אהבה על שולחן הניתוחים
הרהורים על אהבה בעידן הפוסטמודרני בעקבות הספר "פתח גדול מלמטה" של אסתר פלד
מאת דנה לובינסקי
א. עבד, אדון וגבות מרוטות
שנה וקצת עברו מאז זכתה אסתר פלד בפרס ספיר על ספרה "פתח גדול מלמטה" – זכייה שגרמה לרבים להרים גבה. חלקות השיער הללו שבתחתית המצח נחלקו לשניים – אלה שנמרטו בקפידה בחוט או בפינצטה, ואלה שגדלו פרא באין מפריע לממדיהן הטבעיים. הגבות סימנו את מה שהעיניים טחו מראות, ואת מה שכעת אולי קל יותר להכיר בו – ספרה של אסתר פלד הוא ספר חשוב.
נקודת הפתיחה המינורית – אישה לא צעירה שפותחת את הפה כדי לספר לנו את מה שאיש אינו רוצה לשמוע – היא דווקא שהפכה אותו לרב מכר ולזוכה הגדול בפרס ספיר. לא רק על שיער, על הכורח למרוט אותו באזורים מוצנעים שאיש (כמעט) אינו אמור לראות ועל הלחץ הכביר לצבוע אותו עם חוט השיבה הראשון שנזרק בו מספרת לנו הגיבורה של פלד. רזון, איפור, עקבים וחצאיות הם רק רשימה חלקית של כללי עיצוב הגוף הנוקשים החלים על נשים בכל הגילים, המתוארים לפנינו בספר.
ההבדלים העקרוניים הללו בין עיצוב הגוף הגברי לזה הנשי הם אפס קצהָ של רשימת התנאים הענפה להשתתפותן של נשים בזירה הרומנטית – כל מה שזה אומר להיות "האישה בסיפור", כשמו של אחד מפרקי הספר. ומה זה אומר, להיות ה"אישה בסיפור"? פלד בהחלט לא חסה עלינו ועל עצמה כשהיא מציבה את השאלה הזאת, ראשונה בסדרה של פתחים כואבים ונוקבים שהספר פוער, כל פעם ברדיוס הולך ומתרחב.
המצע העלילתי לשאלה הזאת הוא שתי פרידות של הגיבורה מבני זוגה, המגוללות בפנינו בגוף ראשון ובפרקים קצרים ופרגמנטריים. אלה מסופרות אמנם בהומור, בשנינה וברגישות לשונית שובת לב, שמהדהדת את כתיבתה של קסטל-בלום, אך אין בכוחן לעמעמם את חריפות הטרגדיה. יש כאן אישה שעסוקה מאוד בקשר שבין נשים לגברים, שמנסה ומשתדלת, שלא לומר מתאמצת ממש, להצליח שוב ושוב באהבה – ונכשלת בכל פעם נחרצות. האישה הזאת לא חריגה, כמובן. אדרבא, דמותה של פלד מהווה שופר למי שכל אחת מאיתנו הייתה או תהיה בפרק כלשהו בחייה – רווקה, גרושה, חד-הורית, אישה נבגדת, אישה מוכה, אישה שמתקשה למשוך גברים או להימשך אליהם או אישה שסתם אומללה בקשרי האהבה או הנישואין שלה. כל אלה מיוצגות בספר בדרך כזו או אחרת, באופן ישיר או מרומז.
זה נכון, פלד וספרה נגאלו מאנונימיות יחסית הודות לעיתוי המוצלח של יציאתו לאור – בסמוך למהפכת #me too, עובדה שאינה מורידה כהוא זה מגדולתו, מה גם שפרסים מושפעים תמיד מן האקלים התרבותי-פוליטי שבו הם מוענקים. כך או כך, זהו ספר שצולל למחוזות תודעה עמוקים בהרבה ממה שהמהפכה הזאת מסמנת, או לפחות ממה שהיא מסמנת על פניו.
הגיבורה של פלד מעניינת כל כך דווקא משום שהיא אינה קורבן תמים לסדר הפטריארכלי (או להטרדה מינית). נהפוך הוא, היא אחת שמביטה נכוחה בכל היבטיהם של יחסי הכוחות בין גברים לנשים ואפילו מנתחת אותם באופן אובססיבי ומפוכח. בה בעת, היא מנסה ללא לאות למצוא את מקומה בתוך יחסי אהבה עם גברים.
