המסע של דוד: טיפול בילד ‏בתראפיה במוסיקה בגישה יונגיאנית

המסע של דוד

טיפול בילד ‏בתראפיה במוסיקה בגישה יונגיאנית

מאת עינת עופרי לנדא

פרטי המקרה המוצג במאמר זה הוסוו מטעמי חסיון

ד"ר נעה בלאס (2008-1937)

ד"ר נעה בלאס ז"ל הייתה מוסיקאית, מחנכת ומטפלת באמצעות מוזיקה. היא נולדה, יצרה ונפטרה בתל אביב. ד"ר בלאס הלחינה יצירות מוסיקליות רבות, כתבה ספרים רבים בתחום החינוך המוסיקלי, החינוך המיוחד והטיפול במוסיקה וכן סיפורי אגדות.

בלאס פיתחה שיטות לימודרבות בתחום החינוך מוסיקלי ובתחום הטיפול, המיועדות לאוכלוסיות חריגות, לרבות פיגור עמוק, אוטיזם והפרעות התנהגות קשות. כמו כן, פיתחה שיטה בשם "יוגה דרך הצלילים", הכוללת נושאים שונים, הקושרים בין הצ'אקרות (מרכזי אנרגיה בגוף) לבין הצלילים.

שיטותיה נלמדו באוניברסיטאות, במכללות ובהשתלמויות מטעם משרד הרווחה ומטעם אקי"ם בישראל והן מיושמות, החל משנות ה-90, במעונות משרד הרווחה, בבתי ספר לחינוך מיוחד בישראל וכן בחו"ל.

"ככל יכולתם": מודל לתראפיה במוסיקה שפותח על ידי בלאס בין השנים 1990-1989

מודל "ככל יכולתם" פותח כמודל טיפולי לעבודה קבוצתית ו/או יחידנית לילדים וצעירים עם צרכים מיוחדים במגוון לקויות ומוגבלויות, השוהים במעונות של משרד הרווחה. למודל חמישה שלבים ובכל שלב יש הצעות לרפרטואר מוסיקלי ולפעילויות שונות. ניתן לבחורלעבוד רק עם שלבים מסוימים של המודל או לשנות את סדרם, על מנת להתאימו לאוכלוסיות טיפוליות שונות ולצרכי המטופל.

השלב הראשון: יצירת קשר ראשוני

בשלב זה נעשה שימוש באביזרים שונים, כגון קפיץ (סלינקי) המייצג את היכולת להיפתח ולהיסגר, סרט גומי המייצג גמישות, או גליל ארוך המייצג פוטנציאל לקשר. האביזרים נועדו "להאריך" את היד החיצונית וה"פנימית" ולעודד יצירה ושיקום של קשר ראשוני, פרה-ורבלי. האביזרים יכולים להיתפש כ"אוביקט מעבר", ויש בכוחם ליצור קשר בין המציאות הפנימית לחיצונית ולעודד ריפוי וצמיחה. בשלב זה ניתן להשתמש בקטעים מוסיקליים שיש בהם קצב מתון, מקצב חוזר ונינוחות.

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

השלב השני: חיות במוסיקה

בשלב השני, המודל מציג 12 בעלי חיים (חיות יבשה, ים ואוויר) המיוצגים ב-12 קטעי מוסיקה תכניתית¹. החיות מסמלות את עולם הלא מודע הקולקטיבי, שעדיין לא הפך לחלק אינטגרלי מהמודעות. ויטמונט פררה (1998) כותב כי דמויות בעלי חיים מתייחסות לרגש הפרה-רציונלי ומייצגות את האינסטינקטים והדחפים. הארדינג (1999) סבורה, כי לילד קל יותר להתחבר לסיפור על בעלי חיים, משום שהוא נמצא עדיין בתודעה אנימלית והמודעות העצמית האנושית עדיין לא התעוררה אצלו. לדבריה, העבודה עם בעל החיים מאפשרת לפתח ולהבין את איכות הרגש או הדחף האינסטינקטיבי, המנסה להגיע למודעות.

החיות, כאמור, מייצגות דחפים שונים. כל אחת מהיצירות מנכיחה באופן מוסיקלי את הדחפים המאפיינים את החיה הספציפית. העבודה על קטעי החיות במוסיקה מעודדת הכרה של דחפים אלה ושליטה בהם ומסייעת לתהליכי הפרדת האגו מהלא מודע.

השלב השלישי: הגמד

הגמד הוא דמות שקל לילד להזדהות איתה – גם הוא קטן ומביט אל העולם מלמטה כלפי מעלה. הגמד מייצג דמות שעוברת בין העולמות: הוא חלק מעולם הטבע אך אינו חיה. הוא קטן ובה בעת, גם בן בלי גיל. אפיון נוסף הוא הצורך של הגמד להתחבא, לצאת מהמחבוא ולשוב להסתתר. המשתתף הוא בה בעת הגמד וזה המשחק עם הגמד, ושניהם עוברים בין העולם הפנימי לחיצוני, בין מציאות לדמיון, בין היצירתיות שמקורה בלא מודע לבין כוחות האגו. מעבר זה בין העולמות מביא עמו את האיכות הנחוצה לשיקום ובנייה מחדש של ציר אגו-סלף².

הגמד מייצג יסוד חיוני, צעיר, עם שמחת חיים ויצריות. בשלב זה, האגו עדיין ילדי, לא מפותח וחלש. הוא עדיין איננו הגיבור עם האגו האינטגרלי, המממש את כוחותיו ונמצא בקשר עם הסלף.

בשלב השלישי מומלץ לעבוד עם קטעים מוסיקליים תכניתיים שנושאם הוא דמויות קטנות מהאגדות (כדוגמת הגמד).

