לגדל הורים וילדים
סקירת יום עיון על שיטת "אייכה" לטיפול בילד באמצעות הדרכת ההורה
מאת שלי סטרול
יום העיון "מהמודל האינטרסובייקטיבי לפרקטיקה של טיפול בילד באמצעות הדרכת ההורה – שיטת 'אייכה הקשר המגדל'" נערך ביום שישי ה-15.3.2019 במכללה האקדמית תל אביב יפו.
בשלוש השנים האחרונות למדתי ואימצתי את החשיבה של שיטת "אייכה" הן לקליניקה בעבודתי עם הורים והן להורות האישית שלי. שיטת "אייכה" שינתה את אופן החשיבה שלי לגבי יחסים, מאחר שהיא עוסקת בנימים העדינים והסבוכים שבתקשורת בין בני אדם. ביום העיון שהוקדש לאחרונה לשיטת "אייכה" במכון מפרשים הייתה זו הפעם הראשונה שהתאפשר לי להגיע ליום עיון שלם שעוסק בה. יום העיון פוגש אותי בימים שבהם אני לומדת כיצד להיות אמא לשלושה. התכנים המקצועיים והאישיים התערבבו לי בבטן, כל משפט ותיאוריה מעוררים סיפור אישי מהבית.
בפתח יום העיון, ד"ר שרון זיו ביימן, מנהלת מכון מפרשים, מספרת על הפעילות הענפה של המכון אשר הינו חלק מבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית של תל-אביב יפו, ואשר רואה לנכון לקדם מודלים של טיפול בהורות אשר מייצגים אינטגרציה וחשיבה חדשנית ומייצרים שפה חדשה אשר אינה כבולה לפרדיגמות. אחריה מברך פרופ' חיים עומר, מייסד גישת ההתנגדות הלא אלימה בהדרכת הורים, ומתאר את גישת ההתנגדות הלא אלימה וגישת אייכה כשתי גישות שהתפתחו במקביל ובאופן עצמאי כתגובה לצורך דומה. עומר מרחיב על הדמיון בין הגישות, ומסביר כי שתיהן מנכיחות את ההורה על מנת ליצור קשר חיובי, מתוך הנחה שלגדל ילדים משמע לבנות מסגרת של קשר חיובי שבתוכו ניתן גם להקנות ערכים ומיומנויות. הוא מסיים את דבריו בציינו ששתי הגישות הן חדשניות בארץ ובעולם, ומסכם במשפט "מציון תצא תורה".
המסלול האינטרסובייקטיבי ליעד
הרצאתם של פרופ' איתן לבוב, פסיכואנליטיקאי, פסיכיאטר ומייסד "אייכה", ושל ד"ר טל קרתי, פסיכולוגית קלינית, מדריכה ומנהלת "אייכה", נערכת תחת הכותרת "אתגרי ההורות העכשווית: נקודת מבט אינטרסובייקטיבית", ועוסקת במסע שעברה ההורות והאתגרים שמזמנת ההורות כיום. קרתי מתארת את אייכה כשיטה שמציעה מעין מערכת "ווייז" להורים, המקנה כיוון, מפת דרכים, שכשהורים עוקבים אחריה צפוי שינוי ביחסיהם עם ילדם ויכולת להעלותם מחדש על מסלול התפתחותי תקין. איזכור מטאפורת הווייז לא היה מקרי: השימוש במטאפורות היא לחם חוקו של "אייכה", ומושגי יסוד רבים בתיאוריה מומחשים באמצעות מטאפורות.
קרתי לוקחת את הקהל למסע בזמן, במטרה להסביר את הקשר בין שינויים שחלו בשדה התיאורטי והמחקרי הפסיכולוגי לבין שינויים בפניה של ההורות, לאורך המאה האחרונה ועד לתמונת המצב העכשווית. נקודת המוצא הייתה ההורות טרום עידן החשיבה הפסיכואנליטית – הורות כוחנית אשר לא הכירה בצורכי הילד או בעולמו הפנימי ודרשה מהילד להתאים עצמו "החוצה", לחברה ולמשפחה. את תחילת ההכרה בכך שלילד יש נפש ושיש מחירים ההתפתחותיים לדורשנות כוחנית לא קשובה כלפי הילד סימן פרויד. אחריו, המודלים של יחסי אובייקט תרמו להכרה בחשיבות היחסים המוקדמים ובחשיבות מתן המענה לצורכי הילד, ויחד עם מחקרים התפתחותיים תרמו למאפייני העידן הנוכחי, שבו ההורה "איבד את יכולתו להתמקם כסובייקט בקשר" כאשר הוא מתאמץ למלא פונקציות הנחוצות להתפתחות נפשו של ילדו אך אינו "נראה" על ידי הילד כאדם – אלא דרך פריזמה צרה של צורכי הילד. קרתי מתארת דפוסים הוריים הנגזרים מהתמקמות זו, המתאפיינים בבלבול, גוננות יתר וביטול עצמי. לדבריה, דפוסים אלה יוצרים סביבה התפתחותית המשפיעה באופן שלילי על הילדים הגדלים בה, ויכולים להסביר קשיים שכיחים של ילדים בתחום ההסתגלות, הוויסות ועוד.
