פסיכולוגיה עברית

×Francois Henri Galland
Francois Henri Galland ©
זכור אותי

מאמרים

הטאבו האחרון – השפעתו של אלוהים על החשיבה האנליטית

פרויד ראה בדת ובדתיות יריב ואף אויב מר של הפסיכואנליזה. היום, בשל תמורות פילוסופיות ותרבותיות, ניתן לחפש ולראות את השפעתה של הדת על הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה. המאמר הנוכחי מדגים איך נרטיבים דתיים אשר ינקו הוגים פסיכואנליטיים בתקופת ילדותם השפיעו על התאוריה הפסיכואנליטית שיצרו בבגרותם. המאמר מתייחס לשלושה פסיכואנליטיקאים: רונלד פיירברן, דונלד וויניקוט ולואיס ארון. בדומה למטפורה של הדיאדה "אם ותינוק" שהעשירה את החשיבה התאורטית והקלינית של הפסיכואנליזה מאז היווסדה, כך ישנו פוטנציאל לשאוב השראה ותובנות מתוך המסורות הדתיות והמטפורה "אל ואדם".

מתפרסם מ 17/3/2019 | 1,058 צפיות

תגיות: | | | |

הטאבו האחרון – השפעתו של אלוהים על החשיבה האנליטית

ביוגרפיה דתית והשפעתה על הוגים פסיכואנליטיים

מאת בנימין גולדנהירש

 

המאמר מוקדש למורה היקר לואיס ארון, אליעזר בן גיטל וראובן ז"ל. מורה שאהב את תורת ישראל ותורת הפסיכואנליזה ואהב ללמד במדינת ישראל. המאמר קושר בין הביוגרפיה הדתית של הוגים פסיכואנליטיים לבין התאוריה הפסיכואנליטית שלהם. זכיתי להשתתף כשש שנים בקבוצת הקריאה של לו ארון בישראל. יסוד משותף של המפגשים היה הדרך בה לו טווה קשרים עמוקים בין הרקע ההיסטורי והביוגרפי של האנליטיקאי לבין התאוריה שלו, וראה בהוגה התיאוריה את הפציינט האופטימלי של התאוריה שהוא עצמו הגה. המאמר מתפרסם בעת שמיעת הבשורה הקשה על לכתו בטרם עת. יהיו הדברים לזכרו.

 

מאויבים לידידים – פסיכולוגיה ודת

עוד מראשיתה בתקופת פרויד, הייתה הפסיכואנליזה חלק מהתנועה המדעית והתפיסה הרציונלית שמשלה בכיפה בעידן המודרני (1,2), שראתה במסורות הדתיות אויב מר שיש להילחם בו עד חורמה. בזרמים המרכזיים של הפסיכואנליזה, דתיות והמסורות הדתיות נתפסו כאויבים, כדבריו של פרויד (3): "Religion alone is to be taken seriously as an enemy". בעקבות הכרזתו של פרויד (4) שדת ודתיות הינם "אילוזיה" נוצר טאבו בזרם המרכזי של הפסיכואנליזה, שאסר לבדוק את השפעתם של הדת ושל אלוהים על הפסיכואנליזה (2).

בניגוד לפרויד, תמיד היו תפיסות פסיכולוגיות-טיפוליות שראו ערך במיתוס הדתי וברגשות וחוויות רליגיוזיות. אולי הבולט בין הוגים אלה היה קרל יונג. כפי שמנסחת זאת רות נצר (5): "יונג, כמו חוקרי הדת רודולף אוטו וויליאם ג'יימס שקדמו לו, הכיר ברגש הדתי כאינסטינקט וארכיטיפ מולד בנפש האדם בנוסח של בינסוונגר. אפשר לדבר על דחף דתי, כשם שאפשר לדבר על דחפים מיניים ותוקפניים". ישנם פילוסופים ופסיכולוגים שהגדירו את האדם כ"Homo-Religiosus", לאמור, האדם באופן מהותי נוטה לחוויה קיומית עם אופי רליגיוזי (6). היום ישנם זרמים פסיכולוגיים רבים המשלבים בין שיטות פסיכולוגיות לבין תורות דתיות-מסורתיות. חנויות הספרים מלאות בכרכים על בודהיזם ופסיכולוגיה/פסיכואנליזה, וניתן למצוא גם ספרים לא מעטים על פסיכולוגיה ויהדות. בספרים אלה, המייצגים גישות טיפוליות שונות, ישנו ניסיון לגזור מתוך המסורות הדתיות תפיסת עולם פסיכולוגית ואף פרקטיקות טיפוליות. הפרקסיס הבודהיסטי של מיינדפולנס (mindfulness), למשל, מתורגם ומיושם היום בשלל גישות טיפוליות (כגון: MBCT, ACT, DBT ועוד).

