רות נצר
מסע הגיבורה
מסע האישה אל עצמיותה במיתוסים, במעגל החיים ובתרפיה
מודן הוצאה לאור
מסע הגיבורה הוא המסע שלָךְ. זה המסע הייחודי של נשים בהתמודדותן עם הכוחות ועם המכשלות הפנימיים והחיצוניים, עם האחר ועם המציאות, בחיי היום יום ובמעברי החיים; מסע שמופיע במיתוסים, ביצירות אמנות ובחלום. מסע הבא במשא ומתן עם היצרים והדחפים, עם מסרי המשפחה והחברה, כשהוא מסתייע בכוחות הנפש.
שפע המיתוסים והאגדות המשולבים במסע הגיבורה הם מורי דרך המעניקים לכל אישה לאורך כל חייה עצות והנחיה בעזרת החוכמה הטמונה בהם, ועומדים לימינה כגיבורת מסע חייה. מסע הגיבורה מזמין אותךְ למסעך האישי; מודעות
לעצמך, להוציא לאור את עצמך, לזהות את סורגייך ולפרוץ אותם בדרכך.
מסע הגיבורה הוא המשך והשלמה לספרה של רות נצר 'מסע הגיבור', שיצא לאור בהוצאת מודן.
רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, אנליטיקאית יונגיאנית בכירה. מלמדת במכללת סמינר הקיבוצים. משוררת, אמנית, צלמת, חוקרת ספרות וקולנוע. פרסמה שבעה ספרי עיון, ספר אוטוביוגרפיה משפחתית ואחד־עשר ספרי שירה.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
ב. השתקת האישה - קומפלקס אֶכּוֹ–נרקיס
"ההגוי בקול מתחזק / שאינו הגוי שואף אל האין"
(צ'סלב מילוש, 139:2013)
"ובשעה שהאישה מתגרשת מבעלה, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. ובשעה שהאישה נבעל[ת] עם בעלה בעילה ראשונה הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע, ובשעה שהוולד יוצא ממעי אימו הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". (פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ד)
אכו הייתה נימפה שקוללה על ידי הרה בכך שהיא איבדה את יכולת הדיבור העצמי שלה, משום שהיא פטפטה יותר מדי, והיא יכלה רק לחזור כהד על המילים האחרונות שאמרו אחרים. כשהיא פגשה את נרקיס היא התאהבה בו, אך לא יכלה לומר לו את דבריה אלא רק לחזור על דבריו. נרקיס, נציין, נענש באהבת בבואתו העצמית ואי יכולת לממש אהבה לזולת, כפי שהתבטא באדישותו אל אכו. מרב יגונה על שהייתה בלתי נראית ובלתי קיימת עבורו, איבדה אכו את גופה ואת קולה ונשארה הד בהרים. כל קיומה הפך להיות הערצה לעיקרון הגברי, הנרקיסי, המאוהב בעצמו, ולה עצמה אין זכות קיום.3 המיתוס הזה מתאר מצב קיומי של נשים, שבוגדות בעצמן הנשי, שקיומן מתפוגג והולך ככל שהן מתמסרות להערצת הגברי, שמצידו מתעלם מקיומן. קומפלקס אכו מאפיין בעיקר נשים, מאחר שמטבע הדברים אישה מחונכת במסורת הפטריארכלית להיות הד לגבר ולהכחיש־לאבד את גופה ואת קולה. גבר, לעומת זאת, מחונך להיות נרקיסי ביחסו לאישה, לראות רק את עצמו, והיא מזדהה עם עמדתו. למעשה התרבות הפטריארכלית גרמה לאישה לדורותיה לחוות עצמה לא רק בלי פאלוס, אלא כמו אכו, בלי גוף־נפש בכלל ובלי קול.