שלב רביעי: הבית הקטן

הבית מופיע רבות כסמל המייצג את תמונת הנפש. בניית הבית הפנימי מאפשרת בניית מקום בטוח ומוגן, ממנו ניתן לבחון גבולות, לפתח הבחנה בין פנים לחוץ ולווסת את הקשר עם העולם. הצבת הגבולות הפנימיים והחיצוניים, כמו קירות הבית, חשובה במיוחד במקרים של הפרעות קשות, בהן המטופל חווה עולם פרוץ, שבו ההתרחשויות הן בלתי נשלטות.

נוימן (2011) סבור, כי בבית יש סממנים של תרבות ושל ארכיטיפ האב. בניית הבית הפנימי היא בחזקת בניית האגו ופיתוח התודעה כנגד ההצפה של הלא מודע, מה שתורם לשיקום ובנייה מחדש של ציר אגו-סלף בצורה נכונה יותר. בניית הבית הפנימי מאפשרת מעבר הדרגתי מארכיטיפ האם אל ארכיטיפ האב.

בשלב הרביעי ניתן לעבוד עם קטעי מוסיקה תכניתית המתארים מבנים מגוונים, כגון טירה עתיקה או שער גדול.

שלב חמישי: יצירת קשר

בשלב זה מתפתח מרחב משותף המאפשר משחק ויצירה, ושמתקיימים בו ערוצי תקשורת בינאישית ותוך אישית. מרחב המאפשר לחוות אמון בטחון, ולבנות קשר עם האחר.

ניתן לראות את המודל כתיאור התפתחות הנפש: האופן בו מתפתח האגו ומתפתחים יחסיו עם הלא מודע. בשלב הראשון, מדובר על יצירת קשר ראשוני, טרום מילולי, שאין בו קשר אל האגו שטרם נבנה. בשלב השני, באמצעות ההיכרות עם החיות, מתפתחת בהדרגה שליטה בדחפים, המסייעת להפרדת האגו מהלא מודע. בשלב השלישי, ההיכרות עם הגמד, האגו עדיין צעיר וילדי. תנועת הגמד בין העולמות, בין פנים לחוץ, מזכירה את תנועתו של מרקורי אל התקשורת. תנועה זו מסמלת את תחילתה של התקשורת בין המודע ללא מודעואת תחילת בנייתו של ציר אגו-סלף. בשלב הרביעי נבנה הבית הפנימי וציר אגו-סלף מתחזק. בשלב זה ניתן לדבר על מעבר הדרגתי מארכיטיפ האם לארכיטיפ האב. בשלב החמישי נוצר מרחב פורה להתפתחות כוחות החיים, לאינטגרציה של היבטים מפוצלים ולהתעוררות היצירתיות. בשלב זה מתבסס הקשר עם ה-Self³ ועם החלק המרפא הדוחף לצמיחה ולהתפתחות. כמו כן מתבססת ההבחנה בין טוב ובין רע, ומתפתחת יכולת הסתגלות לחיי החברה, לנורמות, למחויבויות ולמערכות יחסים.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

בשלב זה הרפרטואר המוסיקלי מתרחב ויכול להכיל בחירות מגוונות שאינן מופיעות ברפרטואר של המודל.

כלים ועקרונות טיפוליים שהמודל עושה בהם שימוש

טיפול במשחק – הטיפול במשחק מייצג גישה טיפולית מתחום הפסיכותרפיה, המבוססת על היבטים פסיכודינמיים והתפתחותיים. המשחק הוא דרך טבעית של ילדים להביע את עצמם. ההנחה היא כי בסביבה מוכרת ומוגנת, יוכל הילד להביע, דרך האיכות ההשלכתית של המשחק, את רגשותיו, דחפיו ומשאלותיו ויוכל לרכוש הבנה ושליטה עליהם. במהלך המשחק, מתרחש תהליך בינאישי בין המטפל למטופל, שאף הוא מסייע לתהליך הטיפולי. אתייחס למספר תיאורטיקנים המתייחסים לטיפול במשחק כפי שהוא מתואר במודל:

ויניקוט (1991) ראה במשחק ערך עליון. המשחק מאפשר לילד "להיות יצירתי", שמשמעותו הוויניקוטיאנית היא להיות בעל יכולת להתפתח באופן עצמאי ולהשתנות. אליבא דוויניקוט, היכולת לשחק הכרחית וחיונית לצורך ההתפתחות.

על פי הגישה היונגיאנית, ילדים קרובים באופן טבעי אל הלא מודע הקולקטיבי, שהוא המקור למשחק, ליצירה ולפנטזיה. נוימן (2011, עמ' 80-79) סבור כי המגע עם החלקים הסמליים והמאגיים שבמשחק חשוב לתהליכי ההתפתחות, הן עבור הילדים והן עבור המבוגרים בכל התרבויות.

המוזיקה היא משחקית ומהווה ביטוי בפעולה לתכנים לא מודעים. אוגדן (1994) ויאלום (2002) התייחסו לעשייה שאיננה מילולית, אך מהווה ביטוי לתכנים פנימיים, הן של המטופל והן של המטפל, כחלק מתהליך הטיפול והריפוי.

שימוש באובייקט מעבר - מושג ה"מרחב הפוטנציאלי" של ויניקוט (1991) מייצג את כל התחומים בהם מתקיים מפגש בין המציאות החיצונית לעולם הפנימי. זהו האזור הנפשי של הריפוי והצמיחה של האדם ומתקיימים בו דמיון, יצירה, סימבוליזציה, משחק, ויכולת ליהנות מתרבות. האביזרים השונים, הבובות, כלי הנגינה, החוויה האמנותית ותוצריה במגוון שדות התוכן שלה – בכל אלה אנו משתמשים במהלך העבודה עם המודל, והם יכולים להיתפש כ"אובייקט מעבר" שנמצא במרחב הפוטנציאלי. יש בכוחם ליצור קשר בין המציאות הפנימית לחיצונית ולעודד ריפוי וצמיחה.

