הטיפול הפסיכולוגי בחברה מסורתית
המרפא המסורתי מול הפסיכולוג בחברה הבדואית בנגב
מאת ד"ר בדיע אלקשאעלה
מבוא
מבנים פסיכולוגיים מקבלים משמעות אחרת בכל תרבות. בהקשר של הערכה פסיכולוגית, בספרות מוכרת השונות בין תרבויות קולקטיביות לתרבויות אינדיבידואליות, אשר רואות בהפרעה נפשית ביטוי למשבר נפשי או גופני פנימי של היחיד (Kleinman & Good, 1985). כך מסביר מרואן דווירי, שעסק בהערכה פסיכולוגית של מטופלים מהחברה הערבית בישראל, המאופיינת כבעלת תרבות קולקטיבית יותר מאשר החברה המערבית:
התנהגותם של בעלי האישיות הקולקטיבית מוסברת באמצעות נורמות וערכים לא פחות מאשר באמצעות מבני אישיות תוך-נפשיים; הבנת הקונפליקטים התוך-משפחתיים חשובה לא פחות מהבנת הקונפליקטים הפנימיים; הבנת מקור האיום החיצוני (דחייה וענישה) חשובה לא פחות מהבנת האיום הפנימי (האשמה); והבנת דרכי ההתמודדות וההסתגלות החברתיות והערכת מידת יעילותן חשובות לא פחות מהערכת מנגנוני ההגנה הפנימיים ומידת יעילותם. (Dwairy, 2006: 51; התרגום שלי, ב.א)
הספרות מצביעה על כך שבחברה קולקטיבית, מסורתית-דתית ופטריארכלית, החברה משפיעה על התנהגות הפרט יותר מאשר בחברה מודרנית, והפרטים חשים אחריות רבה כלפי הקולקטיב, תופסים עצמם כחלק מהקולקטיב, ורואה את עצמם דרך עיני קבוצת השייכות (Al-Krenawi, 2002; Dwairy, 1998; Kandel, 2004).
בחברה הערבית, כחברה מסורתית, הפרט תלוי במשפחה המורחבת גם לאחר שהוא בונה משפחה גרעינית (Al-Haj, 1989) וזקוק יותר לתמיכה ממשפחתו הגרעינית וממשפחתו הרחבה (Aloud, 2004; Al-Krenawi, 2002; Barakat, 1993; Dwairy, 2006). כמו כן, השפעתם של הקודים החברתיים על התנהגותו רבה יותר מאשר בחברות מודרניות (Kandel et al., 2004). ערכים ועמדות חברתיים קובעים את התנהגותו, ונותר לו רק מרחב מצומצם לקבל החלטות עצמאיות. במילים אחרות, מוקד השליטה בחברה הערבית כחברה מסורתית-דתית הוא חיצוני וחזק (El-Adl & Balhaj, 2008).
אם כן, אדם ערבי עשוי לייחס משמעות אחרת למבנה פסיכולוגי מאשר אדם מערבי. לכן, בעת מתן טיפול פסיכולוגי חשוב להפנות תשומת לב מיוחדת לגורמים האתנו-פסיכולוגיים ולפתח כלים טיפוליים מיוחדים המותאמים גם לתרבות קולקטיבית (אלקשאעלה, 2007). במפגש בין מטפל מודרני, שהתחנך על ברכי תאוריות מערביות, למטופל מחברה מסורתית, המטפל עלול לחוות קונפליקט בין הידע שרכש לבין הערכים והנורמות של המטופל. ברמה הבין-אישי, עלולות להתעורר בשל כך אי-הבנות שעלולות לעכב את תהליך הטיפול (ג'ראיסי, 2013). בפרט, התקשורת בין המטפל למטופל עלולה להיפגע כאשר מטופל מבטא את עצמו ואת עולמו הרגשי על פי קודים אתניים שאינם מוכרים למטפל (אלקרינאוי, 1999).
כדי לבנות קשר טיפולי יש להכיר את התרבות את החברה ואת הערכים והקודים שלה, שכן ללא הבנה של התרבות שבה חי המטופל אי אפשר להבין את הפסיכולוגיה שלו, את התנהגותו ואת עולמו הנפשי (Dwairy, 2006). עם זאת, הניסיון מצביע על מחסור בכלים כאלה המותאמים לאוכלוסייה הבדואית המסורתית, אשר משפיע על היקף הפנייה וההיענות לטיפול פסיכולוגי בחברה זאת, גם במקרים שבהם טיפול עשוי לסייע ולהגביר את התמיכה.