מה שאני מכנה ׳קומפלקס אכו׳ הוא למעשה ׳קומפלקס אכו־נרקיס׳, והוא שייך להפרעה הנרקיסית. מדובר בהפרעה נרקיסית הפוכה אצל האישה, או ׳כשל נרקיסי׳. נשים, יותר מגברים, משאילות את הנרקיסיות הטבעית, הבריאה, שלהן לזולת בכלל ולגבר בפרט. הן יכולות ליהנות מהצלחתו של הגבר שעונה על הצרכים הנרקיסיים החסוכים שלהן. הלן סיקסו ([1975] 2006: 137) מכנה זאת ״לוגיקה מתועבת של אנטי־אהבה ואנטי־נרקיסיות, שהגברים עשו לנשים״.4
באגדה ״בת הים הקטנה״ של אנדרסן, בת הים תוכל לשהות על פני האדמה כדי להינשא לגבר הנכסף רק אם תוותר על קולה. באגדת האחים גרים ״ששת הברבורים״, הנערה תוכל לגאול את אחיה אם לא תדבר ולא תצחק במשך שש שנים. זה המסר הפטריארכלי לפיו הקשר של האישה עם גברים כרוך באובדן קולה. קרול גיליגן, פסיכולוגית פמיניסטית, עומדת על ייחודו של הקול הנשי ועל החשיבות שבהקשבה לו: ״בקול אני מתכוונת למשהו דומה לזה שאנשים מתכוונים אליו כשהם מדברים על תמצית העצמי״ (גיליגן, [1982] 1995: 20); ״כשאדם מאבד את קולו הוא מאבד את יכולתו לספר את הסיפור שלו״ (גיליגן, [2002] 2006: 264). גיליגן מצביעה על מהלך רגרסיבי מחיבור לניכור, שלדעתה אופייני לנערות בנות ימינו בגיל ההתבגרות.5 קולותיהן מושתקים בעקביות והן מוותרות על היכולת ליצור קשר אותנטי עם הורים ועם חברים, כמו גם עם עצמן, עם גופן, עם רגשותיהן. הן לומדות להתנכר לרגשות שלהן ולגוף שלהן, להסתיר אותם, ו״לא לדעת את מה שהן יודעות״. ויתור על קולן נועד לאפשר קשר זוגי שתואם את צורכי הגבר הנרקיסי, אבל הוא מונע קשר אמיתי.
למעשה בוויתור על קולה נגזר על האישה לוותר על תמצית העצמי, להיות הד־אכו לגבר שרק צרכיו נחשבים, וכלל לא יכול להתקיים דיאלוג בינה לבינו ובינה לבין היסוד הגברי. בת הים מוכנה לוותר על קולה ביודעין. אילמת היא יכולה למשוך את הגבר רק באמצעות גזרתה, בבחינת ״תהיי יפה ותשתקי״, פשוטו כמשמעו. זהו המסר רב־השנים לאישה שקולה ודבריה אינם מעניינים איש. אלא שאז גם הגבר־הנסיך אינו יכול ליצור קשר איתה.
הסיפורים במיתוס היווני על אודות הסירנות המפתות בשירתן את המלחים וכך מושכות אותם לטביעה בים מבטאים את פחד הגבר מהרגש שמבוטא בשירתן. הגבר הוא נטול כלים להתמודד עם הרגש ולהתעשר ממנו. אפשר שזו הסיבה לכך שבת הים נאלצת לוותר על קולה כדי לפגוש את אהוב ליבה. ביהדות הפחד מהקול הנשי־הרגשי מבוטא באמירה: ״קול באישה ערווה״.
