סקירת יום העיון 'ג'נדר בטרנס – מחשבות פסיכואנליטיות על התהפוכות המתחוללות בעולמות של מיניות ומגדר'
מאת מעיין אברהם
יום העיון "ג'נדר בטרנס – מחשבות פסיכואנליטיות על התהפוכות המתחוללות בעולמות של מיניות ומגדר" שהתקיים ב–22.5.2019, נערך בארגונו של המרכז לבריאות הנפש באר יעקב-נס ציונה ובהובלתם של אורי נח ותמר סיני, לציון פתיחתה של מחלקה ארצית לאשפוז יום פסיכואנליטי נשים.
פתיחה
בעשורים האחרונים חלו שינויים דרמטיים ומהירים בתחומי המיניות והמגדר. המגדר התרחק מאוד מנקודת העגינה הביולוגית והפך למרחב מגוון הרבה יותר מבעבר. המיניות בעידן שלנו שותפה קבועה ורצויה בתחומי חיים רבים, וכמו המגדר הפכה לזירה בה כמעט הכל אפשרי. ניתן להניח כי כולנו פוגשים-ות וחשות-ים בגוף ראשון, או לכל הפחות בגוף שני, את ההשפעות של גיוון זה על תפקידים מגדריים וצורות הביטוי של נשיות וגבריות ועל זירת המיניות. יום העיון ביקש לדגום מן המתחולל בשדה הפסיכואנליטי אל מול מציאות משתנה זו המאתגרת במידה רבה הן את התיאוריה והן את הפרקטיקה הפסיכואנליטית. האולם הגדול והמלא מפה לפה בו נערך יום העיון, אליו נהרו אנשי ונשות טיפול ממספר דורות, מהווה עדות לעניין הרב סביב הנושאים שבחרו מארגני יום עיון זה להביא לקדמת הבמה. יום העיון היה משופע הרצאות מרתקות מפי פסיכואנליטיקאיות-ם מובילות-ם בישראל. אבקש לסקור תכנים מרכזיים מתוך הרצאות אלו, בליווי מעט המחשבות שהם עוררו בי. ההרצאות העוסקות בטרנסג'נדריוּת בתיאוריה ובטיפול יוצגו בהרחבה, לא בהכרח לפי סדר הופעתן, אלא בהתאם לתכנים בהן עסקו.
המקרים שהוצגו ביום העיון אינם מופיעים בסקירה זו מטעמי חסיון.
"מין מגדר שכאלה – מחשבות פסיכואנליטיות על הקבוע והמשתנה", ד"ר ענת פלגי-הקר, פסיכואנליטיקאית מנחה
בהרצאה הראשונה ביום העיון מבקשת ד"ר ענת פלגי-הקר לעשות סדר במונחי המין והמגדר מזוית החשיבה הפסיכואנליטית ולהציע מחשבה על היכן אנו נמצאים היום. "הבלאגן המושגי בו אנו נמצאים היום", היא אומרת, "כמו גם השינויים בחשיבה הפסיכואנליטית לאורך השנים, מותירים מטפלים רבים, ואף את כולם, במצוקה סביב המפגש עם נושאי מין ומגדר". היא מתייחסת כבר בפתח דבריה למתח ואף להתנגשות בין הפסיכואנליזה לבין תרבות התקינות הפוליטית והאקלים החברתי הנוכחי, המבקש לאפשר כל צורת ביטוי מגדרית ומינית (שאינה פוגענית) ללא כל תהיות והסתייגויות, "היות שבפסיכואנליזה כתיאוריה וכפרקטיקה קלינית אין שאלה שלא שואלים. יתרה מכך, בהקשר פסיכואנליטי עצם האיסור על העלאת השאלה מעורר שאלות נוספות".
פלגי-הקר פותחת את הסקירה ההיסטורית של המין והמגדר בהצגת חשיבתו הבסיסית של פרויד כפי שעולה בשלוש המסות על המיניות (1905) אשר שבו והופיעו במרבית ההרצאות ביום זה. היא מציינת כי כתבי פרויד נחתמו עם מותו ב-1939, טרם המצאת המונח 'מגדר' על ידי הפסיכולוג ג'ון מאני ב-1955. פרויד, אם כן, נאלץ להתמודד עם המין והמגדר דבוקים זה לזה, ומכאן הבחירה בניסוח 'מין מגדר' שבכותרת ההרצאה. פלגי-הקר מתייחסת לצמצום המיניות הנשית בחשיבתו של פרויד ומצטטת את תגובתה החריפה של הפסיכואנליטיקאית קארן הורני "הפסיכואנליזה התקבעה כחשיבה של ילד בן שלוש. ישנו מין אחד, איבר מין אחד, או שיש אותו או שאין" (1932). באותן שנים התקיימו דיוני המחלוקת על הנשיות בהם השתתפו בין השאר הורני, הלנה דויטש, מלאני קליין, ג'ואן ריבייר, וכן, פרויד וארנסט ג'ונס. למרבה האירוניה כונו דיונים אלוJones–Freud controversy. שתיים מהאנליטיקאיות הבולטות בדיונים אלו תרמו תרומות תיאורטיות משמעותיות שנמצאות עד היום בבסיסן של חשיבה פמיניסטית פוסטמודרנית. הורני טענה כי כל מין מקנא במה שאין לו והעמידה אל מול קנאת הפין את קנאת הרחם. ריבייר כתבה כבר ב-1929 על רעיון "הנשיות כתחפושת" באמצעותו ניסחה לראשונה שדה משחקים חברתי מגדרי ופסיכואנליטי.