אנו נתקלים בתודעה החצויה והמסוכסכת הזאת כבר בפרק הראשון של הספר (מיד לאחר הפרולוג, שאליו נשוב בהמשך) שנקרא בשם האירוני "פרקטיקה אנטי דיכאונית". האישה שעליה אנחנו קוראים מודעת כאמור לדכאנות שבפרקטיקות הגוף המושתות עליה. חרף מחאה פנימית, היא מחליטה לפצוח בדיאטה, בטיפולי פנים, בהורדת שיער בלייזר, בטיפולי שיניים ובגידול ציפורניים (!) – הכול כדי לצאת מדיכאון לאחר פרידה ולהכין את הגוף לקראת קשר חדש. למה? כי "לא הייתה לנו ברירה. אחרת היינו נתקעים לבד". ואיזו ברירה בדיוק יש לאישה בת 60 שנפרדת מגבר? היא יכולה – והספר משייט לכל אורכו בין שתי האופציות הללו – לפרוש מן המרוץ, פרישה שבצדה מחיר של בדידות וחריגה מהסדר החברתי, או שהיא יכולה להשתתף באופן אמביוולנטי ומיוסר בזירה המינית, כפי שהיא מדגימה לנו בשלל וריאציות במהלך הספר.
מה שמעניין לא פחות ומסבך את התמונה עוד יותר הוא העובדה שהבחירה הזאת היא בשום אופן לא בחירה קרה או רציונלית. אמנם הגיבורה של פלד מוחה נגד הצורך "להתחפש כדי למצוא חבר חדש", אבל נראה שהיא אינה עוטה את מסמני הנשיות כתחפושת אירונית רק כדי לכבוש גברים ושהיא יכולה להשיל אותם אחר כך בלא קושי, בהתאם ללוגיקה הפרטית שלה לגבי מהי נשיות. גם בעיניים שלה, ולא רק בעיני הגברים שבחייה, היא מוצאת חן רב יותר ללא הקילוגרמים העודפים וללא שיער הגוף שצומח פרא. יתרה מזו, אף על פי שהיא היוזמת של שתי הפרידות המתוארות בספר, היא נפגעת עמוקות כשבני זוגה מוצאים פרטנריות חלופיות, בפרט אם אלה יפות או צעירות ממנה. באופן סטריאוטיפי למדי לנשים, היא עסוקה במערכות יחסים ומגדירה את עצמה דרכן, ובכל פעם כשנראה כאילו היא משלימה עם פרישה מהשתתפות בזירה המינית – היא שבה אליה, במידה רבה כדי לבדוק את כוח המשיכה שלה, ואולי כדי להוכיח לעצמה שוב ושוב שהיא פורשת מהמשחק כמנצחת ולא כמפסידה.
פלד פוסעת כאן במחוזות המורכבים ביותר של הדיכוי, מחוזות שאינם ניתנים לתיקון על ידי השוואת שכר, חקיקה נוקשה או אפילו הרחבת הייצוג הנשי במוקדי כוח. אנחנו מתרחקים כאן מהחלוקה הבינארית בין קורבן לתוקפן, צודק ובלתי צודק, לעבר האופנים המורכבים שבהם שדות הכוח פועלים על נשים גם באזורים הפרטיים ביותר של הסובייקטיביות שלהן. לגיבורה שלנו, ללא ספק אישה מרשימה ובעלת נכסים רוחניים וחומריים נרחבים בהרבה מן האישה הממוצעת, אין בוס ואין בעל. היא בעלת מקצוע, משכילה ואינה תלויה כלכלית באף גבר. את הבית שרכשה, כך היא מספרת, רכשה בכוחות עצמה, בלא עזרה מאף אחד פרט לאמה. ובכל זאת, גם בתוך חדר משלה, אפילו בתוך בית משלה, היא דרה בתוך נפש ובתוך גוף, ומן הנפש והגוף קשה למחוק אלפי שנות פטריארכיה.