בניגוד לגבר, שמזדהה עם צרכיו הנרקיסיים להערצה־אהבה־שיקוף יופיו, אישה, בשל השתקתה, היא נטולת רשות לחיות את הנרקיסיות הטבעית ההכרחית לקיום. זו פגיעה נרקיסית ראשונית, שבה נשים רבות מפתחות נתק בינן לבין רצונותיהן, בהתאם לחינוך־אילוף שהן קיבלו בילדותן: ילדה טובה אינה מתווכחת, אינה מתנגדת, אינה צועקת, אינה כועסת, אינה שונאת, אינה אוהבת, אינה נוגעת, אינה מרגישה, אינה מדברת, אינה משמיעה את קולה. במקרא כמעט שאין שומעים את דברי הנשים. קול האישה במלוא עוצמתו מתאפשר כמעט אך ורק בדברי שירה: שירת מרים, שירת חנה ושירת דבורה, או בבכי תמרורים למען פרי בטן. בנצרות גוזר פאולוס על הנשים הכנעה ודומייה (האיגרת הראשונה אל טימותאוס, ב׳, 11-15). הדרת קולה של האישה, בכל הדורות, פירושה ביטול האפשרות לשמוע את מחשבותיה, את רצונותיה ואת יצירתה. יתרה מזאת, נמנע ממנה להתריע על העוול שנעשה לה.
גם אישה־אכו זקוקה להערצה ולמבט מתפעם, ובלעדיהם תחוש שאינה קיימת, כמו אכו שהפכה להד. אישה שלא זכתה להכרה־אהבה תנסה לפצות על החסר הקיומי שלה באהבה נרקיסית בסיסית לעצמה, בהערצת מי שנראה לה ראוי להערצה, כלומר יפה ומושלם באיכויותיו. כך היא תחוש בעלת ערך בעצמה, מתוך הזדהות עם נשוא אהבתה, וכך תמלא את החסר לה בהערצת עצמה. כאלה הן נשים מעריצות של גברים בעלי כריזמה רוחנית או מינית, לעיתים מנהיגים חברתיים, נרקיסיים, שמנצלים זאת ומאדירים את עצמם על חשבון התאפסות האישה נוכח רוממותם כביכול. אם הפרטנר של האישה תקוע בדגם הנרקיסי, הוא אינו יכול להועיל לה בחיפוש אחר הנשיות האמיתית שלה. הגבר הנרקיסי הוא המכשול הגדול להתפתחותה של אישה להשגת כוח נשי אמיתי (Schwartz-Salant, 1982: 110-112).
נערה־אישה־אכו עלולה לנוע בין תחושות גרנדיוזיות נרקיסיות לבין ביטול עצמי, בין אידיאליזציה של הזולת לבין דוואלואציה של עצמה, בין דיכאון לריקנות. הגרנדיוזיות הנרקיסית והדיכאון הם שתי פנים של אותה בעיה והם מתגלמים בקשר הבלתי נפרד בין נרקיס לאכו. הטרגיות של קיומה היא בכך שהיא נמשכת לאדם שבעצמו חי דרך הערצתה, בעוד היא אינה קיימת עבורו. כך היא מאבדת את חווייתה הקיומית. אישה שמתאהבת בגברים נרקיסיים, המתעלמים מקיומה, עלולה לשקוע עד מהרה בדיכאון קשה, וכמו אכו לאבד את תחושת קיומה. הערצת היופי והשלמות הנרקיסית (של הגבר) פירושה שלילת החסרונות והצל בה ובזולת, ואף שנאה שלהם. אישה שגדלה בתרבות פטריארכלית, שמזהה את האישה עם הצל ובו בזמן שוללת ממנה את הזכות לחיות את חיי הצל שלה, נוטה לשלול את עצמה ולהרגיש צורך להיות אכו עבור אחר נחשב יותר. הריקנות של חוויית היותה הד בלבד היא ביטוי לכשל בציר אגו־עצמי, אשר נועד לאפשר לאדם להיזון ממקורותיו שלו. כזו היא גיבורת הסרט ׳יסמין הכחולה׳ (של וודי
אלן מ־2013). ההערצה לנרקיס מבטאת אידיאליזציה שמכחישה את צילו של האדם הנערץ. אם האהוב הנערץ לא משיב אהבה, ובדרך כלל מעצם מהותו הוא אינו מסוגל להשיב אהבה אמיתית, הרי שהאוהבת חשה בלתי ראויה. היא חשה שכולה קיום צילי, שסופח לתוכו גם את הצל המוכחש של האהוב האידיאלי, צל שאינו ראוי להתקיים. ומכאן
הדיכאון וההרס העצמי.
