נובלת בין המשבצות: שני פלג שרה על פחד משיגעון, תחושת תקיעות ומוות נפשי
מאת נטע עמית
המוזיקאית שני פלג עוסקת בשירים שלה לא מעט בחוויה של תקיעות בחיים. "קמה בבוקר ומרגישה כמו סטטיסטיקה", היא שרה ב"פירוטכניקה", כשיום נמס אל תוך הלילה והזמן עובר, אבל היא נשארת תקועה במקום. בשיר היא מסתכלת על העולם מתוך עמדה חיצונית ומרוחקת, מעצמה ומהעולם. גם בשיר "אורות קדמיים" מהאלבום הראשון ("שני פלג", 2011) היא מבטאת איזושהי תחושת זרות וריחוק: "והיו פעמים שהיית מנסה לחקות / את אותם פרצופים ותנועות שעשו / כשהיית עומדת מולם / וזה תמיד יישאר מן שטח אפור לא פתור / כמו מן שער סגור ונעול / בינך לבינם".
בניגוד לפזמון של השיר, שבו היא מדברת בגוף ראשון, כאן היא פונה אל עצמה בגוף שני, באופן שמרחיק אותה מהחוויה, וגם מעצמה. נראה שהדוברת בשיר מנסה לחקות את האנשים שעמה – וכמו במעין "עצמי כוזב", מושג שתבע הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט (1960), היא מנסה להתאים את עצמה לסביבה ולרצות אותה, בעודה מסתירה את העצמי האמיתי, הצרכים והרצונות שלה. היא מכירה בכך שזה רק חיקוי, חיקוי מוצלח אמנם, לפחות כלפי חוץ, אבל בפנים היא יודעת שמשהו במהות ובחוויה שלה כנראה שונה, מה שבתורו רק מגדיל את תחושת הזרות והניכור. אולי היא מרגישה כאילו שהאינטראקציה עם בני אדם אחרים והחיים עצמם – עצם הפעולות הכרוכות ב"לחיות" – הם משהו שלאנשים אחרים הוא כל כך טבעי, כולם עושים את זה ממש טוב, ורק היא לא באמת יודעת איך.
בתוך תחושת הריחוק והזרות, ובין העצמי הכוזב שהיא מציגה כלפי חוץ לבין העצמי האמיתי והאבוד שלה, נוכח גם הפחד מכך שהזמן עובר והימים חולפים, אבל "את מבזבזת לך את החיים" ("גשר") ו"למה לא תקעת יותר מרפקים בצלעות של העולם" ("אורות קדמיים") כמו שכולם עושים - התנהגות אותה היא כבר לא מצליחה לחקות כנראה. כמו בשיר "דם על הים" של להקת "אלג'יר", העולם כולו הוא גשר צר מאוד, או במילותיה: "העולם הזה הוא מסדרון צר מאוד / גשר מט לנפול", ו"אי אפשר שלא ליפול, לקרוס אל תוך תהום, ולאבד הכל", כמו שאמרו אביב גדג' וגבריאל בלחסן בפרפרזה ניהליסטית על הרבי נחמן. ואם אצל רבי נחמן העיקר זה לא לפחד כלל, אז אצל שני פלג הפחד דווקא נוכח מאוד: בקונפליקט התמידי בין העצמי הכוזב לעצמי האמיתי, המוזיקה שלה נעה בין פחד ליפול לתהום, להשתגע ולאבד הכל, לבין הפחד להישאר תקועה במקום. התוצאה של כל אחת מהאופציות האלו היא מוות - פיזי או נפשי.
בשיר "הקומה למעלה" היא כותבת על השכן עם הבעיה הנפשית והשכנה שיצאה משלוותה: "וכל אחד יכול לראות / שכן, היה שם פעם בנאדם / אבל הוא נמחק" ומהדהדת את הפחד שלנו, האנשים ה"נורמליים", משיגעון, כי הרי כמה אנחנו באמת רחוקים מאותה "משוגעת לאללה" שבשיר? כמה חזק הדבר הזה שמונע מאיתנו "לעבור צד", ליפול לתהום הזאת ולהימחק גם כן?
