שירטיפול

שירטיפול

מאת שירה פירר

​​​​​​​

​​​​​​​לאחרונה אני נתקלת בשירים רבים על טיפול, שכתבו מטופלים למטפלים שלהם. ייתכן שזה קשור לרוח התקופה, כנראה שהקשב שלי גם כך מוטה לשם, ובכל זאת - אני מוצאת את עצמי מרותקת לדברים שנאמרים שם. לערוץ הנוסף הזה שנפתח לו, בתוך / מחוץ לטיפול.

בעצם יש פה מעין יצירה חדשה. שירים על אהבה עתיקים כימי השירה. שירים על אכזבה, על אבל. על חוויות שמדברות משהו בסיסי באנושיות שלנו, ושהאדם המתבונן תמיד ניסה לתת להן פשר. במובן הזה, שירה על טיפול היא משהו חדש וישן גם יחד. הרגשות שעולים סביב הטיפול הם אותם רגשות מוכרים שמלווים אותנו במכאובי כל קשר, אבל הסטינג... זה כבר משהו אחר.

יֵשׁ פְּנִיּוֹת שֶׁסְּפוּגוֹת חַשְׁמַל.

עֲצֵי הָעַרְמוֹן לְיַד הַבַּיִת שֶׁלְּךָ,

הַבַּיִת הַהוּא כֻּלּוֹ.

גֶ'ז מְרֻמָּז מֵחֲדַר הַהַמְתָּנָה, פַּעֲמוֹנִים בַּכְּנִיסָה,

בַּתַּפְאוּרָה הַנְּדוֹשָׁה אֵיבָרִים פְּנִימִיִּים נִפְרָטִים לְחָלָל

חָשׂוּף מֵהַמְּקֻבָּל, שָׁבִיר לְהַחְרִיד

מַפַּת כּוֹכָבִים שֶׁמְּשַׂרְטֶטֶת עָתִיד. שְׁבִיל הֶחָלָב וְהַדָּם.

הַמַּאֲמָץ לְהַגְלִיד.

(פסיכולוג א', אבישי חורי)

הסטינג הטיפולי הוא מעין יצירה חדשה, מעין קפסולה יחודית, שבטיפולים טובים מצליחה להיווצר. חמישים דקות שבועיות, בתוך רקע קבוע וחזרתי, שמכילות בתוכן עולם רגשי שלם. היכולת לחוות את עצמך לעומק, על מנעד רגשות כה רחב, לחוות סערות וטלטלות ורגעי שיעמום ואכזבה ופגיעה, וכל זה באותה שעה, של אותו יום, כל שבוע. יש משהו מופלא בקפסולה הזו. הסביבה הפיזית הופכת להיות חלק מהקשר. הצליל שעושה הדלת כשהיא נפתחת, הסדק בקיר שאליו העיניים נודדות ברגעי מצוקה. הספריה. הקרקע שנשארת מוצקה כשהפנים מתערער. יש דברים שיכולים להיאמר ולהיחוות דווקא מתוך הידיעה שהם מוגנים ומעוגנים בזמן ובמקום. רגשות שהיו יכולים להציף, אם היו מלווים את החיים שלנו במשך השבוע, יכולים לקבל קול והד דווקא כי בסוף השעה הם יושארו שם, וימתינו בסבלנות, עד לשבוע הבא.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

ספוילר - הם לא באמת ממתינים בסבלנות. מי שהתמסר פעם לטיפול יודע שהם איתנו, בראש ובלב, נחשבים ומעובדים במהלך כל השבוע. מחכים לרגע הבא שבו תפתח הדלת, וזה יקרה. הדבר הזה, שקורה. אני חושבת שמשם מגיעים השירים. מהטיפול שמחוץ לטיפול. מהמרווחים שבין 50 דקות ל - 50 דקות. מהדברים שלא מצליחים להיאמר בתוך החדר.