פלגי-הקר מסבירה בנקודה זו בהרצאתה את ההבחנה בין המין הביולוגי הבינארי1 לבין מגדר, שהוא מושג פסיכולוגי ותרבותי. היא מציינת את המונח Core gender identity שהציע רוברט סטולר (1964), פסיכיאטר שעשה עבודה חלוצית עם טרנסים. מונח זה מדבר על גרעין של זהות מגדרית ומייצר רמות נוספות להבחנה בין נולד ונלמד, פנימי וחיצוני. לקראת סיום הסקירה מגיעה פלגי-הקר לג'ודית באטלר שבספרה המהפכני "צרות של מגדר" (1990) הופכת את הסדרים וטוענת כי המחשבה שהגוף מטרים את המגדר היא שגויה, שכן, הגוף אינו יכול לסמן עצמו ללא המגדר. פלגי-הקר מתייחסת לגיוון המגדרי בעקבות מהפכה זו ומונה רשימה ארוכה של זהויות מגדריות, נטיות מיניות ורומנטיות וצורות פניה למגדרים השונים, שהיא רשימה חלקית שהולכת ומתארכת משנה לשנה. היא מתייחסת לעמדה הקווירית שמובילה לפירוק להגדרות כה ספציפיות, דווקא מתוך נסיון להתנגד לזהות מוגדרת ומהותנית. גם ההפך עשוי להתרחש, כשהנזילות היא העיקר, לא מתאפשרת תקשורת בינאישית וכך, עמדה זו מובילה למחיקתו של הבסיס הגופני-נפשי של המיניות ומשאירה אותו ככסות פרפורמטיבית גרידא. היא מדגישה כי דרך הזדהויות גמישות ומבניות יכולה להיבנות זירה מגדרית משחקית צבעונית ומגוונת. אמירות אלו מתכתבות עם הרצאתה של ד"ר דנה אמיר ומונחי העצמי המגדרי המתמשך והמתהווה שיפורטו בהמשך. פלגי-הקר מדברת גם על ההכרח להשלים עם אי השלמות המינית, אותה מנסחת ג'ויס מקדוגל בספרה "The Many Faces of Eros" (1995) כטראומה האוניברסלית הרביעית. איננו נולדים גם זכר וגם נקבה, במציאות אי אפשר להיות הכל ועל כן נדרשת עבודת אבל.
סוגיה משמעותית נוספת שנוגעת בה פלגי-הקר בהרצאתה היא סוגיית ההעברה הנגדית. "ניטרליות המטפל", היא אומרת, "התבררה מזמן כאידאל חשוב אבל נאיבי ולא אפשרי". היא נוגעת בנושא זה דרך דוגמאות מטיפוליה ומשתפת כיצד מפגשה עם חומרים כמו תהליך שינוי מין ו-BDSM הובילו אותה לבירור עצמי של סוגיות מאוד עמוקות הנוגעות בזהות, מיניות ואתיקה.
ההרצאה נחתמה עם הרעיון של "מטא-מודרניזם". זוהי עמדה חדשה, פוסט-פוסט מודרנית, שפלגי-הקר מציעה לחשוב דרכה גם על סוגיות של מיניות ומגדר. המטא-מודרניזם הוא אינו פילוסופיה חדשה, כי אם הצעה לשפה חדשה של סינתיזה בין המודרניזם לפוסט-מודרניזם ושל דיאלקטיקה שיכולה להחזיק בתוכה את שלל המורכבויות ולהחזיר אפשרות חדשה של מחשבה עמוקה של הנפש.
"הרהורים על מיניות גברית עכשווית", נגה בדנס, פסיכואנליטיקאית מנחה
בהרצאה הבאה מאת נגה בדנס נפרשת גם כן החשיבה של פרויד על המיניות, תוך הרחבה על אודות הביסקסואליות, הפנטזיות הראשיתיות ותסביך אדיפוס. בדנס מדגישה כי בשל המיניות הינקותית הביסקסואלית שבתשתית הנפש הלא מודעת, המיניות האנושית לעד נעדרת קרקע מוצקה. המיניות הגברית ממש כזו הנשית מתוארת כחמקמקה, בעיקר לא מודעת, משתנה וחידתית, שלא ניתן לרדת לעומקה ולמצותה. בדומה לפלגי-הקר היא מתייחסת לחסר שבמיניות הגברית והמיניות הנשית באומרה "יש שני מינים אשר כל אחד יכול להציע למין האחר מה שהאחר חסר", מצב המצריך כאמור עבודת אבל כדי שניתן יהיה להתמקם בעמדה דפרסיבית נוכח אי השלמות.
בהרצאתה מקריאה בדנס קטע סוריאליסטי מטלטל מתוך "ספר עלטה" אותו כתב גבר מהעולם החרדי תחת הפסבדונים ○. במשיחות מכחול פרועות ווירטואוזית מצייר הכותב משהו הקרוב לסקיצה של המיניות הלא מודעת ומנכיח את שלל ההזדהויות.
בחלק השני של הרצאתה מציגה בדנס מקרה של מטופל עם מיניות בלתי בשלה המביים בחייו מעין סצינה אדיפלית, זאת על ידי יצירת חיבור בין מאהבת לחברו בעל הגבריות הבטוחה, ונפגש כך עם מיניותו המודחקת. דרך מקרה זה מתייחסת בדנס למרכיב ספציפי במיניות הגברית של קרבה פסיכולוגית בין אובייקט האהבה הקדם אדיפלי לזה האדיפלי, האם הקדומה האומניפוטנטית והאם שהיא אובייקט אדיפלי. המטופל של בדנס, שמיניותו נמנעת מגילוי ומימוש בוגרים, פוגש במהלך הטיפול את היצריות הביסקסואלית שלו שנשמרה במסתורין. עולה אצלו תאווה מחודשת לאישה כאובייקט מיני המהולה בבהלה מהיבלעות על ידי אישה מינית גדולה, ובמקביל תאווה לגבר כאובייקט מיני המלווה בבהלה מהומוסקסואליות.
"פסיכואנליזה עכשווית מול מיניות עכשווית", עמנואל עמרמי, פסיכואנליטיקאי
בהמשך יום העיון ניתנה הרצאה מאת עמנואל עמרמי, גם היא עסקה במיניות. בפתח דבריו מתייחס עמרמי לתקופה בה צמחה הפסיכואנליזה, שאופיינה בשמרנות, איסורים רבים ודיכוי, ובהתאם עסקה בהשפעות אותו דיכוי על הנפש. הוא שואל האם התשתית התיאורטית של הפסיכואנליזה שנהגתה בתנאים בהם המיניות היתה במצב של חסר יכולה להתאים עצמה למצב הנוכחי בו נמצאת המיניות בפאזה של עודפות? עמרמי מבסס את הטענה כי "הלא מודע הוא מיני" ואחרי כן מתאר בהרחבה כיצד מתגלה המיניות דרך שלושה פנים, הפן הפרברטי, הפן הטראומטי של המיניות והמגדר והפן של המיניות כפנטזיה. הוא מבקש לחבר את שלושת פנים אלו ותהפוכותיהם למיניות העכשווית.