לצד חוסר ההתאמה בין שיטות הטיפול הפסיכולוגי שנולדו במערב לערכים ולקודים החברתיים הנהוגים בחברה הבדואית המסורתית, קושי נוסף שבו פסיכולוגים עלולים להיתקל בבואם לטפל באוכלוסייה זו הוא התנגדות לטיפול וחסר אמון במטפל. המאמר הנוכחי מתמקד בקושי זה, ומסתמך על ממצאיו של מחקר שבו נבחנה התפיסה של בני ובנות החברה הבדואית בנגב כלפי הטיפול הפסיכולוגי לעומת יחסם לטיפול שמעניק שיח' או מרפא מסורתי ולאמונות שעליהן מתבססים טיפולים מסורתיים אלה. כלי המחקר כללו שאלונים וראיונות פתוחים שעסקו בנושאים אלו.
המחקר נועד לתרום להבנת מידת ההשפעה של המסורת על דמותו הנתפסת של המטפל ולמיפוי הגורמים המשפיעים על תהליך הפנייה לטיפול נפשי ועל הבחירה בסוג הטיפול, והחסמים המקשים על פנייה לטיפול פסיכולוגי. בפרט, נשאלה השאלה האם אמונות דתיות ומסורתית פוגעות בסיכוי שאדם יפנה לטיפול פסיכולוגי מקצועי, ועד כמה תפיסות תרבותיות רווחות ביחס לטיפול פסיכולוגי ולתפקיד הפסיכולוג משפיעות על הפנייה לטיפול כזה.
החברה הבדואית בנגב: רקע
בשנים האחרונות עוברים הבדואים בנגב שינויים מרחיקי לכת בכל תחומי החיים, בעיקר מודרניזציה, טכנולוגיה ועיור. עם השנים, ועם חדירת תהליך המודרניזציה לחברה הערבית, פוחתת חשיבות המשפחה בחברה זו (Azaiza, 2008). לפי דווירי (Dwairi, 1997, 1998), תהליך זה גרם לכך שהיום יש בחברה זו שלוש תת-קבוצות עיקריות: הקבוצה המסורתית, המאמינה במסורת ובמנהגים; הקבוצה הדו-תרבותית, שהושפעה מהערכים של החברה המערבית אך עדיין מושרשים בה ערכים מסורתיים; והקבוצה המערבית, המאמצת את הערכים והנורמות המערביים ודוחה את המסורת. אף על פי כן, אפשר לומר כי החברה הבדואית בנגב, ככלל, ממשיכה לשמר נורמות וערכים עתיקי-יומין, והזהות הבדואית אינה מיטשטשת. החברה הבדואית של ראשית המאה העשרים ואחת משלבת אפוא בין המורשת המסורתית לאורח חיים מודרני ועכשווי (בן-דוד ושוחט, 2000).
המשפחה הבדואית בנגב חיה בפשטות, בצניעות ובתנאי קיום קשים. סביבת הקיום של המשפחה דלה מאוד, ומספקת אך מעט מהצרכים הבסיסיים והחיוניים לאדם (אלקשאעלה ואבו ג'אבר, 2014). בדרך כלל המשפחה מורכבת מאב, אם, סבא וסבתא, ולא פעם נכללים בה גם אישה שנייה, שלישית ורביעית וילדים רבים.
אופיו של הבדואי הטיפוסי לרוב צנוע וסובלני, והוא מייחס חשיבות עליונה לערך הכבוד, כפי שכותבים בן-דוד ושוחט (2000): "בחברה הבדואית יש אמנם השפעה למצבו החומרי של האדם, אך הסטטוס החברתי נקבע על-ידי הייחוס של הפרט, שמרכיביו הם הכבוד והגאווה". הכבוד הוא תוצר של כוח ושליטה, ולכן גם ערכים אלו מקבלים חשיבות בחברה הבדואית. התפיסה הזאת משתקפת בתפקיד הגבר במשפחה הבדואית: הגבר הוא ראש המשפחה והאחראי העיקרי עליה (אלקשאעלה ואבו ג'אבר, 2014).
