר את המודעות אל הגוף, קודם לחלקים החיצוניים של הגוף, הזרועות, הידיים, כפות הרגליים, הרגליים, לחוש את התמיכה שהגוף מקבל בכל המקומות בהם הוא נוגע, ומשם להעביר את המודעות אל מרכז הגוף, לחוש את הגרון, את החזה מבפנים, את הלב, את הבטן – דהיינו, להזמין אותם לחוש את הגוף מבפנים.
מקורות
ג'נדלין י. (1978 ) "התמקדות" הוצאת מרקם.
ויניקוט ד.ו. (1945) "התפתחות רגשית פרימיטיבית" בספרו של ויניקוט "עצמי אמיתי, עצמי מזויף" הוצאת עם עובד 2009.
ויניקוט ד.ו. (1949) "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה" . בספרו של ויניקוט ד. ו. "עצמי אמיתי עצמי כוזב" הוצאת עם עובד 2009.
ויניקוט ד.ו. (1960) "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי עצמי כוזב" בספרו של ויניקוט "עצמי אמיתי ועצמי כוזב" הוצאת עם עובד 2009.
ויניקוט ד.ו. (1962) "מטרות הטיפול הפסיכואנליטי" בספרו של ויניקוט "עצמי אמיתי עצמי כוזב" הוצאת עם עובד 2009.
ויניקוט ד.ו. (1971) "משחק ומציאות", הוצאת עם עובד.
ויניקוט ד.ו. 1971 "משחק: פעילות יצירתית וחיפוש העצמי", פרק רביעי מתוך "משחק ומציאות" הוצאת עם עובד.
ויניקוט ד. ו. (1971(: "משחק: אמירה תיאורטית", פרק שלישי מתוך "משחק ומציאות" הוצאת עם עובד.
ויניקוט ד. ו. (1971): "אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר", פרק ראשון מתוך "משחק ומציאות" הוצאת עם עובד.
שראל ד. (2010) "על המרחב שבין חוויה לפרשנות: שתי דוגמאות קליניות על הערך של שילוב התמקדות בטיפול" הופיע באתר "התמקדות" - העלון הישראלי להתמקדות נובמבר 2010. www.focusingnews.co.il/?m=201011
שראל ד. (2011). "פסיכותרפיה באוריינטציה התמקדותית", מאתר פסיכולוגיה עברית. www.hebpsy.net/articles.asp?id=2603
שראל ד. (2013). "כשויניקוטוג'נדלין נפגשים במשחק ההתמקדות", "שיחות" כרך כ"ז 2.
שראל ד. (2015). "הגוף מפריע לי – על החשיבות ועל הקושי להנכיח את הגוף בטיפול". מאתר פסיכולוגיה עברית . www.hebpsy.net/articles.asp?id=3244
שראל, ד. (2018). מִמְּשיכה למדיטציה ומהתמקדות לטיפול: על תהליכי התמקדות בעבודתו הטיפולית של מייקל אייגן. מאתר פסיכולוגיה עברית : www.hebpsy.net/articles.asp?id=3664
Freud, S. (1923). The ego and the id. Standard Edition, 19:3-68. London: Hogarth Press, 1961.
Gendlin, E.T. (1996) Focusing-oriented psychotherapy: A manual of the experiential method. New York: Guilford.
Gendlin, E.T. (1962) Experiencing and the creation of meaning: A philosophical and psychological approach to the subjective. Evanston, Illinois: Northwestern University Press.
Gendlin, E.T. (1977). Experiential focusing and the problem of getting movement in psychotherapy. In D. Nevill (Ed.), Humanistic psychology: New frontiers, pp. 117-132. New York: Gardner Press. www.focusing.org/gendli...ol_2161.html
Gendlin, E.T. (1980). Imagery is more powerful with focusing: Theory and practice. In J.E. Shorr, G.E. Sobel, P. Robin, J.A. Connella (Eds.), Imagery. Its many dimensions and applications, pp. 65-73. New York/London: Plenum Press.
Gendlin, E.T. (1993). "Three assertions about the body" The Folio, 12(1), 21-33 .
Gendlin, E.T. (1997). A process model. New York: The Focusing Institute. From
Weiser Cornell, A. (2005) The Radical Acceptance of Everything, Calluna Press.