לאחר סקירת ההגדרות על אודות הפן הפרברטי במסה הראשונה "התעיות מיניות" של פרויד (1905), מגיע עמרמי למסקנה הפשוטה כי כיום "אין יותר פעולות מיניות או דרכי סיפוק הדחף שמהוות סטייה כשלעצמן". הוא משווה בקריצה את המיניות העכשווית למטופלת טובה בתום טיפול ממושך ויעיל, מודעת לעצמה, שמחה וחופשיה, ללא עכבות, רגשות אשם, סימפטומים וחרדות, לוקחת אחריות לבריאותה הנפשית ומילוי צרכיה. הוא מפליג בדימוי ומתאר את קבלת המיניות בזרועות פתוחות בחברה ובשוק הצרכנות, צרכיה נענים בלהיטות על ידי תאגידים מכובדים, היא מקדמת תעשייה יציבה ומכניסה, מניעה את גלגלי הקדמה המדעית ומביאה לייצור אמצעי סיפוק מתוחכמים, תחליפים פטישיסטים שהולכים ומתקרבים לשלמות. כך מפרט עמרמי בנימה הומוריסטית עם קמצוץ עוקצנות, ולאורך האזנה מהנה עולה תהייה האם יבקש עוד רגע לצנן את הפייסטה ולראות נכוחה כי לא כל הנוצץ זהב, וכי ישנם גם שלל פערים ומחירים לתרבות המינית הנוכחית. אלו מגיעים במשורה מאוחר יותר.
בהמשך הרצאתו מציע עמרמי בחינה פסיכואנליטית לתופעות בנות זמננו כמו "סקופופיליה אינטרנטית", זוהי צריכת פורנוגרפיה, והפחתה בקיום יחסי מין. הוא מציג נתונים סטטיסטיים מהממים מרחבי העולם המעידים על צמצום והתרחקות ממיניות, עד כדי עמדות של הינזרות ואף תיעוב המגע המיני (כך אצל מחצית מהנשים ורבע מהגברים ביפן). תופעה רחבה זו של צמצום המגעים המיניים הממשיים היא בפני עצמה מסועפת ומרתקת ולעניות דעתי מצדיקה יום עיון נוסף, אינטרדיסציפלינרי. עמרמי מעלה סברה כי תופעה זו נובעת מתגובה הגנתית של נסיגה והיאטמות כלפי מיניות, זאת כתוצאה מהטראומטיות הכרוכה בעודפות המינית הנוכחת.
נושא נוסף שנידון לאורך הרצאה זו הוא חלחול הפתיחות המינית לחדר הטיפולים באופן המאפשר שיח יותר חופשי על המיניות בחדר הטיפולים, הן מצד המטופלים והן מצד המטפלים. בעקבות ג'ודי דייויס והכתיבה ההתייחסותית בשנים האחרונות הפכה המיניות הבוגרת של שני השותפים בטיפול לנושא מקובל. אולם, מוסיף עמרמי, נראה כי רוב אנשי הטיפול חשים מועקה עמומה כלפי המיניות העודפת.
עמרמי מציג וינייטות של היינץ קוהוט ושל עמנואל גנט המכילות מיניות מפורשת ביותר בתכנים העולים בטיפול, אך פרשנויותיהם של הפסיכואנליטקיאים אינן מתייחסות למיניות. קוהוט (1977) מפרש פנטזיה על בליעת זרע כסקסואליזציה של הצורך להפנים בבטחה את עצמתו של אב מואדר, ספק הנרקיסיזם. גנט (1990) מסביר אקט מיני מזוכיסטי של המטופלת שלו באמצעות 'צרכי הרוך' שלה, "ההרגשה שהגיעו אליה, שמכירים אותה, ש"נגעו בה", תורגמה להיותה 'נחדרת' (במשמעות הדו-ערכית של המילה) ומוכה (עמ' 276-277)". עמרמי מציע פרשנות נוספת משלו אשר אינה נמנעת מאספקטים של מיניות פרברטית העולים מחומרי הטיפול. דבריו מזכירים את ביקורתו של קוהון (1987), "הצלחנו לסרס את האב ולעשות דה-סקסואליזציה לתאוריה. פין האב הפך להיות עוד שד, אבר של חום ותיקון, המעניק ילדים אך לא הנאה מינית (עמ' 225)".
באקלים הנוכחי, אומר עמרמי, פירוש של חומרים מיניים כה בולטים בצורה א-מינית מובהקת תגרום למטופל להרגיש מבוכה דווקא בשל ההתחמקות של המטפל. הוא מוסיף כי התרבות המינית כיום, על אופיה הפרברטי והאקססיבי, ומכאן נוכחותה הכמעט בלתי נמנעת בחדר הטיפולים, מאלצת מטפלים ככל הנראה להיות מסוגלים לשאת את הטראומה שמיניותם של מטופליהם מסבה להם. עמרמי מדגיש עד כמה קשה להישאר במצבים אלו פתוח, קרוב, מוכן להיפגע ולהמשיך לאהוב את המטופל מבלי להיסגר ולהתרחק כפי שקורה לא פעם בתגובה לטראומה.
לקראת סיום דבריו מחדד עמרמי רעיון יקר ערך לטיפול בן זמננו. הוא מתייחס לפרדוקסליות שבמפגש המיני הממשי, המתגשם במציאות אך גם חומק מכל היאחזות בו. דווקא אל הממשי החמקני הזה כמהה הפנטזיה שלעולם לא תסתפק בסיפוק, שכן, היא חושקת במה שחסר, לא במה שקיים. מסיבה זו, אומר עמרמי, הפסיכואנליזה, שפנטזיה היתה מאז ומעולם סביבתה הטבעית, צריכה להתמקם בעידן העודפות המינית בעמדה המשמרת את החסר, את אי האפשרות של הגעה לסיפוק. מכאן, פונה עמרמי אל קהל אנשי הטיפול, עלינו לא להיתקע בידע שנדמה לנו שבידינו, להיות ערים לשינוי העצום המתרחש, לחקור אותו בעיניים סקרניות, ללא סיווגים של נכון לא נכון, נורמלי ופתולוגי. "שגם אנחנו כמו המיניות ויחד איתה לא נבהל להיות בתנועה, במעבר, בהשתנות, בטרנס."