כשבאים לדון בהשפעת המסורות הדתיות על התפתחות הפסיכואנליזה ניתן לגשת לסוגיה מנקודות מבט שונות. מרדכי רוטנברג (7) צעד בעקבות מקס ובר, שראה בתופעות חילוניות תרבותיות (מדיניות, משפטיות, כלכליות וכד') תרגום ואדפטציה של תפיסות תאולוגיות. בספרו המונומנטלי "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", מציג ובר את הקשר בין האתיקה הפרוטסטנטית לצמיחתה של רוח הקפיטליזם המודרנית (7, עמ' 13); רוטנברג, בעקבותיו, חושף בכתיבתו את העמדות הפילוסופיות והדתיות העומדות מאחורי תנועות חברתיות ושיטות טיפול שונות. כך למשל, הוא קושר בין התאוריה האדיפלית של פרויד לבין מושג "החטא הקדמון", הטבוע עמוק בתוך התאולוגיה הנוצרית-פרוטסטנטית (8, עמ' 102-99).

בעוד רוטנברג קשר קשרים רחבים בין התיאולוגיה והתרבות שממנה צמחו שיטות פסיכולוגיות שונות לאסכולה הפסיכולוגית עצמה ("התאולוגיה מאחורי הפסיכולוגיה"), מטרת המאמר הנוכחי היא להתמקד בביוגרפיות הדתיות של הוגים פסיכואנליטיים מרכזיים. ננסה לראות איך ה"גירסא דינקותא" (דברים שאדם למד והכיר בילדותו) או האווירה הדתית ששלושה אנליטיקאים ספגו במשפחתם ובסביבתם בעודם ילדים, השפיעה על התאוריה הפסיכואנליטית-חילונית הבוגרת שלהם. נתחיל עם שניים מהתאורטיקנים של האסכולה הבריטית האמצעית: רונלד פיירברן (W.R.D. Fairbairn) ודונלד וויניקוט (D.W. Winnicott) ולאחר מכן נתייחס לפסיכואנליטיקאי ההתייחסותי – לואיס ארון (Lewis Aron). כפי שניסח זאת ארון, נשאל "איך השפיע אלוהים על החזון והערכים האנליטיים" (2) של אותו הוגה. נעיר, שלאורך המאמר הנוכחי המונח "אלוהים" מתייחס לתפיסה האנושית של אלוהים – God representations. הרעיונות על פיירברן וויניקוט שאציג לקמן מבוססים בעיקר על מאמרה מאיר העיניים של מרי הופמן "From Enemy Combatant to Strange Bedfellow" (1), בו היא מראה בצורה משכנעת את התפקיד של הנרטיב הדתי בגיבוש התאוריה האנליטית של השניים.

 

פיירברן ופרסביטריאניזם (Presbyterianism) – הנפילה מגן עדן

פיירברן ינק כילד את "הסיפור של אלוהים" (Story of God) דרך משפחתו הפרסביטריאניסטית האדוקה. בגיל 21, תוך כדי לימודים פילוסופיים באוניברסיטת אנדנברג, הוא החליט להיות כומר (minister). בגיל ,25 לאחר סיום לימודי תואר שני בתאולוגיה (divinity) בלונדון, הוא חזר לאדנברג על מנת להתחיל הכשרה תאולוגית בכנסייה פרסביטריאנית. לימודיו נקטעו בשל גיוסו לצבא הבריטי במלחמת עולם הראשונה. לאחר שלוש שנים וחצי, כשחזר מהמלחמה, הוא החליט לרפא נשמות דרך פסיכולוגיה במקום באמצעות הטפה.