לבוב פותח את הרצאתו בהסבר של "אייכה" לגבי חוסר תפקוד של ילד. גם הוא נעזר במטאפורה מעולם התנועה: הרכב לא מגיע ליעד כי הנהג איבד את הכיוון וטעה בדרך. ההורים איבדו את דרכם. לכן, בשיטת "אייכה" קודם כל עובדים עם ההורים בניסיון ליצור בהירות ביחס ליעד ההתפתחותי – כלומר ביחס ליכולות שאותן על הילד לפתח או לחזק – וכן ביחס לדרך להגיע אליו. ברוב המקרים, באופן דרמטי ומרגש, עיסוק כזה מחלץ את הילד מהמקום הלא טוב בו הוא נמצא ומאפשר להורים לתת לילד כיוון מגדל. כיצד נותנים ההורים כיוון לילד? באמצעות מתן משוב באופן לא תוקף ובהתאם למקום שבו הילד נמצא. גם זיהוי אופן ההתייחסות של הילד אל הבעיה הוא משמעותי על מנת שאופן הפנייה של ההורה לילד יהיה מותאם.
המושג "צורכי כיוון", שנטבע ב"אייכה", הוא מושג משמעותי מאוד בתקשורת בין הורים לילדים, ומתאר צורך התפתחותי נוסף על הצרכים ההתפתחותיים המשמעותיים שעליהם דיבר קוהוט – מירורינג, אידיאליזציה ותאומות (קוהוט, 2007). לבוב מדגים את "הצורך בכיוון" באמצעות דוגמא יפה מאוד המוכרת לכל אם מניקה: כשהתינוקת מפעילה את לחץ שיניה החדשות על השד, האם קופצת ושוברת בתגובתה הספונטנית את רצף ההנקה הרגיל. קפיצת האם נותנת לתינוקת באופן טבעי וספונטני מידע – על האם, על התינוקת עצמה ועל הקשר ההדדי ביניהן. מידע זה, העובר בין השתיים, מעניק לתינוקת חוויה של נוכחות אימהית מכוונת ומגדלת שמאפשרת לתינוקת לעשות צעד התפתחותי – לינוק גם כשיש שיניים. על מנת להמחיש את ההתמודדות ההורית בעת מתן כיוון, הוקרן קטע מתוך סרט על המוזיקאי ריי צ'רלס, אשר כילד איבד את הראייה. בקטע המובא ריי מגלה את עיוורונו ומועד; אמו, שרואה אותו, אינה מושיטה לו יד, וכך מאפשרת לו לגלות את יכולותיו למרות אי יכולתו לראות. המצלמה מתמקדת בהבעה הרגשית של האם. פניה מלאות רגש. זוהי קריעה פנימית לראות את בנך מועד ולבחור לא להתערב. סצינה חזקה זו ממחישה את המורכבות של העמדה ההורית בעת מתן כיוון מגדל. כהורה בעצמי, אני חשה יומיום את הדחף לשמור על ילדיי מפני כל כאב, ומולו את הצורך לאפשר התמודדות עם המציאות אשר רצופה מכשולים שהינם מלמדים ומפתחים.