"חצייה מגדרית כסזורה לעומת חצייה מגדרית כחתך", ד"ר דנה אמיר, מרצה בכירה, פסיכואנליטיקאית מנחה
בהרצאה זו, אותה אבקש להביא בסקירה זו בפירוט, מרהיבה אמיר במיומנותה להעביר רעיונות פסיכואנליטיים עמוקים ומורכבים ובו זמנית בהירים ונגישים לחשיבה ולשימוש. הרעיון שבמרכז הרצאתה מופיע כבר בכותרת "חצייה מגדרית כסזורה לעומת חצייה מגדרית כחתך". החתך מקושר למצב של עודפות המוביל לדיסוציאציה, ואילו הסזורה מבטאת מציאת דרך לטרנספורמציה של העודפות. אמיר מצטטת מהמבוא לספרו של ביון על אודות הסזורה (2012) מאת חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין: "המילה סזורה (caesura) נושאת משמעות של הפסקה ברצף וקטיעה חדה, שאחריה יש המשך. המושג מעלה על הדעת מתווה שטח טופוגראפי שיש בו גיא, ערוץ או נקיק. גיא כזה הוא הפסקה ברצף השטח, הוא מקום פעור. השביל הקודם מסתיים בערוץ, וצריך לצלוח אותו ולמצוא את השביל החדש, הגיא מפריד בין שני השבילים, והוא גם החוליה המחברת אותם. אם לא מצליחים לצלוח אותו ולעבור לצד השני, הוא נהפך לתהום." (עמ' 8-9). אם כן, המושג סזורה מכיל בתוכו בו זמנית את הקטיעה וההמשכיות, כשישנה קטיעה הנעדרת המשכיות זהו חתך ולא סזורה. ביון מתייחס לסזורה לא כאל נקודה במרחב ובזמן אלא כאל מרחב עשיר ודינאמי. "אנשים נמצאים במצב הפגיע ביותר דווקא במעבר, במהלך שינוי מעמדה אחת לאחרת" (ביון, 2012, עמ' 60-61), אך דווקא בשל כך מצב הסזורה הוא מצב בעל פוטנציאל כה גבוה לטרנספורמציה.
אמיר מבקשת לענות על השאלה מתי חצייה מגדרית תנוסח כסזורה ומתי כחתך? הדיכוטומיה המגדרית היא אחת הדיכוטומיות הראשנות המופנמות בחשיבה, ובמובן מסויים מהווה מעין אבטיפוס של כל הדיכוטומיות המאוחרות יותר ואף מכוננת את החשיבה הדיכוטומית באשר היא. הדיכוטומיה המגדרית ראשיתה באימז'ינר של ההורה החושב את הילד העתיד לבוא ומאוחר יותר בתודעתו של הילד החושב את עצמו. ככל דיכוטומיה היא עשויה לקרוס למצב הרווי המאפשר לה רק מידה מזערית, אם בכלל, של טרנספורמטיביות. במצב זה של עודפות רוויה, שני קטבי הדיכוטומיה אינם רק מובחנים זה מזה אלא גם מוציאים זה את זה. הדיכוטומיה עשויה גם להישאר בלתי רוויה ובמובן זה יכולה להכיל תנועה, ריבוד ועושר של משמעויות. אמיר שואלת שאלה נוספת, שבבסיסה של השאלה הראשונה, מתי הופכת הדיכוטומיה המגדרית לדיאלקטיקה פורה ומתי מכוננת כעודפות רוויה?
היא מסבירה כי עודפות של דיכוטומיה מגדרית רוויה נוצרת בתנאים של חשיבה ושל רגש המעודדים אפריורית חלוקות רוויות, תנאים שעשויים להיות מולדים או נרכשים וקשורים תמיד בחרדה מפני עמימות. בקרב ילדים שאינם מוצאים עצמם בתוך הקצה הצפוי של הדיכוטומיה המגדרית נטיה לחלוקות רוויות תהפוך מוטענת במיוחד סביב הדיכוטומיה המגדרית. צירוף זה עשוי להתפתח לכדי כורח להתמקם על קצה אחד ללא חופש ליצור תנועה דיאלקטית בין הקטבים המגדריים השונים, גם לא תנועה שבפנטזיה או במחשבה.
אמיר ממשיכה ומרחיבה רעיונות אלו מתוך כתביו של בריטון ומתוך כתביה שלה. רונלד בריטון, במאמרו "החדר האחר והמרחב הפואטי" (1998) מפתח את רעיונותיו של גסטון בשלארד (הפואטיקה של המרחב) ומציע את דימוי "החדר האחר", שהוא מרחב נפשי דמיוני בו ניתן למקם את הפנטזיות שלנו, זאת בשונה מ"החדר הזה" המציאותי, הממשי. בהשאלת מושגים אלו לתחום המגדר, בדיכוטומיה רוויה מה שנפגם הוא היכולת לייצר תנועה בין "החדר הזה" שהוא המגדר האקטואלי לבין "החדר האחר" שהוא המגדר הפנטזמטי. תנועה יצירתית, חיה, חוזרת חלילה בין חדרים, מבלי שאלו שוללים זה את זה מאפשרת את כינונו של מרחב מגדרי מרובד ועשיר. אמיר מוסיפה כי כשמתאפשרת תנועה כזו, גם ילד בעל חוויה מגדרית ראשונית עמומה ירגיש שהוא יכול להתנייד באופן חופשי בין המגדרים מבלי להיות מאויים מהתניידות זו, על האספקטים הקונקרטים והלא קונקרטים שלה.
בספרה "על הליריות של הנפש" (2008) מציעה אמיר את קיומו של המימד הלירי של הנפש המבוסס על אינטראקציות של שני יסודות ביוניאניים של חווית העצמי - 'העצמי מתהווה', האחראי על חווית העולם כמשתנה ללא הרף, בלתי צפוי ובלתי ניתן להסבר באמצעות שפה משותפת, ומולו 'העצמי המתמשך' "המופקד על חווית הרצף והשיתוף, על היכולת להסיק דבר מתוך דבר ועל היכולת לזכור ומתוך כך גם לצבור דברים במונחים של חוקי המציאות המשותפת: סיבתיות, זמן ומרחב" (עמ' 14). אופי האינטראקציה בין העצמי המתהווה והעצמי המתמשך הוא הקובע את מידת האינטגרציה האפשרית ביניהם. האינטגרציה הזו הופכת את הנפש ממישור ששני צדדיו הם הציר המתהווה והציר המתמשך של החוויה למרחב המכיל שני הצירים האלו באופן שיוצר חויה עשירה של פנים.