בחדר מותר להגיד הכל. לכאורה. היינו רוצים לחשוב שבחדר מותר להגיד הכל. איך אמרה לי פעם מדריכה: "רק פסיכוטים אומרים הכל". בסוף אנחנו אנשים, בתוך קשר. יש את מה שאנחנו מפחדים להגיד, לא מעיזים להגיד, כמהים להגיד אבל לא מצליחים. יש את מה שאנחנו מבינים רק בדיעבד. יש בושה.

אני מרגישה שלפעמים הדרך שלנו (כמטפלים, אבל לא רק) לעשות סטריליזציה לכל פקעת הרגשות הגועשת הזו, היא באמצעות המונח "העברה". העברה כדרך תיאורטית לטעון שכל הרגשות האלה שעפים בחדר הם בעצם החייאה של רגשות מקשרים קודמים, שהם לא באמת מיועדים לנו, שהם לא באמת.

כתבתי לך פעם שכל המילים שאני משאירה לך הם שביל הפירורים של עמי ותמי, כדי שאני אמצא בחזרה את הדרך אלינו.

צדקתי, את יודעת? בסוף זה מה שנשאר לי מאיתנו. ככה אני זוכרת.

אבל היום חשבתי שאלו גם פירורים שאני משאירה עבורך. שתבואי למצוא אותי. אולי תתקלי בהן ותבואי לחפש אותי.

אני יודעת שאת ביער אחר. ושלא העלית על דעתך לחפש. אז מה, אני עדיין מחכה. מפזרת ומחכה.

(מתוך: יומן טיפול, ברשת)

מי שהיה בחדר יודע שהם כן באמת. ממש ממש באמת. ובכלל, מה המשמעות של רגש "לא אמיתי"? המשמעות האמיתית של העברה היא (בעיני), העובדה שבניגוד לאותו רגש שהיה נחווה מחוץ לחדר, בחדר קיימת ההזדמנות הנדירה לא לפעול על פיו. לעצור רגע ולהתבונן מהצד, לנסות להבין. לפעמים אנחנו מספרים לעצמנו שזה לא אמיתי כדי להפחית קצת מכל הכובד הזה, מעוצמת הרגשות.

יש בזה משהו שנשמע מאוד פשוט, "להרגיש ואז להתבונן על זה". קצת פרוטוקולי אפילו. בפועל המילים האלו טומנות בחובן חווית חיים אינסופית. יש משהו בפער שבין עומק הקשר לבין צורת המימוש היחודית, המילולית, המאוד ספציפית הזו - שהוא אינסופי. הפער תמיד נוכח. הטיפול הוא בדיבור, והתפקיד של המילים פה הוא כמעט בלעדי, הן לבדן אמורות לשאת את הקשר. לפעמים המילים לא מצליחות להיאמר בתוך החדר. ולפעמים הן נאמרות דרך שיר.

אנא אנליזה

השמיעיני את קולי

כי קולי רעב

ובשרי הצמא עטוף

באפידרמיס

משוגע. אנא

אנליזה

דרשי את הדבר

המבקש להפרע,

בעד כל מה

שנאטם בדם

בעד כל מה,

שלא ראה

אדם מלבד

אני, אנליזה

אין בי זמן

עשי בי זמן

נגמר-הזמן-אנחנו-צריכות-לסיים

עכשיו

אנה אפנה.

(אנא אנליזה, ליטל קפלן)

ויש כאן עוד משהו. כל צמד טיפולי הוא סוג של יצירה חדשה. כל קשר בעצם, ממציא משהו חדש. ועדין עולה אצלנו השאלה - איך עושה מטופל? איך זה מרגיש, להיות מטופל? יכול להיות שאני הראשון שמרגיש ככה? היחיד שמרגיש ככה?

