אֲנִי אַבָּא שלך / עדי וולפסון

עדי וולפסון

אֲנִי אַבָּא שלך

הוצאת פרדס

שירי הספר אֲנִי אַבָּא שלך נכתבו בתקופה של בלבול וכאב גדול, שבאחד משיאיה גילה המשורר שמי שהוא התייחס אליו עד לאותו רגע כבתו הוא בעצם בנו, ובמילים אחרות: שיש לו בן טרנסג'נדר. ברור שזהו גילוי שאינו מתמצה ברגע אחד אלא הולך ומתגבש בתהליך מתמשך של הקשבה, הבנה, אהבה, ושל קרבה הולכת וגדלה בין אב לבנו.
שירי הספר מתעדים את הגילוי הזה בדייקנות חדה וחותכת ובחוכמת לב, ולא פחות חשוב מכך – בזמן אמת. הספר התחיל להיכתב קרוב לחצי שנה לפני שבנו של המשורר יצא מהארון כטרנסג'נדר, והמשיך להיכתב עוד כארבעה חודשים לאחר מכן. אלה אינם שירים שנכתבו ממרחק של זמן אלא בעין הסערה ממש, ובזכותם אנחנו לומדים להכיר את הזיקה בין אב לבן על כל מעמקיה ויופיה, כמו שרק שירה יכולה לשקף.

עדי וולפסון, יליד 1971, הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. אֲנִי אַבָּא שלך הוא ספר שיריו השישי.

לפניכם שלושה שירים מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:

אני יודע

אֲנִי יוֹדֵעַ, אֲנַחְנוּ לֹא

בְּתַחֲרוּת, אֲבָל אַתְּ

אַמִּיצָה הַרְבֵּה יוֹתֵר

מִמֶּנִּי. אוּלַי מִפְּנֵי

שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לִדְאֹג

לִשְׁנֵינוּ בִּזְמַן שֶׁאַתְּ

מְנַסָּה לְהִתְרַחֵק

מִמֶּנִּי כְּדֵי לְהַכִּיר

אֶת עַצְמֵךְ. וְאוּלַי

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי

עַד עַכְשָׁו אֶת הַכְּאֵב

וְאִלּוּ אַתְּ שָׁכַבְתְּ יָמִים

רַבִּים פְּצוּעָה וּמְחַכָּה.

אוֹ פָּשׁוּט מִפְּנֵי

הסמינר הפסיכו-פוליטי-מתמטי
סמינר מאת ד״ר יצחק בנימיני; הערות פרשניות: דודי בראילובסקי | ההשתתפות אינה כרוכה בתשלום

שֶׁאַתְּ נִלְחֶמֶת

עַל חַיַּיִךְ.

​​​​​​​

זו אהבה גדולה והחלטה פשוטה

אֲנִי נִכְשָׁל

בַּדִּבּוּר. לַמִּלִּים

בְּעִבְרִית יֵשׁ

מִגְדָּר בָּרוּר,

תֹּאַר, פֹּעַל

וְשֵׁם, אֲבָל אֲנִי

מוֹדֶה, אֲנִי

אָשֵׁם, מְנַסֶּה

לְדַבֵּר לְלֹא

מִין, אוֹ חוֹשֵׁב

עַל זֶה וְלֹא

מְחַבֵּר, אוֹ

מַתְחִיל וּמִתְבַּלְבֵּל.

אַתָּה מֵבִין? אֲנִי

צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּל.

אַל תִּכְעַס עָלַי. אֵין

לִי שׁוּם סָפֵק

אוֹ מַחְשָׁבָה

שְׁנִיָּה. זוֹ

אַהֲבָה גְּדוֹלָה

וְהַחְלָטָה

פְּשׁוּטָה:

אַתָּה מִי

שֶׁאַתָּה.

שגרה

אֲנִי חוֹתֵךְ לָךְ

אֶת הַכַּדּוּרִים

לְחֵצִי אוֹ לְרֶבַע

בְּאוֹתָהּ הַסַּכִּין

שֶׁפָּצְעָה לִפְנֵי רֶגַע תַּפּוּחַ

וּלְפִי הַמִּנּוּן

שֶׁצִּוּוּ הָרוֹפְאִים.

אֲנִי מַעֲבִיר אֶת הַגְּלוּלָה

מִקְּצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי לַשֶּׁקַע

בְּכַפֵּךְ וּמַגִּישׁ לָךְ כּוֹס מַיִם

לְהַמְתִּיק. לֹא שׁוֹטֵף

אֶת הַיָּד. לֹא מְנַקֶּה

אֶת הַסַּכִּין. לֹא שׁוֹבֵר

אֶת הַכּוֹס. רַק

מִתְקָרֵב אֵלַיִךְ

בְּשֶׁקֶט

פַּעֲמַיִם כָּל יוֹם.