בחיבור מונחים אלו לעודפות מגדרית אומרת אמיר "עודפות של חווית מתמשך מגדרית לעומת חוויה מתהווה מגדרית, למשל, עשויה לפגום באפשרות לכונן מרחב מגדרי שמכיל את המתמשך והמתהווה המגדריים בתוך דיאלקטיקה פורה, אך גם עודפות של חוויית מתהווה מגדרית, כזו שבתוכה כל תנודה מאיימת בשינוי הגרעין העמוק של הזהות, חותרת תחת האפשרות של יחס פורה בין קוטבי הדיאלקטיקה המגדרית, האקטואלי והפנטזמטי". במצב של היעדר דיאלקטיקה פורה בין המגדר האקטואלי והפנטזמטי לא תתאפשר טרנספורמציה, בין אם המצב הזה יסתיים בהיכלאות בתוך המגדר המקורי ובין אם הוא יוביל לחצייה הקונקרטית אל המגדר האחר באמצעות הליך שינוי מין. חצייה מגדרית במצב כזה תהייה מסוג חתך ולא מסוג סזורה, כלומר היא תהפוך את המגדר החדש, ממש כמו המגדר המקורי, לאובייקט סטטי ורווי הדורש תחזוק בלתי פוסק על חשבון אזורים אחרים של חוויה ומחשבה, אובייקט ממכר ומשעבד שאינו משתנה וסופח משמעויות חדשות, ומעל לכל- אינו מאפשר התניידות חופשית אל המגדר האחר שיהפוך בדיעבד לטריטוריה מוקצה ומוחרמת. אם כן, ההבחנה בין כוח הצמיחה לכוח הפתולוגי של החצייה המגדרית קשורה בשאלה האם זו חצייה החותרת תחת אזורים רוויים של חשיבה ושל הוויה, או שזו חצייה המבטאת דווקא אי-יכולת לעשות טרנספורמציה של חשיבה רוויה ומהווה acting-out או enactment של עודפות.
אמיר ממחישה את רעיונותיה בפתח דבריה באמצעות ספרה של וירג'יניה וולף, "אורלנדו", ובהמשך באמצעות תיאור מקרה של טיפול פסיכואנליטי באדם המצוי בהליך לשינוי מין. דרכם מודגמים שני אופני החציה המגדרית, חציה מגדרית כסזורה וחציה מגדרית כחתך. במרכז העלילה של הספר "אורלנדו", יצירה אקסצנטרית ושובבה של וולף העוסקת ביחסי גברים ונשים וזהות מגדרית, עלם צעיר הנהפך לעלמה צעירה. אורלנדו שוקע בתרדמה פעמיים לאורך הספר, תרדמתו הראשונה הינה שינה בעקבות שברון לב. שנתו זו מתוארת כניתוק דיסוציאטיבי מזכרונותיו הכאובים, ממנה הוא קם לתחייה ללא כל זכרון. רצף חייו של אורלנדו נקטע והוא חסר את היכולת להעיד על סיפור חייו כעל שלו. אמיר מתארת זאת כאובדן 'פונקציית העד' עליה כתבה בספרה 'תהום שפה' (2013), או במילים של וולף עצמה מתוך ספר זה, 'פונקציית הביוגרף', הפונקציה המאפשרת את החיבור עם החוויה יחד עם היכולת לחרוג ממנה ולהתבונן בה.
מהתרדמה השניה בספר אורלנדו מקיץ (או בעצם – מקיצה) כאישה, אך מכל בחינה אחרת נותרת בדיוק כשהיתה. זכרונה מרפרף על פני כל ארועי העבר מבלי להיתקל במכשול, ונדמה כי השינוי הושג ללא כל מאמץ, בשלמות, ומבלי שאורלנדו עצמה תפגין סימני הפתעה כלשהם. התרדמה הנוכחית לעומת הקודמת היא תרדמה המסתיימת בטרנספורמציה, לא זו בלבד שאינה חוסמת את הגישה לזכרונות הקיימים, היא גם סוללת מחדש נתיב לזכרונות שנחסמו על ידי הדיסוציאציה שבתרדמה הראשונה. שתי התרדמות של אורלנדו הן תגובה למפגש עם עודפות, בראשונה העודפות היא עודפות של כאב הקשורה לנטישת אהובתו של אורלנדו, בשניה העודפות היא של הערצה כלפיו. בראשונה העודפות הובילה לדיסוציאציה והקימה חיץ בינו לבין חייו הקודמים, ואילו הנוכחית אפשרה טרנספורמציה של העודפות, כלומר יכולת להחזיק בו זמנית את מי שהיה ואת מי שהיא כעת. אורלנדו, אומרת אמיר, "נהיה לא רק היא אלא הם, כלומר גוף שלישי רבים, המכיל את הגבר והאישה, את העבר והעתיד, את הפנים והחוץ באופן רציף והמשכי".
בתיאור המקרה שהביאה אמיר מודגם היטב את הרעיון של חצייה מגדרית כחתך, כדרך למחוק דבר מה ולהיות משהו אחר, מושלם. את הרצאתה היא מסיימת בדיון על המקרה אותו פותחת בדברי לאקאן על אודות מקורה של הסובייקטיביות דווקא בחוויית חסר (1958). בתהליך ההסמלה תמיד ישנה שארית שהולכת לאיבוד, שאינה נכנסת לסדר השפה. שארית זו הופכת למושא לאיווי אשר מכונן את התנועה הנפשית. תנועה זו אל עבר האיווי היא שמכוננת את הסובייקט כסובייקט חי. לאקאן מתאר את היווצרות הסובייקט כנובעת מתוך חסרונו של האובייקט. לאקאן מציע להתייחס לתהליך האנליזה כ"תהליך הזיהוי של המטאפורה הספציפית באמצעותה כל סובייקט מייצג לעצמו את השלמות שהוא נוהה אחריה". המטרה אינה לספק איווי זה כי אם לזהות את הביטויים הספציפיים המכוננים את הסובייקט הייחודי. ההבדל בין חציה מגדרית המושתתת על ארגון פסיכוטי, כזה שהופיע בתיאור המקרה, לעומת חציה מגדרית טרנספורמטיבית, קשור לטענתה של אמיר במידה שבה השינוי המגדרי נתפס ככזה שיוכל לסתום את החסר בהוויה. אקט השינוי כאקט של ביטול החסר, תחת מסווה של מימוש הסובייקטיביות, דווקא מאיין את הצורך ביצירת משמעות, כלומר את כינון הסובייקט כסובייקט בתוך חשיבה ובתוך שפה.