יש כמובן תצורות חמורות בהרבה של דיכוי, וחלקן גם מוזכרות במרומז בפרטים מעברה של הגיבורה, אך פלד בוחרת להתמקד במקטע חיים אחר, דרמטי פחות אך חשוב מאין כמותו, ולכתוב לנו על האופן הספציפי שבו הוא מתבטא בקרב נשים משכילות, מודעות, מן המעמד הבינוני-גבוה – אותן נשים שמהוות כנראה את קהל היעד העיקרי של הספר. המהלך הזה מזכיר את "הבעיה שאין לה שם" –התופעה הנרחבת של דיכאון ושעמום בקרב עקרות בית אמריקאיות לבנות מן המעמד הבינוני-גבוה בשנות ה-60, תופעה שהייתה שקופה עד אשר נחשפה על-ידי התיאורטיקנית בטי פרידן בספרה "המסתורין הנשי". פלד חושפת את הדיכוי השקוף של נשות האלפיים, ומראה עד כמה הן (כלומר, אנחנו) כבולות עדיין לא רק במרחב הציבורי, אלא דווקא בחיי האהבה שלנו, באזורים הפרטיים והמהותיים ביותר של חיינו.
מקרה המבחן של הגיבורה שלנו מעניין ורלוונטי במיוחד כי הוא מראה שמודעות בלבד אינה מספיקה לשינוי המצב. פלד כותבת על אישה שחקקה על לוח לבה את החתירה לחירות. אישה זו משקיעה מאמצים אדירים כדי לא להתבלבל מן המוכר ובכל אינטראקציה חושפת את המניעים הסמויים מן העין, את הנורמות וההרגלים המנטאליים שעלולים להסיט אותה מן השאיפה שלה – להימנע משחזור בבלי דעת של יחסי כוח ודיכוי. היא מגדילה לעשות כשהיא חושדת אפילו במילים עצמן, והספר רווי בפירוק חינני ומעניין של מבנים לשוניים כמו "לשאת חן" (לשאת משא, כלומר להיות מושא, כלומר אובייקט), "ללכת שבי" (להישבות), "לרכוש את לבך" (להשתתף בעסקה כלכלית) – ביטויים שבאמת טומנים בחובם רבדים של כוח והחפצה, מתחת לרובד האהבה הנראה לעין.
בזכות כנותה המפעימה והאופן שבו היא מגוללת בפנינו את הסיפור – כמעט לחלוטין מנקודת מבטה ותוך שיתוף נדיב של זרם התודעה שלה – אנחנו מתוודעים לאופן שבו ככל שהגיבורה חותרת לשחרור מיחסי הכוחות, כך היא דווקא יותר ויותר נכלאת בתוכם. עולה פה כמובן הדיאלקטיקה החמקמקה של יחסי עבד-אדון, דיאלקטיקה שכדאי להביא בחשבון בכל ההיבטים של פוליטיקת הזהות הדומיננטיים כל כך בשיח של ימינו, לא רק בהקשר הפמיניסטי. זאת משום שברגע שהגיבורה מגדירה את עצמה באופן אינטנסיבי כל כך דרך שחרור מהאדון, כך היא מצטמצמת יותר ויותר לתוך לוגיקה אחת שמגדירה אותה. מה שחמור אף יותר הוא שהכול הופך להיות מוכפף תחת הלוגיקה הזאת.
ב. אהבה אמיתית
לעתים הקריאה בספר מעוררת הרגשה של צפייה בתאונה – אירוע שרוצים ולא רוצים לצפות בו בעת ובעונה אחת. אנחנו יודעים את מה שפלד יודעת, את מה שיודעת אפילו הגיבורה עצמה, אף שכל פעולותיה אומרות אחרת – תחת עין חקרנית וחשדנית כל כך לא צומחת אהבה. אהבה היא אמונה. היא כרוכה ב"חפותם של רגשות" כפי שכותבת פלד ובהשעיית הספק, ואין בעולם טיעון רציונלי או מבנה לשוני כזה או אחר שיכולים לאשש או להפריך אותה.