פרסביטריאניזם הינו זרם קלוויניסטי (שהינו חלק מהרפורמציה הפרוטסטנטית) שיצר ג'ון נוקס (John Knox) מאנדברג במאה ה-16. נוקס לחם נגד הכנסייה הקתולית והתקבל בצורה נרחבת בסקוטלנד. בבסיס התפיסה הפרסביטריאטית עומד הנרטיב שאלוהים לפני החטא הקדמון ו"הנפילה" מגן עדן ברא את האדם בצלמו – עם יכולת לאהוב – ותפקידו של האדם היה להיות נאהב על ידי האל. האדם ערג לאלוהים וחיפש אהבה וקשר אנושי עם בני אדם בסביבתו. אולם לאחר החטא המציאות השתנתה, וכעת יש להאמין בשני עקרונות: 1. טרנסצנדנטיות ואחרות של אלוהים. 2. האדנות וההשגחה הטוטלית של האל (עם אופי דטרמיניסטי), תוך הדגשה שלאחר החטא הקדמון "נפלה" האנושות מחסדו וברכתו של האל, למציאות המאופיינת בשחיתות, רוע וחטא. במציאות זו, ישנו נתק בין אדם לאלוהים וחיץ בין אדם לחברו.

לאחר ההצגה הקצרה של התפיסה התאולוגית הפרסביטריאנית ניתן לראות את הקשרים בין תפיסה זו לבין התאוריה האנליטית של פיירברן. ראשית, יש לשים לב לשינוי הדרמטי שפיירברן חולל בתוך התאוריה האנליטית (לעומת התפיסה היצרית-דחפית של פרויד). כפי שתיאר זאת מיטצ'ל (9), לפי פיירברן האדם, באופן מהותי ואונטולוגי, מחפש קשר עם האובייקט (object seeking). הכוונה בחיפוש אחר האובייקט איננה רק סיפוק של ה"דחף" לקשר, אלא שהרצון לקשר הינו חלק מהותי ואינטגרלי ממה שהופך אותנו לאנושיים. כבר כאן, ניתן לראות את ההשפעה של המסורת היהודית-נוצרית (Judeo-Christian), בה האדם מתבקש לאהוב ולהיות בקשר אינטנסיבי עם האל.

הופמן מדגימה את הקשר בין התאולוגיה הפרסביטריאנית לדרך שבה פיירברן ממשיג את האובייקט ההורי והטבע של הילד. אצל קלוויןופיירברן "האובייקט הטוב" (אלוהים או האובייקט ההורי) כבר אינו בנמצא. לפי שניהם, באופן עמוק ובסיסי בני אדם מנותקים מהטוב ונמשכים לרע. כפי שמפרש אוגדן (10), התאוריה של פיירברן מבוססת על הטראומה שהתינוק חווה כש"האובייקט הטוב" – האם – דוחה את האהבה שלו. בניגוד לרוב התאוריות ההתפתחותיות-פסיכואנליטיות הסבורות שהאדם גדל וצומח בצורה חיוביות ופרוגרסיבית (תפיסה שהושאלה מהביולוגיה), אצל פיירברן היצירה של האישיות והלא מודע (endopsychic structure) נבנית בצורה הגנתית ובצורה פתולוגית "סכיזואידית" (11). התימה שאדם נולד לקשר אך לאחר ה"נפילה" הוא מנותק מאלוהים הינה תימה מרכזית בתפיסתו של קלווין. קלווין מדבר על השיעבוד לחטא (bondage to sin) ופיירברן מדבר על משיכה ליבידינלית בעלת אופי רע (libidinal badness אוtoxic love , בשפתו של אוגדן) לאובייקטים רעים. התוצאה של המצב האנושי לפי קלווין ופיירברן הינה זרות וניתוק מבני אדם אחרים, ואף יותר מכך, האדם חווה את עצמו כרע.

נקודה נוספת המשותפת לקלווין ופיירברן הינה הראייה הפסימית שהמצב האנושי אינו ניתן לשינוי. בדומה לתפיסה הדטרמיניסטית של קלווין, גם פיירברן רואה את הסיטואציה ה"אנדופסיכית" (basic endopsychic situation) כמציאות שכמעט לא ניתן לשנותה, ובלשונו, "relatively immutable" (12).