בסיום דבריה הציגה אמיר את הצעתה של הפסיכואנליטיקאית ההתייחסותית אדריאן האריס (2011): "כדי לעבוד עם סובייקטים טרנסג'נדרים צריך לעבוד באופן טרנס-דיסציפלינרי - כהפעלה של הרב מימדיות המאפיינת את התופעה הטרנסג'נדרית, החוצה את גבולות המחשבה והדמיון". אל מול רעיון הטרנס-דיסציפלינריות אמיר מציעה עבודה טיפולית אינטר-דיסציפלינרית, כזו השמה דגש על אינטגרציה בין שתי הגדות המגדריות במקום כזו המתמקדת במעבר ליניארי מגדה מגדרית אחת לאחרת. לדבריה, "רק עבודה טיפולית המבוססת על אינטגרציה כזו תאפשר, הן בתוך שפת המטפל והן בתוך שפת המטופל, יצירה של סזורה עשירה במקום שעד עתה נוסח רק במונחים של חתך."
"אנליזה עם טרנסג'נדר", יעל שנהב שרוני, פסיכואנליטיקאית; "מחשבות סביב הצגת המקרה", ד"ר יוסי טריאסט, פסיכואנליטיקאי מנחה
המושב השלישי שנעל את יום העיון כלל הצגת מקרה של האנליטיקאית יעל שנהב שרוני, אחריה הציג האנליטיקאי ד"ר יוסי טריאסט מחשבות שעלו בעקבות אותו מקרה. המקרה לא יתואר מטעמי חסיון, אולם אציג את חווייתי מתוך הצגתה של שרוני.
שנהב שרוני הציגה אנליזה ממושכת שהחלה בפניה של מטופלת טרנסג'נדרית לטיפול. האופן שגוללה את המקרה היה עבורי כמעט מהפנט, זאת כנראה בשל סגנון הכתיבה המציאותי. בעת ששרון שנהב תיארה את ההתרחשויות מתוך חיי המטופל-ת ובאנליזה עצמה ממש כפי שהן, ללא כל פרשנות, ניתן היה ממש לחוש כזבוב על הקיר בחדר הטיפולים. סגנון זה איפשר לנו המאזינים-ות למצוא ולהמציא בעצמנו פשר למתחולל בחדר הטיפולים, בקשר הטיפולי ובעולמ-ה הפנימי והחיצוני של המטופל-ת, כפי שיעשה אחרי כן ד"ר יוסי טריאסט. סוגיות של מגדר ומיניות נמצאות בלב ליבו של המקרה המתואר, ונשמע כי האנליטיקאית התמקמה בעקביות ובנחישות בצמוד למטופל-ת שלה. המטופל-ת נע-ה לאורך הטיפול בין מגדרים, ובין לשון נקבה לבין לשון זכר, והאנליטיקאית נעה בין השפות יחד איתו-ה. נשמע כי בפרשנויות האנליטיקאית את המתרחש בחדר הטיפולים ואת עולמה הפנימי של המטופלת היא שומרת ככל יכולתה על עמדה נייטרלית אל מול התכנים המסעירים הנוכחים בחדר הטיפול, מה שעבורי עורר סקרנות בנוגע לחווייתה הפנימית, מחשבותיה ועמדותיה של שנהב שרוני בנוגע למטופל-ת, אשר לא נחשפו כלל בהצגת המקרה.
טריאסט, הדובר האחרון ליום עיון זה, מכיר בפתח דבריו בשעת הצהריים המאתגרת שמגיעה לאחר בוקר ארוך וגדוש. יחד עם זאת הוא פותח בדיון רחב ומפורט, אותו מתאר כחוצה גבולות גאוגרפיים, תאוריות פסיכואנליטיות ודיסציפלינות שונות ואט אט דבריו הולכים ומתקרבים אל לב העניין, הטיפול והמטופל-ת של שנהב שרוני. בקשב הנוטה לריחוף קל אני שומעת את טריאסט חוזר לפסיכואנליזה המוקדמת, מתייחס למחלוקת בין הפסיכואנליזה הצרפתית והאמריקאית ואף מעלה באבחה את האמירה הפמיניסטית. בדבריו מבקש טריאסט לגעת בשאלת הגוף והנפש וסוגיות של גוף, זהות ויחסי אובייקט, במקום בו כל אלו מתרגמים כפרקטיקה יומיומית ביותר של ביטוי עצמי. הוא שואל כיצד הגופני הופך לנפשי וכיצד הנפשי הופך גופני ומסביר כי הדיון המאתגר שהעלה בפתח דבריו, אשר עשוי להישמע פילוסופי, כולל שאלות מהותיות עבור המטופל-ת של שנהב שרוני, המוכנ-ה עבורן לשלם בדם וכאב, ואף שוקל-ת לחתוך בבשרו-ה; שמתעקש-ת לשנות את גופו-ה, שינוי שלכאורה אין בו צורך, שכן ניתן לשנות את המגדר גם ללא הטרנספורמציה של הגוף.
פרויד רואה את המרכיב הגופני כמרכיב בהתפתחות הנפשית, "האני הוא בראש ובראשונה גופני" (1923). המקום בו הגוף והנפש נעשים רלוונטיים לדיון הנו כאשר פרויד וקליין מדברים כל אחד בדרכו-ה על כך שהמיניות מקדמת תהליך של גילוי הגוף ותהליך זה באיזשהו אופן מחולל את היכולת לייצוג, חשיבה והסמלה. פרויד מתאר במסה השניה מבין שלוש המסות על המיניות (1905) כיצד הגוף נברא תוך כדי גילויו על ידי התינוק, כאשר במהלך התפתחותי קבוע המיניות מוליכה את הסובייקט להתנחל בתוך גופו. טריאסט מדגיש כי אל לנו להתבלבל, הגיבור של תהליך זה אינם המיניות או הגוף, כי אם הסובייקט. קליין מדברת על האופן בו חקירת הגוף מחוללת את יכולת ההסמלה, כאשר הגוף שהיא מדברת עליו אינו גופו של התינוק, כי אם גופה של אמו. במאמרה "על התפתחות היכולת להסמלה" (1930) מתואר כיצד חרדה המתעוררת בתינוק דוחפת אותו לגילוי וחקירה של המציאות. הפעוט חוקר את גוף האם, את שדה, אך גם חושש להרוס אובייקט זה ועל מנת להגן על האובייקט הוא שם בינו לבין האובייקט את ייצוגו. הייצוג הופך להיות סמל, הסמל הופך להיות בסיס לחשיבה והחשיבה מאפשרת לגלות את הגוף עוד יותר ואת ההבחנה המתהווה בין סובייקט לאובייקט.