בספר יש שלל דוגמאות טראגיות לרגעים שבהם מחוות שעשויות היו להיתפס כמחוות של אהבה אמיתית, או לכל הפחות כמחוות אמיתיות של אהבה (או חיבה), נבחנות ועוברות אנליזה כל כך אינטנסיבית ורוויה בחשד עד כי נמצץ מהן כל לשד.
כך, סיטואציה טריוויאלית וחביבה שבה בן זוג טרי נלווה אל הגיבורה ברכישת שואב אבק, מפלרטט איתה במכונית לאחר ששיתפה אותו בעובדת היותה נטולת תחתונים, סופג דו"ח ומסיים את היום אצלה במיטה בתשוקה כבירה וחד צדדית (מצדו) – נחשדת כעסקה מינית שבה כל אחד אמור למלא את חלקו. כשהוא חונה מול פתח ביתה, באופן חוזר ונשנה, היא נזעקת לשיחת ייעוץ עם חברות, ובסופו של דבר היא בוחרת לפרש זאת כסימון כוחני של בעלות במקום ביטוי נוגע ללב של רצון בקרבה. הצעה למגורים משותפים (מפי בן זוג ותיק), שמשתרבבים לתוכה וידוי על עייפות מחוסר היציבות שבקשר וחשש מהתבגרות, נתפסת כתועלתנית ונצלנית באופן בלתי נסבל.
הגיבורה של פלד, כך אנו למדים מן הפרק המצוין "יש אהבה בעולם!", נוטה לעתים קרובות להעדיף את המכוער על היפה ולתפוס אותו כאמיתי יותר. במזיגה מקסימה של אנליטיות מבית היוצר של נגרג'ונה עם קטנוניות חסרת מנוח, הגיבורה מביאה לפנינו ארבע אופציות פרשניות לקיומה או לאי קיומה של אהבה בעולם, על בסיס משפטים ספורים שהחליפה עם בן זוגה לשעבר, לאחר שפגש אישה חדשה.
אהבה ואמת – האמת באהבה, האהבה באמת – אלה היחסים האינטנסיביים שנבחנים לאורך הספר כולו. זהו גם הפתח השני שפוער הספר, פתח שחוצה מגדרים ונוגע לנשים וגברים כאחד. אי אפשר כמובן לקרוא את הפרק, כמו גם את הספר כולו, בלי להיזכר בשורות הקנוניות של ביאליק: "אומרים יש אהבה בעולם, מה זאת אהבה?" ("הכניסיני תחת כנפך"), או בשירה המופתי של רביקוביץ: "אהבה אמיתית" ("[...] האם אנחנו אוהבים את חברינו?/ אנחנו לא ממש אוהבים את חברינו./ והאם אנחנו אוהבים את ילדינו?/ לפעמים אנחנו אוהבים את ילדינו,/ ולרוב גם זו במידה מצומצמת/ כמו שעץ הדר אוהב את התפוז,/ ומעבר לזה שורת אי הבנות / האוכלים בכל פה באהבה האמיתית./ האם אנחנו אוהבים את עצמנו, / ממש כאהבת דוד את יהונתן? / מוטב שנאמר דיבור של אמת/ ולא כפי שקונן דוד על יהונתן [...]") ובו כל אופנויות האהבה, כולל האהבה העצמית, מוטלות באור ספקני וכואב.
כולנו עסוקים לפרקים בתקפות האהבה – עד כמה היא ארעית? האם היא צורך או אידיאל? קונבנציה חברתית? מערכת של צרכים רגשיים ומיניים שאליה מוצמדת תווית מייפה? או במילותיה של הגיבורה, האם אלו "יחסי גומלים" אינטרסנטיים ו"סידור נוח" מטעמים כלכליים, מיניים וחברתיים כאחד?
השאלות האלה הופכות מעניינות יותר אצל פלד (וגם אצל רביקוביץ') מאחר שבניגוד למקובל, הן אינן מופנות בטרוניה ובביקורת רק החוצה, אל מושאי האהבה המאכזבים והחלקיים, אלא מהוות בעיקר חשבון נפש אמיץ ונוקב שהדוברת מפנה אל עצמה – עד כמה היא מסוגלת ומצליחה לאהוב את הזולת ואת עצמה? אלה שאלות קיומיות עמוקות, כמו גם סוגיות דוחקות של זהות.