תפיסות תרבותיות ביחס לטיפול פסיכולוגי כחסמים לפנייה לטיפול
האפשרות לפנות לטיפול פסיכולוגי נתקלת בחברה המסורתית ברתיעה ובהתנגדויות רבות. ואמנם, במחקר נמצא כי אף שרבים מהמשיבים על שאלוני המחקר (76.3%) מאמינים שפנייה לפסיכולוג וטיפול פסיכולוגי יכולים לעזור להם לפתור את בעיותיהם, שיעור הפונים בפועל להתייעצות עם פסיכולוג עמד על פחות ממחצית (35.1%). אפשר לשער כי הסיבות לכך קשורות בחלקן לכך שבחברה המסורתית אין זה מקובל לבטא רגש בפני אחרים. מטבע הדברים, הדבר עשוי להקשות על הסובלים ממצוקה נפשית לבטא את מצוקתם בטיפול פסיכולוגי (דיאב וסנדלר-לף, 2011).
גורם אפשרי נוסף המקשה על פנייה לטיפול הוא הפחד מסטיגמה, שגם בהקשרים אחרים משפיע על הבחירה לפנות לטיפול ומקשה על קיום הטיפול (שטרוך ואחרים, 2007). ואמנם, בחברה הבדואית, מחלות נפש סובלות מתיוג שלילי (Al-Adawi et al., 2002) וכרוכות בתחושת בושה ובפגיעה בכבוד המטופל עצמו ובכבודם של בני משפחתו. החשש מתיוג כנראה גבוה יותר בקרב נשים בשל החשש מהשפעתו על מציאת זוגיות ושימורה, ואולי לפיכך גברים בחברות מסורתיות נוטים יותר מנשים לפנות לטיפול נפשי רפואי (Bener, 2011).
ואמנם, רוב המשיבים על שאלוני המחקר (92%) טענו שהפונים לפסיכולוג הם חולי נפש, לפחות במידה מסוימת. בראיונות המחקר התבטאה סברה זאת בציטוטים כמו: "צריכים לגשת לפסיכולוג כאשר אנחנו חושדים שיש לנו הפרעה נפשית"; "הפסיכולוג הוא דוקטור מומחה במחלות נפשיות"; "הפונים לפסיכולוג הם אנשים עם מחלות נפש ובעיות נפשיות והם מרגישים שהם שונים מאחרים"; "הפסיכולוג עובד עם מצבי דיכאון קשים, מחלות נפש". אין פלא, לפיכך, שרבים מהמשיבים (71.6%) מציינים את תחושת הבושה כחסם לפנייה לעזרה פסיכולוגית,
גורם נוסף שככל הנראה משפיע על בחירת הטיפול הוא מידת הבקיאות במהות עבודת הפסיכולוג. אף שרוב המשיבים על השאלונים (88.8%) טוענים שהם מבינים מה מהות עבודת הפסיכולוג, נמצא שלא מעטים מביניהם מחזיקים באמונות לא מדויקות בנוגע לכך. למשל, שיעור לא קטן של משיבים (56.3%) חושבים שהפסיכולוג יכול לקרוא את המחשבות שלהם, לפחות במידה מסוימת, ושיעור לא קטן (55.6%) סוברים, לפחות במידה מסוימת, שהפסיכולוג אמון על רישום תרופות. רוב המשיבים לשאלון (60.8%) ידעו כי ישנה הבחנה בין פסיכולוג לפסיכיאטר, אך בראיונות השתקף בלבול מסוים בין פסיכולוגים לאנשי מקצוע אחרים, בהם פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים. בלבול זה השתקף בציטוטים כגון: "איש מקצוע [...ש]עובד בבית ספר עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים"; "עובד במועצה [...] בבתי הספר, [...] מחליט על תלמידים מבחינה לימודית"; "הוא עובד סוציאלי, [...] מטפל בבעיות נפשיות ובעיות התנהגות"; "הוא עובד פסיכולוגי, [...] סתם חותם על מסמכים וממהר להחליט".
למרות כל זאת, במחקר נמצא גם ששיעור גבוה מקרב המשיבים (71.5%) אינם סוברים שטיפול פסיכולוגי לא מתאים לבני החברה הבדואית. לא מעטים מהם (61.3%) מגלים נכונות לקבל עזרה וטיפול פסיכולוגי במקום שאינו מקום מגוריהם, ורובם (57.6%) לא סוברים שהחברה היא שמקשה עליהם לקבל טיפול פסיכולוגי. אפשר אפוא לשער שישנו גורם משמעותי נוסף המסביר את הפער בין הצורך בטיפול פסיכולוגי לבין שיעור הפנייה הנמוך יחסית לטיפול כזה. ייתכן שגורם זה לא קשור ישירות בתפיסות כלפי טיפול פסיכולוגי, אלא בתפיסות כלפי טיפול נפשי מסוג אחר, כזה הניתן על-ידי מטפלים מסורתיים.