טריאסט מזכיר כי אל מול הייצוג שנוצר בין התינוק לשד ישנו גם לחץ למחיקת רווח זה שבין התינוק השד. דיאלקטיקה זו בין ההגנה על השד מפני בולענות התינוק לרצון לסלק את הסמל היא שמוליכה בהמשך את חנה סגל לכתוב על "המשוואה הסימבולית" (1991), בה הסמל הופך להיות הדבר בפני עצמו.
בהמשך הדיון טריאסט יוסיף מזוית מעט שונה כי את התהליך הזה של "גילוי הגוף תוך כדי הבנייתו ובניית הגוף תוך כדי גילויו" עושה התינוק בצורה מתווכת. ישנה שם אם שתפקידה לתווך את הסביבה החיצונית לתינוק כשם שתפקידה לתווך גם את הסביבה הפנימית.
מתוך רצף המחשבות התיאורטיות המתוארות לעיל ונוספות, מעלה אז טריאסט את השאלה מדוע בשביל להיות אישה הוא מרגיש שהוא צריך לשנות את גופו הקונקרטי, ומה קורה אחר כך שהוא נהיה גבר? בשביל המטופל-ת הגוף אינו רק מטאפורה, הוא גם משהו שחייב להתאים לדימוי הפנימי.
טריאסט מעלה בהמשך שאלות חשובות נוספות אשר עוסקות בטיפול. מה טיבה של המצוקה שהביאה את המטופל-ת לטיפול, מה עבד באנליזה וכיצד השתמש-ה המטופל-ת באנליטיקאית? וכן, הוא שואל שאלות מורכבות על השינויים המגדריים שעבר-ה המטופל-ת, כיצד ניתן להבין את המסע המגדרי שהיא-הוא עושה? מה אפשר לו לוותר על זהותו הנשית ולאמץ זהות גברית שתואמת את האנטומיה של גופו? ולבסוף, השאלה הנועזת "האם חזרתו של המטופל למגדר התואם את המין אליו נולד היא הישג טיפולי מרשים של המטופל-ת בזכותה של אנליזה מוצלחת ביותר? או אולי כניעה של האנליטיקאית והאנליזנט כאחת לכוחות הכבידה החברתיים-תרבותיים הלא מודעים, שפועלים להשכין גבר בגוף של זכר ואישה בגוף של נקבה ולהשיב את "הסדר הטבעי" על כנו? במילים אחרות, האם העצמי הגברי הוא העצמי האמיתי של המטופל או שמא עצמי כוזב, ואיך נדע?"
בחלק האחרון של ההרצאה מתנקז הדיון לניתוח המקרה שהציגה שנהב שרוני ומרבית השאלות שעלו זוכות אז לתשובות מעוררות מחשבה שמצא טריאסט. הרצאתו מסתיימת בשעת צהריים מאוחרת, האולם בינתיים מעט התרוקן. מנחה המושב ליונל קסטל אומר כי מפאת השעה המאוחרת ניאלץ לוותר על הדיון. גם במושבים הקודמים הזמן שהוקצה לדיון זכה לגורל זה, כך יצא שלאורך כל יום העיון לא נשמע אף קול מהקהל. קסטל מזהה יד מורמת בנחישות ומזמין לשמוע תגובה בודדת. זו מביאה קול עוצמתי הישר "מהשטח", כמו יריית פתיחה מהדהדת לשיח חשוב שלא התאפשר במרחב הנתון.
הרהורים על יום העיון - "כמה קשה זה (להיות ב)טרנס"
יום עיון זה, על הנושאים הרגישים והמורכבים אותם הביא לקדמת הבמה, חשוב כבר מעצם הבחירה לקיימו, זאת במיוחד בשל הבחירה לעסוק אולי לראשונה בפורום כזה בטרנסג'נדריות מתוך פריזמה פסיכואנליטית. ביציאתי ממנו מלוות אותי הרבה מחשבות ועוד יותר מכך, שאלות ותהיות. אני מהרהרת ברעיונות החדשים ובחיבורים המעניינים בין תיאוריות ותיקות לתופעות חדשות בשדות המיניות והמגדר, וחושבת על האופן בו ההרצאות השונות התכתבו זו עם זו, לעיתים אף נדמה שסיפרו סיפור דומה. חשבתי לעצמי כי יתכן שהמארג העשיר שנוצר מאזורי המפגש והחפיפה האלו, בעיקר בדמותה של הפסיכואנליזה המוקדמת, מסמן את קווי המתאר של 'מתמשך פסיכואנליטי', בהשאלה ממושגיה של דנה אמיר. בהקשר זה אני חושבת על מילותיו של אורי נח בפתח יום העיון כי הנושא שעל הפרק "מחייב אותנו המטפלים לפסיכודיאליזה כמנגנון של ריקון והתחדשות". אם כן, מה ניתן להגיד על 'מתהווה פסיכואנליטי'? לעיתים נוכחותו חמקמקה ביותר וחסרה. פעמים אחרות בהחלט הורגש קול זה של התהוות, תנועה ויצירה שהוסיף נופך חדשני ועדכני ליום העיון, והותיר טעם של עוד.