ברגעים שבהם אנחנו אוהבים ונאהבים בלב שלם, משהו שאף אחת ואחד מאיתנו לא מצליח כמובן לעשות כל הזמן, השאלות האלה מניחות לנו, או שאנו מניחים להן. נראה שבמאה ה-20 ובמאה ה-21 אנחנו מצליחים לעשות זאת פחות ופחות. דרך הגיבורה של פלד, אנחנו מקבלים הצצה מבפנים לחלק מהתופעות שעומדות בבסיס הכשלים האופייניים לאהבה בעידן המודרני והפוסטמודרני.
ג. איך לא לעשות מכל זה עניין
פלד חקרה באופן אינטנסיבי את טבעה של ההכרה האנושית ואת היכולת לחשוב על האמת ולייצר מגע נפשי עמה, תוך התבססות על תרגול נרחב של בודהיזם ועיון מעמיק בתיאוריות של ביון וקליין. ספרה "פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת" עוסק בהרחבה בנושא זה. ב"פתח גדול מלמטה" היא מאפשרת לנו להתוודע, דרך הגיבורה שלה, אל שיבוש מרתק של החתירה למודעות עצמית ושל הניסיון לפתור בעיות דרך התבוננות וניתוח עומק של מניעי העצמי בכלל והזולת בפרט.
הגיבורה שלה, כך אנו למדים כבר מדפיו הראשונים של הספר, ניחנה לא רק ביכולת יוצאת דופן לניתוח תחושות ומחשבות, אלא גם בזיקה עמוקה לתורת הזן. טבען האשלייתי של התשוקה וההיצמדות, נפתוליה המיותרים של ההכרה הזללנית, הם משהו שהיא מודעת לו באופן מלא. כבר בפרולוג הספר, "שירת הציפורים", היא כותבת על "כל העניין הזה של התשוקה" מתוך עמדה אירונית מפוכחת: "כל הדבר הזה לא מוביל לשום מקום, כאב ועונג, כאב ועונג כל היום שלא לדבר על הלילה". לפרקים היא שוקלת התנזרות, לפרקים היא תוהה אם אפשר להידמות יותר לציפורים, המביעות בשירתן את הדברים בלי נושא ובלי מושא, בלי תחביר, הרבה יותר ברור. ואולם, בסופו של דבר היא מבינה שעליה "לשתף פעולה, לקחת חלק בדיבור האינסופי, אחרת מה", כי אין כנראה דרך אחרת "לבנות דבר לכיד ונושא משמעות".
היינו מצפים שכל המודעות הזאת תוביל אולי לאיזו קלילות, לאיזו יכולת לבחור במושא ולהתמסר לו, דווקא מתוך ההבנה הבודהיסטית לגבי ריקותם של מושאים – שהם בסופו של דבר פרי דמיוננו והשלכותינו ושל התעתוע שבהיצמדות להם. אבל הגיבורה שלנו, כמה חבל, לא מצליחה להתנתק מן העיסוק בנושאים ובמושאים ולמצוא בתוכה נקודת עגינה פנימית להכרעה באהבה, שהיא חיצונית לאנליזה מודעת ולהטלה של ספק.
גם כפסיכולוגית קלינית, פלד המספרת מכירה היטב את גבולות ומגבלות המודעות העצמית. בכתיבתה הספרותית, כמו גם העיונית, היא עסוקה בהיבטים הדיאלקטיים של הפרקטיקה הטיפולית – המעלה על נס את הבחינה העצמית והמיפוי הבלתי הפוסק של עולם הרגשות – באופן שהנו משחרר ודכאני כאחד. באופן ספציפי, פלד זורה אור על התופעה שאותה הגדיר הפילוסוף הצרפתי פול ריקר כ"הרמנויטיקה של חשד" של התיאוריה הפרוידיאנית, נטייתה הרודפנית של הפסיכולוגיה לנפץ "אשליות ושקרים של המחשבה המודעת" תמיד על מנת "לחשוף אמיתות גלויות ומחמיאות פחות" – תופעה שהגיבורה של פלד מדגימה לנו היטב.