 

וויניקוט ווסליאניזם (Wesleyan Methodism) – האל הטוב והאוהב

ווינקוט נולד למשפחה ווסליאנית אדוקה ואביו היה אחת מהדמויות המובילות בכנסייתם. שירת מזמורים הייתה אחת הדרכים המרכזיות להנחלת הדרך החינוכית של הוויסליאניזם. בבגרותו המשיך וויניקוט ליהנות מהשירה והמנגינות של מזמורי הכנסייה (13). על אף שבבגרותו ביקר פחות ופחות בכנסייה, העיסוק בדת ובמיוחד בדמותו של ישו המשיך להעסיק אותו רבות (14). דוגמא מובהקת להמשך עיסוקו של וויניקוט בנצרות ובישו מופיעה בשירו האניגמטי "The Tree". מקובל לפרש את השיר כתיאור של וויניקוט המנסה להחיות את אימו הדיכאונית, אך ניתוחו המרתק של רודמן (14) מראה איך (כמעט) כל משפט בשיר מושפע ומהדהד פסוק מהברית החדשה.

הווסליאניזם הבריטי, או בכינויו מתודיזם (Methodism), ינק מהגישה הפרוטסטנטית של ג'ון ווסלי (John Wesley). ווסלי יצר תנועת תחייה (revival) ותאולוגיה חווייתית שהייתה לעתים מנוגדת לגישה הקלוויניסטית, שכאמור השפיעה על פיירברן. תפיסתו הייתה שאלוהים הינו בעל אופי אימננטי המעורב בעולם שיצר, והאוהב בני אדם. האהבה של האל באה לידי ביטוי בהעצמת בני אנוש ולא על ידי העצמת האל עצמו. הטבע האנושי נתפס כחיובי ואדם נולד בצלם אלוהים ויש בו טוב. התהליך הטבעי של ההתבגרות (maturation) הינו נטייה להתחבר ולהתקשר לאלוהים ולבני אדם. אדם צריך לסמוך על חוויותיו, על רגשותיו ועל ההשראה הנובעת מתוכו (inspiration), ולא רק על שכלו הרציונלי. ווסלי לא הכחיש את ה"נפילה", אך סבר שגם אחרי החטא, אלוהים בטובו השאיר לבני האדם את היכולת לחפש אותו ולהתחבר אליו.

הופמן טווה קשרים רבים בין התפיסה התאולוגית הווסליאנית לבין התאוריה והפרקטיקה האנליטיות של וויניקוט. ראשית, במאמרו של וויניקוט "השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות" (15), ניתן למצוא הד לאחת מהתימות המרכזיות בסיפורו של ישו: הרס-מוות ותחייה. העיסוק של וויניקוט בחשיבה על "לידה מחדש" או בהזדמנות שנייה (16) מזכירה את דברי ישו לנקדימון (יוחנן ג,7): "לא תתפלא על כך שאני אומר שעליכם להיוולד מחדש".

על פי וויניקוט הדמות האמהית, "האם הטובה דיה" (17), הינה דמות בעלת אופי של אהבה שופעת וקירבה אימננטית, והיא יוצרת סביבה של החזקה מגדלת עבור תינוקה. וויניקוט ממשיג את האם והתינוק כיחידה אחת, בדומה לדרך שווסלי כותב שירה על החיבור בין האדם לאל האימננטי והאוהב. הדמות האלוהית לפי ווסלי הינה של אל אוהב שמשפיע שפע כאמא טובה, והוא אינו מדגיש את האחרות והזרות של האל. ווסלי וויניקוט רואים את הפוטנציאל החיובי ואף האלוהי שיש בילד/אדם. על פי ווסלי, בניגוד לקלוויניזם, לאדם יש את היכולת להתחבר עם אלוהים ועם אדם אחר. וויניקוט צעד נוסף רחוק יותר מווסלי, דחה את המושג של החטא הקדמון (בדומה לדרך שהוא דחה את דחף המוות), והתמקד ב"טוב הקדמון" – "Original Goodness" (18). מוטבעים באדם רצון ותשוקה לחפש את האובייקט ההורי, ובהמשך החיים את הקשר הבין-אישי. זאת בדומה לנרטיב הווסליאני, לפיו האדם מטבעו מחפש ועורג לבורא עולם ורוצה בקרבתם של יצירי כפיו של האל.