בכמה מהשירים באלבום היא כותבת על אותם אנשים שבשולי החברה; אלו שקל לנו להתעלם מהם, כמו נפגעי הנפש בבניין או ג'נה ג'יימסון, כוכבת הפורנו, שבשיר אחר שלה פלג בוחרת להתייחס לצדדיה האנושיים היומיומיים, לאחר שמליוני גברים הפכו לאובייקט מיני. היא שרה על שולי החברה ועל האנשים שנמצאים שם, אלו שאנחנו מפחדים להפוך להיות הם, ומשכנעים את עצמנו שזה לא יכול לקרות כי אנחנו הרי "נורמליים". היא ממשיכה עם הקו הזה גם באלבום השני ("ניתוקים", 2017), בשיר "יום חדש" שהלחינה למילותיו של יוסי אלפנט, על ילד רחוב, הומלס, עם אמא נרקומנית, אנשים עם "ערך של חיים כמו של יתוש". לעתים נראה שהיא מרגישה הזדהות וקרבה גדולה יותר אל אותם אנשי שוליים מאשר אל האנשים הנורמליים, לכאורה, אלו שהיא אולי מנסה לחקות ב"אורות קדמיים", אבל למעשה היא מרגישה כי בינם לבינה פעורה תהום ויש שער נעול.
באלבום השני פלג ממשיכה לגעת בנושא של פחד מתקיעות או משיגעון, הפעם לא רק ברמה האישית, אלא גם החברתית, ומשכללת גם את היכולת שלה כ-story-teller עם שירים שעוסקים בצד האפל של נפש האדם ובהתנהגות שלו. בשיר "חתולעכבר" היא שרה על אונס, בגוף ראשון, מנקודת מבטה של הנפגעת. בשיר היא מתארת חוויה נפשית של דיסוציאציה ("וכל הזמן דמיינתי לי צורות בעננים"), כמנגנון הישרדות שמאפשר ניתוק מהמציאות הטראומטית. בשיר "אפ'אחד לא יודע", לעומת זאת, היא מספרת את הסיפור דווקא מנקודת מבטו של הגבר האלים. השיר כתוב כסיפור מתח על סטוקר, ספק פסיכופת, וספק עם עיוותי תפיסה וחשיבה המאפיינים מצב פסיכוטי: "תשים אדם אחד לבד בין ארבעה קירות / האישונים מתגלגלים והאקדח מוכן לירות", היא שרה לצלילי מוזיקה קצבית וסוחפת, ומתארת איך חוויה של בדידות קיצונית וניתוק מהעולם החיצון יכולה לדחוף אדם מעורער אל הקצה, עד כדי גלישה פסיכוטית והתנהגות אלימה ורצחנית כלפי מושא הפנטזיה שלו ("צריך לחשוב שניה מול המסך המרצד / כמה רעש בעיניים ופיקסלים במוח / כל כך כל כך קשה להתרכז / זה כל כך קל, זה כל כך קל להתרגז"). בניגוד לעמדה המזדהה והחומלת כלפי נפגעי נפש ב"הקומה למעלה" מהאלבום הראשון, הפעם התהום והשיגעון, שבאים לידי ביטוי באובדן בוחן מציאות וגבולות שמובילים להתנהגות אלימה, גובים קורבנות נוספים מלבד האדם עצמו.
מלבד השיגעון והשלכותיו על האדם והחברה, היא ממשיכה לעסוק גם בפחד מתקיעות ודריכה במקום. בשיר "יוגה ופילאטיס" היא מתבוננת מבחוץ על הריקנות הבורגנית, ותחושת התקיעות והדיכאון של מי שלכאורה יש לה הכל בחיים. הכל, מלבד תחושת משמעות. באלבום הזה היא יוצאת החוצה מעצמה, וכותבת גם על דמויות אחרות, בגוף שני או שלישי. ההרחקה הספרותית הזאת מעצמה כדוברת בגוף ראשון ששרה את האוטוביוגרפיה שלה, מאפשרת לה לעסוק בפחדים ובקונפליקטים האלו אפילו באופן נוקב ומעמיק יותר, בהשוואה לכמה משירי האלבום הראשון.