אמנם לאכו ולנרקיס יש יכולת התאהבות, אלא שהתאהבות היא רגש נרקיסי, שבו מתרחשת ״התאהבות בהתאהבות״, ואינה אהבה בשלה. אצל שניהם האנימה, המאפשרת יכולת אהבה אמפתית, אינה מפותחת. אכו ונרקיס לכודים שניהם באותה הבעיה: התאהבות בלי יכולת לאהבה הדדית.
יחסי נרקיס־אכו הם קומפלקס תרבותי ביחסי גברים ונשים, כשהגבר נזקק לנחיתותה של האישה כדי לחוש בעל ערך ומשליך עליה את ריקנותו שלו, והיא מזדהה עם הריק, שהוא קיום אכו. למעשה שניהם פגועים בשלב המָראָה, לפי לאקאן. זה השלב שבו הפעוט זקוק למבט הזולת שיכיר בו כשלם. כשהאישה אינה מקבלת הדהוד למראֶה שלה, אין לה ראי להשתקף בו ולקבל הדהוד ממנו, היא אינה יכולה להיות מראה נכונה עבור הגבר, רְאיה לכך שבסופו של דבר ההדהוד של אכו אינו עונה על צרכיו. היא אינה מסוגלת להתקיים כזולת־עצמי עבורו, והוא פונה לחפש את ההדהוד במראה של עצמו וטובע בה.
קומפלקס אכו – קומפלקס ההתבטלות הנשית מול הגבר – מביא נשים רבות, לאורך כל הדורות, להפחתה בפועל בערך עצמן ולהאדרת הגבר. פגשתי נשים ש״נגמרו״, כמו אכו, ברמה הגופנית והנפשית. אלה נשים שאף על פי שהן עובדות, הן חשות חסרות זכות קיום.
לדוגמה, אישה באמצע החיים: ״לא יודעת מה רוצה לעשות, כל עבודה משעממת. עברתי עבודות שונות, היו תקופות שלא עבדתי וחייתי על חשבון ההורים, ויש לי קושי בקשרים״. המטופלת מפגינה נתק מרצונותיה, מרגשותיה ומכאב הילדות. קשה לזהות מה היא אוהבת. המוטיבציה שלה נמוכה והיא חיה בשיממון תת־דיכאוני. אימה הייתה דמות הנרקיס המולכת בבית, בעוד הבת הייתה חייבת להיות אכו לאם ולחיות לפי צורכי האם. הזכות לרצות הייתה של
אימה, והרצון שלה נתפס כאגואיזם מוחלט. לכן בבגרותה היא מתקשה לקבל את האפשרות שיתחשבו ברצונותיה. ביחסי החברות היא נשאבת לרצונות האחרים ומאבדת את תחושת עצמה. יכולת זכירת החלומות שלה שטחית מאוד, ללא מודעות עצמית. שנים רבות השתתפה במפגשים של קבוצה רוחנית. היא מרבה לדבר על ׳רוחניות׳, מבלי שאצליח להבין ממנה מה זה. (למעשה זו הפסאודו־רוחניות של הפואר.) היא אינה יוצרת קשר משמעותי. ההרגשה שלי היא שאיני קיימת עבורה ושהיא עצמה חשה כלא קיימת. יש בה פגיעה ביכולת הנרקיסית החיובית וביצירתיות. חלום שחלמה: ״אני יושבת על כיסא בקומה עליונה, הכיסא מתחיל לרחף מחוץ לבית. זה נורא נחמד ונעים״. החלום מבטא את חיי הריחוף שלה. היא צחקקה ולא הבינה את הבעייתיות של החלום.