כבר בקובץ הסיפורים הראשון שלה "לאורה הצח של המציאות", בסיפור הקצר בשם "שפת המגפה" (שחלקים ממנו מעוררים לפרקים הרגשה של סקיצה ל"פתח גדול מלמטה"), מצביעה פלד על ממדי המגפה – השתלטות השיח הפסיכולוגי ופולחן הרגשות באופן שהנו ממאיר לחיים של אהבה: "התודעה האנושית הרחיקה לכת עד כדי כך, שכל שותפות היא עכשיו בלתי אפשרית. שותפות היא צורת חיים קדומה שאפשר בהחלט להתגעגע אליה, אך לא ניתן לממש אותה. על כך עיקר פרנסתם והצידוק לקיומם של הפסיכולוגים. הם מנסים לתקן את הנזק הזה שהם עצמם חוללו [...] הפסיכולוגים כלל אינם מודעים לכך שהם עצמם אחראים להתפשטותה של מגפת הבדידות".
ב"פתח גדול מלמעלה", אנחנו כמו מתוודעים מקרוב למקרה מבחן של התופעה שמוזכרת ב"שפת המגפה". אנו מתוודעים אל ה"לופ", כשם אחד מפרקי הספר, אשר מתרחש כאשר מנסים לגשת לשדה האהבה בכלים של מחשבה וניתוח. כמו רבות ורבים מאיתנו, "חפורי" טיפולים פסיכולוגיים וריטריטים של מדיטציה, גם הגיבורה שלנו הייתה יכולה אולי לצאת מזה – להיחלץ מן הבדידות והשיח הפנימי ההרמטי – לו הייתה שומטת לרגע מידיה את האיזמל הפנימי המושחז היטב. האיזמל הזה, שמכתיב ועדות תחקיר על כשלי האהבה – עוד התבוננות, עוד ניתוח ועוד ספק – הוא בסופו של דבר רק עוד סימפטום של הבעיה שאותה היא מנסה לפתור.
אל תופעת החשד העצמי והניתוח המופרז של רגשות מצטרפת תופעה נוספת האופיינית לחיי האהבה במאה ה-21 – החלת היגיון קפיטליסטי והתנהלות צרכנית על חיי האהבה. "נזילות האהבה" היא המונח שטבע הסוציולוג הנודע זיגמונט באומן לתיאור המצב המודרני ובו התוקף של מערכות יחסים נקבע על בסיס קריטריונים של תועלת וסיפוק מיידי. זאת בניגוד לנחלת העבר, אז הושתתו קשרי אהבה על בסיס הכרעה פנימית עקרונית, שחרגה מעבר לתנודות המיידיות בתועלת האישית ובמצב הרגש הנוכחי (ונתמכה לעתים קרובות בבסיס חוזה דתי). או כמו שאומרים באנגלית: "For better or worse".
הבחינה המתמדת של מערכות יחסים רומנטיות (ושל חברויות) לאור הקריטריונים של סיפוק ותועלת, כך אומר באומן, מדלדלת כמובן את תחושת השייכות והיציבות שהנה קריטית כל כך לקשרים האינטימיים שלנו, והופכת אותם לנזילים ושבריריים יותר. יתרה מזאת, באומן מדגיש כי לאור העובדה שמערכות יחסים מתפקדות בחיינו כמוצר צריכה, הן מאופיינות מלכתחילה בארעיות ובחוסר מחויבות, על מנת שניתן יהיה להיפטר מהן ולהחליף אותן בעת הצורך. עובדה זו מוסיפה ומדלדלת את אפשרות התקיימותן באופן בר קיימה, כמו גם את ההזדמנות לחוות תצורת הוויה אחרת, שאינה התצורה של צריכה וסיפוק מיידי.
