שניאור הופמן
ממשק בין הציבור הדתי ובריאות הנפש: סוגיות וטיפולים
הוצאה עצמית - Golden Sky Books
ספר זה מוקדש בהערכה והוקרה לזכרו של ד״ר רוטשילד ז״ל, מייסד בית החולים הפסיכיאטרי הראשון תחת חסות חרדית, כהנצחה לפועלו המגוון המשמעותי והמרשים. ארבעה עשר מתוך ששה עשר מהמאמרים בספר נכתבו על-ידי חברי הצוות מהמגזר הדתי והחרדי, העובדים במערך המרכז לבריאות הנפש "מרבה דעת" שעל יד בית הרפואה ״מעייני הישועה". הספר מאפשר הצצה פנימה לשיטות הטיפול בקליניקה הפועלת על-פי ההלכה, ומיועדת לתת שירות בעיקר לאוכלוסיה המקפידה על שמירה וקיום המצוות. מתוארים בו טיפולים שונים בבעיות כמו טיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית (O.C.D.) והפרעות אכילה, המתעוררות בקרב הקהילה החרדית. כמו כן, הספר דן בנושאים של היחס של רבנים כלפי הטיפולים הפסיכותרפויטיים וכן עוסק בהשפעה פסיכולוגית שלילית של סטנדרטים מוקצנים ביחס לצניעות מינית, הפרדה מגדרית ועוד. הספר בא להסיר מעט את המסתורין מעל המתרחש בחדר הטיפולים, ולהוסיף נדבך לבניית הגשר בין יהדות וטיפול נפשי.
ד"ר שניאור הופמן, פסיכולוג קליני בכיר, מדריך במערך פסיכיאטרי, מרכז רפואי "מעיני הישועה". ערך "מקראה לפסיכותרפיסטים דתיים: עניינים, פסקי הלכה וטיפול", "פסיכותרפיה ויהדות", "פסיכולוג, עשה לך רב: דעות ופסקי הלכה של רבנים בנושא טיפול פסיכולוגי",
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
גדולים הם גם בני אדם
לפני מספר שנים שלחתי מאמר לכתב עת חרדי שכלל את האנקדוטה המעניינת הבאה מספרו של חיים קרלינסקי שתיעד מקרה שהתרחש בוורשה בשנת 1877 בספרו, "הראשון לשולשלת בריסק"1, שהרב יוסף דוב סולובייצ'יק, גאון תלמודי יוצא דופן, דמות דתית ומנהיג קהילה, לקה בדיכאון עמוק עקב מאסרו של רבו המוערך, הרב יהושוע לייב דיסקין, שנכלא בעקבות האשמות שווא של השלטון האנטישמי.
העורך השיב לי כי הוא מעוניין להדפיס את המאמר, אך זאת בתנאי שאשנה את הניסוח שתיאר את מצבו הנפשי של הרב סולובייצ'יק כדיכאון, כפי שהעיד קרלינסקי, לניסוח המתאר דאגה גדולה מהסיטואציה שנוצרה. הוא הסביר כי אין זה מכובד לתאר גדולים בתורה כסובלים מדיכאון, וזאת למרות שתיאור התנהגותו ומצבו הנפשי מצביעים בבירור על דיכאון קליני עמוק.
ד"ר נחום קלפטר, פסיכותרפיסט ופסיכואנלטיקאי אמריקאי, שומר תורה ומצוות, טוען כי "לימוד תורה, דבקות ואדיקות הלכתית לא מגנים עלינו באופן אוטומטי מניהול חיים לא מאוזנים, לא מאושרים ולא מספקים."
הרב שמחה פוירמן, נשיא ארגון נפש הבינלאומי ופסיכותרפיסט, כתב במאמרו המצוין שכותרתו "האם סיפורי גדולים בתורה טובים לחינוך"2:
"לא כל חכם היה מוצלח בהתמודדות עם רגשותיו. הלימוד על כך יכול להוות מקור כוח ונחמה לצעירים ולמבוגרים הנמצאים בהתמודדויות דומות". הגמרא (בבבא מציעא, פ"ד עמ' א') דנה בדכדוך העמוק שחש רבי יוחנן בעקבות מות תלמידו המובהק ובר הפלוגתא שלו, ריש לקיש. רבי יוחנן הרגיש כי הייתה לו יד בגרימת מותו של ריש לקיש, בשל המחלוקת ביניהם שייתכן כי גרמה לכעס המקום. רבי יוחנן איבד את שפיותו בעקבות האבל העוצמתי והבלתי פתור על ריש לקיש.
יהודי שומר מצוות הסובל מדיכאון ומבעיות נפשיות יכול למצוא נחמה גדולה בידיעה שאפילו תלמידי החכמים הגדולים ביותר נאבקו ברגשותיהם, ואם יורשה לי להגיד, לבסוף אפילו נכשלו בכך"
בחורף של 1902-1903, הרב שלום דוב-בר שניאורסון, הרבי החמישי מליובאביץ', נסע להתייעץ עם זיגמונד פרויד בנוגע לדיכאון ממנו סבל3.
