"היר-הורים": מחשבות על הורות ממשית בעולם וירטואלי
מאת אוריה חורש
"מעולם לא עמדנו איתם מול חלון בלילה להביט בירח, או בלילה בלי ירח, מבלי שלתמונה שלנו עומדים ומתבוננים בשמיים תפלוש הכתובית, והרי המילה כתובית היא סוג של פלישה בפני עצמה – הנה אנחנו, משפחה שעומדת ומתבוננת בשמים, והכתובית, בתחילה רק הפרעה קטנה לעין, תתרחב עד שתכסה את המסך, תהיה ליקוי ירח, ליקוי כלשהו, ואיך נגרש את הליקוי כשקל יותר לגרש את הירח, את השמים, את הכוכבים, כשקל יותר להגיד, פתאום לקלקל את הרגע שנולד, כנראה מקולקל: זהו ילדים, ועכשיו הביתה".
(מתוך "רביעי בערב" מאת יעל הדיה)
פתיחה
אני עוצרת רגע ומנסה להבין איך זה להיות הורה בתקופה זו. כיצד מושפעת ההורות שלנו מהאצת ההתפתחות הטכנולוגית, מהכניסה הדרמטית של ה"מסכים" לחיינו? ואולי בכלליות, עד כמה אנחנו ערים להשלכותיה של המציאות המשתנה?
אנסה להתייחס לשאלות אלה דרך הגישה האקולוגית-קונטקסטואלית, המציעה כי בבואנו להבין תופעה, עלינו לחקור את הסביבות האקולוגיות השונות בתוכן היא מתרחשת. לפי מודל זה, האופן בו תוצג מערכת היחסים בין האדם לסביבתו יהיה תיאורי ולא שיפוטי, תוך ההנחה כי אין אנשים בעייתיים, או סביבות בעייתיות, אלא מידת התאמה משתנה בין היחיד לתנאים הסביבתיים (Bronferbrener, 1986). במאמר זה אנסה לבחון את ההורות בעידן ה"מסכים", ובמובן זה להתמקד בהורות עצמה, תוך ניסיון לבדוק כיצד היא מושפעת ומשפיעה על הסביבות השונות איתן היא נמצאת באינטראקציה. תחילה אתייחס לחוויית ההורה בזיקה לילדיו, לאחר מכן אתייחס לקשר שלו עם מערכות החינוך, להיבטים הקהילתיים, ולבסוף אתייחס לרמת המאקרו העוסקת בתהליכים חברתיים ותרבותיים רחבים.
המשפחה
תיאוריות פסיכולוגיות רבות עוסקות במשמעות התפקיד ההורי והשפעותיו. הבנת התהליכים וההשפעות המעצבים את איכות ההתקשרות וסגנונות ההורות השונים, נמצאת עדיין בתהליכי המשגה וחקירה. ריבוי הרעיונות התיאורטיים ושפע הממצאים מקשים לעתים על אינטגרציה פשוטה, והבנה של הרכיבים המשמעותיים של "הורות טובה" (כהן, 2007). במאמר זה ארצה להתמקד באינטראקציה הנוצרת בין הורים וילדים, דרך הפרספקטיבה של תהליכי מנטליזציה. מנטליזציה היא יכולת מטא-קוגניטיבית המאפשרת לפרט להרהר בהתנהגותו שלו, וכן בהתנהגותם של אחרים – במונחים של הרגשות, המוטיבציות, התפיסות והסיבות הסובייקטיביות שבבסיס ההתנהגות – ולהבינם (כהן, 2017). מנטליזציה היא אינטראקטיבית ומתפתחת בקונטקסט של קשר עם אחרים, והיא מושפעת ותלויה ברמת המנטליזציה של האחר, ומשקפת תנועה מן המרחב התוך-אישי אל המרחב הבין-אישי. כאשר החוויה הסובייקטיבית של הילד מקבלת שיקוף (mirroring) מדויק ומותאם מהמבוגר, לצד סימון רגשי של חוויית המבוגר עצמו כמובחנת מחוויית הילד, מתאפשרת התפתחות של פונקציות רגשיות חשובות. יכולת מנטליזציה טובה של המבוגר תוביל להתפתחות של ויסות רגשי ושליטה עצמית, ותניח את הקרקע להתפתחות יכולת המנטליזציה של הילד (Fonagy & Luyten, 2018).