האדם הוא חיה חברתית, בסופו של יום אנחנו רוצים לדעת שאנחנו לא לבד בסיפור הזה, שאנחנו לא הראשונים שזה קורה להם. בגיל ההתבגרות זה כרוך בשליחת שאילתא למעריב לנוער, בתחילת ההורות זה דרך חיפושים ליליים בגוגל ("מה עושים עם תינוק שלא נרדם"), אבל איך עושה מטופל? (האמת היא שאני חושבת שגם מטפל תוהה לפעמים איך עושה מטפל. ואחרי כל שנות ההכשרה וההדרכות והסמינרים, בסוף בסוף, מטפל קצת מקווה להיות כמו המטפל המיטיב שלו. בסוף כולנו חוזרים לרגעים שבהם ידענו שכנראה ככה זה נראה כשזה טוב).

יש משהו מאוד אישי בלדבר על החוויה שלך כמטופל. אנשים יספרו אחד לשני איזה באסה שהמחיר כל כך גבוה ואיזו פדיחה היתה להם בטיפול, אבל פחות ידברו על הנימים של הרגש. על הפחד מתלות. יש משהו בשירה שמרשה לעצמה להיות מאוד ספציפית ואישית כשהיא נוגעת בנקודות האלו, ועדין יש בה משהו אוניברסלי. כשאני קוראת אותה אני לא מרגישה שלמדתי משהו על הטיפול של מי שכתב אותה, אני מרגישה שלמדתי משהו עלי. בפראפרזה על וולך, מישהו דיבר מגרוני.

אחד ממחזורי השירים שהכי מצליחים להביא את הקול הזה בעיני הם "לפסיכולוגית יעל", של אורין רוזנר.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

כַּמָּה זְמַן יָשַׁבְנוּ

תְּהוֹם מוּל תְּהוֹם, רֶגֶל עַל רֶגֶל

וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי שֶׁתִּהְיִי הַר

רַךְ בִּמְקוֹם

שֶׁתִּתְּנִי לִי לָנוּחַ

שֶׁתִּתְּנִי לִי לָשִׂים

אֶת רֹאשִׁי עַל בִּרְכַּיִךְ

בִּמְקוֹם.

בעיני יש בשיר הזה משהו שמדבר את החוויה היחודית של הטיפול, ואת האוניברסליות שבתחושה הזו. את המשאלה הזו, הכל כך אישית, שלפני ואחרי כל הדיבורים הכל כך חשובים, קיימת גם השאלה - אולי אפשר לרגע לשים את הראש על ברכייך? להיות קטנה? להרפות לרגע? הכמיהה הזו למגע, שיפרוץ לרגע את גבולות הקפסולה. רק לרגע.

אֲנִי רוֹצָה לָדַעַת אֵיךְ יָשַׁנְתְּ

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת בְּתוֹךְ אִישׁוֹנַיִךְ.

אֲנִי רוֹצָה לְהִתְרַחֵב וּלְהִתְכַּוֵּץ בָּאוֹר.

אֲנִי רוֹצָה לְסוֹבֵב אֶת צַוָּארֵךְ

כְּמוֹ קְלַיְדוֹסְקוֹפּ

עַד שֶׁאֶהְיֶה בַּחֲלוֹמוֹתַיִךְ.

ויש עוד רגשות לא מדוברים בחדר. התסכול מהדברים שהקשר הזה לא יכול לספק. מסרב לספק. העמדה המרוחקת שלפעמים נראה שהיא דווקא, שזה לא שהיא לא יכולה לתת לי, היא לא רוצה! ובסוף הרי זה תמיד חוזר אלי, לכמה קטן ונזקק אפשר להרגיש כשהצורך שלי תלוי ככה בחוץ, וכולם רואים. והיא רואה. וכמה מניפולציות אפשר להפעיל לפעמים כדי לקבל מענה חי, אוהב. לקבל יותר מ-מהמ.