לייובוב בן-נון, במאמרו "מהי מחלת הנפש ממנה סבל שאול המלך?" דן במקרה של המלך התנ"כי שאול. ניתוח הפסוקים העוסקים בהתנהגותו של שאול מלמד כי הושפע מהפרעה נפשית וכי "האבחנה, הפרעה דו קוטבית מסוג ראשון היא המתקבלת ביותר"4.
הרב יצחק הוטנר זצ"ל, ראש ישיבת המתיבתא חיים ברלין, במכתב לתלמידו שסבל מדיכאון בעקבות כשלונות אישיים, התנסח בביקורתיות כנגד סיפורים על גדולים בתורה העוסקים רק במעלותיהם הגדולות, מבלי להתייחס למאבקיהם הפנימיים ולכשלונותיהם בדרך לגדולה.
הרב נתן קמנצקי, בנו של הרב יעקוב קמנצקי, חיבר את "יצירתו של גדול בתורה: לימוד בפרקים מחייהם של תלמידי חכמים", ספר בן שני כרכים שנכתב ופורסם ב-2002 ולו גרסה מורחבת שיצאה לאור ב-2005, ואשר דן בחייהם של אביו ושל תלמידי חכמים נוספים בני המאות ה-19 וה-20. את פרקיו כתבו מחברים דתיים וחרדים .הספר, שהוא תוצאה של מחקר נרחב שנמשך כ-15 שנה, כולל רקע היסטורי רב מלמעלה מ-800 מקורות המתאר בפירוט רב את חייהם באופן המספק תובנות יקרות ערך מחייהם של אנשים גדולים. זמן קצר לאחר פרסומו, קבוצה של עשרה רבנים חרדים מובילים ובראשם הרב יוסף שלום אלישיב, פרסמה מכתב רשמי האוסר על קריאת הספר, בטענה שהוא לא מכבד את הרבנים שאת חייהם הוא מתאר. כך לדוגמא, הספר תיאר את הרב אהרון קוטלר קורא ספרות רוסית בצעירותו. בשל האיסור, הודפסו פחות מאלף עותקים מספר זה.
הרב קמנצקי ציין כי בכתבו את הספר, הוא "האמין בתמימות שכולם יעריכו הצצה אמיתית ואנושית על מנהיגינו" וכי הפרוטרוט הכנה "הוא מה שהפריע לקנאים". הרב קמנצקי טען כי הוא מכבד את גדולי התורה יותר מאשר את "הקנאים", מכיוון שהם מאמינים כי חשיפת האמת ביחס לחייהם של גדולי התורה מהווה מבוכה, בעוד הוא מאמין כי אין טעם להסתיר דבר, מכיוון שחשיפה זאת רק מגבירה את הכבוד לתלמידי החכמים (מתוך היכרות עם הישגיהם הרבים, אליהם הגיעו למרות אנושיותם והתמודדויותיהם עם מבחני החיים).
נראה כי קיימים נטייה וצורך חזקים, במיוחד בקרב הקהילה החרדית והחסידית, לראות את מנהיגיהם הדתיים והרוחניים כמושלמים, ללא כל חולשות אנושיות ופגמים, חסינים מפני טעויות. זה מאפשר להם להסתמך לחלוטין ולבטוח בהם ובהחלטותיהם באופן המגביר את התלות בהם, אשר במידה לא מועטה מובנית ומעודדת בידי אותם המנהיגים עצמם.
בהקשר זה, אני נזכר בסיפורה של אישה חרדית בה טיפלתי לפני שנים רבות, מכיוון שסבלה מדיכאון כתוצאה מגירושים לאחר שנת נישואים אחת בלבד. לאחר שנפגשה שלוש פעמים עם בעלה לשעבר, המטופלת שלחה מכתב לרבי מליובאביץ' ושאלה את עצתו באשר לקבלת הצעת הנישואים ממנו. הרבי נתן את אישורו ואת ברכתו.
אחרי מספר חודשים בטיפול, המטופלת סיפרה כי פגשה גבר אחר שהציע לה להתחתן לאחר מספר מפגשים. היא הזכירה כי ביקשה שוב את עצתו של הרבי בנוגע לחתונה עם גבר זה. בתמימותי, שאלתי את המטופלת מדוע פנתה שוב לרבי לאור תוצאת הפניה הקודמת. היא הסבירה לי בנימוס כי כנראה שלא כתבה לרבי את כל המידע המספק שנדרש לו על מנת לענות לה בפעם הקודמת.