ארמיסטד (19) מדגישה בתיאולוגיה ובפרקטיקה הדתית של ווסלי וממשיכיו את הקשר בין הגוף לנפש ואת היחסים וההשפעות ההדדיים ביניהם. וויניקוט ממשיך את המסורת הווסליאנית לתוך הפסיכואנליזה, כשהוא כותב מאמר כגון "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה" (1949) ומתאר את הקשר המהותי (ואף האחדותי) בין נפש לגוף – "פסיכו-סומה". קר (20) מסביר שוויניקוט ראה את ג'ון ווסלי כדמות לחיקוי, ולכן הוא "שבר" את המסגרת האנליטית והכניס את מטופליו לביתו, האכיל אותם וטיפל בהם בצורה פיזית, כמיטב המסורת הנוצרית-ווסליאנית.

 

ארון והיהדות – ברית ובחירה בחיים

ארון גדל בבית יהודי אורתודוקסי-מודרני אמריקאי, למד בישיבה ואף שקל לעבור מסלול של הסמכה לרבנות (21; 22, בהקדמה להוצאת "המפגש" בעברית). ארון תיאר פעם בחיוך את התהליך שהוא עבר מהסטטוס של בחור ישיבה לפסיכואנליטיקאי כך: "עברתי מלהיות יהודי אורתודוקסי להיות פרוידיאני אורתודוקסי" (שיחה אישית, 2015).

במאמר שכותרתו "ההשפעה של אלוהים על החזון והערכים הפסיכואנליטיים שלי" (2), קשר ארון בין התפיסה התאולוגית עליה גדל לבין התפיסה הפסיכואנליטית-התייחסותית שהוא אחד מהוגיה. ארון מתמקד בשלושה ערכים בסיסיים שהוא רואה ביהדות ובדמות האל לאורה גדל: 1. קשר הדדי ואינטר-סובייקטיבי בין האל לבין האדם; 2. עיקרון של בחירה חופשית; 3. ערך החיים. לערך הראשון הוא מקדיש את רוב המאמר. דרך מקורות יהודיים מגוונים הוא מרחיב ומתאר את הברית שכרת אלוהים עם האדם, ברית בעלת אופי הדדי, או בלשונו של מרטין בובר, שוררים בין האדם לבין אלוהיו יחסי "אני אתה" (Ich und Du, 23). תפיסה זו גורסת שהקשר בין האדם לאלוהים מאופיין במשפטים כגון "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג) ו"שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג, ז). כפי שניסח זאת הרב אברהם יהושע השל (24), אלוהים מחפש את האדם והאדם מחפש את אלוהים; והאלוהים, בדומה לאדם, פגיע ומלא פאתוס. יש לציין, שארון מציג תפיסה יהודית רווחת (במיוחד במקרא ובספרות חז"ל), ועם זאת הוגים יהודים רבים חולקים על תפיסה אנתרופומורפית של האל, ובראשם הרמב"ם.

ארון מתוודה ואומר, שעל אף השינויים שעבר בבגרותו, אותה דמות אלוהית שליוותה אותו כילד עדיין משפיעה היום על העולם הספיריטואלי שלו, והשפיעה גם על המשגותיו הפסיכואנליטיות. הוא מקשר בין התפיסה התאולוגית של המושג היהודי "ברית" לבין הרעיונות שהציג בספרו "המפגש" (22). לפי האמונה היהודית, הברית שאלוהים כרת עם עמו ישראל אמנם היררכית ואינה סימטרית ושוויונית, אך עם זאת היא מבוססת על יחסים והשפעה הדדיים. הוא מצטט את הרב י"ד סולוביצ'יק (שארון מכנה בכינוי "הרב"), המתאר את ברית סיני כך: "האלמנט של שיתוף האלוהים והאדם חיוני הוא לקהילת הברית... קבלת אחריות הדדית של חובות והכרה מלאה של זכויות שוות לשני הצדדים המתאגדים בברית" (25, עמ' 28). ב"המפגש" מציג ארון את הגישה ההתייחסותית של הפסיכואנליזה: הספר נסוב מסביב לתימה של הדדיות ושיתוף בקשר בין האנליטיקאי לבין המטופל, על אף שקשר זה הינו בעל אופי היררכי. לאורך הפרקים השונים בספר, הוא מתאר את המעבר התאורטי והקליני מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שני אנשים, היבטים של הדדיות בין המטפל למטופל והדרך בה המטופל חווה את הסובייקטיביות של האנליטיקאי, חשיפה עצמית של המטפל וכד'.