העסיקו אותי במיוחד ההרצאות שדיברו על טרנסג'נדריות. ביציאתי להפסקת הצהריים לאחר המושב השני נזכרתי כי לפני שנים נתקלתי במונח האמריקאי 2""deadname לציון שמו הקודם של אדם טרנסג'נדר, זה שקיבל בלידתו. הצפתו של זכרון זה באותו הרגע לוותה באותה לפיתה בקרביי שחשתי כשנתקלתי בו לראשונה. שיתפתי באותה תקופה חברה טרנסג'נדרית בתחושתי והיא מיד הזדהתה עמי, אך אחרי כמה שניות של השתהות חייכה קלות ואמרה "אני תמיד אהיה איכשהו אני". רגע קטן זה שקיבל משמעות גדולה עבורי כאדם, ובהמשך הדרך גם כמטפלת, התחבר בטבעיות עם הרעיונות היפיפיים על חצייה מגדרית כחתך או, במקרה של חברתי, כסזורה, וזכה לעומק נוסף באמצעותם. ההיזכרות באותו הרגע הדהדה קול טרנסג'נדרי חשוב שנוכחותו מעט חסרה לי ביום זה. הרהרתי בשני המקרים המרתקים שהוצגו שעסקו בטיפול בטרנסג'נדרים, על הדומה והשונה ביניהם. מבחינת המציאות הפנימית בכל אחד מהמקרים תוארה תשתית נפשית שונה שהובילה לזהות הטרנסג'נדרית, ועל כן להצגה של שניהם היה ערך לימודי רב. לצד זאת, ניתן להצביע על דמיון רב ב'סיפור המסגרת' של האנליזות. עבור שני הסובייקטים הטרנסג'נדרים שהוצגו נשמע כי תהליכי התרה במהלך האנליזה הובילו להתיישבות של זהות סיסג'נדרית3. ניתן להניח כי יד המקרה היא שאחראית לכך שלא הגיע ליום העיון תיאור מקרה של איזה-ו אורלנדו אחד-ת, שחצייתו-ה המגדרית היתה סזוריאלית. בכל זאת, הסיטואציה שנוצרה עוררה תהיות, וכן, אי-נחת עקב היעדר ייצוג לנרטיבים טרנסג'נדרים נוספים.
גם בעת הנוכחית, המתאפיינת בליברליות ותמיכה במגוון המגדרי יותר מכל נקודת זמן אחרת בהיסטוריה המערבית, לטרנסג'נדרים-ות מפגש מורכב יותר עם המציאות ממרבית קבוצות האוכלוסיה. רבים-ות מהם-ן סובלים-ות מאפליה בתחומי חיים שונים ועשויים-ות להיתקל באופן יומיומי בבורות, פולשנות, שנאה ואלימות. ניתן עוד לדון במקורות הכאב הנפשי של אוכלוסיה זו, אך בשורה התחתונה ישנה מצוקה וצורך עמוק במענה טיפולי שמתאמץ לכבד את החופש הבסיסי שלהם-ן בבחירת המגדר, שפת הפניה, הגוף. אמירה זו נשמעת ודאי מובנת מאליה, אולם גם כיום לטרנסג'נדרים-ות רבים-ות חשש מפניה לטיפול נפשי. נראה כי חוויות של פתולוגיזציה וערעור על הזהות בידי הממסד הרפואי והפסיכולוגי עוד רשומות בזכרון הקולקטיבי, ולא פעם גם בביוגרפיה האישית. מצב זה דורש לעניות דעתי מהמטפלים-ות בטרנסג'נדרים-ות, לא רק עמדה מוצהרת של כבוד ופתיחות והבנות בסיסיות בנוגע לאוכלוסיה זו4, כי אם גם חשיבה בלתי רוויה בשדה המגדרי המאפשרת בראש ובראשונה טרנספורמטיביות בתוך המטפל-ת.
הערות
- לאורך יום העיון ההתייחסות למין הביולוגי היתה כבינארי. ראוי לציין בהקשר זה את אוכלוסיית האינטרסקסואלים, יחידים שנולדו עם וריאציה ברמות השונות של המין הביולוגי ולא ניתן למיינם באופן חד משמעי לזכר ונקבה. מעבר לחשיבות של ההכרה בפרטים אלו באוכלוסיה, קיומם גם מספר על המגוון האנושי שמתחיל כבר ברמת המין הביולוגי.
- בעברית "שם מת". מונח זה במקור רלוונטי לכל אדם ששינה את שמו אך נמצא בעיקר בשימוש אצל חלק מהטרנסג'נדרים-ות.
- סיסג'נדר הוא אדם שמגדרו תואם את המין הביולוגי, כלומר נקבה שהיא אישה או זכר שהוא גבר.
- ה-APA פרסמו בשנת 2015 מסמך שימושי של הנחיות לטיפול בטרנסג'נדרים-ות וא-נשים שאינם-ן קונפורמיים-ות מגדרית.
מקורות
אמיר, ד. (2008). על הליריות של הנפש. חיפה וירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים ואוניברסיטת חיפה.
אמיר, ד. (2013). תהום שפה. חיפה וירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים ואוניברסיטת חיפה.
ביון, ו. (2012). סזורה. תל אביב: תולעת ספרים.
בריטון, ר. (1998). החדר האחר והמרחב הפואטי. בתוך: אמונה ודמיון. ת"א: עם עובד, 2015, 155-164.
גנט, ע. (1990). מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות. אצל: מיטשל, ס.א. ולואיס, א.(עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית - צמיחתה של מסורת. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013, 262-297.
פרויד, ז. (1905) שלוש מסות על התיאוריה של המיניות. בתוך: מיניות ואהבה. תל-אביב: עם עובד, 2002, 17-97.
פרויד, ז. (1923). האני והסתם. בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. תל-אביב: דביר, 1988, 138-170.
American Psychological Association, (2015). Guidelines for psychological practice with transgender and gender nonconforming people. American Psychologist, 70(9), 832-864
Butler J. (1990). Gender Trouble: Feminism and the Subversion of Identity. Abingdon: Routledge.
Harris, A. E. (2011). Gender as a strange attractor: Discussion of the transgender symposium. Psychoanalysis Dialogues, 21, 230–238.
Horney, K. (1932). The dread of women. In: Feminine Psychology. New York: Norton, 1967.
Klein, M. (1930). The importance of symbol-formation in the development of the ego (pp. 219-232). In: Love, Guilt and Reparation and Other Works, 1921-1945. Seymour Lawrence: Delacorte Press, 1975.
Kohun, G. (1987). Fetishism revisited. The International Journal of Psychoanalysis, 68, 213-228.
Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self. New York: International Universities Press.
Lacan, J. (1958). The Seminar of Jacques Lacan. Book VI: Desire and its Interpretation. Trans. from the French by C. Gallagher. Unpublished seminar translated from unedited French manuscripts.
McDougall, J. (1995). The Many Faces of Eros. London: Free Association Books.
Money, J., Hampson, J. G., & Hampson, J. L. (1955). An examination of some basic sexual concepts: the evidence of human hermaphroditism. Bulletin of the Johns Hopkins Hospital, 97(4), 301-319.
Riviere, J. (1929). Womanliness as a masquerade. The International Journal of Psychoanalysis, 10, 303-313.
Segal, H. (1991). Dream, Fantasy and Art. New-York and London: Tavistock/Routledge.
Stoller, R. J. (1964). A contribution to the study of gender identity. International Journal of Psycho-Analysis, 45, 220-226.