במאמר מצויין (בחוברת תורה ומדע, ינואר 1988), הרב דוקטור יעקב שכטר מצטט שני רבנים מפורסמים, בעלי דעות מנוגדות בקשר לנושא דנן. הוא מצטט את הרב שמעון שוואב כדלהלן:
איזו תועלת מוסרית יוצאת משימור ההיסוריה בצורה ריאליסטית? לא יותר מסיפוק יצר הסקרנות שלנו. מוטל עלינו לספר לעצמינו ולילדים שלנו את הזכרונות הטובים של האנשים הטובים, האמונה היציבה, השמירה של המסורת בצורה עיקשת, החיים של אמת ויושר, מעשה הצדקה שלהם, והכבוד שחילקו לתורה וללומדי התורה. איזו תועלת ניתן להפיק מהזכרת החסרונות שלהם והסתירות במעשיהם? אנחנו שואפים להתעורר מהדוגמה האישית שלהם, וללמוד מניסיון החיים שלהם. במקום לכתוב היסטוריה של הדורות הקודמים, חובה עלינו לכסות על החסרונות האנושיים של זקנינו, ולפאר את כל השאר - שהוא באמת גדול ונפלא. אנחנו צריכים לחיות בלי ספר היסטוריה אמיתי. אפשר להסתדר בלעדיו. אין אנחנו צריכים היסטוריה ריאליסטית; אנחנו צריכים השראה מאבות אבותינו כדי להעביר אותו לדורות הבאים.
בספרו של אהרון הבר, "גדולים מהחיים", המבשר (אדר ראשון 5749, פברואר (1989 ,12 הרב משה דוד טנדלר מצוטט כמי שאמר לעיתים כי שגיאות מכוונות נכללות בביוגרפיות של גדולי תורה במטרה לעוות את האמת על חייהם. באמצעות הנצחת שגיאות אלו, כגון העובדה שהרב משה מעולם לא קרא עיתון, כאשר למעשה נהג קרא אותו "מכריכה לכריכה" באופן יומיומי, הם ביקשו להתאים אותו לתבנית המעוותת לפיה גדולי תורה צריכים להתנהג בעינהם.
אברך חרדי החפץ בעילום שמו העיר: "השאלה האם מותר לומר על הרב סולובייצ'יק (בית הלוי) כי סבל מדיכאון נראית כסוגיה של הבדלי תרבויות. כשלמדתי בישיבת חברון, יהודי "ליברלי" יחסית הגיע לבקר את ראש הישיבה וישב לשוחח איתו. במהלך שיחתם, המבקר אמר כי המלך שאול היה חולה בנפשו. נכדו של ראש הישיבה היה נבוך מהדברים עד כדי כך, שהוא לקח לצידו והסביר לי כי "אנחנו לא מדברים ככה". זה באמת תלוי בשאלה מהיכן אתה מגיע: חרדים נוטים להיות קפדנים יותר מאחרים בסוגיה זאת. דוגמא מפורסמת היא סיפורו של הרב מימון שכתב סדרת סיפורים על גדולי תורה ("שרי המאה"), והרב הסטייפלר הזדעזע מסגנונו הליברלי ואסר על הקריאה בסדרת הספרים. לפי הסיפור, אביו של ילד שקיבל את סט הספרים כמתנה לבר מצווה שאל את הרב הסטייפלר האם מותר להחזירם לחנות בתמורה לספרים אחרים. הסטייפלר ענה לו כי אם יחזיר את הספרים, הוא יגרום לאדם אחר לקנות אותם משם ובכך לחטוא ("לפני עיוור לא תתן מכשול").
התורה לעולם איננה מסתירה מאיתנו את החטאים, השגיאות והחולשות של גדולי העולם. רק באמצעי זה היא מספק חותמת של אמינות לנושאים בהם היא עוסקת. אך האמת היא, שבידע שהיא חולקת על חטאים וחולשות אלו, אין אנשים אלו נעשים גדולים פחות בשום מובן, אלא גדולים וראויים לחיקוי אפילו יותר.
התנ"ך גדוש בתיאורי חייהם האישיים, חטאיהם, פגמיהם וטעויותיהם של דמויות גדולות מהעבר הרחוק, כגון האבות והאימהות, משה, אהרון, מרים, יוסף, שאול, דויד, שלמה, יונה, שמשון ורבים אחרים, והתלמוד מלא מידע ומעשים לא מחמיאים ומביישים בקשר לתלמידי חכמים חשובים.
הרב שמשון רפאל הירש כתב בפירושו על התורה (בראשית, יב, י): "אין התורה מעלימה את השגיאות, השגגות והחולשות של גדולי ישראל, ודוקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת. אולם, לאמתו של דבר, ידיעת חטאם של גדולי ישראל איננה מנמיכה את דמותם, אלא להפך. דמותם גדולה ומאלפת בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע ללא רבב ושמץ פגם, היינו סבורים שטבעם שונה מטבענו והוא למעלה מהישג ידינו, ללא תאוה וללא מאבק פנימי היו מידותיהם הטובות רק תוצאה מטבעם הנעלה. לא בזכותם קנו את מידותיהם, ואין הם יכולים להיות לנו למופת.
מקורות
1. Karlinsky, C., The First of the Brisk Dynasty, Jerusalem Institute, 1984 (Hebrew).
2. Feuerman, S., “Are Gedolim Stories Good for Chinuch”, Ideas, December 1, 2010.
3. Schneider,S. and Berke, J. H., Sigmund Freud and the Libavitcher Rebbe, Published in Psychoanalytic Review, London 87(1), 2000.
4. Liubov (Lubow), B., What was the Mental Disease that Afflicted King Saul?, Clinical Case Studies, Sage Journals, 2003.