טיפול באלתור –ניתן להתבונן במוסיקה המאולתרת בטיפול, כעל משחק. ביכולתה של מנגינה שגם נוצרת וגם מומצאת באותו הרגע, והיא בחזקת "יש מאין", לבטא את "המוסיקה הפנימית" (פריסטלי, 1987, עמ' 27). בכוחו של האלתור לבטא רגשות עצורים, אצורים ובלתי מעובדים. בעזרתו ניתן לקיים תקשורת בלתי מילולית ומוגנת עם העולם הפנימי, על תכניו הסמליים ותקשורת עם הזולת.

האלתור מתקיים גם כאלתור משותף של המטפל והמטופל. בנג'מין(2004) טוענת כי באלתור משותף נוצרת חוויה של התאמה הדדית. החוויה של שני צדדים העוקבים אחר תבנית תוך שהם גם יוצרים אותה וגם נכנעים לה, נחוצה לחוויית האחדות המתפתחת בשלב הקשר הראשוני הנוצר בין האם לתינוק, ובכוחה לשקם יחסים ראשוניים פגומים.

שימוש במוסיקה ובמוסיקה תכניתית–במאה ה-19, בתקופה הרומנטית, מתפתחת מוסיקה שאינה רק מוסיקה אבסולוטית, אלא היא כוללת גם טקסט וסיפור. מוסיקה זו נקראת מוסיקה תכניתית. השימוש במוסיקה תכניתית מאפשר לשלב כחלק מהתהליך הטיפולי חיות, דמויות, עלילות או סיפורים בתחפושתם המוסיקלית. כך ניתן להשתמש בהם כמודלים להזדהות ולהתייחסות עבור הילד.

מוסיקה כאירוע אינטרסובייקטיבי והתרחשות דינמית – אמיר (2017), תרפיסטית במוסיקה, רואה במוסיקה התרחשות חווייתית ותהליך ולא רק ייצוג סימבולי לדבר מה אחר. בהתייחסותה למעשה המוסיקלי (מה שהיא מכנה "מיוזיקינג"), כותבת אמיר כי המעשה המוסיקלי הוא "הקשבה, נגינה ויצירה בהתכוונות ובשילוב של מערכת קשרים תוך־אישיים ובין־אישיים" (2017, עמ' 122). המוזיקה יוצרת חוויה שלעתים קרובות אינה זקוקה לפרשנות. המודל של בלאס מאפשר למוסיקה להתארח בחדר הטיפול כאירוע אינטרסובייקטיבי ודינמי הכולל את המכלול שבו הקשר הטיפולי, שפת הגוף, המבט והמוסיקה יוצרים חוויה ייחודית המתרחשת בכמה מישורים: בין המטופל לבין עצמו, בין המטפל למטופל, ובמקרה של קבוצה, בין המטופלים.

פעילות קבועה בשילוב של משחק חופשי – המודל מציע מערך של תכנים ושל רפרטואר מוסיקלי המוצגים כפעילות מובנית בשילוב של משחק חופשי. המבנה הקבוע הוא חלק מהסטינג, וככזה, הוא מאפשר להפנים את הגבולות החיצוניים ולהפכם, במידה מסוימת, גם לגבולות פנימיים, דבר היוצר מסגרת מוגנת, תורם לתחושת הארגון והשליטה ומפחית חרדות.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

שימוש בסיפורים, אגדות ומיתוסים–הרכיב הדמיוני באגדה או בסיפור, מאפשר ביטוי לעולמו הפנימי של הילד. עולם זה משמעותי עבורו לא פחות מהמציאות. מדובר על שימוש בסיפור גם במובן הסביל– הקשבה לסיפור ידוע והתמקדות ברגשות המתעוררים אצל המאזין, וגם במובן הפעיל – הפיכת המאזין לחלק מהעלילה ובכך, שימוש בסיפור ככלי אינטראקטיבי ודינמי.

ברונו בטלהיים (1980) כותב, כי בכל ספרות הילדים, אין כאגדות העם להעשרתם ולסיפוקם של הילד והמבוגר כאחד. אפשר ללמוד מהן יותר מכל סוג אחר של סיפור, על אודות בעיותיהם הפנימיות של בני האדם ועל הפתרונות הנאותים למצוקותיהם.

מארי לואיז פון פרנץ (2005, עמ' 7) מציינת כי ניתן להבין, להזדהות ולפרש סיפור מהרבה זוויות והיבטים, שהם כולם ריבוי פניו של הארכיטיפ. הסיפור, המיתוס או האגדה, מאפשרים להכניס סדר ומשמעות בעולם הפנימי הכאוטי. בעבר, האגדה והמיתוס היו יצירה קולקטיבית, המעוגנת בחיי הקבוצה. כיום, המיתוס והאגדה מנותקים מחיי הקולקטיב ומן הריטואל ודווקא משום כך, יש משמעות רבה לסיפור המסופר במהלך המפגש הטיפולי.

תיאור תהליך טיפולי: דוד

דוד, בן יחיד לזוג הורים נשואים, הופנה לטיפול על ידי הוריו בהיותו בן חמש וחצי בעקבות המלצת צוות הגן שלו. הוא גילה קשיים בהסתגלות למסגרת החינוכית ולחוקיה, הפגין תנודתיות רבה במצבי הרוח, סף תסכול נמוך, קושי בקבלת גבולות וסרבנות. הוא הראה התנהגויות אגרסיביות ולא מותאמות, שהתבטאו בקללות, נשיכות, ביטויי אפקט קיצוניים והתקפי זעם, זאת בעיקר לנוכח תסכול, קנאה ותחרות. עלתה שאלה לגבי מסוגלותו להשתלב בכתה א' רגילה בשנה שלאחר מכן, ולפיכך הופנה לטיפול. עם זאת, מבחינה קוגניטיבית דוד הוא ילד מבריק, שמגלה יכולות חשיבה, תפישה וזיכרון טובות מאד. הוא סקרן, מהיר תפישה, יצירתי ומאד מאד אוהב מוסיקה.