בשיר הנושא מהאלבום, "ניתוקים" היא שרה: "אבל היא תמיד על סף תהום / לא ליפול", ומחזירה אותנו אל אותו "גשר מט לנפול" מהשיר "גשר" באלבום הראשון. היא אמנם כבר לא תקועה במקום כמו באלבום הראשון - העלילה מתפתחת, הסיפורים משתנים, המוזיקה קצבית - "אבל כשהיא חותכת אין אף מסלול נכון". היא יצאה לדרך, אבל עדיין לא מוצאת את הכיוון הנכון. את המקום שלה. את השקט הפנימי.
כמו ב"ניתוקים", גם בשיר "לא פרונטלי" שמגיע מיד אחריו היא מתארת חוויה של ניתוק ודיסוציאציה; היא מדברת אבל לא שומעת, היא מוקפת חומות, היא לא נוגעת, וכלום לא נוגע בה: "זה לא פרונטלי / זה לא עושה לי שום דבר / זה לא נורמלי". השיר מסתיים במילים "היא משוגעת" - אולי אותו השיגעון של זו שיצאה משלוותה באלבום הראשון, אולי שיגעון מסוג אחר.
פלג שוב ושוב מקרבת ומרחיקה את עצמה מהדמויות בשירים; "היא לא אני" היא שרה ב"ניתוקים", או שאולי כן? אולי היא בעצם כל אישה (או כל אדם), כל אחת שיכולה "לאבד את זה" בנסיבות מסוימות; אולי כולנו רפונזל שכלואה לה במגדל או האמפטי דאמפטי שמאבד שיווי משקל (בשיר "רפונזל"), ואולי אנחנו לא אף אחד מהם.
בשיר "הקוסם" היא שרה "לא לפחד כלל" ו"את גם ככה מרגישה חצי אישה", כשהקוסם חותך אותה לשתיים; "שוב מחיאות כפיים / דמעה בצד העין / אכזבה זוחלת בגרון". שוב הפחד, שוב אותה תחושת תלישות, תקיעות ואכזבה, כשהיא לא מצליחה להיות אישה "שלמה". כשהיא נכשלת שוב ושוב בדרישה ל"נורמליות", או לכל הפחות לנורמטיביות, ושוב לא עומדת בציפיות של ההורים, של החברה, של כולם.
השיר החדש של פלג, ששוחרר בשבועות האחרונים לרדיו, "נחשים וסולמות", נוגע גם הוא בנקודות האלו. הלחן שקט ומינורי, והמילים נוגות לא פחות. הפעם היא אבודה בתוך משחק החיים, שזורקים אותה ומגלגלים אותה מכל המדרגות, כמו במשחק של נחשים וסולמות, משחק לוח שרבים מכירים היטב. הבחירה בשם של משחק ילדים לא מקרית; יש בשיר מעין משאלה ילדית להחזקה ולהכלה, להצלה אפילו, שמופנית כלפי הדמויות המשמעותיות בילדות – ההורים: "אמא יודעת ליפול זה כואב / זולגות וזולגות הדמעות / היא תסדר לך והיא תתקן לך / תגיד לך מילים נכונות". יש כאן שאיפה לחזור לא רק למשחקי הילדות, שבהם הנפילה מטה בסולמות ובנחשים אינה אמיתית או מכאיבה, אלא גם לגיל ולמקום שבהם ההורים באמת יכלו לסדר ולתקן הכל. הגיל בו ה"סביבה המחזיקה", כפי שתיאר אותה וויניקוט, היתה עולם ומלואו, והיה בה מספיק בכדי להגן על הילדה מסכנות ומכאובי העולם החיצון. אבל הפעם אפילו אבא ואמא, שהדוברת פונה אליהם כאל גלגל הצלה אחרון לפני הטביעה במצולות הייאוש - לא יוכלו לעזור. כי היא כבר לא ילדה יותר. וויניקוט הכיר בצורך של האדם בקרבה לאנשים אחרים, ובראש ובראשונה לאם בילדות המוקדמת; באמצעות הפנייה להורים בשיר (בבית אחר בשיר היא פונה גם לאב: "הוא יסדר לך והוא יתקן לך"), הדוברת מבטאת את אותה תלות ונזקקות ילדית, אפילו כשברמה המודעת היא כבר ככל הנראה יודעת שהם לא יוכלו לפתור לה את הבעיות הפעם. בקונפליקט שבין התלות לעצמאות, נראה שהיתה רוצה לבחור בתלות, ולחזור להיות ילדה, נטולת דאגות או אחריות.