העדפה לטיפול המסורתי כחסם בפני הפנייה לטיפול פסיכולוגי
בנוסף לסיבות שצוינו עד כה בספרות, ניסיוני כפסיכולוג מטפל בקליניקה פרטית וניסיונם של אנשי מקצוע אחרים העוסקים בטיפול נפשי בחברה הבדואית מראה כי גורם נוסף שעשוי להשפיע על הנטייה לפנות לטיפול פסיכולוגי נעוץ באמונה הדתית עצמה ובאמונות רוחניות-מסורתיות קשורות. אמונות אלה עומדת בבסיסם של טיפולים מסורתיים הנפוצים בחברה הבדואית בנגב. אף שמחקרים מועטים בלבד עד כה עסקו בטיפול המסורתי בחברה הבדואית המסורתית בנגב, אפשר לשער שעבור רבים מבני החברה הם משמשים כחלופה לטיפול נפשי מקצועי, וכי האמונות הקשורות לטיפולים מסורתיים אלה משפיעות גם הן על שיעור הפנייה לטיפול פסיכולוגי.
אף שדת האסלאם אינה מתנגדת לכל טיפול העשוי להתגלות כיעיל (למעט טיפול באמצעות כישוף) (Essawi, 2001), רבים מקרב האוכלוסייה הבדואית המסורתית מאמינים כי הם מצופים להימנע מכל פעולה לשיפור מצבם ולהמתין לישועה מהאל. הפרט בחברה המסורתית תופס מחלות בכלל ומחלות נפש בפרט כמבחן שהעמיד בפניו האל או כעונש, ולכן אמונה עוזרת לו להתמודד עם המחלה או עם המצוקה (Al-Krenawi, 2002, 2005). לפיכך, במצבי מצוקה נפשית מוסלמים רבים בני החברה הבדואית בנגב מעדיפים להיעזר בפסוקי קוראן ובתפילות, כמו גם בפנייה לאנשי דת או שיח'ים.
ואמנם, רבים מהמשיבים על שאלוני המחקר (82.5%) מעידים כי כאשר הם חשים מצוקה נפשית הם מעדיפים – לפחות במידה מסוימת – להשתמש בכלים מסורתיים, למשל לקרוא פסוקים מהקוראן, מאשר לפנות לפסיכולוג. אף שרבים מהם (58.2%) לא התנסו בעצמם בטיפול מסורתי, רבים מביניהם (67.3%) מאמינים, לפחות במידה מסוימת, שכדאי לקבל טיפול נפשי משיח' ולא מעטים (71.7%) מביעים הסכמה מסוימת לקחת חלק בטיפול כזה. מרביתם (75.4%) לא ייחסו טיפשות לפונים לטיפול אצל שיח', ורובם (71.4%) לא מסכימים שטיפול כזה עלול להזיק למטופלים בו. חלקם (50.2%) מסכימים, לפחות במידה מסוימת, שטיפול אצל שיח' מרפא יכול להועיל לסובלים מבעיות נפש. בנוסף לכך, רוב המשיבים על שאלוני המחקר (95.6%) מאמינים לפחות במידה מסוימת שריחוק מהאל גורם חרדות ולדיכאון.
לפי אלקרינאוי (1999), לטיפול המסורתי בחברה הבדואית המסורתית בנגב ארבעה מאפיינים עיקריים: מתן הסברים דתיים למצוקה הנפשית, שיתוף של בני המשפחה בתהליך הטיפול; מרכזיות של דמות המרפא ביחס למטופל, ותפיסת המטפל על-ידי המטופל כדמות אבהית תומכת. מאפיינים אלו עושים את הטיפול הנפשי בחברה המסורתית לשונה מהטיפול הנפשי במערב בשישה היבטים מרכזיים:
- הטיפול המסורתי מתבסס על הסבר והוראה, ואילו טיפול מערבי מבוסס על גילוי;
- המטפל המסורתי (שיח') מכוון ומדריך, ואילו בטיפול המערבי לרוב אין הכוונה;
- המטפל המסורתי נותן עצות ופתרונות, ואילו בטיפול המערבי הפתרונות נמצאים בדרך כלל בשיטות לא ישירות;
- היחסים בין מטפל ומטופל בטיפול המסורתי דומים ליחסי מורה-תלמיד, ואילו בטיפול המערבי היחסים שוויוניים;
- המטפל המסורתי נותן למטופל פקודות והוראות, ואילו מטפל מערבי מציע ומנחה;
- בטיפול מסורתי המטפל פעיל והמטופל סביל, ואילו בטיפול מערבי הקשר הפוך.