הערכים הנוספים שארון דן בהם במאמרו הינם ערך הבחירה החופשית וערך החיים; או בניסוח המשלב בין השניים – הבחירה בחיים. היהדות מדגישה שהאדם חונן בבחירה חופשית, והוא מתבקש להשתמש ביכולת הבחירה על מנת לבחור בחיים: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים" (דברים ל, טו-יט). יחד עם זאת, חלק מהקסם בבחירה החופשית הינו היכולת להיכנס לדין ודברים עם אלוהים ולהתווכח עימו (כפי שעשה אברהם אבינו) ואף לכפור בו. לדעת ארון, אחד הערכים החשובים של הפסיכואנליזה הינו העצמת תחושת הסוכנות (agency) שיש באדם. הפסיכואנליזה מעודדת את האדם לחוות את עצמו בצורה קיומית כבוחר וכמי שכותב את סיפור חייו בצורה אקטיבית. לדעת ארון, הערך העליון של הפסיכואנליזה הינו הבחירה של האדם בחיים, הבחירה לחיות בצורה מלאה בוויטליות, משמעות ואותנטיות.

 

סיכום ודיון

המאמר הנוכחי ניסה להראות היתכנות של השפעה של נרטיבים דתיים על תפיסתם של שלושה הוגים פסיכואנליטיים: פיירברן, וויניקוט וארון. כפי שמסכמת הופמן את מאמרה, ניתן למצוא את השורשים למעבר שעשתה הפסיכואנליזה מאנרגיה לאנושיות, מדחף לאהבה ומאינסטינקט לקשר בין-אישי, בשחר של ההיסטוריה היהודית.

מסורות פסיכואנליטיות ופסיכולוגיות השתמשו במטאפורות שונות על מנת להמשיג את המתרחש בחדר הטיפולים. תיאור היחסים בין אם לתינוקה, למשל, מהווה מקור השראה בלתי נדלה עבור פסיכואנליטיקאים לתיאור והתבוננות על תהליכי טיפול שונים, וכן להבנת היחסים בין המטפל והמטופל. נראה שיש מקום שהמטאפורה של יחסי אלוהים-אדם תהווה דרך התבוננות נוספת על תהליכי טיפול והיחסים בין מטפל ומטופל. ארון מעיר בסוף מאמרו, שפעמים רבות מדי נטו אנליטיקאים לתפוס את מקומו של אלוהים, מה שגרם להם להתנהג בצורה יהירה ואומניפוטנטית. באופן פרדוקסאלי, הליכה בדרכי האל יכולה למנוע מצב בעייתי זה. דווקא מי שמנסה ללכת בדרכו של אלוהים, מבין את הפער האין סופי בינו לבין בוראו ומתנהג ביתר ענווה מול המציאות המורכבת​​​​​​​1.

הדברים לעיל מבוססים על מאמריהם של שני כותבים המשתייכים לזרם ההתייחסותי, ארון והופמן. נראה שדווקא זרם זה, המדגיש את הסובייקטיביות של האנליטיקאי והשפעתו על הטיפול, יכול היה לחשוף את השורשים הדתיים של הפסיכואנליזה. פרויד טען בלהט שהפסיכואנליזה הינה שיטה מדעית ורציונלית. נקודת מבט זו צמצמה את החשיבה האנליטית. היום (תודה לאל), ישנה אפשרות לפתוח ולהעשיר את החשיבה והפרקטיקה הטיפולית שלנו. בעקבות שינויים פילוסופיים ותרבותיים, העידן שלנו מאפשר ומזמין קיום דיאלוג בין דת ודתיות לבין פסיכולוגיה. אם פעם היו אלה אסכולות יריבות, היום הן יכולות להעשיר זו את זו. יש להעיר, שבעוד המאמר הנוכחי עסק בהשפעה של הדתיות על הפסיכולוגיה, ישנן כמובן השפעות לכיוון השני, של הפסיכולוגיה על הדת ודתיות.

באופן מקומי וספציפי, ישנו מקום לפסיכולוג העברי לחקור אחר שורשיו וערכיו התרבותיים והדתיים. אכן נסיים בשאלה שהיא סוג של הזמנה: מהם הנרטיבים התרבותיים ואולי הדתיים המרכזיים המשפיעים על הפסיכולוג הישראלי?