הפסיכולוגיה (ותרגול הזן בגלגוליו המערביים) יכולה להתחפש יפה ולהסוות את עצמה כמשרתת של המאמץ המפרך, העמוק והאותנטי להבשיל אל עבר מחויבות והכרעה פנימית לחיים של אהבה. ואולם, בפועל רבים מאיתנו נתקעים אי שם בחוסר הבשלות לאהבה, טובעים בתוך חיי הרגש הפרטיים בטיפול הפרטני, ללא שום מוצא. ההאזנה הרגשית שלנו אל עצמנו: "את עצמנו אנחנו אוהבים במסירות/ קשובים לעצמנו קשב מוחלט", כפי שכותבת רביקוביץ' בשיר "אהבה אמיתית", היא אם כך אותה גברת בשינוי אדרת, אותו סחרור בלתי נלאה לסיפוק מיידי ומלא שאנו מחילים על עצמנו ועל הזולת כאחד.
גם הגיבורה של פלד, למרות התחכום של השיח הרגשי והמתבונן שלה, לוקה בתסמונת הנזילות; מערכות היחסים אצלה נבחנות כל העת באופן מופרז בכל המדדים של התאמה וסיפוק, ולוגיקת ההתחשבנות – שמובאת אל הקצה בפרק האחרון ("נניח אישה") ובו הגיבורה מונה את כל מה שיש לה וכל מה שנגזל ממנה בחייה – אינה מאפשרת לשלם את המחיר הדרוש לחיים של אהבה.
מה שעצוב הוא ש"יש אהבה בעולם!", יש אהבה שמגיחה לפרקים בספר בכל מיני סיטואציות קטנות ויומיומיות, אלא שהיא מעוקרת בכל פעם מחדש כשהיא נבחנת בכלי האנליזה והצריכה המערביים וכך מורחקת יותר ויותר ממימושה. לפי אחת ההגדרות היפות בעיניי, לאהוב פירושו לתת לאחר את מה שאין לך (ז'ק אלן מילר) – נתינה שהיא באמת רחוקה מאוד מאותה "נתינה" מכוערת שגברים ממסגרים בה נשים, ושהכותבת כל כך לא חפצה להיות חלק ממנה. אלא שהאופציה הזאת למרבה הצער לא נבחנת. מה היה קורה למשל לשדות הכוח, לו הפוליפוניות שבתוך ראש הגיבורה היו הופכות לשיח בין שניים? לו הן הגבר והן האישה היו מנסים להיחלץ ביחד מן הנורמות החברתיות והאידיאולוגיות שכולאות ומגבילות אותם ומעצבים את האינטראקציה ביניהם באופן חדש?
מה היה קורה לו במקום החתירה המתמדת, ההולמת כל כך את ההטיה הקפיטליסטית אל עבר הטרנסצנדנטי, הבלתי מושג שבאהבה, המוגדר תמיד על ידי שלילתו, הגיבורה שלנו הייתה נפתחת אל האימננטי באהבה, אל מה שישנו, מרצד ומופיע – בשיחות קטנות, ברגעים של התרפקות והנאת החושים, בסיטואציות של ארוחות משותפות או של הומור שחור, בטיולים רגליים, במטלות, ככה סתם בחיי היומיום? בעיקר מה היה קורה לו הגיבורה, שכל כך מנסה, הייתה באמת מצליחה לחיות עם פחות תשומת לב למצבי רוח ופשוט לא עושה מכל זה עניין (כפי שהיא מציעה בפרק "עושים עניין")?
בילדותי, צפיתי פעמים רבות בסרט "כנר על הגג". באחת הסצנות היפות בסרט, טוביה החולב, שמתעוררות בו שאלות על טבעה של האהבה (לאור שורת המרידות של בנותיו שבוחרות בנישואי אהבה על פני נישואים בשידוך), פונה בשיר אל אשתו ושואל אותה אם היא אוהבת אותו. האישה, זעופת פנים וקשת יום, תוך כדי בישולים ועבודות הבית, לא מבינה בתחילה את השאלה. בהדרגה היא עונה בשיר גם כן: "25 שנה חייתי איתך, בישלתי לך, כיבסתי לך, חלקתי את מיטתי איתך. אם זאת לא אהבה, אז מה כן?".
בעיני הילדה שלי צפיתי וחשבתי: הו לא, מסכנים, הם פספסו הכול. היום אני חושבת: אה כן, הם הבינו בעצם כמעט את הכול. ובמילים אחרות, איך לאהוב ולא לעשות מזה עניין.