התקווה שההורים יתקנו ויסדרו לה את החיים אכן מתנפצת מהר מאוד בהמשך השיר: "הקובייה מאטה נעצרת / הולכות ואוזלות הבחירות / אל מול כל מבט מתעקמת, נסגרת /נובלת בין המשבצות". ככל שהשיר מתקדם, המרחב הפוטנציאלי של הדוברת בשיר, במשחק ובחיים עצמם, הולך ומצטמצם; כי מסתבר שכאשר את נותנת לקובייה ולחיים להחליט ולבחור בשבילך, בסוף את נשארת בלי בחירה בכלל. כמוטיב חוזר בשירים שלה, גם כאן נוכחת תחושת התלישות והתקיעות, ההרגשה שהיא לא מצליחה לחיות כמו "שצריך". זאת בדומה לתחושתה כי כולם יודעים לעשות הרבה יותר טוב ממנה, ונראה שגם בקלות רבה יותר, ובלי לשאול יותר מדי שאלות קיומיות שכאלו. הפזמון, "רק תחייכי, רק תשמחי", שאומרים לה ההורים האוהבים שמנסים לעודד אותה, או שאולי היא אומרת לעצמה בניסיון נואש לשכנוע עצמי, הוא רק מעין "יהיה בסדר" חלול, שמנותק מכל מה שעובר עליה, ואינו משכנע. הוא רק מרחיק ומעמיק את התהום של הכאב, הבדידות ותחושת הכישלון והאכזבה שזוחלת בגרון, מכך שהיא לא עומדת בציפיות. הנה, אפילו לחייך ולשמוח כמו כל האנשים הנורמליים היא לא מצליחה.
השיר הזה מחזיר אותי אחורה דווקא אל אלבום הראשון, ובאופן ספציפי יותר, לשיר "קו חמש לעננים", אולי השיר הטוב ביותר באלבום ההוא. השיר הוא כולו חוויה של תקיעות ומוות נפשי, וגם בו הלחן עצוב כמעט כמו המילים, ושניהם ביחד מתחברים לכדי אחד השירים העצובים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות. "לפעמים בירידות בדרך לים המלח / אני מדמיינת איך כל הפצעים שלי נסגרים / אני בדרך למקום הכי נמוך בעולם / כאילו אני לא כבר שם / אני כבר שם". ומהמקום הכי נמוך בעולם ובחיים, היא כותבת כל כך יפה על המשאלה לצאת משם. הפחד מתקיעות הופך בשיר הזה לשאלה של חיים ומוות: הרצון לחיות, להתרגש, לשמוח ולעוף - כמו שהיא מרגישה בעליות בדרך לירושלים בבית הראשון של השיר ("וזה עושה לי צמרמורות של שמחה בכל הגוף"), אל מול משאלת המוות שמופיעה בבית השלישי של השיר, שיבוא איזה מחבל מתאבד וייקח אותה ביחד עם קו 5, והכל ייגמר ("אני מדמיינת איך עולה השאהיד / נסיעה של חמש עשרים קו מספר חמש לעננים").
כי זה להיות או לחדול. הכל או כלום. האפשרות של אמצע היא הגרועה מבין האופציות; האמצע הוא הפזמון, המישור: "אבל הכי אני שונאת את המישור של השרון / שגרת חיים שתקועה לי כמו עצם בגרון". היא מסתכלת בריחוק ובניכור על המקום שבו היא בילתה את ילדותה, והשגרה הפסטורלית והנינוחה שמתוארת שם רק חונקת וממיתה אותה מבפנים.
עבור הבוגרת הצעירה שהיא, העיקר הוא לא להישאר במישור האינסופי הזה שבו היא רק מתקיימת, אבל לא חיה; במקום שבו היא לא מרגישה שום דבר יותר – שאין בו לא למעלה ולא למטה. רק מישור נפשי, במקום שבו "כולם פה שכחו לחלום".
נראה שהחיים ה"נורמליים" והנורמטיביים האלו, שבהם היא היתה אמורה ללמוד מקצוע, להתחתן, להביא ילדים ולגדל אותם בנחת באיזה פרבר בשרון, מה שנראה שכולם עושים, או לפחות שואפים אליו, מפחידים אותה למוות. היא רואה את החיים הבורגניים, הטובים והנוחים האלו - ומרגישה שעבורה יהיה מדובר בכלא. במוות נפשי של ממש, שהדרך היחידה לצאת ממנו היא להרוג את העצמי הכוזב שלה, שימות בפיגוע ההתאבדות בקו חמש. כי יכול להיות שהנוסחא הזאת לחיים טובים ומאושרים לא מתאימה לכולם/ן. שעבורה יהיה זה רק חיקוי ריק, כמו ב"אורות קדמיים", רק עצמי כוזב ושקרי שמנוגד לאמת הפנימית שלה.
יכול להיות שהיא, באופן אישי, לא מתאימה לאף אחת מהמשבצות האלו שניסו להכניס אותה אליהן כל החיים. "נערתי ככל הנערות בצורת הגוף ובמידות / בין החריצים במדרכות / היא נזכרת שאמרו לה / להרים את הראש" ("ניתוקים"). הרי אם היא נראית "כמו כולן", מצפים ממנה גם להתנהג כך. מתוך דאגה לטובתה כמובן, כדי שתהיה "נורמלית", כמו כולם. ולא פחות מכך גם מתוך דאגה לעצמם, כי החברה לא בהכרח יודעת להכיל את מי שלא מוצא את עצמו בתוך המסגרות שלה, או סוטה מהנורמה בצורה כלשהי. הוכחה לכך ניתן למצוא ביחס לו זוכים אנשי השוליים עמם היא מזדהה ועליהם היא מספרת בשירים שלה – ההומלסים והנרקומניות ב"יום חדש", ג'נה ג'יימסון, או ה"משוגעים" מ"הקומה למעלה".
רונלד לאינג, פסיכיאטר מעט שנוי במחלוקת, שהיה בעברו תלמיד של וויניקוט, ניסה לאתגר את ההגדרות המקובלות של "נורמליות" ו"שיגעון" בספרו "האני החצוי" (1978), וגם הסיט את מושג "העצמי האמיתי" של וויניקוט מיחסי אובייקט בין ההורה לילד בילדות המוקדמת, להקשר חברתי ואקזיסטנציאליסטי רחב יותר: לטענתו, בשם הקונפורמיות והציות לנורמות המקובלות, אנו נדרשים לדכא את העצמי האמיתי ואת האותנטיות שלנו, ולהציג עצמי כוזב שנענה לאותם תכתיבים חברתיים. הדיכוי העצמי הזה עשוי להיות בעל השלכות הרסניות על האדם.
לפי השירים של פלג, אחת ההשלכות של המצב הזה עלולה להיות דיסוציאציה וניתוק: "היא מחכה לניתוקים / אם היא רק היתה יכולה / להמריא ולדאות" ("ניתוקים"). וכשהיא מנותקת מהעצמי האמיתי שלה היא לא מרגישה דבר כמו ב"לא פרונטלי", לא מוצאת את הכיוון הנכון כמו ב"ניתוקים" (ולא בכדי זהו שם האלבום) או נובלת בין המשבצות במשחק הנחשים והסולמות של החיים הבוגרים. במקום שבו העצמי הכוזב כבר לא מגן עליה יותר, המחיר של הניתוק והניכור מהעצמי האותנטי הוא פחד משיגעון, תחושת ריקנות, תקיעות ומוות נפשי.
ובכל זאת, את האלבום "ניתוקים" הטעון והקשה, היא בוחרת לסיים בנימה אופטימית, גם אם עדיין מסויגת, בשיר "עוד רגע": "אחרי כמה חודשים ניכרת החלמה איטית/ עוד אין לי שומדבר, לא / אבל יש לי הרגשה שזה עוד רגע בא". אולי עוד רגע, או אפילו קצת יותר, יתאפשר לעצמי האמיתי לקבל את הלגיטימציה ואת המקום הראוי לו.
מקורות
כל המילים לשירים המצוטטים בטקסט נכתבו על-ידי שני פלג, מתוך האלבומים "שני פלג" (2011), "ניתוקים" (2017), ו"נחשים וסולמות" (2018; סינגל).
עיוות האני במונחים על עצמי אמיתי ועצמי כוזב. (1960) וויניקוט, ד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.
לאינג, ר. ד. (1978). האני החצוי. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