כהן (2007) מצביעה על המתח הקבוע הנוצר במרחב שבין ההורה לילד, סביב צרכים סותרים והצורך בנראות של כל אחד מהצדדים. לטענתה, הכרה בקונפליקט זה חשובה כשלעצמה. כמו כן, לדבריה, השהייה בקונפליקט, מבלי לנסות להכריע אותו, יכולה לזמן פתרונות יצירתיים במרחב המשותף – מה שלא יכול היה להיווצר אצל כל אחד לחוד. במילים אחרות, היכולת לשהות בקונפליקט, תוך הכרה בתהליכים תוך אישיים (שלי כהורה) ושל האחר (הילד), תאפשר חוויית הורות טובה יותר, לצד התפתחות רגשית של הילד. תהליך זה נכון לא רק בגיל הינקות ומלווה את הקשר והתלות התמידית בין הורים וילדים לאורך החיים (בנג'מין, 1998).
אז מה קורה לנו, כהורים ומבוגרים המהווים את הסביבה המיידית בה תלויים ילדינו במציאות ה"מסכים" העכשווית? במפגשיי עם הורים עולות שאלות רבות ביחס למרכיב ההתנהגותי בהורות, כמו גם צורך בפתרונות לקונפליקטים המתעוררים סביב נושא זה – אולי יש צורך בהקשחת הגבולות? אולי דווקא לסמוך על הגבולות הפנימיים של ילדינו? כן פורטנייט? לא פורטנייט? כמה זמן? איך לדבר על זה? לחסום הכל? לחסום חלק? השאלות הללו חשובות, והקושי לגזור את ההתנהגות המתאימה מייצג במידה רבה את הבלבול והסתירות בעידן הפוסט-מודרני בו ההורה מנסה למצוא את דרכו ועומד בפני בחירות קשות. בחירות אלה, מבליטות ומעצימות את התלות בסביבות הנוספות (כפי שאתייחס אליהן בהמשך) עמן הורים חולקים את גידול ילדיהם (פלוטניק, 2007). עם זאת, לצד המרכיב ההתנהגותי, נדמה שיש כמה שאלות, פשוטות מאוד, שלעיתים נשכחות מלב. שאלות העוסקות במהות, בחומרים מהם עשוי קשר משמעותי.
ההפרעה המתמשכת של מציאות חיצונית חודרנית לחיינו מייצרת מצב בו היכולת שלנו להיות עם ילדינו הצטמצמה משמעותית. עד כמה אנחנו מסוגלים לשהות עם ילדינו בחוויה משותפת, יחד, ללא הפרעות חיצוניות? עד כמה אנחנו מסוגלים לחוות רגע בו הם מצחיקים אותנו מאוד, או מתנהגים באופן מסוים, מבלי שיתעורר הצורך לתעד את החוויה הזו? או במילותיה של יעל הדיה, עד כמה אנחנו מסוגלים להיות שם בלי הכתובית הפולשת, שמוסיפה בכל פעם את הכותרת – "הנה, אנחנו הורים טובים שמשחקים עם ילדינו".
לאפשר לילד שלנו להבין את עצמו דרכנו דורש מאתנו להיות אתו בקשב מלא, לשהות אתו יחד במרחב של חוויה משותפת, לעיתים נטולת אוריינטציה של זמן ומקום. במושגיו של דונלד ויניקוט זהו מעין "מרחב מעברי" בין המציאות החיצונית והפנימית, המקום בו מתרחש משחק ומתאפשרת יצירתיות (ויניקוט, 1951). רגעי החסד בהם אנו שוקעים לחוויה משותפת עם ילדינו ומגלים פתאום שלא שמנו לב כמה זמן עבר. התמוטטות או הצטמצמות של מרחב זה משויכת להפרה (impingement), בה פולשת המציאות החיצונית באופן שאינו מותאם, ועשויה לפגום בתהליכי המנטליזציה של ההורה, וביכולת השהייה שלו בקונפליקט.
על מנת שנצליח לשהות ברגעים כאלה עם אחרים, כדאי שראשית נבדוק עד כמה אנחנו מצליחים לשהות במצבים כאלה עם עצמנו. במחקר שערך לארסון (Larson, 1997) נמצא כי שהייה במצב של התבודדות אצל מתבגרים הביאה איתה רווחים במשתנים רבים שבודקים well being, ובפרט ביכולות הבין-אישיות, דוגמת אמפתיה וחמלה לאחרים. וייץ (Waytz, Epley & Cacioppo, 2010) קורא לתופעה זו "הטענה חברתית", ורואה בהתבודדות (במובן של solitude) "מטען" ליכולות הבין-אישיות שלנו.
לעתים נדמה כי האיום על יכולת זו בדיוק, הולך ומתעצם; ולא כי הוא לא היה שם גם לפני כן על ידי דרישות מציאות אחרות, אך העוצמה והתדירות בה הוא מופר עלו לאין שיעור: נתונים שהוצגו ב-2015 בכנסת, בדיון של שדולת "הורות ומשפחה בעידן של קריירה", מלמדים כי הורים בישראל מקדישים לאינטראקציה ישירה עם ילדיהם רק כ-14.5 דקות בממוצע ליום לעומת שעתיים לפני 20 שנה (בנדר, 2015). היכולת לשהות בחוויה צומצמה מאוד, ונדמה כי ברוב שעות הערות שלנו אנחנו עסוקים בתגובתיות למציאות החיצונית, מבלי שנשהה לרגע עם עצמנו ברגע הנוכחי, לא כל שכן עם ילדינו. במילים אחרות, כדי לאפשר לילדינו התפתחות רגשית בריאה, לשקף רגשות ולהבין מה קורה לנו, אנחנו צריכים לווסת (בין היתר) את השפעות מציאות המסכים החודרנית, העשויה לפגום באיכות המפגשים – ראשית עם עצמנו, ולאחר מכן עם ילדינו, ועם אחרים בכלל.
מערכת החינוך
אינטראקציה סביבתית נוספת אליה ארצה להתייחס היא הקשר של הורים עם מערכות החינוך. מדיווחים של מנהלי בתי ספר, מורים, ומחוזר מנכ"ל של משרד החינוך העוסק בנציגות ההורים בבית הספר (12.9.18), ניתן ללמוד כי קיים מתח ביחס לרמת המעורבות של ההורים ולשיח הנוצר ביניהם לבין המערכת. מתח זה עשוי לנבוע מסיבות רבות ושונות הקשורות במאפייני ההורות והחברה הפוסט-מודרנית, עליהן לא ארחיב כאן. עם זאת ,ארצה לטעון כי ייתכן שחלק מהמתח נובע גם כתוצאה מהמדיום דרכו מתנהלת התקשורת של ההורים עם המערכת. תקשורת זו מתבססת בין היתר על ציפייה הדדית למיידיות. ניהול שיח וירטואלי מיידי (דוגמת וואטסאפ) עשוי לאיים על שמירת גבולות הדדית בין אנשי חינוך להורים, לייצר ערבוב בין הפרסונאלי למקצועי, ואף לטפח פנטזיה של שותפות שלא תמיד נמצאת בהלימה עם המציאות הממשית. תקשורת לא פורמאלית בין מורים להורים יכולה להיות מקסימה אך בעת ובעונה אחת מבלבלת. קשר קרוב ולא פורמאלי (לדוגמה שליחה של תמונות תוך כדי פעילות בבית הספר) עשוי לספק את הכמיהה של ההורה המודרני להיות "נוכח" בחיי ילדו גם כשהוא לא נמצא אתו, אך באותה העת לחוש לגיטימציה לבקר את התנהלות בית הספר. פלוטניק (2007), במאמרה על ה"קול ההורי", מצביעה על היעדר הכשרה מספקת לצוותי חינוך ביחס לשיח לא שיפוטי תוך הבנת הייחודיות של המשימה ההורית, בעידן המודרני. מניסיוני כפסיכולוגית חינוכית אוסיף, כי מעבר להכשרה, קיים מחסור במשאבים דוגמת פונקציות מקצועיות שיכולות לתמוך במערכת ולהכיל את המורכבות הרגשית שמשימה זו מזמנת (משימה ההופכת למורכבת יותר במציאות הווירטואלית, אשר מדמה כאמור את סיפוק הצרכים ההוריים, אך לא תמיד מאפשרת את מימושם במציאות). מחשבות אלה מחדדות שוב את מורכבות תפקיד אנשי החינוך, אשר נמצאים גם כך במציאות הבית ספרית המהירה ורבת ההתרחשויות, ועכשיו אף נדרשים לתגובות מיידיות יותר במדיום הווירטואלי. מציאות זו, המזמנת תגובות אימפולסיביות ומקשה על חשיבה מעמיקה והשתהות, מאיימת על יכולת המנטליזציה של המורה, בדומה לאיום על יכולת זו של ההורה. כתוצאה מדינמיקה זו מצטמצמת היכולת של אנשי החינוך וההורים להכיר אחד בצרכי השני תוך חתירה לדיאלוג, והשיח עלול לקרוס להאשמות הדדיות ומאבקי כוח.
הקהילה
אם נרחיב את נקודת המבט שלנו אל עבר סביבות רחוקות יותר אך משפיעות לא פחות נוכל לדבר על התהליכים הללו גם במונחים של קהילה. בשבועות האחרונים מתרבות יוזמות הורים קהילתיות, לגבי רכישות קבוצתיות ומעבר לטלפונים "טיפשים" בגילאי היסודי, ארגון כנס ארצי על מנת להעלות את המודעות לנושא ועוד (לויטה ליבוביץ', 2019). ההבנה כי שינוי בתחום זה אינו יכול להסתכם במעגל הקרוב היא חשובה. הרבה הורים שרוצים להוביל שינוי בתא המשפחתי שלהם נאלצים להחריג את ילדם בהשוואה לחבריו (לדוגמה במחיר של בידוד חברתי וירטואלי), ולכן נכנעים לנורמות קהילת ההורים שבסביבתם.
המבנה הקהילתי המגובש הוא מבנה שעשוי להקל על תחושת הבדידות ועומס האחריות אותה חווה ההורה בעת זו. כיום, כשהמידע זמין דרך ערוצים רבים ושונים, הופך ההורה לא פעם למומחה כמעט בכל נושא בחיי ילדו (ההורה כרופא, כמורה או כפסיכולוג של ילדו). בהשוואה לעבר, בו הדור המבוגר היה בעל הניסיון והידע, כיום הידע זמין לכל, והאחריות לרכוש אותו הופכת להיות של ההורה. אחריות זו מעמיסה רגשית, מבלבלת, ואף עשויה לייצר חוויה של בדידות (פלוטניק, 2007). רוברט פטנם (גולדמן, 2016) הראה בעזרת נתונים סטטיסטיים, שמגמת הקהילתיות בחברה האמריקאית, שהייתה בעלייה מתמדת פחות או יותר מאז ראשית המאה העשרים ועד לשנות השבעים, נמצאת מאז ראשית שנות השמונים בצלילה חדה אל עבר קו האפס. מעניין יהיה לבחון את אופייה של הקהילתיות בישראל ובכלל, בהנחה כי רמת התלות בסביבות השונות הולכת ועולה, יחד עם הסוגיות שמביאה עמה ההתפתחות הטכנולוגית והקידמה בכלל (לרבות סוגיות הקשורות באיכות חיים ובריאות, בסוגיות אקולוגיות וכדומה).
החברה
כעת ארצה להתייחס למערכות סביבתיות רחוקות יותר, אשר מהוות את הקונטקסט הרחב להבנת ההורות במציאות הווירטואלית. ניתן לראות כי גם ברמה הארצית קיימת התייחסות לסוגיית השימוש הרב במסכים. משרד הבריאות הוציא נייר עמדה (דצמבר 2018) המעודד הגבלה של שימוש מתבגרים במדיה חברתית, תוך פרסום מחקר שנערך בארה"ב הקושר שימוש במדיה חברתית לעלייה בתסמינים דיכאוניים ומחשבות אובדניות. כמו כן ניתן לקרוא על יותר ויותר בתי ספר המאמצים את הרחקת הסמארטפונים במשך יום הלימודים. עיריית תל אביב הובילה מהלך בשם "מחוץ למסך" שמטרתו לצמצם את השימוש בטלפונים סלולאריים במערכות החינוך ובעיר בכלל (מאור, 2018). טרנדים דומים ניתן לראות גם בארצות אחרות; בכתבה שהתפרסמה בעיתון הארץ (ניו יורק טיימס, 12.11.18) עולה כי המודעות להשפעת המסכים גבוהה יותר בקרב אוכלוסיות ממעמד סוציו-אקונומי גבוה: מתבגרים ממשפחות בעלות הכנסה נמוכה מבלים כיום שמונה שעות ושבע דקות ביום בממוצע בצפייה במסכים למטרות בידור. בני גילם ממשפחות אמידות יותר צופים במסך רק חמש שעות ו-42 דקות בממוצע, כך לפי מחקר שנערך מטעםCommon Sense Media , ארגון ללא כוונת רווח העוקב ועוסק בתקשורת ומדיה. התופעה אף הגיעה להקצנה בקרב קבוצות הורים בעמק הסיליקון, שם אוסרים על מטפלות להשתמש בסמארטפונים ליד ילדים, כאשר השאיפה היא להוציא את ה"מסכים" באופן גורף מחייהם. עפרי אילני (2018) מציע נקודת מבט רחבה יותר וכותב על שתי מגמות כלליות סותרות המתרחשות זו לצד זו, מגמת ה"האצה" ומגמת ה"האטה": מגמת ההאצה מוכרת לנו יותר ובאה לידי ביטוי בין היתר בהאצת ההתפתחות הטכנולוגית, יחד עם אג'נדה כלכלית ופוליטית; מגמת ההאטה, לעומתה, באה לידי ביטוי החל מתנועות חברתיות המבקרות את תרבות הצריכה ומצמצמות לדוגמה את השימוש במדיה, וכלה בקידום תפיסה זו במערכות פוליטיות וכלכליות. אילני טוען כי בישראל אין לקולות ה"האטה" הדים של ממש בהשוואה לאירופה, שם כבר הפכו לאידיאולוגיה פוליטית של ממש. עם זאת, ייתכן שהדוגמאות שהוצגו כאן הן בבחינת ניצנים ראשונים לקולות אלו.
חתימה
אסכם בקטע מספרו של פטר וולבן, "החיים הנסתרים של העצים". וולבן, חוקר עצים ויערות, כותב "כי עצים קטנים להוטים כל כך לצמוח במהירות שהם יכולים בקלות לגדול בחצי מטר בכל עונה. לרוע מזלם הוריהם לא משתפים עם זה פעולה, והם יוצרים מעל לקרקעית היער חופה גדולה עם כל שאר כותרות העצים הבוגרים. החופה מאפשרת רק לשלושה אחוזים מהאור לחדור ובכך מאפשרת לילדים לשרוד אך לא לצמוח מהר וגבוה. שיטת החינוך העצית מתבססת על חסך באור. אך מדוע, האם ההורים אינם מעוניינים שהדור הבא שלהם ייעשה עצמאי במהירות גדולה ככל האפשר? העצים היו מגיבים לשאלה זו בשלילה תקיפה. וחקירות מדעיות תומכות בכך, הן מראות שגדילה איטית בזמן נעוריו של העץ היא תנאי מקדים להגעתו לגיל מופלג".
אז מה בין ההורות העצית לזו שלנו? מהי אותה חופת עצים קהילתית בעולמנו? מה המשמעות של להיות הורה במציאות הנמצאת בהשתנות מתמדת? אני חושבת שעצם העיסוק בשאלות אלה, ההבנה כי קיימים כאן תפקיד ואחריות ללמוד ולבחון את העולם המשתנה עבורנו ועבור ילדינו, זו המהות. ייתכן שנגלה כי חלקים רבים נמצאים בהלימה עם תפיסותינו ומשרתים את הצרכים שלנו כהורים, בעוד שחלקים אחרים מפריעים ומחבלים בהורות שלנו ובמטרות המובילות אותנו.
באחת ההרצאות שהעברתי לצוות מהחינוך הממלכתי דתי, חייכה אחת המורות ואמרה "אני מבינה היטב את המשמעות של התלות שלי בנייד, כי לי יש את השבת. כששבת יוצאת, אי אפשר שלא לשים לב להשלכות, הגוף שלי מגיב לחזרה של הסמארטפון לחיי". כשסיימה לדבר חשבתי על המשמעות של עצירה יזומה, ומה המשמעות כאשר אין רגע של "ניתוק"; מעין הפרעת קשב ארוכה ומתמשכת ללא הפוגה, המסיחה מהתבוננות וחשיבה אינטגרטיבית. אם כן, אולי השאלה הבוערת כרגע היא עד כמה אנחנו מסוגלים לעצור, לפרוס את החופה מעל ראשי ילדינו, ולהתבונן בעיניים ביקורתיות על המציאות המשתנה בה אנחנו חיים, במקום פשוט להיקלע אליה.
מקורות
אילני, ע. (19.12.18). תחת השמש: אירופה תצטרך להחליט: להאיץ או ללחוץ על הברקס. מוסף הארץ.
בנג'מין, ג'. (1998). כבלי האהבה. אור יהודה: דביר.
בנדר, א. (15.12.15). ממצאים מדאיגים: כמה זמן מקדישים הורים לאינטראקציה עם ילדיהם? מעריב. אוחזר מתוך: https://www.maariv...17885
גולדמן, י. (2016). קהילה מסורתית, קהילה מודרנית והקהילות של העתיד. אוחזר מתוך: https://ygoldman.o...e-942
הדיה, י. (2011). רביעי בערב. עם עובד: תל אביב.
וולבן, פ. (2018). החיים הנסתרים של העצים. אסיה: רמת השרון.
ויניקוט, ד. (1995). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך קולקה, ר. (עורך), משחק ומציאות, עם עובד: תל אביב, עמ' 65-33.
כהן, א. ועופר-זיו, נ. (2007). יחסי הורים – ילדים כהזדמנות הדדית למפגש התפתחותי משמעותי עם ה"אחר". בתוך א' כהן (עורכת), חוויית ההורות, קריית ביאליק: אח, עמ' 469-432.
כהן, א. (2007). התמודדויות הוריות וטיפול בהורות. בתוך א' כהן (עורכת), חוויית ההורות, קריית ביאליק: אח, עמ' 38-9.
כהן, א. (2017). "טיפול בהורות": רציונל תיאורטי ומחקרי למעורבות הורים בטיפול בבעיות ילדים. בתוך א' כהן (עורכת), טיפול בהורות, קריית ביאליק: אח, עמ' 46-12.
פלוטניק, ר. (2007). הקול ההורי. בתוך א' כהן (עורכת), חוויית ההורות, קריית ביאליק: אח, עמ' 362-333.
לויטה ליבוביץ', ג' (10.1.19). הסוף לסמארטפונים? 120 בתי"ס הצטרפו לפרויקט הטלפונים הבטוחים. אתר Ynet. אוחזר מתוך https://xnet.ynet....0.htm.
משרד הבריאות (12.2018), חשיפה למסכים בקטינים – נייר עמדה. אוחזר מתוך: https://www.health...e.pdf
משרד החינוך (12.9.18). חוזר מנכ"ל בנושא נציגות הורים בבית הספר ובגן הילדים. אוחזר מתוך: http://apps.educat...i=175
מאור, ת. (27.8.18). #מחוץ_למסך. אתר Local. אוחזר מתוך: http://www.local.c....aspx
ניו יורק טיימס (12.11.18). "טאבלטים זה לילדים נחשלים: עשירי ארה"ב אומרים לא למסכים". פורסם ב-4.12.18, הארץ.
Bronfenbrenner, U. (1986). Ecological systems theory. Annals of Child Development, 6, 187-249.
Fonagy, P. & Luyten, P. (2018). Attachment, mentalization, and the self. In: Livesley, W. J. & Larstone, R. (eds.) Handbook of personality disorders. Guilford Press: New York, NY.