מאינטרסובייקטיביות ל"שפה המגדלת"
הרצאתה של ריה פרוסט, פסיכונאליטיקאית, מטפלת ומדריכה בכירה ב"אייכה", נערכת תחת הכותרת "הצעה למוצא – ההשתקפות של ההמשגה האינטרסובייקטיבית ב'שפה המגדלת'". פרוסט עוסקת בהרצאתה במושגים של שני תיאורטיקנים פסיכואנליטיים אינטרסובייקטיביים שלרעיונותיהם זיקה ל"אייכה": ג'סיקה בנג'מין ודניאל סטרן. היא מתארת את תרומתה הרבה של החשיבה התיאורטית של בנג'מין הבנת המשמעות והחשיבות של הנוכחות הסובייקטיבית של ההורה: לפי בנג'מין, התפתחות בריאה מותנה בקשר שנותן הכרה לעצמי של הילד והכרה בסובייקטיביות של ההורה. בהתאם, שיטת ״אייכה״ מנסה לשנות את הדינמיקה בין ההורה לילד ולהחזיר להורה את ה״קול ההורי״. גם החשיבה של סטרן, ובמיוחד המושג implicit relational knowing, מסייעת להבין את הדרך שבה מתרחשים שינויים במישור הבין אישי – הן במפגש הטיפולי והן במערכת היחסים הורה-ילד. פרוסט מתארת כיצד השינוי נוצר הן ברמה המפורשת (declarative), באמצעות רכישת שפה חדשה, והן ברמה המרומזת (implicit) של היחסים. במקרים מסוימים, לאחר שההורה התמקם בעמדה סובייקטיבית בעקבות הדרכה בשיטת "אייכה", מתרחשים באופן פתאומי ודרמטי שינויים בדינמיקה שבין הילד להורה.
בהקשר זה אני רוצה להרחיב על הסובייקטיביות האימהית, נושא שנעדר מהשיח התיאורטי והקליני מפרויד ועד ימינו, בפער עצום ממרכזיותה בו כאובייקט (פלגי-הקר, 2000). לפי הראייה שהייתה שלטת בחשיבה הפסיכואנליטית לאורך השנים, האם והתינוק הם יחידה אחת. המבט על האם לפי גישות אלה נעשה דרך תפקידה האימהי. חוויתי בעצמי כיצד גישה זאת משתקפת גם בתפיסות תרבותיות רחבות יותר כאשר קיבלתי במתנה ללידת בתי ספר בשם "להיות אמא" (מור סלע, 2010) שבו מובאים סיפוריהן של אימהות וחוויות אימהיות מצמיחות ומשמעותיות. בפתח הספר מובא ציטוט מתוך השיר "תפילה לאם בטרם שחרית" של חווה פנחס כהן: "בשעה שאני עומדת לבשל דייסת סולת / הסר ממני כל מיני מחשבות זרות / וכשאני נוגעת בגו התינוק ומדה חומו / שילכו ממני כל מיני טרדות" (מור סלע, 2010). במשפט המצוטט, האם מתפללת ומבקשת למחוק כל זכר לקיום אחר מלבד המחשבה על ילדה. ברוח דומה, חוויות רבות מתוארות בספר במתיקות דרשנית, והנפש האימהית מתוארת כצומחת וגדלה מתוך האימהות לילדיה. כמו בתיאוריות פסיכואנליטיות רבות, ההסתכלות על האם בספר היא כעל אובייקט, ועולה ממנו ציפייה לפניות מוחלטת וחיובית שלה עבור ילדה.
ענת פלגי-הקר, פסיכואנליטיקאית ישראלית, כתבה בספרה "מאי-מהות לאימהות" סקירה ביקורתית נוקבת על הפיתוי להתקרב לחוויות האם כסובייקט אך להקריבה למען חוויית הילד בתיאוריה הפסיכואנליטית. בכתיבתה היא הנכיחה את האם כסובייקט בעל מטרה אחרת מאשר קיומה בעבור ילדה. בהרצאתה מדגישה פרוסט כי גם "אייכה" רואה חשיבות רבה באותנטיות של ההורה, כלומר בסובייקטיביות שלו/שלה. ההנחה היא כי הבעת רגשות וצרכים מצד ההורה היא הכרחית כדי שהילד יחווה את תגובותיו של ההורה כאמיתיות ומשמעותיות.
"אייכה": היכן את מעבר לאימהות?
בשלב זה של היום, הקהל באולם כבר צמא לשמוע מה קורה בחדר הטיפולים של "אייכה". רונית בן דב, מטפלת ומדריכה בכירה ב"אייכה" מציגה בהרצאתה תיאור מקרה תחת הכותרת "וכשהמפגש כואב? הדגמת השימוש במחויבות למוגנות, כבוד, חירות וביטוי עצמי כבסיס לטרנספורמציה ביחסי אם לצעירים אובדי דרך". בן דב פותחת בתיאור של אם נפלאה אך מוסתרת, כלומר, אינה מבטאה את רגשותיה וצרכיה האותנטיים בקשר עם ילדה. היא מראה כיצד התמקמות זו – אף שהיא נובעת מתוך כוונות טובות – גובה מחירים יקרים מכל המשפחה. השלב הראשון בטיפול הוא ההכרה של המטפלת בסובייקטיביות של האם ובכאב שלה, וזאת למרות שהטיפול מכוון בהגדרתו לעסוק בילד. המטפלת מזמינה את האם להיחלץ מהמסתור לכיוון של התמקמות בהירה ונוכחת. בשלב השני, האם מתבקשת להגדיר מה נחוץ לה ולילדיה על מנת להתפתח. מכאן מתואר שינוי איטי ומפרך המתרחש בתוך חדר הטיפול ובמפגש המורכב של האם עם ילדיה. מדובר בשינוי עמדות עמוק ולא פשוט, וכן בשינוי אופני התקשורת בין האם לשני ילדיה, הן ברובד המילולי והן המעשי. מרגש לראות כיצד גם האם וגם ילדיה, שהתמודדו לאורך הטיפול עם משברים ואתגרים, נתרמים עד מאוד מתהליך ההדרכה שעוברת האם בלבד ללא נוכחות הילדים.
ההצגה של בן דב מרתקת, והשפה של "אייכה" שזורה בתיאור המקרה. דבריה הזכירו לי את מקור השם "אייכה": המילה "אייכה" מופיעה לראשונה בסיפור המקראי על גירוש אדם וחווה מגן העדן, ומופנית אל אדם, שהסתתר מפני האל לאחר שאכל מפרי עץ הדעת. ההורה בן זמננו גם הוא, כמו האדם הראשון, מסתיר את עצמו, אם כי לא מפני האלוהים אלא מפני ילדו (לבוב ואלקיים, 2011). השאלה "אייכה" מהדהדת בטיפול בשיטה זאת, שבוחן האם ההורה נוכח מול הילד, האם הוא אדם, כלומר סובייקט בעל נוכחות נפרדת וברורה בעולם. במידה שקיים קושי, המטפל סקרן להבין מה נחוץ להורה על מנת להיות נוכח, היכן הקושי והכאב האישי שלו.
כך למשל, בעבודתי עם זוג הורים, האב תיאר כי הוא תגובתי מאוד לבנו, כי אינו יכול לשאת את התנהגותו, וכי הוא חש פסימיות וחוסר תקווה לגביו. למעשה, האב עצמו סבל מתקופות של מצב רוח דיכאוני, ובטיפול התמקדתי במה יכול לסייע לאב בתקשורת עם בנו. ההתייחסות הנפרדת לצרכיו שלו חילצה את האב מתוך העמדה הדיכאונית שאותה הביא לקשר עם בנו. מכאן, האב היה שותף לעבודה ואפשר היה להמשיך בטיפול מול הבן.
מ"הכלה" ל"הכרה הדדית" בקשר מורה-ילד
הילה אלקיים, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בכירה ב"אייכה" נושאת את הרצאתה תחת הכותרת "על המעבר מ'הכלה' ל'הכרה הדדית' במפגש מורה-ילד ". בהרצאה עוסקת אלקיים במושג "הכלה" ובמשמעותו בתיאוריות פסיכואנליטיות. לדבריה, המושג "הכלה" הפך שגור בפי כול, ומהשימוש הנפוץ בו משתמע כי הכלה משמעה ספיגה או הבלגה לטובת התפתחות הילד. אלקיים מעמתת שימוש זה עם כוונתו של ביון, שדיבר על הכלה בהקשר של השימוש של האם ברכיבי אלפא על מנת לעבד את החשיבה המתפתחת ואת הרגשות המכאיבים של התינוק. בעקבות ביון, אלקיים מדגישה כי התפתחותו של מנגנון החשיבה מתרחשת דווקא במקומות של העדר סיפוק ושל תסכול מותאם גיל. גם לפי ויניקוט, רק בשלבים הראשוניים ישנה התאמה מוחלטת בין האם לתינוק, ועם הזמן ההיענות אמורה להיעשות מלאה פחות. רגעי אי ההתאמה מסמנים כי האם אובייקט נפרד. בדומה לביון, גם ויניקוט סבור כי תסכול מותאם מוביל להתפתחות וגדילה. על מנת שהילד יוכל להשתמש באובייקט, הכרחי שהאובייקט יהיה מציאותי, כלומר אותנטי ונוכח, וישרוד את התקפותיו של הילד. בעזרתם של ביון וויניקוט אלקיים מדייקת את השימוש הנכון שיש לעשות במושג "הכלה", כאשר במובנו המקורי מדובר על דינמיקה בין הורה לילד שמאפשרת התפתחות מתוך תסכול והכרה באחר.
בהרצאה האחרונה ביום העיון מודגם כיצד רעיונות של הכלה והכרה הדדית רלבנטיים גם בסביבה הבית ספרית: בהרצאתה מציגה הדס זכריה, מנהלת מתי"א "מעלה והר" במחוז ירושלים ומנחת צוותים חינוכיים בשיטת "אייכה", תיאור מקרה של עבודה מערכתית בתוך בית ספר סביב ילד עם התנהגות אלימה. מטפלים של "אייכה" החלו ביישום עקרונותיה של השיטה במערכת החינוכית, ובעקבות זאת הבחינו בשינויים ביחסים בין מורה לתלמיד. הקשר בין מורה לתלמיד הוא משמעותי: המורה ניצב כדמות בעלת אחריות ויכולת השפעה חינוכית, התפתחותית ורגשית. האתגרים שניצבים בפני המורה, כמו התמודדות עם חוסר שיתוף פעולה, דומים לאתגרים ההוריים. הסביבה הבית ספרית עלולה לשמר התנהגויות לא רצויות, או מאידך גיסא להוות סביבה מכוונת, שתורמת לפיתוח יכולות. התערבות במקרה של ילד עם מורכבות התנהגותית במסגרת בית הספר אינה פשוטה כלל, עבור כל הצדדים המעורבים. שיטת "אייכה" מציעה דרך להובלה של תהליך טיפולי במסגרת חינוכית גם במצבים מורכבים מעין אלה. תוכנית הטיפול המקורית, שנקראת "קשר שומר", מתאפיינת בשילוב יוצא דופן: מצד אחד, התוכנית מתוכננת לפרטיה, כמו פעולה צבאית, ומצד שני ההתערבות מאופיינת באנושיות ושיתוף פעולה מיטבי עבור הילד.
במקרה המוצג, בית הספר הזמין את זכריה להתערבות בזמן משבר. במסגרת התוכנית "קשר שומר", צוות בית הספר נערך להוצאת הילד אל מרחב שהוא מחוץ למרחב של הכיתה, במטרה להתחיל מחדש את הקשר עם מבוגר בתוך מרחב אחר, שבו קיימת נוכחות טיפולית מתמדת. בנוסף, נעשתה חשיבה מדוקדקת עם הצוות על המסרים המילוליים והמעשיים המועברים לילד, ועבודה מושכלת על חיזוק מיומנויות ויסות עצמי של הילד.
זכריה מתארת התגייסות רבה של צוות בית הספר, עבודה צמודה עם הילד, גיוס ההורים והמטפלת האישית של הילד לעבודה על פי ההנחיות ברוח שיטת "אייכה" – עד שנראתה התקדמות מצד הילד. ואכן, הילד התקדם ובאופן הדרגתי חזר לכיתת האם. לאחר החזרה, הייתה רגרסיה וחל משבר אשר פתרונו הוביל דווקא להתפתחות חיובית נוספת אצל הילד, ולהבנה טובה יותר של העצמי והאחר. התיאור של זכריה מדגים כיצד שיטת "אייכה" מזמינה את מערכת החינוך לחשיבה מחוץ לקופסא, מעודדת גיוס משאבים ועבודה מתואמת של הצוות ליצירת התערבות מיטיבה המותאמת אישית גם לילדים במצבים מורכבים.
מ"עונש" ל"הפסד"
בסיכום יום העיון, איתן לבוב עומד על ההבחנה בין המונחים "עונש" ו"הפסד" שהורה מייצר לילדו במצבים מסוימים: הפסד אשר מתבטא בצמצום האוטונומיה של הילד הינו עונש. למשל, הורה שסוטר לילדו מבטל את האוטונומיה של הילד על גופו. לבוב מדגיש כי הפסד נותן ביטוי לאוטונומיה של ההורה, וכי כיום הורים חווים קושי לייצר הפסד לילדם. לבוב מדגיש את חשיבות שמירת האוטונומיה של כל אחד מהצדדים בקשר – ההורה והילד. אני מוצאת כי עיסוק בסוגיית שמירת האוטונומיה ההדדית בתוך מערכת יחסים הינו סיום רלוונטי ומוצלח ליום עיון שבמרכזו טיפול בילד באמצעות ההורה/המורה, מנקודת מבט אינטרסובייקטיבית.
מקורות
לבוב א' ואלקיים ה'. (2011), הורות מכיוון אחר, מאובדן דרך לכיוון מגדל.
מור סלע, ת' (2010), להיות אמא, תל-אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד.
פלגי- הקר, ע' (2004). על האם ועל ה(אי)מהות בתיאוריה הפסיכואנליטית. שיחות, כרך י"ח (3), עמ' 251-260.
קוהוט, ה'. (2007) פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח אדם ) תרגום: צ. זוננס וא. אידן) תל-אביב: תולעת ספרים.