אפשר לאתר שני סוגים עיקריים של מטפלים מסורתיים הפועלים בחברה זו: השיח' והמרפא המסורתי. השיח' הוא איש דת שהטיפול שהוא מציע מתבסס על פסוקים מהקוראן ומהחדית' העוסקים בעולם הנפשי של האדם. המרפא המסורתי משתמש בכישוף (הנחשב כאמור לאסור לפי האסלאם), אך לשם השגת לגיטימציה חברתית טוען אף הוא להסתמכות על פסוקים מהקוראן. המטפל המסורתי מזהה את המקור לבעיה, ופועל להשבת ההרמוניה בין הפונה לעולם הרוחות כדי לשלבו מחדש במארג החברתי שהוא שייך אליו (Hajaj, 1987).
לפי הטיפול המסורתי, הפרעה נפשית היא ביטוי לקונפליקט חברתי חיצוני (Kleinman & Good, 1985) הנובע מאחד משלושה מקורות: עין הרע, כישוף או ג'ין. עין הרע הוא מושג המתייחס למצב שבו אדם אחר פגע באמצעות מבטו באדם החולה או ברכושו; כישוף מתייחס לכוחות סודיים, על-טבעיים, שהופעלו על-ידי אדם אחר כדי לפגוע באדם שבו קינא או שבו רצה לנקום בו (פופר גבעון, 2006); ג'ין הוא מושג המתייחס לשד שפגע באדם – נכנס לגופו ולנפשו והשפיע על התנהגותו.
האמונה בשדים חדרה לחברה הערבית בתקופה הפרה-אסלאמית (הג'אהליה, לפני המאה השביעית לספה"נ) ונטמעה בקוראן ובחדית'. ככלל, האמונה בקיום השדים נפוצה מאוד בקרב מוסלמים (עיסוי, 1983), ומוסלמים שאינם מאמינים בג'ינים אף נחשבים פעמים רבות כופרים (פופר גבעון, 2006). רבים מאמינים שהשד יכול לפגוע באדם, וכן שג'ין נכנס לנפש האדם משהאדם מתרחק מן הדת (דיאב וסנדלר-לף, 2011). יש לציין כי לא רק כפריים ואנשים חסרי השכלה מאמינים בכוחם של הכישוף ושל ג'ינים, וכי אמונות אלו נפוצו זה מכבר גם בערים גדולות ובקרב משכילים (סלים, 1988). גם האמונה בעין הרע נפוצה מאוד (עיסוי, 1983).
ואמנם, רוב המשיבים לשאלוני המחקר מאמינים, לפחות במידה מסוימת, בקיומם של ג'ינים (91.5%) וכוחות כישוף (96%), ביכולתם של ג'ינים להיכנס לגוף האדם ולנפשו (82.4%) וביכולתו של כישוף לפגוע באדם (82.9%). רבים מהם מאמינים, לפחות במידה מסוימת, ביכולתם של ג'ינים להשפיע על נפש האדם ולגרום לבעיות פסיכולוגיות כגון חרדה ודיכאון (60.8%), ורובם (89%) מאמינים, לפחות במידה מסוימת, שהגורם לחרדות ולדיכאון הוא כישוף.