אָמַרְתִּי שֶׁיּוֹרֵד לִי דָּם, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

יוֹרֵד לִי דָּם מִכָּל חוֹרַי, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

אָמַרְתִּי שֶׁמּוֹתִי קָרֵב, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

שָׁמַעְתִּי צַעֲקוֹת עוֹרֵב, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

אָמַרְתִּי: עוֹד מְעַט אָמוּת, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

גַּלְגַּל רֹאשִׁי הָיָה שָׁמוּט, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

הָיִיתִי אֲכוּלַת יֵאוּשׁ, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

הַמָּוֶת כְּמוֹ זִמְזוּם יַתּוּשׁ, כְּשֶׁאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

חָזַר וְאֶת דָּמִי סָחַט, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

אֲבָל מְהְמְ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם שׁוּם דָּבָר

הַמַּיִם בָּאוּ עַד הַנֶּפֶשׁ וְעַד הַצַּוָּאר

אֲבָל מְהְמְ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם כְּלוּם רַק מְהְמְ

עִם מְהְמְ

 

(אָמַרְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי יוֹם הֻלֶּדֶת

וְאַתְּ לֹא אָמַרְתְּ לִי מַזָּל טוֹב

אֲבָל לֹא נָתַתְּ לִי כַּדּוּר

וְלֹא מַכַּת חַשְׁמַל

וַהֲרֵי גַּם זֶה טוֹב)

('מהמ', אנה הרמן)

ויש את הפרספקטיבה של הזמן, של טיפול שנמשך שנים. שמלווה לידות, ואבדנים, ומעברים. שמצליח לייצר פרספקטיבה, שמלווה נתח חיים משמעותי. וגם שם נוצרת חוויה שהיא מאוד יחודית לטיפול. היכרות שהיא לכאורה חד-צדדית, אבל לא באמת. אי אפשר באמת לשבת באינטימיות של שנים בחדר מבלי להכיר את האדם שמולך.

"באחת הפעמים, לאחר ששילם ויצא, ספר את הפעמים שבכה.

שש.

פעם אחת - כשאבא שלו מת.

פעם אחת - כשהבן שלה נהרג (הוא בכה בבית. לא העז לבכות בקליניקה).

שניהם נטמנו כשנכנס אדר:

קודם נקבר אביו. כעבור שנה פחות יומיים - נקבר בנה.

בשום אופן לא הצליח להיזכר מדוע בכה עוד ארבע פעמים."

('חדר לשניים', תמיר להב-רדלמסר)

בסוף, בשירה כמו בחיים, הכי פרטיקולרי הוא הכי כללי. החוויות שיבין רק מי שהיה בקשר טיפולי, בעומקן הן חוויות שיבין כל מי שהיה בקשר. גם החוץ והפנים נעים סביב אותו הציר, והדבר הזה שלא יכול היה להיאמר בטיפול חוזר אליו דרך השירה, החוץ נכנס אל החדר ורגשות שהיה נראה שאין להם מקום, הופכים גם הם מילים שנאמרות בתוך חדר.

"אני מקשיבה לקול הזה נינה. אבל אני מפחדת. בגלל זה אני עוד נאחזת. במה שאפשר אני נאחזת. את היחידה שאני בכל זאת יכולה לנסות איתה, לא לטבוע כלומר, לנסות להגיד תראי אותי, תראי אותי, אני נני, את מוכנה להושיט לי יד, את מוכנה לשלוח אצבע אל הדבר הרועד הזה שנמצא לי בצד שמאל של הגוף בחזה, את יכולה אולי, בבקשה, זאת פעולה מצילת חיים. בגלל זה אני צריכה אותך".

('ננינה', ליאור גרנות)

וההתמסרות. ההתמסרות הטוטאלית הזו. לזו שבכורסה ממול. התמסרות שהיא מבורכת, וכובלת, ומעסיקה, ומבישה. הרצון הזה להתמזגות. "רגרסיה לתלות" אנחנו קוראים לזה. אבל אפשר גם לקרוא לזה אהבה.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד