"הורות בלתי אפשרית": טיפול בהורות חסומה כתוצאה מתגובת דחק לאירועי חיים שליליים
מאת רפי ישי, ג'ו ישי ודרור אורן
"הכוח לקבל תקשורת ולתקשר הוא מהות השפיות"
(אדריאן סטוקס, "חלק ומחוספס", 1951)
מבוא
המאמר הנוכחי מתייחס למשימת ההורות כאל מעשה יצירה; יצירה הנובעת מתהליך הדדי אינטרסובייקטיבי, המתרחש בין הילד לבין הוריו1. בעבודות קודמות הצגנו תיאור של התפתחות תקינה וקשיים התפתחותיים, הן של הילד והן של ההורים, תוך התייחסות לתיאוריות של ויניקוט וביון (ישי ואורן, 2006; ישי, אורן וישי, 2013; ישי, 2015; אורן, 2015). מטרתנו הייתה להרחיב מושגים מתוך הספרות הפסיכואנליטית, המיטיבה לתאר מצוקות נפשיות מנקודת המבט של הילד, אך לרוב מתעלמת מחוויית ההורה (פלגי-הקר, 2005; Anthony & Bebedek, 1970; Anthony, 1984; Solomon, 2012). במאמר הנוכחי, בחרנו לאמץ את מושגיהם של אדריאן סטוקס2, מריון מילנר וכריסטופר בולאס, שהרחיבו את רעיונותיהם של מלאני קליין וויניקוט לכדי יישום בשדה הבין-אישי. ייחודם של כותבים אלו הוא בתפיסה המיוחדת שפיתחו ביחס לחשיבותו המכרעת של מושג המדיום בתהליך הטיפולי. מדיום הוא אמצעי תקשורת – אובייקט ממשי או מופשט שדרכו מתבצעת תקשורת בין בני אדם ככלל, ובין הורה לילדו בפרט. המדיום עשוי להיות חומר המאפשר מבע, כגון צעצוע או חומר יצירה; הוא יכול להיות מרכיב פיזי ותנועתי כגון החדר או הגוף; והוא יכול להיות גם תוצר קוגניטיבי-רגשי, כגון מילים או חלומות. התקשורת והיחסים בין ההורה לילד הם תלויי מדיום – המדיום דרכו מתרחשים היחסים משפיע עליהם; כך למשל, יחסים המתפתחים עם חפץ מעבר הם תלויי מדיום, כלומר תלויים באיכות פיסת הבד או הצעצוע המשמשים את התינוק לתקשורת עם האם (Winnincott, 1971; מילנר, 2006; ישי, אורן וישי, 2013; ישי, 2015)3. אמנים ויוצרים צריכים לדעת לזהות את איכויותיו של המדיום המשמש אותם ליצירה (Segal, 1991; ישי, אורן וישי, 2013), ובמאמר זה – בו אנו מתייחסים להורות כמעשה יצירה – אנו רואים את ההורה כאמן שמשימתו היא יצירת אישיות הילד. תכנים4 הממלאים את מערכת היחסים בין הילד להוריו משמשים כחומר יצירה, כלומר כמדיום (Fonagy, 2001). הורים שונים הם בעלי עמדות שונות ביחס להורותם ולילדיהם, ומבצעים את מעשה היצירה שלהם בדרכם הייחודית. מדובר בפעולה הורית יצירתית שיש בה הדדיות, אבל לא שוויון. במצבי דחק וטראומה, פעולה יצירתית זו נפגעת, וההורות נחסמת או קורסת.
טראומה או גנרה: שיחזור הטראומה, או עידוד המבע באמצעות ניב ייחודי (אידיום)
בהדרכות הורים, ובטיפול בהורות, נוכחנו לדעת שמושג ה"מחסום" מתאים ומועיל מאוד לחלק גדול מהמקרים המובאים להתייעצות. כאשר המודל ההורי היצירתי קורס בשל תגובת דחק טראומטית כתוצאה מאירועי חיים שליליים5, ניתן לומר שמתהווה במקומו "הורות חסומה" מהסוג ההישרדותי. ההורה היוצר הופך להורה שורד, מפני שהוא מאבד את תחושת השליטה על חייו ועל עתידו, ולכן מתקשה לדלות מתוך עצמו כוחות שיאפשרו לו חופש ומגע עם אמת פנימית, דרך השפה הייחודית של הורותו (Bollas, 1993; בולאס, 2000; בולאס, A2015; בולאס, C2015). בתגובות דחק למצבי חיים שליליים מתגברות חרדה ואשמה, מתעצמת בושה, מוחרפים דפוסים פסיכופתולוגיים (Bollas, 1993), ואיתם נחסמת האפשרות לתפקד כהורים. בין המצבים המוגדרים בספרות המחקרית כאירועי חיים שליליים נמצאים התמודדות עם מחלות, אובדן, משברי הגירה, אבטלה וכד' (Rutter & Sandberg, 1992). למעשה, מדובר במצבים, אירועים, או מציאויות חיים שאינם מספקים תנאים הולמים עבור ההורה, על מנת שיוכל להגשים את ייעודו ויכולתו להפעיל מתוך עצמו כוחות יצירתיים ייחודיים (בולאס, 2015).
העצמי ההורי הוא ארגון שמתפתח בשלב מאוחר בחיים הנפשיים, והוא נשען על פתרון הקונפליקטים הטרום-אדיפאליים והאדיפאליים. בנדק (Benedek, 1959) טוענת שהקונפליקטים המוקדמים נותרים תמיד פעילים. כך, כאשר האם או האב כורעים תחת אירועי דחק, צפויה לא רק פגיעה בתפקודים ההוריים, אלא גם הופעה של דפוסים רגרסיביים יותר של יחסי אובייקט, ואיתם שיבוש בארגון הכללי של ההגנות ושל הוויסות הרגשי והדחפי. במצבי הורות חסומה, ניתן באופן עקרוני לחלק את תפקודי ההורות לשני סוגים: הורות נוקשה, בה ההורה אינו יכול להתחבר לחלק ילדי רגרסיבי שבתוכו ולכן מתקשה להיות אמפתי כלפי ילדיו; או לחלופין הורות רגרסיבית, בה ההורה מוצף על ידי חלק ילדי רגרסיבי והוא מתנהל מול ילדיו תוך היפוך תפקידים ושימוש מוגבר במנגנוני השלכה והזדהות השלכתית (Orenstien, 1976). הורות בריאה, לעומת זאת, מאופיינת באינטגרציה שבין שני חלקי האגו ההורי, הבוגר והילדי.
מצבי הורות בלתי אפשריים, המתרחשים כאשר ההורים מתמודדים עם מצבי משבר, הם למעשה תופעה שכיחה – שהרי בחייהם של רוב בני האדם מתרחשים אירועים המובילים לתגובת דחק. כל הורה יחווה בשלב זה או אחר מצב שעשוי לערער את תפקודו ההורי, בין במהלך שנות גידול הילדים ובין לאחר שהם עוזבים את הבית. כיצד, אם כן, מושגת בכל זאת בריאות נפשית באופן ספונטני וללא התערבות טיפולית? התשובה שאנו מציעים מבוססת על הבנת אופן ההתמודדות של הורים במצבי דחק, בהתאם לרעיונותיה של קליין ביחס למושג התיקון, מושג היצירתיות לפי ויניקוט ומילנר, ומושג הגנרה של בולאס, בו נתמקד.
מושג הגנרה הוא היפוכו של מושג הטראומה, ומתייחס לדפוס מסוים של ארגון נפשי של חוויית חיים, המוביל לדרכי ראייה יצירתיות וחדשות של החיים. זהו ארגון המאפשר את הביטוי הייחודי (האידיום) של האדם, המתממש לעתים באופן מיוחד דווקא במצבי משבר. בתגובה למצבי דחק, ההורה עשוי לסייע לילד סיוע מיטיב, כך שבמקום טראומה תתרחש גנרה. כאשר ההורה נוכח בזמן הטראומה ויש לו את האמצעים לכוון את גורל ילדו, גם אם מדובר באירוע פוגעני במיוחד, הילד יוכל עדיין לעשות שימוש ביצירתיות שלו. הורה יכול להוות תיבת תהודה עבור הילד, וחוויותיו הרגשיות עשויות לשמש כחומר שהילד מתמיר ומעצב על מנת לבטא את האירוע המכאיב והמאיים. אם או אב עשויים לספק מחשבה, שפה, קול, חפץ, תנועה או כל אמצעי אחר, באמצעותם הילד יחוש את הרשות להתבטא באופן האישי ביותר שניתן, גם אם הביטוי הוא של פגיעה מינית, אימה קיצונית, או כל אירוע שהותיר בו תחושת דחק ומצוקה. כך, ההורים מאפשרים לילדיהם שימוש אינטליגנטי בעצמם כבמדיום, שבאמצעותו הילד משיג ביטוי אישי ייחודי (בולאס, 2000; בולאס C2015).
אולם השימוש באחר כמדיום אינו חד-כיווני בלבד, וניתן לראותו מתרחש באופן אינטרסובייקטיבי. גם ההורה ניזון בעצמו באמצעות היזון חוזר, מהמושקעות המיטיבה בילדיו. כאשר הן הילד והן ההורה משמשים זה לזה כמדיום, צמיחה והתפתחות מתחוללות הן באישיות הילד והן באישיות ההורים. הן הילד והן ההורים מוצאים את הביטוי האישי שלהם, מעבדים ומשכללים אותו. במקום הבדידות של הטראומה, הילד והוריו חשים בנוכחות מלווה המעודדת אותם ואף מחייבת אותם להתבטא מתוך חופש ואחריות לגבי דרכי הביטוי שלהם. "כל הבנה שיש לאדם [לילד/ה] על טבעו של עיבוד אישי, תישא את חותם האספקה ההורית" (בולאס C2015, עמ' 124). כך ניתן להבין כיצד משפחות נחלצות מאירועי משבר, מבלי לעבור התפרקות נפשית.
כאשר משפחה אינה מצליחה להתמודד עם אירוע חיים שלילי, המוביל לחוויית טראומה, נוכל לראות שינוי בעמדת ההורים. ההורים מפסיקים לשמש כסביבה מאפשרת המעודדת התפתחות של תחושות תקווה וביטוי עצמי אותנטי – מה שיוצר אובדן של תחושת עתיד, הן אצל הילד והן אצל ההורה (בולאס A2015, עמ' 115). מובן, שהורה הנתון במצב בו תפקודו נעשה בלתי אפשרי, קורס לתגובת טראומה והוא זקוק לסיוע טיפולי, לפני שיוכל להתפנות באורח מיטיב לילדיו.
דוגמה קלינית:
מונה הגיעה לטיפול בעקבות מותה של בתה הבכורה כתוצאה מנפילה מצוק בעת טיול. אינאס הייתה בת 15 כשיצאה לטיול עם בית הספר, במהלכו נפלה לתהום. אחותה הצעירה סופי, בת ה-12, הייתה הראשונה ששמעה על מותה, באמצעות חברים מבית הספר שפרסמו את המידע ברשתות החברתיות.
מונה, החיה בנפרד מבעלה כשנתיים, היא מטפלת במקצועה. היא אישה בעלת יכולת להתבוננות עצמית מעמיקה, ומתארת את האירועים, תמונה אחרי תמונה. היא מספרת על הכניסה לבית החולים, שיחת הטלפון עם אביהן של הבנות, חדר ההלם, חדר הניתוח, בגדי בית הספר, המבט של בתה. בהמשך היא מספרת על אינאס – "אחרי שלוש שנים גרועות בבית הספר, היה לה טוב". היא קבלה ציונים טובים והרגישה טוב. מונה שואלת את עצמה שאלות רבות שאינן נפתרות. האם הנפילה קרתה במקרה? האם משהו הפריע לבתה שגרם לה ליפול? היא הייתה רדופה מחשבות ורגשות אשם, על שלא הצליחה לשמור על ילדתה ולא הייתה שם להצילה.
מונה באה מרקע דתי, ומתארת את עצמה כאישה 'מאמינה'. היא קרועה בין המחשבה שהיא אמורה להשלים עם גורל חייה, לבין חוסר מסוגלותה לקבל אותו. היא משחזרת ללא הרף את האירועים ואת הרגעים האחרונים של חיי המשפחה לפני מות בתה, בניסיון לקבל שליטה על הגורל ולתקן את הטעויות שנעשו. היא מציפה את עצמה ברגשות אשם על תפקודה כאם. הקרקע נשמטת מתחת לרגליה. היא אינה מסוגלת לקחת שום דבר כמובן מאליו, לא כאדם מאמין, ולא כאם לבתה הצעירה. נראה שלמרות המודעות הגבוהה שלה לעצמה, היא נקלעת למצבי שיתוק בהם אינה מסוגלת למצוא בתוך עצמה יכולת להכיל את צרכי בתה ולספקם.
בטיפול, היא מדברת על יחסיה המתחדשים עם אביהן של הבנות, שרק איתו היא מסוגלת לעבד לעבד את האבל ולמצוא רגעים של נחמה.
מונה מתארת את הכאב הבלתי נסבל והפחד הנוראי שככה ייראו החיים שלה לנצח, שהיא נדונה לחיים של סבל וייסורים. המטפלת אומרת שייתכן שהסבל ייגמר כאשר תפסיק להעניש את עצמה על חטאיה. ההורים מחליטים להכניס את הבת הצעירה לטיפול פסיכולוגי כי אינם מסוגלים לדבר אתה על מה שקרה. סופי מגיעה למפגשים ספורים, אבל מביעה התנגדות. האם אומרת שבניגוד להרגלה היא אינה יודעת מה לעשות ומרגישה אבודה. לאחר שהיא מקבלת את תמיכת המטפלת, ההורים מחליטים לוותר על הטיפול עבור סופי, בעקבות האמירות שלה שאינה זקוקה לטיפול ובשל כעסים שביטאה כלפיהם על ההתייחסות שלהם כלפיה כאל 'חולה'.
מונה ניצבת על פרשת דרכים, והיא חוששת שתהפוך את הטראומה לאירוע המנציח אובדן ואבל. בטיפול היא מקבלת הכרה בערך ובאיכות של אימהותה, עם דגש על הרשות שלה לעשות זאת בדרך המיוחדת שלה. כך ובמקביל, מתאפשר לה להתמודד עם הביטוי הייחודי של האבל של סופי על אחותה.
בהמשך, מונה מגיעה לפגישה ומשתפת בתסכול שלה. היא מספרת על הצעדים שסופי עושה. היא מקשטת את החדר המשותף לה ולאינאס, נפגשת עם חברים ומוחקת את התמונה המשותפת שלה ושל אחותה בפרופיל של האם בוואטסאפ. במקביל האם מתארת גם את האחיות שלה כחוזרות לשגרה, אירועים משפחתיים וחגיגות רגילות. היא אומרת להן – "כבר שכחתם את אינאס..?" היא משתפת בכעס שמרגישה כלפי סופי, ושאינה מרגישה שהיא אמא שלה, רק אמא של אינאס. היא מדברת על הסבל להרגיש 'לא אמיתית' מול סופי – תחושות של ניכור וניתוק. כאשר המטפלת מדברת אתה על ההבדל בין צורת האבל של בתה לבין אופן האבל שלה כאמא, היא מספרת שסופי הולכת כל יום לבית העלמין עם חברים מהכיתה, לבקר את הקבר של אחותה...
- פרסומת -
המטפלת: "ההבדל ביניכן הוא, שסופי מרגישה שיש לה זכות להמשיך לחיות. את, לעומתה, מרגישה שאת נדונה לסבול"; ומונה עונה: "מבחינתי החיים יכולים להיגמר".
בהמשך, היא משתפת שהיא ובעלה סופרים את השנים לאחרית הימים, אז יוכלו סוף סוף להיפגש שוב עם אינאס. היא מגלה שלכל אחד יש את הספירה הייחודית לו. כעת מונה רואה שוב ושוב את ההבדלים בין כל אחד מבני המשפחה ואת נקודות המפגש שיש להם בגורל המשותף. בטיפול, המטפלת מסמנת לה את היכולת והרשות שלהם למצוא סגנון התאבלות שיאפשר להם להכיר בהתרחשויות קטנות וסימני חיים המתפתחים על רקע הכאב והאבל שלהם. בהמשך מונה מתחילה לקבל את הדחיפה של סופי לחיים ואת החיפוש שלה אחרי ה'אמא שהייתה'. כאשר מונה חוזרת להתאפר, סופי אומרת בהקלה: "האמא הישנה חזרה".
מונה פנתה לטיפול מפני שהכאב העצום על אובדן בתה עורר בה חרדה לאבד את תחושת הזכות להיות אמא. היא חוששת שהיא נסוגה לתפקוד הורי מוגבל, מפני שהיא משחזרת את האירוע שוב ושוב. היא נמצאת בקונפליקט בין הצורך להגדיר לסופי את סגנון ההתאבלות, לבין החשש שניסיון לעצב עבורה חווית אבל כה כבדה, תהיה למעשה שכפול של הטראומה שהיא עצמה חווה. החשש של מונה מוצדק משום שזאת דוגמה למצב בו הורה במשבר עלול לגרור באופן לא מודע את ילדיו לתוך חוויות המחסום שמציפות אותו. הטיפול אפשר למונה לקבל רשות למצוא לעצמה נחמה, בדרכה הייחודית. מונה מצאה פרצה במחסום חוויית השכול, מבעדה יכולה הייתה להגיע אליה החיות והתקווה של בתה סופי.
התערבות טיפולית במצבי הורות בלתי אפשריים
כאשר אנחנו מעריכים תפקוד הורי, אנו נוטים להזדהות עם מצוקת הילד, להיות חרדים לרווחתו, ולחוש שעלינו להרחיק ממנו את השפעתם ההרסנית של ההורים (Orenstien, 1976). זוהי תגובת העברה-נגדית רווחת כלפי הורים, שעלולה להגביר את מצוקת ההורים ולהחמיר את הבעיה המשפחתית. כך, אנו עלולים להחמיץ את זיהוי הפוטנציאל ההורי הפורה, הקיים בנפשם של מרבית ההורים, גם אלו שתפקודם לקוי. הורה אלים, מתעלל או מזניח עשוי להיות גם מפנק, מלהיב או חם ואוהב. הבלבול שהתייחסות כפולה זו מעוררת, קשה לעיכול ולעיבוד רגשי ויוצר בנו צורך לקטלג, לארגן ולרסן. הדרכת ההורים הופכת לסדרת הנחיות והוראות, אבל היא עלולה להיחסם בדיוק במקום בו ההורות חסומה.
באירועי דחק תתאים בדרך כלל התערבות של טיפול מעמיק בהורות (Oren, 2012). כאשר אנו מחפשים בספרות המקצועית כלים לסייע לנו כמטפלים ללוות הורים במצוקה, אנו מגלים שמושגים רבים שהם אבני היסוד של התיאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית, מתוארים ומיושמים לרוב מתוך הזדהות עם עמדת הילד (Beall, 1972; פלגי-הקר, 2005; ישי ואורן, 2006; אורן, 2015). לדוגמה, "הכלה" או "החזקה" מתארים את תחושת ה"היות-מוכל" של התינוק – אולם אין לנו דיון מספק בחוויית ההורה המתקשה להכיל ולהחזיק את תנאי חייו הקשים, ובו בזמן את חוויות ילדו. גם מושגים הנובעים מאירועי חיים שליליים כמו המושג "דור שני\שלישי לשואה" – המתאר את חוויית בני הדור שגודל על ידי ניצולי שואה – אינם מתייחסים לחווייתם של אלו שנאלצו לגדל ילדים בתוך אירועי המלחמה ולאחריהם. אין לנו שמות ומונחים שיגדירו את התחושה הזו של קריסת היכולת לשאת בנטל. קריסת היכולת להכיל, להחזיק או ליצור היא מצב הורות בלתי אפשרי, ולכן אלו מצבים בהם ההורה זקוק להתערבות טיפולית. כדי לעשות זאת, עלינו להרחיב את המושגים הקיימים ולכלול בתוכם גם את חוויות ההורה. לדוגמה, עלינו לגלות נכונות לזהות את ה"אֵימה חסרת השם" (ביון, 2003) התוקפת גם את האם, המודעת לכישלונה ומזדהה עם תינוקה. תמיכה בהורה מכוונת לעזור לו להיחלץ מדיבור חזרתי הנובע מטראומה ולבטא קול אישי ייחודי הנובע מגנרה. היא מאפשרת לו להמציא את ההורות שלו מחדש, כדי לפעול בתוך המשבר, באופן שיחזיר לו את תחושת התפקוד התקינה ושאף יצמיח בתוכו הורות שמעולם לא הייתה בו קודם (Solomon, 2012). לדוגמה, הורה לילד הסובל מנכות כתוצאה מתאונה המקים קבוצות תמיכה להורים המתמודדים כמותו, או התגייסות של אם למאבק פוליטי יחד עם הורים נוספים להשבת בניהם הנעדרים, השבויים או הנמצאים בסכנה (למשל, תנועת המחאה "ארבע אימהות" ליציאת צה"ל מלבנון, מאבקם של נעם ואביבה שליט לשחרור בנם מהשבי, או ארגון "האמהות של כיכר מאי" בארגנטינה). הבנה תאורטית מורחבת של חווית ההורות והתערבות טיפולית בהורות, מתאפשרות כאשר איננו מקבלים באופן אוטומטי ניסוחים מאשימים וביקורתיים כלפי הורים, הרואים אותם כממלאים את תפקיד ההורים בלבד – אלא רואים את האדם מעבר לתפקידו, ומזהים גם את ההורה כפגוע ואת ההורות שלו כחסומה.
דוגמה קלינית מהספרות:
בשני תיאורי מקרה מאלפים, בולאס משתף בטיפול פסיכואנליטי מתמשך ומאומץ בשני גברים בשנות השלושים לחייהם, שחוו אירועי חיים קשים בעקבותיהם התנתקו מאמם (Bollas, 1999; בולאס, 2015B). אמו של הלמוט התאבדה, ואמו של אנטוניו שקעה בדיכאון כבד לאחר הגירת המשפחה מאיטליה ללונדון. לפי בולאס, הכישלונות ההוריים היו תגובה ישירה לאירועי חיים שליליים, ולדחק שפקד אותם הייתה השפעה מכרעת על קריסת ההורות, שהייתה במהותה הורות תקינה. נביא כאן את תקציר המקרה של הלמוט:
הלמוט הגיע לטיפול כשהיה בן 35, לאחר שעבר מספר התמוטטויות נפשיות בגיל ההתבגרות ובבגרות, בעקבותיהן אושפז. האשפוז האחרון היה לצורך מניעת ההתמוטטות. "אביו ניחן במעין חוש שישי ביחס אליו. הוא היה בטוח למדי שבידו לומר מתי הלמוט מאבד אחיזה". הלמוט סבל מדיכאון כבד ובילה שעות במיטתו, ער בלילות ומנמנם בימים, כשהוא מחסיר ימי עבודה בעסק המשפחתי למכירת מכוניות, שניהלו אביו ואחיו הבכור. אביו של הלמוט הסתיר ממנו את דבר התאבדותה של האם, מתוך רצון להגן על הלמוט, שהיה בן שנתיים כשהדבר אירע. האב סיפר לו שמות אמו נגרם על ידי התקף אסטמה חריף, ורק כשהלמוט החליט להיכנס לאנליזה אינטנסיבית (לאחר כשנתיים בפסיכותרפיה) חשף האב: היא הייתה אישה שברירית מאד, שהתמוטטה פעמים מספר, והוא לא ידע מה לעשות אתה. במבט לאחור הוא מבין שהשאיר אותה לבדה יותר מידי, ושהיה עליו לדאוג שהיא תקבל טיפול. במהלך האנליזה, הלמוט מתחיל לזהות שלמרות ההגנה שאביו התאמץ לספק לו, תמיד היה לבד לגמרי. הוא לא פקפק באהבת אביו: יכול היה לחוש בה. אבל אביו נראה כמי ששואל לשלומו רק באופן שטחי. הוא זיהה את העיקרון המשפחתי של חוסר רצון לדעת משהו על רגשות ומחשבות פנימיים, ושהוא "חי את הזיכרון של אביו מן ההתאבדות של אשתו, שהאב קישר עם התינוק שלה, ושאתה הזדהה הלמוט כשבגר" (בולאס, B2015).
במונחים של מצבי הורות בלתי אפשריים, ניתן לראות שבמחלתו של הבן משתקפת הקריסה בתפקוד ההורי שפקדה את האב. הוא נותר לבדו, יוצר תפקוד הורי לקוי, מלא חמלה ואשמה.
מהות המשימה ההורית: הסתגלות, יצירה ושלילה
משימת ההורות מחייבת את האישה והאיש שהפכו להורים לנקוט מהלכים מורכבים, המבנים את מהלך הצמיחה הנפשית של ילדם, מרגע היווצרו ברחם אמו ולאורך החיים. מערכת היחסים המתהווה הזו, עוברת דרך תחנות התפתחותיות, ומשמשת כשדה או כמדיום בו מתהווה האישיות של הילד ומבשיל העצמי ההורי. במבנה המשפחתי שמאפיין (עדיין) את רוב המשפחות, קיים שדה טריאדי – בין אם, אב וילד. בשדה טריאדי זה משתלבים יחד תהליכים שונים. ניתן לנסח באופן תמציתי, שפעולת ההורות יוצרת שילוב בין תהליכי הסתגלות, יצירה ושלילה (Benedek, 1959; Orenstien, 1976; Anthony, 1984; Fonagy, 2001). תהליכים אלו נובעים ממוטיבציות בסיסיות המודגשות על ידי תיאוריות פסיכואנליטיות שונות; כך לדוגמא, פסיכולוגיית האגו מדגישה הסתגלות, ויניקוט מדגיש יצירה וקליין ולאקאן מדגישים העדר או שלילה. בהקדמה למאמרם של פיבאז-דפאורסינז' ושות' המבסס את מושג האינטרסובייקטיביות הטריאדית (Fivaz-Depeursinge, Lavanchy-Scaiola & Favez, 2010), כותב דניאל סטרן: "[הוכח] שאינטרסובייקטיביות מתפתחת בשדה של השלשה האנושית, בנוסף ובמקביל לשדה של שני אנשים" (Stern, 2010). מדובר בהיענות מווסתת של שני הורים לצרכים מתחרים של התינוק ושל עצמם, במרחב הטריאדי של היחסים (Fivaz-Depeurrsinge & Philipp, 2014). במרחב זה מוכלים בו זמנית תוקפנות, מיניות, יצירתיות, בוחן מציאות, מגע רגשי, חלימה, נבדלות, ייחודיות ועוד ועוד איכויות מנטליות. פעולת היצירה ההורית היא גם פעולת ויסות והגבלה והיא מתנהלת באיזון ותיאום הנובעים ממודעות עצמית שמקורה באינטרסובייקטיביות טריאדית6 (Fivaz-Depeursinge, Lavanchy-Scaiola & Favez, 2010., Stern, 2010., Fivaz-Depeurrsinge & Philipp, 2014). כאשר ההורות נקלעת לתנאים בלתי אפשריים נוכל להבחין בקריסה, שתבוא לידי ביטוי בהתפרקותו של המרחב המשפחתי הדיאדי או הטריאדי. טראומה שההורים מתקשים להתמודד עמה ולעבד אותה, עשויה לגרום לשיתוק, ולהפחתה משמעותית ביכולת הרפלקטיבית של ההורים, ובמקביל של ילדם (Lazarus & Launier, 1978; Bollas, 1993; Fonagy, 2001). כך נוצב מצב בו התפקודים ההוריים שהיו תקינים עד כה אינם מבוצעים, מפני שהרגישות לתפקיד אובדת או ננטשת. כאשר האיזון מתפרק, ההורים עשויים למצוא את עצמם נשלטים על ידי מוטיבציות מפוצלות הסותרות זו את זו. כך למשל, הורה אחד עשוי לנסות להיאחז במציאות באופן נואש, באמצעות תפקוד קונקרטי הגורם לדחיקתו של המבע היצירתי האותנטי ;Winnincott, 1971) מילנר 2006); בעוד הורה אחר עשוי לסגת לדמיון ולפתרונות הזויים, שעלולים לחסום הכרה הכרחית באי ההפיכות של השבר או האסון. הורים עלולים להתפצל ביניהם, ולהיות בפיצול מילדיהם, ביחס לתפיסת האסון, דפוסי הפעולה ודרכי הביטוי הרגשי שלהם. פיצול זה הוא מחסום שיש לזהותו ולהסירו, כדי לנסות ולגשר על הפער, המתרחב והולך ככל שהמצוקה גוברת.
העמדה הסכיזו-פרנואידית והעמדה הדיכאונית: פוזיציות של הורות מעצבת או מגלפת
המודל שפיתחנו מיועד לסייע להבנת מצבי הדחק בהורות, ולגיבוש דרכי התערבות טיפולית מתאימות, שמטרתן לסייע להורים לחזור ולהשתמש בכוחות היצירה שלהם להתמודדות עם הטראומה. המודל מאפשר התבוננות על חווייתם הרגשית של ההורים, על היחסים ביניהם, ועל השפעתם על ילדיהם. מדובר בבירור מחודש ומעמיק של איכותה הרגשית של חווית המחסום. המודל עושה שימוש במושגיהם של סטוקס ובולאס אודות התנועה הנפשית שבין פוזיציות רגשיות שונות, וחשיבותה ליצירתיות ולבריאות נפשית.
קליין, וביון בעקבותיה, הבהירו את חשיבות התנועה בין שתי עמדות נפשיות לאורך כל תקופות החיים, כחלק ממנגנון תקין המאפשר עיבוד של חוויות נפשיות (Segal, 1991; ביון, 2003) – העמדה הסכיזו-פרנואידית והעמדה הדיכאונית. השמות של שתי העמדות נובעים מסוג החרדה שמציף את חווייתו הנפשית של התינוק בשנה הראשונה של חייו, אך כאמור, מדובר במצבים רגשיים המופיעים שוב ושוב לאורך כל חיי האדם. בנוסף, למרות הנימה הפתולוגית של השמות הללו, לכל עמדה יש גם מימד של איכות תפקודית תקינה. העמדה הסכיזו-פרנואידית מאופיינת בתפיסה אידיאליסטית, בהתמקדות בהיבטים מואדרים ובהעצמתם, בצורך עז בשליטה ובנטייה לפצל בין הרצוי (טוב) לדחוי (רע). עמדה זו עשויה לשחרר את האדם מתחושות מופרזות של אחריות ואשמה, וכך לשרת תהליכי חשיבה המשחררים מרעיונות נוקשים ומדפוסי התייחסות משתקים. העמדה הדיכאונית, לעומת זאת, מאופיינת במודעות לתהליכים רגשיים וביכולת להרגיש אחריות, ביכולת להתמיר חוויה רגשית ולתקנה, ובחיפוש אחר רצפים היסטוריים והשתייכות. לשתי העמדות יש רמות שונות של בריאות ופתולוגיה. במצבים של רגרסיה עקב מצוקה ודחק, תאופיין העמדה הסכיזו-פרנואידית בחשדנות, בנטייה להשלכה קיצונית, בקשיי נפרדות וביחסי אובייקט חלקיים. העמדה הדיכאונית הפתולוגית תאופיין בהצפה של רגשות אשמה, בהתכנסות לתוך הנחות נוקשות ואטומות, במודעות עצמית מופרזת ובביקורת מחמירה כנגד העצמי.
סטוקס אימץ את התאוריה אודות העמדות הרגשיות, והשתמש בה על מנת להבין ולפרש דינמיקה של אמנים ויצירות מופת. הוא הדגיש את מערכת היחסים של האמן עם המדיום המשמש לו ליצירה. לדבריו, בעמדה הסכיזו-פרנואידית יתפתחו יחסי אובייקט של עיצוב (modelling) – בהם האמן כופה את רעיונותיו וחזונו על חומר היצירה; ואילו בעמדה הדיכאונית יחסי האובייקט עם המדיום יהיו של גילוף (carving), שיש בו מעין 'הקשבה' והיענות למאפייני החומר ולתכתיבים שלו (Harris-Williams, 2014; Stokes, 1955).
בהשראתו של סטוקס, זיהינו שאם נתייחס אל ההורה כפי שסטוקס מתייחס לאמן יוצר, נוכל לזהות בהורות דפוס יצירתי של יחסי אובייקט, המתבטא ביחס הרגשי אל הילד ואל משימת ההורות. גם להורים יש עמדות רגשיות שונות ביחס להורות שלהם – הורות מעצבת לעומת הורות מגלפת (ישי, 2015). במצב תקין, הורים יכולים לפעול מתוך אחת הפוזיציות הרגשיות כסגנון מועדף של הורותם, ויחד עם זאת להיות מסוגלים לנוע בין מגוון האפשרויות. בתוך כל אחת מהפוזיציות ההוריות ניתן לזהות רמות שונות של תפקוד הורי, כך שתפקוד הורי יכול לנוע גם בתוך הפוזיציות בין שלוש רמות – הורות תקינה, חסומה או פתולוגית Anthony & Benedek, 1970)).
בעמדה ההורית של עיצוב, הילד הוא "כחומר ביד היוצר" בעיני ההורה. ההורה נוטה לעצב את הילד על פי עקרון מארגן הנובע מחזונו האידיאלי המגובש, ומתוך ציפייה להיענות מלאה מצדו של הילד. מבחינה תפיסתית, ההורה מתייחס רק לחלק מתכונות הילד, במיוחד לאלו שהולמות את החזון ההורי – באופן התואם את העמדה הסכיזו-פרנואידית. בתגובה לכך, פועלת על הילד היקסמות (Harris-Williams, 2014; מילנר, 2006), הוא יחוש עטוף, מגשים את ייעודו, ויהיה מלא הערכה וכבוד לסמכות ההורית. דוגמה מובהקת לדפוסים הללו נמצא בחברות דתיות, מסורתיות, או שבטיות. דפוס שני, לעומתו, הוא של גילוף – כאשר ההורה נוקט בגישה של "חנוך לנער על פי דרכו", גידול הילד מתוך גילוי תכונותיו הייחודיות של הילד, ושיתופו המלא ביצירת עצמו. ההורה מגלה בתוך הילד את הניבים הייחודיים לו, ומתערב על מנת לאפשר להם להתממש ולקשר את ילדיו ואת עצמו למגוון תרבותי נרחב. הילדים יחושו עצמם מחויבים, אחראיים ומלאי הכרת תודה יחד עם מודעות עצמית ויכולת רפלקטיבית פעילה. שתי העמדות הללו נמצאות ביחס דיאלקטי של דינמיות ושינוי, בהתאם לאתגרים ההתפתחותיים של הילדים או אירועי החיים איתם מתמודדת המשפחה. כאמור, בדרך כלל נמצא שילובים שונים של כל העמדות.
דוגמה מטיפול:
נעם היא נערה בת 16 עם עיכוב התפתחותי מגיל צעיר. להורים שלושה ילדים ונעם היא הצעירה. הם גידלו בן ובת, ללא קשיים מיוחדים. האב – מדען – הוא בעל אופי מרוחק, אדם פגיע אך מתנשא. האם מוצפת בחרדה ודכדוך. ברוב השנים חשה עצמה מתפקדת, דואגת ואכפתית לילדיה, והקשרים של שני ההורים עם הילדים הגדולים חיוביים וחמים.
לאורך השנים, בעזרת תמיכה ועזרה מרובה של האם, נעם מתמודדת. כאשר לחצי גיל ההתבגרות מתגברים, הפערים בין השאיפות של נעם למתרחש בשטח גדלים. היא מרגישה לא מובנת ודחויה חברתית, ועם תחילה השנה בכיתה י"א היא שוקעת בעצמה ומסרבת ללכת לבית הספר. בתגובה, ההורים לוחצים עליה לתפקד וללמוד. האם פונה למומחים מתחומים שונים, ועסוקה כל כולה בניסיון למצוא דרכים לסייע לבתה. היא מתחילה להעדר מהעבודה, למרות שזו עבודה חדשה והיא מוטרדת שמא תפוטר. היא נגשת לחדרה של הבת, מנסה להוציא אותה, לשמח אותה, להביא לה אוכל שהיא אוהבת ועוד. יחד עם זאת היא כל הזמן מתלבטת, מרגישה שבתה שברירית וחוששת ללחוץ עליה. כך היא מגיעה למצב של שיתוק.
- פרסומת -
האב כועס על האם המפנקת ועל הילדה, שלדעתו מעמידה פני חולה. הוא מנסה לעמת אותה עם התנהגותה הלא תקינה, וכאשר היא אינה מגיבה או מגיבה בהתעלמות, הוא נפגע עד עמקי נשמתו, נסוג ממנה ומעניש. כאשר אחד הרופאים קובע שהיא בדיכאון, האב אומר לעצמו שבעצם היא חולת נפש. הוא נסוג לעבודתו, מרבה בנסיעות ונוטש את העמדה ההורית, באופן שמשאיר את האם לבדה. היא מרגישה חוסר אונים עז ונקלעת להתקפי חרדה. כל יום היא מכינה רשימת משימות ומטלות, קובעת התייעצויות עם מומחים ומזמינה אבחונים, מגייסת בנות ומורים שיבואו, ועוד. הילדה הודפת כל ניסיון עזרה וההורות קורסת למצב של שיתוק מוחלט.
ניתן לראות כיצד הוריה של נעם נקלעו למצב בלתי אפשרי, כשהמחסומים להורות שלהם נובעים משליטתו הבלעדית של סגנון מעצב – האב מתוך עמדה סכיזו-פרנואידית, והאם מתוך עמדה אובססיבית – שבא לידי ביטוי במאמצי השפעה בלתי יעילים. הטריאדה קורסת כשהאב נוטש את הדיאדה אם-נעם, ובכך מעצים את פעולות השלילה ההרסניות, שבלאו הכי מתנהלות בעולמה רגשי של נעם. נטישה הורית היא פעולה מעצבת רבת עוצמה שקשה לכל ילד להתאושש ממנה, ועל אחת כמה וכמה לנערה עם עיכוב התפתחותי. טיפול במחסומי הורות מהסוג הזה, מחייב שיקום של המבנה הטריאדי, תוך סיוע להורים לבסס את התפקוד המעצב הטבעי להם. יש לסייע להם לשוב לתפקוד מיטיב בו יוכלו להנחות את נעם בהתאם לציפיותיהם, אך ללא דגש יתר אך ורק על תפקוד מסתגל. נראה שיש למצוא יחד עם נעם רגעים בהם היא חשה עטופה ומוגנת על ידי ההתגייסות מוחלטת של אמה ואביה, המאמינים ביכולתם לקדם אותה. אנחנו מאמינים שרק לאחר שיקום התפקוד בתוך העמדה הסכיזו-פרנואידית המעצבת, תתאפשר תנועה אל עבר עמדה הורית מגלפת. העמדה המגלפת נובעת מהיכולת לשהות בתוך עמדה דיכאונית, שכרוכה בהתמודדות עם כאב האובדן של פנטזיות להבראה מוחלטת ולתפקוד אידיאלי של נעם.
פוזיציות ביניים הוריות: הורות מאנית והורות אובססיבית
בין שתי העמדות המרכזיות בתיאוריה של קליין, העמדה הסכיזו-פרנואידית והעמדה הדיכאונית, קיימת תנועה אל מצבים רגשיים נוספים, המהווים סוג של תחנות ביניים. קליין מזהה מצבים בהם, כאשר אין אפשרות להגיע לעיבוד מלא של העמדה הדיכאונית, נמצא שמשאלות לתיקון וליצירה מתבצעות באופן מאגי – מתוך חוויה מאנית אומניפוטנטית. כאשר זה אינו מצליח מתרחשת פנייה לשיטות אובססיביות, העושות שימוש בפעולות כפייתיות בעלות משמעות סמלית (קליין, 1940/2003). העמדה המאנית מהווה 'תחנה' במרחב הדיכאוני, בעוד העמדה האובססיבית מהווה 'תחנה' במרחב הסכיזו-פרנואידי.
בהתאם להרחבה זו בתיאוריה הקלייניאנית, גם במודל שלנו מוצגות שתי עמדות משנה: עמדה הורית אובססיבית ועמדה הורית מאנית. במעבר בין העמדה הסכיזו-פרנואידית לעמדה הדיכאונית, נוכל לזהות מעין עצירה בדפוס הורות מעצב, הנובע מעמדה רגשית אובססיבית. לחילופין, נראה נסיגה מדפוס הורות אכפתי המאפיין את העמדה הדיכאונית Winnicott, 1971)), אל דפוס הורות של גילוי מאדיר ומעצים הנובע מעמדה הורית מאנית, שיש בה הכחשה של המאפיינים החרדתיים של העמדה הדיכאונית. מדובר במצבי משנה הוריים, הקשורים לשתי העמדות העיקריות. ההורה בעמדה האובססיבית נתון במאמצי עיצוב, בדומה להורה בפוזיציה הסכיזו-פרנואידית, ואילו ההורה הפועל מתוך העמדה המאנית עסוק אמנם בדחיפת הילד להישגים ולהצטיינות, אולם הוא דומה להורה בעמדה הדיכאונית משום שהוא עסוק בגילוי (גילוף) והאדרת תכונות וכישורים ממשיים הטמונים בילד. מאפיינים אובססיביים וקומפולסיביים של ההורות הם נורמטיביים לחלוטין, והמונח הוויניקוטיאני של "מושקעות אמהית" ((maternal preoccupation בשלבים המוקדמים של ההתפתחות, ממשיג היטב את התופעה הזו Winnicott, 1971)). ביחס לערכה של העמדה המאדירה – אין ספק שילדים זקוקים לעידוד ודחיפה מותאמים ומועילים, על מנת שיגשימו את משאלותיהם ויממשו את כישוריהם. נראה שמרבית הילדים ה"כוכבים" – בספורט, במוזיקה, במדע וכו' – קיבלו הכרה ועידוד משמעותיים ביותר לפחות מאחד ההורים, ולולא פעילותם הנמרצת של ההורים, לא היו יכולים להגשים את כישוריהם ואת משאלותיהם. הדבר נכון גם כשעל ההורה לעודד ולאתגר ילד הסובל ממגבלות כגון מחלה, נכות או מאפיין מחריג אחר.
כל אחת מהעמדות ההוריות, משפיעה על הילד באופן רגשי בדרך ייחודית (Bollas, 1993; בולאס, 2000). הורות מעצבת מתוך עמדה סכיזו-פרנואידית, כשהיא מיטיבה – מהלכת קסם על הילד. ההורה הבטוח בדרכו, בערכיו ובאמונתו נתפס אצל הילד כדמות נערצת, והוא חש עטוף ומוגן (מקלוהן, 2003; Harris-Williams, 2014). העמדה האובססיבית עשויה אף היא להשפיע על הילד באופן חיובי. הורות היא ללא ספק פעילות המצריכה דיוק והתאמה, ונכונות לפעילות חזרתית ולעתים טקסית, המקנה לילד תחושת קביעות, החזקה וביתיות.
הורה הפועל מתוך העמדה המאנית, לעומת זאת, מפעיל דפוס של גילוף מתוך חיפוש אחרי גדלות בילד ורצון להעצימה. הוא מתגייס לפעולות "הירואיות" למען הילד, כדי לדחוף אותו למקסם את כישוריו, וכך הוא מעניק לו תחושה של הכרה ותמיכה. ולבסוף, בעמדה ההורית הדיכאונית, מתוך מהלכי הגילוי שבתוך הדפוס המגלף – מתפתחים בילד מודעות עצמית, עומק נפשי ויכולת למנטליזציה (Allen & Fonagy, 2006).
כל העמדות הרגשיות של ההורות – כשהן פועלות במקביל זו לצד זו, מתחלפות בקלות ומשלימות אחת את השנייה – יוצרות רווחה נפשית עבור ההורה וילדיו.
תרשים 1 – התנועה בין העמדות ורמות התפקוד ההורי
תרשים זרימה המדגים תנועה בין העמדות ההוריות ובין רמות התפקוד ההורי. ככל שהתפקוד תקין, מתקיימת אינטגרציה מיטיבה בין שתי העמדות.
הורות בלתי אפשרית: מצבי הורות בלתי אפשריים וקריסת התפקוד ההורי
כשההורות חסומה או בלתי אפשרית מתגברות פעולות שניתן לכנותן פעולות הוריות של חוסר אונים (ישי ואורן, 2006; אורן, 2015). פעולות אלו מאפשרות הישרדות באמצעות תחזוקה שוטפת של היום יום, במחיר חיסולה של חדוות היצירה ההורית. מצב חוסר אונים, המתבטא בשיתוק, עצירה או קיפאון, עלול להביא לאובדן תחושת החיוניות בתפקוד ההורי, המתבצע באופן טכני או רובוטי (Anthony & Benedek, 1970., ישי ואורן, 2006., Solomon, 2012). במצב זה, התפקוד ההורי התקין הופך לחלקי וקטוע. עדיין תתקיים דאגה לתזונה, ללבוש, למקום לינה ולצרכי בטחון פיזי, וגם דאגה לבריאות הנפשית, ועשויים אפילו להתקיים גילויי התעניינות הורית וחום ואהבה, אך כל אלו יתרחשו באופן שאינו רציף ומבוקר כבעבר. הגם שפעולות אלו אינן חסרות תכלית, וגם אינן כוזבות (אינן נובעות מהעצמי הכוזב של ההורה ומשרתות צרכים נרקיסיסטיים של ההורה), הן מהוות רק הפוגה זמנית בתוך החוויה הכללית של חוסר האונים ההורי. הצורך בחופש להרהר ולחשוב, ולנוע בין עמדות נפשיות, עומד בסתירה לתחושה שבמשימת ההורות אסור להיכשל ושאין אפשרות אמיתית לעצור את הזמן או להחזיר אותו. גם ללא אירועי דחק מיוחדים, להיות הורה משמעו להיות נתון במערכת לחצים, להיכשל ללא אפשרות ממשית של חזרה על עקבותיך, ולשאת בתוצאות המעיקות של כישלונות אלו (ויניקוט, 1947/2009). במצבי הורות בלתי אפשריים, המציאות מחייבת את ההורה להמשיך ולפעול גם כשבחווייתו הסובייקטיבית הוא משותק, תהליכי היצירה שבו נעצרו, ותשישותו הרגשית אינה מאפשרת גמישות נפשית ותיקון משגים.
פנייה לטיפול בילד עשויה לעצור הדרדרות של התפקוד ההורי, אך עלינו לקחת בחשבון שהתערבותנו עלולה להנציח את תחושת חוסר האונים ההורי, אם נתמקד אך ורק בסיוע לילד, כשאנו מעבירים את האחריות והסמכות ההורית אלינו (ישי ואורן, 2006; אורן, 2015). כל התערבות של טיפול בילד מחייבת תמיכה בהורים ובהורות, וזו מחייבת אמצעי הערכה ביחס למחסומים ולרמת התפקוד הרגשי של ההורה. מודל העמדות של ההורות יכול לסייע ולכוון את ההתערבויות שלנו לעמדה שהיא אמפתית ביחס לסגנון ההורות הבסיסי התקין של ההורים, אליו הם שואפים לחזור. הורה הפועל בשגרה מתוך עמדה תקינה פחות או יותר, יכול לתווך לילדו בקלות יחסית אירועים שונים במציאות החיצונית והפנימית ברמות לחץ משתנות, ולאפשר לתגובות גנרה של צמיחה ויצירה לנבוע גם לנוכח אירועים קשים במיוחד (בולאס, C2015). אולם, כאשר הסיטואציה הופכת לאירוע דחק כוללני וההורה עצמו כבר מגיב מתוך מצוקה, נראה התגברות של חסימה של התפקוד ההורי עד למצבים קיצוניים ביותר.
דוגמה קלינית:
שני ויונתן, בשנות ה-40 לחייהם, שניהם ילידי ארצות הברית, אך גדלו בישראל מגיל צעיר. הם הגיעו לטיפול סמוך לתחילת טיפולי הכימותרפיה של שני, שחלתה בסרטן וכבר עברה ניתוחים להוצאת הגידול הממאיר. שני יזמה את המהלך וביקשה להגיע לטיפול בהורות, כדי להבטיח את יכולתם להתמודד עם ארבעת ילדיהם, וכן לסייע לילדיהם להתגבר על המשבר הצפוי. יונתן שיתף פעולה אולם הסתייג בגלוי מכל הכרוך בהתבוננות נפשית וטיפול פסיכולוגי. הילדים היו בני 12, 8, 6, ו-3.5 כאשר האם חלתה. כעשר שנים קודם לכן, שני אבדה את שני הוריה כתוצאה מתאונה. תוך כדי התמודדותה, היא משמשת כאפוטרופוסית לאחותה המוגבלת ומשמשת כמנהלת בחברה גדולה. יונתן, שבעצמו אינו בריא (חולה במחלת עור מאז שנות ה-20 לחייו) אומץ כתינוק וחווה ילדות קשה עקב התפרצויות אלימות והכאה מצד שני הוריו, ונחשף לפגיעות אלימות חמורות עוד יותר באחיו הצעיר, שאומץ אף הוא. הוא שרת כקצין ביחידה קרבית ומועסק כמהנדס במפעל. קודם לפרוץ המשבר הייתה שני בשיא המאמץ לסיים את עבודת הדוקטור שלה, תוך כדי עבודה בחצי משרה בתפקיד בכיר. כשנתיים וחצי מתחילת הטיפול, לאחר סיום מספר ניתוחי שיקום שעברה, עובר הבן הבכור משבר נפשי פסיכוטי, מופנה לטיפול פרטני ולאחר שנה וחצי של חוסר תפקוד לימודי ודכאון עמוק אושפז במחלקת נוער בבית חולים פסיכיאטרי. במהלך המשבר, שני מתפטרת מעבודתה ושוהה בבית עם בנה. בתוך כך היא מסיימת את עבודת הדוקטור ולקראת אשפוזו של הבן מקימה מאפיה קטנה וחברה ליעוץ. האב מקפיד להגיע הביתה מוקדם כל האפשר, מסרב לעשות שעות נוספות ומנסה מאוד לשמור לעצמו על מרחב לפעילויות פנאי, כמו חוג ג'ודו, אמנויות לחימה ונגרות. התפקוד ההורי הקודם אינו מוכר למטפל, וניתן לשערו רק מתוך ניתוח התפקוד ההורי בתוך שרשרת אירועי החירום. הקושי הבולט ביותר בתפקוד ניכר מן המפגש הראשון, ונבע מפיצול בסגנונות ההורות של בני הזוג. האב מתאר את עצמו כנע בין התנתקות מהילדים (בציור משפחה – צייר את עצמו כמאסף מאחורי כל הילדים, כששני מובילה את הטור) לבין צורך כפייתי להגן עליהם (נושא נשק קבוע, עודד את כל הילדים לרכוש ידע באמנויות לחימה), ומציג התפרצויות של כעס עם דרישות פסקניות לסדר וארגון. האם מתארת את עצמה כנתונה בתוך סינדרום ה"וונדרוומן", מתמרנת באמצעות פעלתנות בלתי נלאית בין משימות הבית (מאוד אוהבת לבשל ולארח), טיפוח הילדים, דאגה לאחותה, והצטיינות בעבודה ובקריירה האקדמית. היא מדגישה ומעצימה כישרונות ייחודיים של הילדים, אך מתקשה לייצר סדרים קבועים ויציבים. נראה שאירוע הדחק של מחלת הסרטן – עם האיום במוות – הוא רק אחד משרשרת אירועי דחק שהחלישו את התפקוד ההורי שלה. התמודדות עם סרטן בגופה שלה, יצרה היפוך תפקידים עבורה. היא מצאה עצמה במצבי חוסר תפקוד, התנתקות, חרדה ודכאון. יונתן התקשה לתפוס את מקומה (ואת סגנון ההורות שלה) והתמיד בסגנון האוטומטי והיציב שלו, עם ביצוע מטלות מתוך מחויבות, אך ללא מעורבות רגשית או גמישות בפתרונות שהוא מציע.
במונחים של סגנונות יצירה, נראה שיונתן מתפקד בעמדה מעצבת. יש לו תמונה ברורה מאד של המטרות שאותן הוא מעוניין להשיג והוא מצפה מהילדים לציות והיענות. מהלך ההורות המעצב של יונתן נגזר מעמדה רגשית סכיזו-פרנואידית, ומעיד על נטייתו לפעולה פרפקציוניסטית ממוקדת, היוצרת לחץ לממש "מציאויות מושלמות", והאחרים (הילדים) מצופים להיות מוקסמים ממנו. שני, לעומתו, פועלת בעמדה הורית מגלפת, אולם היא מתקשה לעשות זאת מתוך עמדה דיכאונית, מסיבות הקשורות לאבל הלא מעובד על הוריה, והיא נסוגה להורות מתוך עמדה מאנית. הדבר מתבטא בניסיון לשמר את המציאות ללא ויתור על אף אחת מהמשימות, או הפחתת הציפיות שלה מעצמה, בכל התחומים. הצלחות "אפיזודיות" מעניקות משנה כוח לאמונתה בפוטנטיות שלה, אולם בפגישות היא מתלוננת על תחושת דכאון כבד שתמיד נוכח ברקע, אך קשה לה להיות איתו במגע. לאורך שנות ההתמודדות הוחרפו הפערים הזוגיים, בשל התשישות הפיזית, ההיעדרויות מהבית לצורך טיפולים וניתוחים, והמגבלה ביכולת לשהות בתוך חוויה נפשית בלתי מוגדרת או מובחנת. אצל שני ההורים לא התאפשרה תנועה בין העמדות בגלל נוקשות אישיותית, שקובעה על ידי הפער ביניהם. לשני אין אפשרות לעשות שימוש בעמדה הורית מעצבת, הנשענת על יכולת לפשט את החוויות ולבצע אבחנה ומיון. מבחינתה המקום הזה תפוס על ידי יונתן והיא מתנגדת למהלכי העיצוב ההוריים שלו, שנתפסים בעיניה בלתי אמפתיים ובלתי יעילים, משום שהם חלקיים ומשרתים לתחושתה את הצרכים האגוצנטריים שלו. תגובת הדחק של יונתן קיבעה אצלו את העמדה ההורית הבסיסית שלו, ונראה שמלכתחילה סגנון התפקוד ההורי שלו לא היה יכול להתקבל על ידי שני כמיטיב או כמשלים. התנודות הקיצוניות מידי בין התנתקות לדרישות רודניות, התקבלו כמוזרות וחריגות בהשוואה לגישה המשחררת-מאפשרת של האם.
הילדים הפנימו את הביקורת של האם כלפי האב, ונוטים להתייחס אל המשאלה ההורית שלו כבלתי בשלה. היצירתיות שלו, שהופנתה דווקא לאמנויות לחימה ונשק, לא עוררה התפעלות והזדהות, או שיצרה היענות מתוך כניעה. המחלה וסכנת המוות רק החריפו אצלו את החוויה הסכיזו-פרנואידית על היבטיה הפולשניים והנוקשים. יכולות הסדר והארגון שלו, יכולת האבחנה הטובה שלו ביחס לחלוקת מאמץ וזיהוי מטרות ישימות, וגם האופטימיות הטבעית שלו – לא התקבלו במשא ומתן ההורי. מתוך רצון לפייס את שני הוא נוטה לותר על הגישה הרודנית ותוך תנועה נפשית מוגבלת עבר לעמדה המאפיינת הורות אובססיבית נטולת ערכים מלבד ערכי שליטה, סדר וארגון מידיים, מתוך רצון לייצר תחושת ביתיות, שהתקבלה ברצון ובהזדקקות על ידי הילדים.
בטיפול נעשה תהליך של זיהוי האפקטים של ההתמודדות עם אירועי החיים השליליים, זוהתה ופורשה העמדה ההורית של כל אחד מבני הזוג, והמחסומים בתפקוד קיבלו מאפיינים דינמיים חווייתיים. שני החלה לזהות את מאמציו של יונתן לאפשר לה את תחושת הערך והפוטנטיות. היא זיהתה את הכרת התודה שלו על מאמציה, יחד עם הערכה לחופש שהוא מעניק לה. בתהליך אישי, היא מתפנה להכיר בכישלון ובאובדן כמרכיב הכרחי בחוויית הממשות של החיים. יונתן למד לאפשר לעצמו לגלות חולשה וקושי, יחד עם מאמץ להעביר את מסריו באופן גלוי וישיר, ללא שימוש מופרז בהזדהות השלכתית פולשנית. בני הזוג עדיין מתמודדים עם פערי הסגנון ביחס לחלוקת המשימות ההוריות, אבל יותר ויותר מסוגלים לייצר שותפות הורית המתבטאת בחלוקת משימות יעילה יותר וביכולת לבנות "טריאלוג" – שיחה של שני ההורים יחד עם אחד או יותר מבין ילדיהם, לצורך בירור אירועים ומציאת פתרונות לקשיים.
אבדן היכולת להיות הורה: קריסה למצבים פסיכופתולוגיים של ההורות
תגובות דחק עלולות למוטט חלק מתפקודי האגו ההורי, או את כולם. הקריסה תבוא לידי ביטוי בעיוותים שונים של התפקוד ההורי. בין הוואריאציות שעלולות להופיע, ביחד או לחוד, נמצא הורות עוינת במובלע או בגלוי, הורות מתפזרת-מתפרקת, או הקרבה הורית קיצונית ("תסמונת העץ הנדיב"; (ברמן, 2004, ויניקוט, 1947/2009). ברגעים של כאב, אם שכולה עלולה לשכוח את ילדיה החיים, ולהתקשות לחסוך מהם את זעקותיה. אב פוסט-טראומטי כתוצאה מתגובת קרב, עלול לאבד את רגישותו ולתאר שוב ושוב את חוויותיו בפני כל מי שניצב לפניו, או להגיב בבהלה בלתי מרוסנת לצלילים שמשמיע משחק המחשב של בנו. מצבי חסימה יבואו לידי ביטוי בתפקוד הורי המשמר טראומה או יוצר טראומות נוספות על אלו הקיימות. בעמדה הסכיזו-פרנואידית, במקום עיצוב גנרטיבי, נמצא תפקוד שתלטני וקשוח, התובע צייתנות כנועה בשם אידאל שכבר לא ניתן לנסח או לזהות משום שאינו אקטואלי (תופעה רווחת במצבי הגירה ומעבר בין תרבויות). במצב של התמוטטות נפשית, גם ההורה שהיה טוב דיו זה לא מכבר, עלול להפגין עויינות כלפי ילד המכביד על הישרדותו. לעיתים זהו אובדן מוחלט ובלתי הפיך של ההורות. כך למשל, במהלך מלחמת העולם השנייה, בתוך גטו ורשה, התקיימה פעילות חינוכית ענפה שהייתה למעשה מחתרתית ברובה. פעילות זו נוצרה לעתים קרובות עקב אובדן יכולתם של הורים לתפקד – מחנכים, מטפלים ואחים בוגרים תפסו את מקומם של הורים שהיו תשושים מרעב, הלומי כאב ומלאי חרדה הורית (דוד , 2005). מצבי הורות בלתי אפשריים יגרמו להורה בעמדת עיצוב אובססיבית לשקוע בפעלתנות יתר, שנעשית יותר ויותר אוטומטית ומנותקת מרגש ככל שמצב הדחק מחמיר. אב כזה יאבד את היכולת להבחין בין עיקר וטפל, ויהיה מונע ממחשבות שווא נוקשות.
אם שנמצאת בעמדה הורית עמוסת אשמה מודעת ולא מודעת, מפעילה הורות מגלפת חסומה. זאת אם שנחסמה אצלה היכולת לגלות בתוך בתה או בנה את תבונתם המנטאלית – את היכולת שלהם לחשוב על עצמם ועל המציאות – רק מפני שחלתה, או מפני שנקלעה למצוקה קיצונית. הורים אלו, המופעלים על ידי חוויה דיכאונית בתפקוד נמוך, עלולים להיות מוצפים בתחושות אשמה משתקות, לגלות מסירות הגובלת בהקרבה ובסיכון עצמי ובמקרים חמורים יותר להפוך תפקידים עם הבת או הבן, להיכנע לתכתיביהם ולאפשר להם להפוך לתובעניים ונצלניים (ברמן, 2004). אצל הורה שנמצא בעמדה מאנית ומאדירה, מצב הדחק משבש את בוחן המציאות שלו ופעולותיו ממרידות את ילדיו כנגד המציאות. ההורה המאני ש"איבד את זה", שעודד והעצים את בתו ועזר לה להגיע להישגים יוצאי דופן, יאבד פרופורציות, ויהפוך לוחמני ואגרסיבי במאבקו בסביבה למען הילד.
בטבלאות הבאות אנו מציגים תיאור של חוויות רגשיות של הורים וילדים בהתאם לפוזיציות ההוריות. הטבלה היא מעין לוח עבודה המאפשר לנו לבחון את המידע המתקבל בקליניקה ובאמצעותו לאתר את המרחב הדינמי בו מתרחשת חוויית ההורות, שממנה נובעות הפעולות המנטליות של ההורות. הלוח הוא גם אמצעי לתכנון ההתערבות, במובן זה שכל חוויה ממוקמת בשלב מסוים של התהליך, בתנועה שבין עמדות הוריות שונות, וכן בתנועה בין רמות תפקוד שונות בתוך כל אחת מהעמדות.
שילוב עמדות הוריות בין בני הזוג
במצב תקין, בהתאם לממצאים של מחקרי הדינמיקה המשפחתית, המערכת המשפחתית כולה מתנהלת תוך איזון בין עמדת האב לעמדת האם וכן בהדדיות עם עמדה תואמת של הילדים כלפי הוריהם, במבנה המכונה ע"י החוקרים "ברית שיתוף" Fivaz-Depeursinge, Lavanchy-Scaiola & Favez, 2010; Stern, 2010; Fivaz-Depeurrsinge & Philipp, 2014 ). בתוך ברית השיתוף, קיימות אפשרויות מגוונות לשילובים טריאדיים אינטרסובייקטיביים. למשל, מצבים בהם האם תנקוט גישה מעצבת ואילו האב יהיה המגלף עם יכולת גמישה של שניהם להחליף עמדות. זוגות שונים מציגים וריאציות שונות של צירופים: הורות מגלפת מהסוג המאדיר יחד עם הורות מגלפת מהסוג הדיכאוני; הורות אובססיבית תקינה, יחד עם הורות אובססיבית מעט חסומה; וכן צירופים אחרים, המשתנים בהתאם לאירוע, לשלב ההתפתחותי של הילד, לדרישות החברתיות והתרבותיות ובמיוחד בהתאם לצרכי הילד. כאשר המציאות משתנה ואירועי חיים שליליים מערערים את היציבות הרגשית של המשפחה, עלולה להתרחש קריסה של אחד ההורים או שניהם, מה שלעתים קרובות יגרור גם את הילד לתפקוד רגרסיבי. במצב כזה, נוצרים קונפליקטים שעשויים לנבוע מהידרדרות ברמת המסוגלות בתוך העמדות ההוריות, למשל מעבר מעיצוב של שליטה לעיצוב רודני; או מעבר מיכולת למנטליזציה לפסבדו-מנטליזציה חודרנית, בעמדה דיכאונית פתולוגית (Allen & Fonagy, 2006).
כאשר רמת הדחק עולה, נסיגה בתפקוד ההורי עלולה להתבטא לא רק בשיתוק אלא גם בדילוג מבולבל מעמדה רגשית אחת לאחרת, וכן תנודות ברמות התפקוד, כאשר בני הזוג עלולים להגביר את הסחרור הרגשי זה לזה.
בטיפול, לרוב, אנחנו מצטרפים כמטפלים למערכת המשפחתית עם המשימה לטפל בילד, אולם עלינו לברר מהם הגורמים החיצוניים שהובילו לירידה בתפקוד הילד, וכן באיזו מידה הגורמים הללו ערערו את חוויית ההורים וחסמו את היצירתיות שלהם. באופן כזה, נוכל להרחיב את ההתערבות הטיפולית בילד לפסיכותרפיה של ההורות, כשאנחנו ממלאים תפקיד של תיווך וליווי (ישי ואורן, 2006; ישי, 2015; אורן, 2015).
כאמור, התנועה בין הפוזיציות הרגשיות, היא מרכיב קריטי בהסתגלות ובגמישות הנפשית. המשימה הטיפולית המוכרת לנו מעבודה פרטנית מורחבת כאן, לפעולת החזקה של דינמיקת ההורות כולה. זוהי משימה מאתגרת, לעיתים קרובות מאיימת, ומובן שמטפל יחיד, בפרט אם מדובר באיש מקצוע צעיר, יזדקק לתמיכה מיוחדת, ואולי לפיצול המאמץ בין הטיפול בילד לטיפול בהורים. אנו סבורים שכל עוד ניתן שלא לפצל את הטיפולים, יש למטפל בילד יתרון עצום ביכולת שלו לקדם את נכונות ההורים להיפתח לתהליך של טיפול נפשי בעצמם. זאת, משום שברוב המקרים הטרנספרנס אל המטפל בילד נושא עוצמה רגשית ליבידינלית עמוקה, המסייעת לזירוז תהליכים התפתחותיים בהורה. התיווך הטיפולי כרוך בהגדרת העמדה ההורית, רמת התפקוד וכן מידת הגמישות במעבר בין הפוזיציות השונות. כשאנו מטפלים בהורות, אנו מבהירים לעצמנו מהי המשאלה ההורית של כל אחד מבני הזוג, מהי מהות המחסום שלו ומהי השפעתו על רמת תפקודו (ישי ואורן, 2006). אנו יכולים להועיל מאד, אם נזהה עבור ההורים מתוך איזו עמדה רגשית הם פועלים, נבהיר להם מהו תהליך עיצוב לעומת תהליך גילוף, ונברר איתם אם הם שלמים עם עמדתם. נברר אם אכן אלו הן מטרותיהם ביחס לגידול ילדיהם וביחס להתמודדות מתאימה במצב הנתון. אינטרפרטציות אלו, המערבות שיקוף, הבהרה, עימות ולעתים גם פעולות השבה – מטרתן לשקם את תחושת ה"היות" ההורי, את הפונקציות הרפלקטיביות ואת יכולת ההידברות בתוך הזוג.
מהבלתי אפשרי נובעת גנרה
כדוגמה לסיום בחרנו להביא את סיפורה של אורית כהנא, אמו של מאור, כפי שהיא מתארת בהרצאות שלה להורים7. מאור היה כבן 3 כשחלה במחלת הסרטן, ובגיל 4 נפטר. את דבריה, אותם אנו מצטטים, אמרה שנים לאחר מותו של מאור ומיד לאחר פטירתו הפתאומית של בעלה אורי, כשיצא לרוץ בשדות של קיבוץ בית העמק – ביתם. אורית, שכבר הייתה למודת אובדנים, הפכה למורה מעוררת השראה ותקווה. "מתוך הקושי והכאב, עם התגלות המחלה – זיהיתי את העוצמה האמהית שמוענקת לכל אמא באמצעות האמון העצום של ילד בהוריו... האמא היא הצינור של הנפש אל העולם... טיפול בילד חולה מאלץ הורים לכפות עליו טיפולים חודרניים מכאיבים ותדירים... את כל אלו מאור עבר עם שיתוף פעולה מלא... מפני שהאמין בנו. כשהבנו מהרופאים שאין סיכוי לנתח ולהציל אותו... החלטנו אז אורי ואני להפוך את המציאות שלו למשהו שמתאים לילד... אפשרנו לו להתחפש ולהפוך לדמויות שונות לפי בחירתו – נינג'ה, סופרמן, ועוד. חגגנו לו יום הולדת 4 בגן... אחר כך כשהבנתי שהסוף מגיע, ביום מותו... נשארתי איתו בבית לבדי – הוא היה עם תחפושת של מלאך... שרתי לו שיר ערש ואמרתי לו שהוא יכול לישון ולנוח. ככה נפרדנו."
אורית מוסיפה ואומרת שהדרך הזאת נתנה לה המון כוח להמשך, שהיכולת שלה לפעול מהמקום הפשוט והיומיומי היתה לה הכרחית: "כמו גם כשמצאתי בשדה את אורי... זה היה הכי רגיל.. נכון עבורי, הכי מתאים בשבילי...".
דיון וסיכום
אורית, בזכות כוחות הנפש המיוחדים שלה, התעקשה למצוא בתוך הטראומה החונקת והממאירה מרחב לקולה המיוחד. היא הצליחה להגיע אל בנה מבעד לכאב שלו ושלה, ותוך התגברות על תחושות אשמה משתקות גילתה מחויבות לבטא כוחות יצירה של גנרה נפשית. מונה, שאבדה את בתה הבכורה, שקעה לתוך אבל כבד, ופנתה לטיפול מתוך אובדן בטחון בהורות שלה. חשש זה חסם את היכולת הרגילה שלה לפעול מתוך עמדה הורית, שמחפשת בתוך עולם החוויות של סופי, בתה הצעירה, איכויות ייחודיות. יחד עם זאת, סופי מנצלת את ההפנמות המיטיבות של הוריה, לייצר לעצמה טקסי אבלות פרטיים. ההכרה בערך השותפות הזוגית, מובילה את מונה לגשר על פערים ולשקם את נישואיה. הוריה של נעם פונים לטיפול, והם מאפשרים למטפל לחבר עבורם את הטריאדה שהתפרקה על ידי עזרה לאם להזמין את האב לחזור לעמדה מעצבת ברמת תפקוד פעילה, ולא על ידי היעדרות – המשאירה בילד חותם של חֶסֶר בלתי ניתן לשיקום. שני ויונתן, מנסים בעזרת התהליך הטיפולי להתמודד עם מצב מתמשך של אסונות הפוקדים אותם. האובדנים, המחלות, התמוטטותו הנפשית של בנם – כל אלו חוסמים את האפשרות שלהם להיות רגישים לניואנסים ייחודיים של עולמם הרגשי של ילדיהם. הם נעים בין הורות מיטיבה לבין קריסה למצבים של תפקוד אוטומטי ושל כניעה לתביעות מתוך צורך מאני לפצות ולתקן את נזקי המציאות; אך בשלב זה, התיקונים נעדרי רציפות ומשמרים את תחושת הטראומה המרחפת מעל הזוגיות והמשפחה.
התערבות טיפולית המתמקדת בחוויית ההורות, מאפשרת להורים להכיר בזכותם לשקם את תחושת העצמי ההורי שלהם, לזהות עבור עצמם מהי מערכת הערכים שלהם ומהי מטרתה של המושקעות הרגשית שלהם בילדיהם. הם זוכים להכרה בחשיבותה של חוויית ההורות לבניית הזהות האישית שלהם, והם יכולים להכיר בכך שהורות אינה נבחנת בהכרח בהעדר קשיים, משברים או כישלונות – אלא בהרחבה, בהעמקה ובעושר של תחושת החיות שלהם. בתנאים מסוימים, כאשר הפעולה ההורית מחויבת למעשה היצירה – גם לנסיגה יש ערך. נסיגה בשרות היצירה (מילנר, 2006) היא הבסיס תיאורטי להתערבות קלינית המיועדת לאפשר גם להורה החסום והחבול אפשרות למצוא ברגרסיה שהוא נתון בתוכה, הזדמנות מרובת פנים – להשלים לעצמו חסך ינקותי, ולפעול מתוך אותנטיות רגשית (גם אם זו כרוכה בהצפה של תכנים קונפליקטואליים ואופנויות ביטוי לא שגרתיות). הורים רבים מתמודדים עם חוויית הורות המטילה אותם לתוך מערבולת רגשית, כשהורותם מונעת למעשה מכוחם של צווים מוסריים אישיים, תרבותיים וחיצוניים (חוקי החברה והמדינה), עקב התרחשויות פוליטיות וחברתיות (מלחמה, משבר כלכלי וכד'). מול כוחה המעצב של התרבות והסביבה, מטרת הטיפול במצבי הורות בלתי אפשריים, היא להחזיר להורים את תחושת העצמי שלהם. לוודא איתם שהם נאמנים לעצמם, לאמת רגשית משותפת לעצמם ולשותפיהם להורות, ולאפשר צמיחה מחודשת של תחושות תושייה ויצירה. לעתים די בהתערבויות בודדות ומשמעותיות ולעתים זו עשויה להיות עבודה מתמשכת ומפרכת.
הערות
- לאורך המאמר אנו מתייחסים למודל ההטרוסקסואלי, אך הוא מייצג כל מבנה משולש הנוצר לפי בחירת ההורים: זוגות חד מיניים, סבתא ובת המגדלות את הנכדים יחד וכד'.
- אדריאן סטוקס – אסתטיקן, מבקר אומנות, צייר ומשורר – נחשב לאחד מחשובי הכותבים אודות אסתטיקה במסורת האנגלית. סטוקס בילה שנים ארוכות באנליזה קלייניאנית, וגילה התלהבות גדולה מהאפשרות לשלב ניתוח פסיכואנליטי יחד עם ביקורת אמנות. הוא פרסם כתבים שעסקו בניתוח יצירות אמנות תוך שימוש בכלי חשיבה קלייניאניים, וכן מאמרים בהם הרחיב את ההבנות התיאורטיות אודות יצירה ויוצרים.
- ויניקוט מדגיש שחפץ מעבר אמור להיות רך לעומת חפצים נוקשים המזוהים כפֶטישים או כאובייקטים אוטיסטיים.
- למעשה זהו מרחב מרובה מדיומים, כגון מידע חושי, חוויות, רגשות, מחשבות, מילים, פעולות, תנועה ועוד.
- מדובר באירועים הנתפסים כשליליים באופן סובייקטיבי. כשהאירוע מתרחש אנו שוהים במצב לחץ/דחק שעשוי להניב תגובה תקינה או תגובת דחק ((SR. כשכמות הלחץ גוברת, גוברים הסיכויים שתתרחש טראומה נפשית (ASD). אם החבלה הנפשית מתמשכת היא תהפוך להפרעה בתר-חבלתית (PTSD).
- גם במשפחות בהן יש הורה יחיד או יותר מזוג הורים תתפתח אינטרסובייקטיביות חברתית, באמצעות הרחבת הדיאדה הורה-ילד לשותפים נוספים להורות.
- אורית מספרת על מאור ועל ההתמודדות שלהם בהרצאות להורים לילדים חולי סרטן, וכן בראיונות שנתנה בעבר בתקשורת. היא אפשרה לנו להביא את הדברים כפי שנרשמו להלן.
מקורות
אורן, ד. (2015). הורות במחשבה שניה-להיות הורה-רגשות מחשבות ומעשים. חיפה: פרדס.
בולאס, כ. (2000). צלו של האובייקט. תרגום: מרים קראוס. תל אביב: הוצאת דביר.
בולאס, כ. (A2015). דחף היעוד. בתוך המקראה של כריסטופר בולס. תל-אביב: תולעת ספרים, עמ' 95-121.
בולאס, כ. (B2015). התערבות נפשית. בתוך המקראה של כריסטופר בולס. תל-אביב: תולעת ספרים. עמ' 285-304.
בולאס, כ. (C2015). גנרה נפשית. בתוך המקראה של כריסטופר בולס. תל-אביב: תולעת ספרים, עמ' 122-150.
ביון, ו. ר. (2003). במחשבה שניה. תרגום איריס גיל-רילוב. תל אביב: תולעת ספרים.
ברמן, ע. (2004). הנסיך המאושר, העץ הנדיב; הפנטזיה של הורות כהכחדה עצמית והשלכותיה בטיפול הפסיכואנליטי. שיחות. כרך י"ט (1) עמ' 16-34.
דוד ש. (2005) תהליכים חינוכיים בוארשה הכבושה ובגטו ורשה 1939-1942. עבודת גמר לקראת תואר מ"א, אוניברסיטת חיפה, חיפה.
ויניקוט, ד. ו. (1947). שנאה בהעברה-נגדית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל-אביב: עם עובד, 2009, עמ' 65-75.
ישי, ר., אורן, ד. (2006). 'הורות חסומה – והורות ממומשת' – על הורות כמעשה יצירה ועל תרומתה של הדרכה דינמית באוריינטציה פסיכואנליטית להורים. שיחות, כרך כ' (3), יולי 2006.
ישי, ר., אורן, ד., ישי, ג'. (2013). מדיום לביטוי מדיום לריפוי – על המדיום בטיפול, שיחות, כרך כ"ז (3), עמ' 304-312.
ישי, ר. (2015). מי יקרא את ספר הפנים-פערי מדיום בין הורים לילדים השלכות תיאורטיות וקליניות . שיחות, כ"ט (3), עמ' 283-289.
מילנר, מ. (1952). תפקיד האשליה ביצירת סמלים. מתוך טירופו הכבוש של האדם השפוי. תרגום דנה רופין. תל-אביב: תולעת ספרים. 2006.
מקלוהן, מ. (2003). המדיום הוא המסר: בתוך להבין את המדיה שלוחות האדם. תרגום והערות: עידית שורר. תל-אביב: בבל.
פלגי-הקר, ע. (2005). מאמהות לאי-מהות, חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט. תל-אביב: עם עובד.
קליין, מ. (1940). אבל ביחס למצבים מאנים-דפרסיביים. בתוך: כתבים נבחרים, תרגום אורה זילברשטיין. תל-אביב: תולעת ספרים. 2003.
Allen, J. G., & Fonagy, P. (Eds.). (2006). The handbook of mentalization-based treatment. John Wiley & Sons.
Anthony, E. J., & Benedek, T. (1970). Parenthood: Its psychology and psychopathology. Oxford, England: Little, Brown.
Anthony, E.J. (1984). Creative Parenthood. In Parenthood-A Psychodynamic Perspective., Eds: Cohen R.S., Cohler B.J., & Weissman H.S. New-York: The Guilford Press.
Beall, L. (1972). The corrupt contract: problems in conjoint therapy with parents and children. American Journal of Orthopsychiatry, 42 (1): 77–81.
Benedek, T. (1959). Parenthood as a developmental phase: A contribution to the libido theory. Journal of the American psychoanalytic Association, 7(3), 389-417.
Bollas, C. (1993). Being a Character, Psychoanalysis and Self Experience. New York: Routledge.
Bollas, C. (1999). The Mystery of Things. London/New York: Routledge.
Fivaz-Depeursinge, E., Lavanchy-Scaiola C.,& Favez N. (2010). The Young Infant's Triangular Communication in the Family: Access to Threesome Intersubjectivity? Conceptual Considerations and Case Illustrations, Psychoanalytic Dialogues. 20:2, 125-140.
Fivaz-Depeurrsinge, E., & Philipp D. (2014). The baby and the couple – understanding and treating young families. London/New York: Routledg.
Fonagy, P. (2001). Attachment theory and Psychoanalysis. New York: Other Press.
Harris-Williams, M. (2014). Art and Analysis-an Adrian Stokes Reader. London: Karnac Books Ltd.
Solomon, A. (2012). Far from the Tree-Parent, Cildren, and the Search for Identity. New-York: Scribner.
Lazarus, R. S., Launier. R, (1978). Stress-related transactions between person and environment. In L A Pervin and M Lewis (Eds), (1978). Perspectives in Interactional Psychology (pp. 287–327). New York: Plenum.
Oren, D. (2012). Psychodynamic parenthood therapy: An optional concept for therapeutic work with parents and parenthood. Journal of Clinical Child Psychology and Psychiatry. (CCPP), 17 )4(, 553-570.
Ornstein, A. (1976). Making contact with the inner world of the child: Toward a theory of psychoanalytic psychotherapy with children. Comprehensive Psychiatry. 17(1): 3-36.
Parens, H. (1975). Parenthood as a developmental phase. Journal of the American Psychoanalytic Association, 23(1), 154-165.
Rutter, M., & Sandberg, S. (1992). Psychosocial Stressors: Concepts, Causes, and Effects. European Child and Adolescent Psychiatry. Vol. 1(1), 3-13.
Segal, H. (1991). Dream, Phantasy and Art. (The New Library of Psychoanlysis 12). London: Routledge.
Stern, D. (2010). Foreword to Fivaz-Depeursinge, Lavanchy-Scaiola, and Favez Paper. Psychoanalytic Dialogues, 20(2), 121-124.
Stokes, A. (1959). Form in art: a psychoanalytic interpretation. The Journal of Aesthetics and Art Criticism, 18(2), 193-203.
Stokes, A. (1955). Form in art. New Directions in Psychoanalysis, 406-420.
Stokes, A. (1955). Form in Art: A Psycho-analytic Interpretation’ , in New Directions in Psycho-analysis, eds., M. Klein, P. Heimann, R. Money-Kyrle.
Winnicott, D.W. (1971). Playing and Reality. London: Pelican.
World Health Organization. (1993). The ICD-10 classification of mental and behavioural disorders: diagnostic criteria for research, Axis 5.