בבית, ההורים דווחו על וכחנות וסרבנות מול בקשותיהם לעמידה בזמנים בשגרת היומיום, ועל התנהגות רודנית מול ה"אופר". הם ספרו שדוד לא מוכן ללכת לשירותים לבדו ועומד על כך שאבא ינגב לו את הטוסיק (למרות שהוא יודע לעשות זאת לבדו), ועל סיוטי לילה. בדרך כלל, הדרך לפתור אי-הסכמות היא דרך מתנות חומריות.

רקע משפחתי: האם בת 47, אקדמאית, פסלת, לא עובדת ועוסקת באמנות. מתעניינת בהתפתחות רוחנית, ומרבה לרדת למדבר לריטריטים של מדיטציה. האם לא רצתה ילדים, כי חששה שהגוף שלה ייהרס. בנערותה הייתה אנורקטית, ובעת המפגש סבלה מבעיות אכילה (הקאות יזומות).

האב, בן 46, רואה חשבון. תמיד רצה ילדים נוספים. ההורים נשואים מזה כעשר שנים. מעמדם הסוציו-אקונומי גבוה מאד. הם מרבים לנסוע לחו"ל לתקופות ארוכות ולוקחים את דוד איתם, גם אם על חשבון ימי גן וללא התחשבות בחופשות ובחגים.

את הרקע המפורט על דוד קיבלתי מהוריו. הופתעתי לגלות שדוד נולד בתאריך הלידה שלי (בהפרש של כמה עשרות שנים...). ההורים לא ראו את התנהגותו של דוד כחריגה, וייחסו אותה להיותו בן יחיד ומפונק. למעט העובדה שההריון היה לא רצוי ושהלידה הייתה לידת מלקחיים קשה, לא צוינו אירועים חריגים בהתפתחות. הפניתי את ההורים להדרכת הורים.

הטיפול בדוד התפתח לפי השלבים במודל בלאס ונמשך כשנה וחצי. אתמקד בנושא המרכזי שעלה במהלך הטיפול ואציג אותו כפי שהתבטא בשלבים שונים של המודל.

דוד בודק גבולות

בשעה שנקבעה, הגיע דוד כשהוא אוחז בידו של אביו. הואנפרד מאביו, לא לפני שסיכם אתו שכשיאסוף אותו, יביא לו גם ממתק וגם מתנה. הצגתי את עצמי ואת החדר ואמרתי שניפגש כאן מדי שבוע, ושבכל מפגש אכין פינה מיוחדת שבהבובות, משחקים וכלי נגינה שמהם נבחרבמה לשחק. דוד התבונן בכלי הנגינה השונים ובמיוחד התלהב מגודלו של פסנתר הכנף. הזמנתי אותו לראות את האביזרים השונים שהכנתי, ואמרתי שאלה משחקים שאפשר באמצעותם להתקרב ולהתרחק: קפיץ, כדור, גומייה, צינור. דוד בדק בסקרנות את האביזרים, שיחק איתם ומצא להם שימושים מיוחדים. במהלך הפגישה אמר שהוא ייקח אתו הביתה את כל האביזרים. כשהסברתי שהאביזרים נשארים אצלי בחדר ויחכו לו לפעם הבאה, כעס מאד. הוא חזר ואמר שהוא לוקח את הצינור אתו הביתה. ככל שהסברתי, הוא עמד בעקשנותו וסרב להרפות מהצינור. כשאביו בא לאסוף אותו, דוד עמד בסירובו, סגר את אוזניו ולא היה מוכן לשמוע אותי. אביו אחז בו ובצינור ואמר שידבר אתו ושדוד יחזיר את הצינור. כמה דקות אחר כך, שמעתי דפיקה בדלת. דוד חזר עם הצינור, ואמר לי בהתרסה – "אבא יקנה לי המון צינורות כאלה ויהיו לי יותר ממך".

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

הופתעתי מעוצמת תגובתו של דוד. חששתי שלא יחזור לפגישות ושבזאת הסתיים הטיפול. לשמחתי, דוד הגיע בשבוע שאחריו עם 5 צינורות משלו... הפגישות לאחר הפגישה הראשונה נשאו אופי דומה, בו דוד מבקש לקחת לעצמו מה שאינו רשאי לקחת. באותה העתדוד השתמש בי ובטיפול כבמכשיר, שמטרתו לספק את צרכיו וזאת ללא יחס אישי כלל.

מתוך מודעות לכוחותיו, כמו גם למנגנוני ההתמודדות, ההסתגלות והתפקוד שלו ומתוך אמפטיה למצוקה בה היה שרוי, בחרתי לשמר את הטיפול ולא ללחוץ עליו, לנסות להיענות לצרכיו בהתאם ליכולותיו.

דוד מחפש בית

הצב מתוך קרנבל החיות מאת סן סנס

לאחר כחודשיים מתחילת הטיפול, שמענו את הצב מתוך קרנבל החיות מאת סן סנס. הצב מסמל את המציאות האקזיסטנציאליסטית (ולא את הטרנסנדנטית) וככזה, הוא מסמל את ההתפתחות האיטית, הטבעית והרציפה (סירלוט, 2013). הקטע המוסיקלי הוא שיר הקנקן הידוע, אותו סן סנס כתב בכוונה תחילה בקצב איטי לפסנתר ולצ'לו. הצ'לו משמיע את המנגינה והפסנתר משמיע תנודות ריתמיות חוזרות על עצמן. הקטע מזמין לקצב פעולה איטי ומבטא מצב מופנם המשתנה בהדרגה.