רבים מהפונים אל מטפלים מסורתיים הנעזרים בכישוף נוהגים לפנות אליהם במצבים שאינם קשורים למצוקה נפשית, למשל בבקשה להביא לנישואים, לחזק קשרים ולעורר אהבה בין אנשים (סלאח, 2013). לצד זאת, מוסלמים רבים מאמינים שכישוף יכול לרפא מחלות נפש (למרות שהאסלאם אוסר על עיסוק בכישוף) (עיסוי, 1983). בהתאם, למרפא המסורתי פונים גברים ונשים המייחסים את המצוקה הנפשית שהם סובלים ממנה לעין הרע או לכישוף (אלכולי, 1982). ואמנם, רבים מהמשיבים על שאלוני המחקר (82.3%) מאמינים לפחות במידה מסוימת שמצוקה נפשית נובעת מכישוף ושפסיכולוג אינו מסוגל לטפל בבעיה זו. רובם של המשיבים (77.8%) הסכימו שיש לטפל בתופעות נפשיות שמקורן בכישוף בעזרת מרפא מסורתי או שיח', וחלקם (49%) הסכימו לפחות במידה מסוימת כי אין כל רע בפנייה לעוסקים בכישוף לצורך טיפול.
סיכום
המאמר דן בחסמים שונים העומדים בדרכו של פרט בחברה הבדואית לפנות לטיפול פסיכולוגי, ובפרט נידונו השפעותיהן של תפיסות תרבותיות רווחות כלפי פסיכולוגים וטיפול פסיכולוגי והשפעותיהן של אמונות דתיות ומסורתיות על הבחירה בין טיפול פסיכולוגי מקצועי לטיפול מסורתי.
על סמך מחקר שעסק בשאלות אלה, הוצגו ממצאים שהצביעו על כמה חסמים עיקריים: האמונה כי לפסיכולוג פונים חולי נפש בלבד, שמעלה חשש מתיוג וביקורת, בושה וחשש שהסביבה הקרובה תדע על קבלת הטיפול; האמונה שפסיכולוג יכול לדעת מה אדם חושב, המגבירה את החשש מחשיפת העולם הפרטי והמחשבות אישיות בפני אדם זר. לבסוף, הובהרה החשיבות של השפעת האמונה בדת ובכישוף, שמביאה רבים בחברה הבדואית לסבור כי אין בכוחם של פסיכולוגים לטפל בגורמים שלהם מיוחסות הסיבות לבעיות נפשיות, כגון כישוף, ג'ינים או ריחוק מהאל.
על רקע ממצאים אלה, אפשר להצביע על מספר כיוונים לפעולות בקרב החברה הבדואית בנגב שעשויים לסייע בהפחתת השפעתם של החסמים שאותרו:
- הגברת המודעות לתפקיד הפסיכולוג כאמצעי להפחתת הלחץ החברתי, באמצעות סדנאות, תוכניות למבוגרים ובני נוער בקהילה ושימוש במשאבים קהילתיים (כגון בתי אבות ומרכזים קהילתייים). גם השירותים הפסיכולוגיים החינוכיים יכולים להשתתף בהגברת המודעות לטיפול הפסיכולוגי בחברה.
- הכשרת הפסיכולוגים והמטפלים בחברה הבדואית בנושא הטיפול המסורתי והחשיבות המוקנית לו בחברה זאת.
- יצירת קשר בין מטפלים מסורתיים לפסיכולוגים ובניית אמון ביניהם באמצעות השתלמויות, כדי לעודד מטפלים מסורתיים להפנות את הסובלים מבעיות נפש למטופלים פסיכולוגים מקצועיים, וקיום הסברות במסגדים ובמקומות קדושים המבהירות שדת האסלאם אינה שוללת פנייה לטיפול מקצועי ושאפשר להתקרב לאל גם בלא לפנות לשיח' מטפל.
- הכשרה בסיסית בפסיכופתולוגיה למטפלים המסורתיים, על מנת לעזור להם להבין חשיבות הטיפול הפסיכולוגי.
מקורות
אלכולי, ח' (1982). קהילות כפריות ועירוניות בעולם השלישי. קהיר: דאר אל-מעריף.
אלקרינאוי, ע' (1999). טיפול נפשי רגיש-תרבות בחברה הערבית. בתוך ק' רבין (עורכת), להיות שונה בישראל: מוצא עדתי ומין בטיפול בישראל (עמ' 81-65). תל אביב: רמות.
אלקשאעלה, ב' (2007). פיתוח מבחנים פסיכולוגים אוניברסאליים. אתר פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy...=1349
אלקשאעלה, ב' ואבו ג'אבר, ס' (2014). הגורמים התרבותיים-אתניים והשפעתם על ההערכה העצמית אצל ילדים מעוכבי התפתחות מנטלית. ג'אמעה 18(2), 162-153.
בן-דוד, י' ושוחט, מ' (2000). המורשת התרבותית של הבדואים בנגב. ירושלים: רשות החינוך לבדואים בנגב.