 

 

הערות

[1] ובלשונו של ארון:​​​​​​​ "Analysts have too often played God. We have acted as if we were omnipotent and all knowing, aloof and above it all. I hope that I have in some way indicated my belief that being deeply engaged with God, imitating God’s ways, may paradoxically help keep us from playing God." (2, עמ' 500-499).

​​​​​​​

 

מקורות

1. Hoffman, M., From Enemy Combatant to Strange Bedfellow: The Role of Religious Narratives in the Work of W.R.D. Fairbairn and D.W. Winnicott. Psychoanalytic Dialogues, 14 (6), pp. 769-804, 2004.

2. Aron, L., God's influence on my psychoanalytic vision and values, 2004.

3. Freud, S, The Future of an Illusion. In The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud. Vol. 21. London, 1968 (1927).

4. Freud, S., New Introductory Lectures on Psycho-analysis. In The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud. Vol. 22. London, 1964 (1933).

5. נצר, ר., יונג ויחסו לדת. פסיכואקטואליה, אוקטובר 2015. הוצאת: הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, 2015.

6. DuBose, T., Homo Religiosus. Encyclopedia of Psychology and Religion, Second Edition. Springer pp, 1420-1424, 2014.

7. רוטנברג, מ., קיום בסוד הצמצום , מוסד ביאליק, 1990.

8. רוטנברג, מ., נצרות ופסיכיאטריה - התיאולוגיה שמאחורי הפסיכולוגיה, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1994.

9. Mitchell, S., Relational Concepts in Psychoanalysis: An Integration. Cambridge, MA: Harvard University Press, 1988.

10. Ogdan, T.H., Why read Fairbairn. International Journal of Psychoanalysis. 2010 Feb; 91(1):101-18, 2009.

11. Rubens, R., Fairbairn's theory of depression. Fairbairn and the Origins of Object Relations, ed. Grotstein & D. Rinsley. NY. Other Press, pp 151-173, 2000.

12. Fairbairn, W.R.D., Endopsychic structure considered in terms of object-relationships. Psychoanalytic studies of the personality, 82–132. London: Routledge & Kegan Paul, 1952 (1944).

13. Kahr, B., D.W. Winnicott: A Biographical Portrait. London: Karnac, 1996.

14. Rodman, F.R., Winnicott: Life and Work. Cambridge, MA: Perseus, 2003.

15. ויניקוט, ד,ו.,. "השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות". בתוך: משחק ומציאות. 106-113. תל-אביב: עם עובד, 1995 (1969)

16. Eshel, O. (2004), From the “Green Woman” to “ Scheherazade.” Contemporary Psychoanalysis, 40:527-556.

17. ווינקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד

18. Winnicott, D.W. (1963). Morals and education. In: The maturational Process and the Facilitating Environment. Londan: Hogarth, 1965, pp. 93-105

19. Armistead, M. K., Empathy: A Bridge between Wesleyan Theology and Self Psychology. In: Wesleyan Theology and Social Science: The Dance of Practical Divinity and Discovery. Edited by: Armistead, M. K., Strawn, B. D., Wright, R. W., Cambridge Scholars Publishing. 2010

20. Kahr, B., Winnicott's "Anni Horribiles": The Biographical Roots of "Hate in the Counter-Transference". American Imago Vol. 68, No. 2, Independent Voices in Psychoanalysis (Summer 2011), pp. 173-211

21. Dorfman, B. (2005). Meeting Lew Aron's Mind: An Interview, Psychoanalytic Perspectives. Vol. 2, 2

22. ארון, ל., המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. תל אביב: עם עובד, 1996/2013.

23. מרדכי מרטין בובר, אני ואתה; תרגום מגרמנית: אהרון פלשמן; דברי הקדמה: שולמית אלוני; נספחים: יעקב רז, אהרון פלשמן, אדמיאל קוסמן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג 2013.

24. Heschel, A. J. God in search of man. New York: Farrar, Sraus & Giroux, 1976.

25. (סולוביצ'יק, י.ד., איש האמונה הבודד, מוסד הרב קוק, (תשנ"ב

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גולדנהירש, ב. (2019). הטאבו האחרון – השפעתו של אלוהים על החשיבה האנליטית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 19/4/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3788

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.