דוד אהב את המנגינה. הצעתי לו שיבנה לעצמו בית, כמו צב. הפעם, שלא כבפעמים הקודמות, דוד לא התנגד וקיבל את הצעתי. דוד בחר לבנות מבנה תלת ממדי העשוי מבריסטולים וקרטונים, אותם הדביק זה לזה. במהלך בניית הבית, תוך כדי האזנה חוזרת, דוד היה שקט ומרוכז. הבית שבנה היה גדול מכדי שאפשר יהיה לשאת אותו ורעוע מכדי שניתן יהיה להיכנס לתוכו ולהרגיש בטוח. דוד ניסה ללכת כמו צב כשהבית על גבו. הוא היה גאה בבית הענקי שבנה, אך בו בזמן היה מוטרד מכך שהבית עלול להתפרק.

הצעתי לדוד לעזור לו לשמור על הבית במהלך ניסיונותיו ללכת עם הבית על גבו. דוד הסכים. הייתה זו הפעם הראשונה בה חשף חלקים רכים ופגיעים – הוא הראה לי משהו מתמונת הנפש שלו, שאין בה בית מתאים ושומר, הראה לי את החלקים בהם הוא מרגיש קטן, לא שמור ונזקק. חשבתי, שגם המכל הטיפולי שלנו היה, כדוגמת הבית שבנה, לא יעיל, לא מותאם, רעוע ודורש תחזוקה מתמדת.

סבלנותי ויכולת ההכלה שלי נשאו פרי ובמפגשים הבאים דוד נתן לי להתחיל למלא את הפונקציה האימהית האלמנטארית, בכך שהזמין אותי "לתקן" יחד אתו את הבית.

הקנגורו מתוך קרנבל החיות מאת סן סנס

ככל שדוד נכנס לטיפול, החלו לנבוע ממנו יותר ויותר כעסים. הכול עצבן אותו והוא היה מתוח ונרגז ואני חששתי לשלמות המכל הטיפולי, שרק החל להיווצר. באחת הפגישות, הצעתי לדוד להכיר חיה נוספת שיש בה "בית" והשמעתי לו את הקנגורו מתוך קרנבל החיות מאת סן סנס.

הקנגורו כסמל, הוא ביטוי ליחסים הדדיים בין בוגר לצעיר(בלאס, 1985). הוא מסמל הגנה על צעירים ויצירת סביבה ביתית נינוחה (פישמן, 2008). הקטע המוסיקלי הוא קטע קצר בן כדקה, בנגינת פסנתר. הוא בנוי כך: קפיצות, מנוחה, קפיצות, מנוחה, קפיצות עם השתהות ביניים ומנוחה, הנשמעת בגליסנדו⁴ בפסנתר. הצעתי לדוד לאלתר על הפסנתר: לנגן בקפיצות ולעצור בעצירות. דוד שיתף פעולה. אחרי מספר פעמים, דוד ביקש להיות קנגורון תינוק ושאני אהיה קנגורה גדולה, ושנקפוץ ונעצור יחד, לפי המוסיקה.

כמעט מיד לאחר שהתחלנו לקפוץ זה ליד זה, דוד פנה אליי וציווה "תרימי אותי ותקפצי". הרגשתי שלא בנוח עם הצעתו. הצעתי שנשחק עם בובות קנגורו, ארים את הבובה שלו ואקפוץ עמה. "תרימי אותי, זה מה שאני רוצה". דוד עמד בסירובו וככל שהרביתי להציע הצעות חלופיות, כך תסכולו הלך וגבר והתנהגותו נעשתה עוינת ותוקפנית. הוא צעק ואמר "תרימי אותי, את לא מבינה מה אני אומר?". התעוררו בי מצוקה עזה וחוסר אונים לנוכח העוינות שלו והתקשיתי מאד להכיל את תוקפנותו.

בסוף אותה פגישה, האופר הייתה זו שבאה לאסוף אותו. ברגע שראה אותה, אמר לה "תרימי אותי". והיא, אישה מבוגרת כבת 65, התכופפה ללא אומר, הרימה ולקחה אותו על הידיים. דוד הביט בי במבט של ניצחון.

דוד שוב ביקש לקבל דבר מה שאינו יכול לקבל. הוא התעקש להמשיך ולקבל הזנה קונקרטית ואינסטרומנטלית וסרב לקבל את ההזנה שהצעתי. הבית, במשמעות של חיק, שיש בו הכלה, הפך להיות "שירות הובלות והסעות". כך הפכתי שוב, בעל כורחי, להיות האם הנוראה והמרעיבה. בפגישה הבאה, דוד סרב לשחק עם הקנגורו ולדבר על מה שהיה. נראה שהסתפק ב"הפקדת" כעסיו ותוקפנותו אצלי מבלי לעבד אותם.

דוד בודק את עמידות הבית

הגמד מתוך תמונות בתערוכה מאת מוסורגסקי

העבודה עם הקנגורו והקנגורון, העלתה בדוד את הזדקקותו לחיק אימהי מכיל ומיטיב. התרשמתי שברמה העמוקה, דוד היה זקוק להזנה ולהגנה, אולם, בהבעת, פחד מעוצמת הזדקקותו. כתוצאה מכך הוא הדף אותי מלהתקרב, כי חשש להיבלע בקשר שהחל להיווצר בינינו ולהתמכר אליו.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

הצעתי לדוד שנכיר את הגמד. הגמד מסמל איכויות מנוגדות: מצד אחד הוא קטן ומצד שני, בן בלי גיל. הוא מתאפיין בתכונות ילדותיות וגם משמש כישות מגוננת. יונג קרא לו "שומר הסף של הלא מודע" (סירלוט, 2013, עמ' 90). מאפיין נוסף של הגמד הוא הצורך שלו להסתתר, לצאת מהמחבוא ושוב להסתתר. בעבודה על הגמד, הבית הוא במשמעות של מקום מסתור בטוח, העומד כנגד האיומים. ההסתתרות במחבוא והיציאה ממנו, מסמלים מעבר בין עולם מוגן ועולם בלתי מוגן: בין עולם המבוגרים ועולם הילדים, ובין עולם גלוי לעולם נסתר וסמוי.

הגמד הינו קטע מוסיקלי תזמורתי עצבני המתאפיין במצבי רוח מתחלפים, אין בו אחידות רעיונית, אלא מעין אוסף עשיר של רעיונות שונים והוא מעורר חוסר מנוחה ואי שקט. סיפרתי סיפור על הגמד: הגמד מתרוצץ ביער בחוסר מנוחה. הוא מחפש מזון, ומסתור מפני חיות טרף המסתובבות בחופשיות. הגמד משכיל למצוא מקום מחבוא, ויוצא ממנו לחפש מזון אך ורק כאשר החיות ישנות. בקטע המוסיקלי, שומעים בברור את הקטעים בהם החיות מחפשות אחר הגמד אך אינן מוצאות אותו, ושומעים בברור מתי הן חוזרות לישון והגמד יוצא שוב ממחבואו.

הצעתי לדוד שנעשה דרמטיזציה. דוד בחר להיות טירנוזאורוס-רקס וביקש שאני אהיה הגמד. התחבאתי מאחורי עציץ גדול. בפעם הראשונה, כשהגיע תורו להיות טי-רקס, חיפש אותי, נהם, חשף שיניים וצווח. בתום ההצגה ביקש שנציג שוב, הפעם הוא התקרב למקום המחבוא שלי, לא כיבד את חוקי המשחק וחדר למקום המוגן שלי, שאג, נהם וצווח לעברי מבלי יכולת לעצור. הוא לא הפסיק להפחיד אותי, גם כשהמוסיקה השתנתה והחיות היו אמורות ללכת לישון. הרגשתי שאני צריכה להגן עליו מפני עצמו. אמרתי לו שנראה לי, שקשה לו לעצור בתוכו את הטי-רקס ושכדאי שיבחר חיה אחרת, שהוא יכול לעצור אותה. דוד סרב להחליף חיה, אבל הסכים שנחליף תפקידים. הפעם הוא הסתתר ואני הייתי חיות הפרא. להפתעתי,דוד בחר להסתתר מתחת לפסנתר הכנף שלי. כששאגתי לעברו, אמר:"הגמד מפחד, תשאגי פחות חזק". גם הפעם, דוד חשף בפניי חלקים פגיעים ואפילו בחר את פסנתר הכנף שלי כמקום מוגן להסתתר בו. לראשונה, יכולנו לדבר על הפחד מעוצמות התוקפנות ולגלות עמדה אמפטית וחומלת כלפי הגמד (המותקף). בסוף הפגישה, לא יכולתי להסתיר את שמחתי ואמרתי לדוד, שמאד נהניתי לשחק אתו, למרות ששנינו פחדנו והפחדנו זה את זה.

במפגש זה, בא לידי ביטוי דפוס חוזר, ככל הנראה, בחייו של דוד. כשהוא מתמודד עם מצבים אותם הוא מפרש כאיום, מתעוררת בתוכו תוקפנות עזה, שמטרתה, כפי הנראה, להכחיד את האיום, אחרת ייכחד בעצמו. תוקפנות זו מובילה אותו לעתים לפגיעה ממשית בזולת ובהמשך, לרגשות אשמה.

באותו מפגש, לאחר כ-7 חודשי טיפול, אמו של דוד באה לראשונה לאסוף אותו מהקליניקה שלי. היא חזרה מריטריט של שבוע במדבר. דוד, שהיה נרגש מהמשחק עם הגמד ועם חיות הטרף ומכך שאמו באה לראשונה לקחת אותו, רץ לכיוון הדלת וקרא: "אמא, נכון שאת אוהבת אותי הכי בעולם?". אמו שלדוד נעצרה, חשבה,ואמרה משהו כמו, "אני אוהבת אותך, אבל יש עוד הרבה ילדים ואנשים בעולם שמגיע להם שנאהב אותם...". היה נדמה לי שהזמן קפא. דוד נעצר, נראה כאילו קיבל מכה קטלנית. הרגשתי שנתקלתי במבטה הממית של מדוזה. המפגש ביניהם טלטל אותי עד עמקי נשמתי ומלווה אותי עד עצם היום הזה. ראיתי במו עיני, איך דוד נהדף ומתרסק ולא יכולתי לעשות דבר.

ויניקוט מדבר על הצורך של הילד בראשית ימיו, להיות במקום היחיד והמיוחד של הפנטזיה על בלעדיות, שהיא כה נחוצה להתפתחות, לחיים ולאופטימיות. הרגשתי את הרעב של דוד לבלעדיות ולאהבה ואת הרצון להיות "מוכתר כבן יחיד ומיוחד". במציאות, לאמא של דוד היו קשיים רגשיים (בעיות אכילה) והיא לא הכילה אותו, לא הייתה קשובה לצרכיו בהכלה ובהזנה, הדפה את גילויי הרגש שלו ולא נענתה לצרכיו בבלעדיות. הדיפת הביטויים הרגשיים על ידי האם, יצרה אצל דוד שנאה, תסכול וכעס, בצד תלות ונזקקות.

כעת הבנתי טוב יותר את מקורות תוקפנותו של דוד: אליבא דנוימן (2011), ביחסים מוקדמים תקינים, כאשר הילד מוכל וחוסה בצל ה"אם הטובה", מתרחש תהליך טבעי ומצמיח, בו מתקיימת אינטגרציה של האגו עם אגרסיות חיוביות, החיוניות להמשך התפתחותו. אגרסיות אלה מודרכות על ידי ה-Self, מאפשרות היווצרות אגו אינטגראלי ויוצרות "קרקע טובה" להתפתחות התנהגות חברתית בריאה. יחסים ראשוניים שליליים, לעומת זאת, עלולים ליצור נתק של האדם ממקורותיו ומצמיחים תוקפנות, שאינה באינטגרציה.

דוד בונה לעצמו בית

הטירה העתיקה מתוך תמונות בתערוכה מאת מוסורגסקי

הטירה העתיקה היא קטע תזמורתי איטי, הבנוי מנושא שחוזר על עצמו, שוב ושוב, בכלים שונים ובעוצמות שונות. הנושא החוזר, המקצב החוזר, התזמור והעוצמה המשתנה בקטע, מעוררים נוסטלגיה ועצבות.

הצעתי לדוד לבנות טירה עתיקה. דוד שמח ואמר, "הפעם הטירה לא תתמוטט, כמו הבית של הצב". דוד בנה טירה בת 3 קומות מקוביות, כסאות ושולחן קטן. הטירה הייתה יציבה. הצעתי לו לעלות אל הקומה הגבוהה של הטירה ולספר מה הוא רואה. דוד אמר שהוא רואה איש עצוב מאד, כי האישה שלו נדרסה על ידי מונית. דוד היה עצוב ושקט מהרגיל. הוא ביטא הזדהות וחמלה כלפי אובדנו של האיש ואמר שהיה מביא לו המון מתנות. הצעתי לו להמשיך את הסיפור, אך הוא סרב. הוא קיבל את הצעתי לצייר ציור חופשי תוך שמיעה חוזרת של הקטע. בציור,צייר את הטירה שבנה בצבעי פנדה כהים. הטירה הייתה ריקה.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

הטירה העתיקה, מזמינה ליצור קשר עם ידע עתיק ועם זכרונות חבויים ואכן, בשלב זה, דרך האגו המתחזק (ציר אגו-סלף) נוצר מגע עם רגשות וזיכרונות קדומים הקשורים, כפי הנראה לאובדן ולכאב. בפגישה זו היה מקום לבטא את האספקט הגברי, שיש בו אפשרות לתובנה ולמודעות. מתוך החוויה המוסיקלית, שיש בה חזרתיות ומוכרות, דוד הרשה לעצמו להתבונן אל אזורים נפשיים וכואבים המשויכים לחוויית אובדן. נראה היה, שההיבט הגברי התוקפני עובר טרנספורמציה ליסוד גברי הקשור בתודעה ובהתבוננות. כעת היה לדוד מקום בטוח, בו הוא יכול להתבונן ולבטא את רגשותיו, מבלי להיות מוצף.

דוד משחק

עם הזמן, אירועי האלימות וההתנגדות של דוד הלכו ופחתו והוא הצליח לבטא את רצונותיו בצורה מפורשת, ללא אקטינג-אאוט כבעבר. ככל שחלף הזמן הרגשתי שדוד סומך עלי, ונוצר מקום לאיכויות האם הטובה והמזינה בחדר הטיפול. במהלך הפגישות הייתי עדה לתהליך בו דוד מפתח כוחות חיוביים כמזין, מטפח ויוצר, ומצליח להתחבר לאיכויות האם הטובה והמזינה בתוכו. המכל הטיפולי והחוויה היצירתית בנו מרחב פורה, שאפשר אינטגרציה של ההיבטים המפוצלים, העמקת הקשר בינינו ומציאת "קולו" האמיתי של דוד.

השער הגדול של קייב מתוך תמונות בתערוכה מאת מוסורגסקי

כחודשיים לאחר אותה פגישה, חגגנו,דוד ואני, יום הולדת משותף. דוד הציע להביא ממתקים ואני הצעתי להכין קטע מוסיקלי חדש. בחרתי בשער הגדול של קייב, קטע החותם את היצירה תמונות בתערוכה מאת מוסורגסקי. זהו קטע חגיגי, שבתזמורו משתתפת התזמורת כולה ונשמעים בו צלילים רמים של פעמוני כנסייה. בנינו יחד שער גדול מקוביות עץ חלולות וגדולות. עמדנו משני צדי השער ואחריה ברכות ההדדיות לקראת שנת יום ההולדת החדשה, צעדנו שנינו דרך השער הגדול.

סיכום

דוד הגיע לעולם כתוצאה מהריון לא רצוי. הוא נולד בלידה טראומתית (לידת מלקחיים, בה נשלף מהרחם). בהמשך, האם שהייתה בעצמה מורעבת וסבלה מהפרעות אכילה, הפכה לאם מרעיבה, שלא הצליחה לספק את הצרכים הראשוניים שלו ולהיות לו לאם אלמנטארית נכונה. בתגובה, דוד נאלץ לפתח "אגו חירום" (נוימן, 2011, עמ' 87), אגו ללא מודעות עצמית, שאינו מחובר ל-Self האותנטי ויש בו הצרה וצמצום, אגו אשר אינו מסוגל לבצע אינטגרציה של האגרסיות ושל הרגשות החיוביים והשליליים. אגו שכזה, בנוי על "פיגומים" שאין להם תשתית בנפש והם מיטלטלים מכל זעזוע.

בתקופה הראשונה, התהליך הטיפולי היה בבחינת בניית בית, שהוא בחזקת "תיבת נוח": תהליך של חיזוק האגו ופיתוח התודעה, ההכרחיים כנגד נחשול המים הראשוניים של הלא מודע. במקביל נבנה גם המכל הטיפולי, שהיה רעוע גם הוא.

בניית הבית החלה בעבודה על הצב, דרך בניית בית גדול, בלתי יציב ובלתי יעיל. בעזרת הקנגורו, נעשו ניסיונות לבחון את הבית במשמעות של חיקו של קשר הדדי ובטוח מול דמות בוגרת, ניסיונות שלא עלו יפה. הגמד, העמיד למבחן את עמידותו של הבית כנגד מתקפות חיצוניות. בשלב זה, הבית הפנימי החל להיבנות. בעבודה על הטירה העתיקה, נבנה בית יציב וחזק, המאפשר התבוננות וטרנספורמציה. כשצעדנו דרך השער הגדול של קייב, ניתן היה לראות ולהרגיש בציר אגו-סלף ברור, ונראה כי נבנה בית פנימי.

במקרה של דוד, בהיותו ילד צעיר, אשר אינו מובחן מהוריו, הבית ייצג לא רק קיום פנימי, כי אם גם את התייחסותו לבית הממשי בו גדל, והואשיקף את המרחב המשפחתי, הרגשי וההתפתחותי שלו. במקרה של דוד עושה רושם, שהמערכת המשפחתית הייתה מבולבלת בהתייחסותה אליו: מחד, התייחסו אליו כאל "נסיך", נשאו אותו על הידיים ונענו לכל גחמה שהוא ביטא ומאידך, לא הייתה התייחסות לצרכיו הרגשיים האלמנטריים, והתגלתה הבנה חלקית בלבד לבעיותיו ורגישות מועטה לצרכיו, דבר שהקצין את תוקפנותו ואת בלבולו.

במהלך הפגישות התרחש תהליך מקביל בין בניית הבית החיצוני ובין בניית הבית הפנימי: ככל שהבית החיצוני נעשה חזק ויציב, כך גם התחזק הבית הפנימי. התחזקות זו, התבטאה בהתפתחות הדרגתית של כוחות האגו, בנייה של המכל הטיפולי והתפתחות הקשר בינינו.

התהליך הטיפולי נתן לדוד לגיטימציה לבטא את תוקפנותו באופן מווסת. עם התקדמות הטיפול,יכולתו לפרש אירועים תוקפניים התפתחה. בהדרגה הוא הצליח לראות, באופן סימבולי, את הקונפליקט בין ייצוגי התוקפן והקורבן, ועם הזמן הצליח ליצור אמפטיה ועמדה חומלת, גם כלפי הקורבן וגם כלפי עצמו.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

בעזרת הכלה מסיבית, אמפטיה, חיזוק החלקים החיוביים, הכוח המכוון של המוסיקה ותחילתה של מודעות עצמית – ההתנהגויות התוקפניות התמתנו ובה בעת כוחות האגו התחזקו. ההיבט השלילי של ארכיטיפ האם נחלש, ובמקביל התחזק ההיבט החיובי של האם. דרך האגו המתחזק (ציר אגו-סלף) נוצר מגע עם ה-Self, מה שאפשר חיבור לכוח מרפא, שאליבא דיונג, קיים כפוטנציאל בכל נפש. במהלך הטיפול התפתח מרחב משותף, שבא לידי ביטוי ביכולת לשחק, לחוות אמון ובטחון, מרחב שמתקיימים בו ערוצי תקשורת בינאישית ותוך אישית, מרחב המאפשר חיים מודעים ויצירתיים.

את הטיפול בדוד כיוונו שני כוחות גדולים: המוסיקה, שהונגשה דרך המודל של בלאס, והפסיכולוגיה היונגיאנית. במהלך הטיפול התחולל תהליך אלכימי בין השניים וכבכל תהליך אלכימי, שני המרכיבים השפיעו זה על זה, ואף שינו זה את זה, דבר שבסופו של דבר יצר "חומר חדש"– המסע הייחודי של דוד.

הערות

1. מוסיקה תוכניתית היא כזו הכוללת גם טקסט וסיפור, וכפי שיוסבר להלן.
2. ציר אגו-סלף–מרכז התודעה והמוציא לפועל של פוטנציאל העצמי. התפתחות והתגבשות אגו-סלף מתרחשות בעיקר בתחילת החיים (נצר, 2019).
3. Self–הארכיטיפ המרכזי, שמסמל את כוליות הנפש ומכיל את המודע והלא מודע כאחד, את הדינמיקה והדיאלוג ביניהם, בשירות תהליך האינדיבידואציה והיחסים עם העולם והזולת (נצר, 2019).
4. גליסנדו –גלישה מהירה בין רצף של גבהי צלילים עוקבים.

מקורות

אוגדן, ת. (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. עם עובד.

אמיר, ד. (2017). ושוב להפגש עם הצלילים, תרפיה במוזיקה בנימה אישית. רסלינג.

בטלהיים, ב. (1980). קסמן של אגדות. רשפים.

בלאס, נ. (1985). חיות במוסיקה. הוצאת נעה בלאס.

בלאס, נ.(1988). ככל יכולתם. הקיבוץ המאוחד.

הארדינג, א. (1999). האני והלא מודע. מודן.

ויטמונט, פ. (1988). חלומות. אח.

ויניקוט, ד. (1995). משחק ומציאות. עם עובד.

יאלום, א׳. (2002). מתנת התרפיה. כנרת זמורה ביתן.

יונג, ק, ג. (1993). זיכרונות, חלומות, מחשבות. רמות

נצר, ר. (2019). מסע הגיבורה. מודן.

סירלוט, ח.א. (2013).מילון הסמלים. זמורה ביתן.

פון פרנץ, מ.ל. (2005). הנשי באגדות. הקיבוץ המאוחד.

נוימן, א. (2011). הילד, האישיות בשחר התפתחותה. (י. טרייבר תרגום). חסינות.

Benjamin, J. (2004) Beyond Doer and Done to: An Intersubjective View of Thirdness, Psychoanalytic Quarterly, 73(1):5-46

Jung, C. G. (1969). Collected Works of C.G.Jung, Volume 9i, Archetypes and collective Unconscious. Ed by Adler, G. & R.F.C. Hull. NJ. USA: Princeton University Press.

Priestley, M. (1987). Music and the Shadow. Music Therapy, 6 (2),20-27