ג'ראיסי, ע' (2013). טיפול פסיכוסוציאלי בחברה הערבית. בתוך מ' חובב,א' לוונטל וי' קטן (עורכים), עבודה סוציאלית בישראל (עמ' 526-506). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
דיאב' וסנדלר-לוף, א' (2011). בריאות הנפש ונפגעי נפש בחברה הערבית בישראל, תמונת מצב של אזור המשולש. ג'וינט ישראל נכויות, טוביה מנדלסון, אשל-ג‘וינט.
עיסוי, ע' (1983). פסיכולוגיית האגדות והחשיבה המדעית: מחקר אמפירי, השוואת הנוער המצרי לבין הנוער הערבי. קהיר: דאר אלנהדה הערבית.
סלאח, ר' (2013). טיפול רוחני: מחקר סוציו-אנתרופולוגי (עבודה לשם קבלת תואר מוסמך). אוניברסיטת והראן, אלג'יר.
סלים, ס' (1988). הכישוף והדת: מחקר ניתוח תכנים. קהיר: ספריית ווהבה.
פופר גבעון, א' (2006). מאפייני המרפאות הערביות המסורתיות בישראל ודרכי העצמתן בחברה בהן הן פועלות (עבודה לשם קבלת תואר דוקטור). אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע.
שטרוך, נ', שרשבסקי, י', בידני-אורבך, א', לכמן, מ', זהבי, ט' ושגיב, ה' (2007). סטיגמה: עמדות, התנסויות ודרכי התמודדות של אנשים המטופלים במרפאות לבריאות הנפש. ירושלים: מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל, משרד הבריאות שירותי בריאות הנפש.
Al-Adawi, S., Dorvlo, A. S., Al-Ismaily, S. S., Al-Ghafry, D. A., Al-Noobi, B. Z., Al-Salmi, A., Burke, D. T.… & Chand, S. P. (2002). Perception of and attitude towards mental illness in Oman. International Journal of Social Psychiatry, 48, 305-317.
Al-Haj, M. (1989). Social research on family life styles among Arabs in Israel. Journal of Comparative Family Studies, 20, 175-195.
Aloud, N. (2004). Factors affecting attitudes toward seeking and using formal mental health and psychological services among Arab-Muslims population (Phd dissertation). The Ohio State University, Ohio.
Al-Krenawi, A. (2002). Mental health service utilization among the Arabs in Israel. Social Work in Health Care, 35(1/2), 577-589.
Al-Krenawi, A. (2005). Socio-political aspects of mental health practice with Arabs in the Israeli context. The Israeli Journal of Psychiatry and Related Science, 42(2), 126-136.
Azaiza, F. (2008). The perception and utilization of social support in times of cultural change: The case of Arabs in Israel. International Journal of Social Welfare, 17(3), 198-203.
Barakat, H. (1993). The Arab family and the challenge of change. The Arab World: Society, Culture, and State. University of California Press, pp. 97-118.
Bener, A., & Gholoum, S. (2011). Ethnic differences in the knowledge, attitudes and beliefs towards mental illness in a traditional fast developing country. Psychiatria Danoubina, 23(2), 157-164.
Dwairy, M. (1997). A biopsychosocial model of metaphor therapy with holistic cultures. Clinical Psychology Review, 17 (7), 719-732.
Dwairy, M. (1998). Cross cultural psychotherapy: The Arab Palestinian case. New York: Haworth Press.
Dwairy, M. (2006). Counselling and psychotherapy with Arabs and Muslims: A culturally sensitive approach. New York, NY: Teachers College Press.
El-Adl, M., & Balhaj, T. (2008). Stigma of mental illness (SMI): Views of the public in an Arabic culture: Do we need an Arabic anti-stigma programme? Arab Journal of Psychiatr, 19 (2), 57-65.
Essawi, A. R. M. (2001). Islam and mental health. Alexandria University: Faculty of Arts.
Hajal, F. (1987). Antecedent of family therapy: The family approach in traditional healing. The American Journal of Social Psychiatry, 7, 42-46.
Kandel, I., Moad, M., Vardi, G., Press, J., & Merrick, J. (2004). The Arab community in Israel coping with intellectual and developmental disability. The Scientific World Journal, 4, 324-332.
Kleinman, A., & Good, B. (1985). Culture and depression. Berkeley, CA: University of California Press.