העבודה הרגשית במקרים אלה היא להשיב לנשים את רשות הנרקיסיות שלהן, להשיב להן את הרשות להיות לא רק אימהות ומשרתות. עצם העובדה שניתן למטופלת בטיפול מקום להשמיע קול הוא שמאפשר לה לתפוס בהדרגה מקום בעולם ולהשתנות מאישה מחוקה מול הזולת ומול עצמה עד שאינה מסוגלת לנסח את מחשבותיה בבהירות, ולהיות אדם קיים ומתנסח. אחרי שלוש שנים בטיפול אנחנו בוקעות בהדרגה מתוך הערפל והמטופלת אמרה: ״לקחת מקום ביחסים זה לקחת אחריות על חיי״.
מעניין לציין, שגברים מעטים, באופן יוצא דופן, השמיעו את קול הנשים בתקופה שנשים לא כתבו. המשורר הרומי אובידיוס שחי בתחילת המאה הראשונה לספירה (1998) כלל בסיפורי המיתולוגיה שלו מכתבים שנכתבו כביכול בידי נשים אל אהוביהן. כך הוא נתן לראשונה פתחון פה לנשים עצמן לספר את סיפורן ולבטא את רגשותיהן ואת געגועיהן, כמו גם את טענותיהן כלפי האיש, שברוב המקרים זנח אותן. הוא כתב את מכתביהן של דידו לאניאס, הלנה לפאריס, פדרה להיפוליטוס, דיאנירה להרקולס, אריאדנה לתזאוס, וכך גם את מכתבה של פנלופה לאודיסאוס. עוד לפניו, גם המחזאי היווני אוריפידס כתב כחלק מהמחזה ׳איפיגניה באאוליס׳ (2009) את מחאת איפיגניה, שנדונה למוות על ידי אביה.
נורה במחזה ׳בית הבובות׳ של איבסן (1879), כמו שאר הנשים בנות זמנה, אולצה לחיות כהד־אכו של בעלה. היא הבובה הילדותית של בעלה והיא תלויה בו לחלוטין, כבת באביה. הוא מתנהג כלפיה כאילו הייתה חסרת אחריות וחסרת דעת. אמנם נורה מצידה משתפת פעולה בתוך דפוס היחסים הזה: היא מתחנחנת, נכנעת כמעט תמיד לרצונו של בעלה, משחקת את תפקיד האישה הקטנה, הטיפשה והבזבזנית, ואולם יחד עם זאת היא לוקחת אחריות בעת מחלתו, מפעילה חשיבה עצמית, יוזמה ותושייה, ומאחורי גבו של בעלה ובניגוד לתפיסתו הכלכלית לוקחת הלוואה כנגד כל הסיכויים, ואף עובדת ומרוויחה כסף כדי להחזיר את חובה. בסופו של דבר היא מבינה שהיא חיה בכלוב של זהב. היא בוחרת להיחלץ ממצבה, מחייה כהד לבעלה, לעזוב אותו ואת ילדיהם, ולפתוח בחיים עצמאיים. זהו מהלך אמיץ ביותר לאישה בסוף המאה התשע עשרה, שלא יכלה לקבל גט, לקבל חזקה על ילדיה או להיות בעלת רכוש.
הערות שוליים
3. סיפור דומה מהמיתוס היווני לסיפור אכו הוא המיתוס על קליטי, שהתאהבה בשמש, והוא לא השיב לה אהבה. היא נמוגה בערגתה לו, בעוד מבטה נעוץ בו ללא הרף ברקיע. כך הפכה קליטי לפרח החמנית, שפניו מופנות אל השמש תמיד.
4. במונחים של קוהוט, בִמקום ששני בני הזוגיעניקו זה לזה הדדית את הצרכים של זולת־עצמי, נראוּת והאדרה, צורכי הבסיס הנרקיסיים הטבעיים האלה הופכים לנחלת הבעל בלבד ונשללים כליל מהאישה.
5. ומדובר בגיל צעיר יותר. ראוי לציין שסינדרום האילמות הסלקטיבית מאפיין יותר ילדות מאשר ילדים,
