את הפרק הראשון של הספר המנהרה שמעתי כשא.ב. יהושוע הקריא אותו ביום העיון לרגל פתיחת ההתמחות בזיקנה במסגרת תכנית המ.א. של המגמה הקלינית בפסיכולוגיה במכללת רופין. התפעלתי אז מהיכולת המופלאה שלו להכנס בדיוק וברגישות שכזו לדמות של אדם בתחילתו של תהליך דמנטי. ציפיתי בקוצר רוח לסיומה של כתיבת הספר שהתעכבה עקב מחלתה ופטירתה הלא צפויה של אשתו, הפסיכולוגית והפסיכואנליטיקאית רבקה יהושע (קולה ורוחה ממשיכים להדהד ולרחף לאורך כל הספר).
כמי שמלווה מטופלים ובני משפחה בהתמודדות המורכבת והמטלטלת עם מחלת האלצהיימר וכמי שליוותה גם את אימה במסע הכירסום של העצמי, עוררה בי הקריאה בספר ריגוש רב. הסופר מצליח באמצעות מילים כתובות להשמיע את קולו הפנימי של אדם בשלבים הראשונים של המחלה ובמקביל להיות רגיש וקשוב גם לקולה של בת זוגו, שותפתו למסע, ולשתף את הקוראים באינטימיות שביניהם. הספר עוסק גם בהתמודדות עם אובדן התפקיד והזהות בעקבות פרישה מהעבודה, ובמקביל באובדן הזהות ובתהליך הכירסום במישור החברתי והפוליטי.
גיבור העלילה הוא צבי- מהנדס דרכים, גמלאי בן 73 שהתגלתה אצלו בבדיקה נוירולוגית ראשונית תחילתה של מחלת האלצהיימר. צבי נשוי לדינה, רופאת ילדים על סף פרישה אף היא, אך עדיין עובדת ומנהלת מרפאה.
הספר ממחיש את ההתמודדות האישית, הזוגית והמשפחתית עם המחלה ובעקיפין גם עם פרישה מהעבודה. העלילה אותה טווה הסופר סובבת סביב תכנית לבניית מנהרה בדרום על מנת למנוע הרס של גבעה (שבפסגתה, אנו לומדים, מסתתרים פלסטינאי ושני ילדיו, "שוהים בלי זהות"), ובאופן סמלי ממחישה את האתגר הגדול עימו מתמודד אדם בראשיתו של תהליך הרסני של תאי המוח- חיפוש אחר דרך "מנהרה" ב"מדבר". תחילתה של תקופה בחיים הנחווית כאזור לא מוכר, צחיח, ללא נתיבים ורק כביש אחד קצרצר שלאחר כמה קלומטרים "גווע יתום". במקביל צפים ועולים במהלך הספור האתגרים הרבים עימם מתמודדים גיבורים שונים נוספים, ישראלים ופלסטינאים, בניסיון נואש לפלס גם הם דרך משלהם במדבר.
ה"שטיון" (כך מכנים אותו בעברית) נכנס לחייו של צבי בפרק הראשון בביקור עם אשתו אצל הנוירולוג, שכבר בראשיתו רומז על הבאות. "החולה המאובחן" מתחיל לאבד את עצמאותו, את האוטונומיה לדבר ולפעול ללא השגחה, השטיון מתחיל לתעתע. אך צבי, בדרכו המיוחדת, עם הומור ורגישות מלווה בקצת בילבול וחרדה, מנסה להחזיק בו ואפשר לומר גם לנהל אותו ואפילו להתיידד איתו. על האיום הגדול הצפוי מאובדן השליטה והעצמאות רומז לנו הסופר כבר בתחילת העלילה. קשיים בקניות, בהסעות נכדים, ובעיקר בנהיגה העצמאית שהיא חלק אינטגרלי מניהול אורח חיים שגרתי, חשוב ביותר (בעיקר לגברים, אך לא רק), הם רמז לאובדנים הצפויים בהמשך.
אך צבי אינו נסוג. הוא מנהל עם השטיון משחק מעניין, בוחן כל הזמן את מידת השפעתו ומוצא פתרונות יצירתיים להתמרד. ההחצנה של המחלה וההתיחסות אליה ברצינות רבה אך גם בהומור, כאל אוביקט חיצוני, מאפשרת לו להתמודד עם החרדה הגדולה מאובדן שליטה, מתסכול ומיאוש. בספר הוא יוצא למסע אל מחוזות לא צפויים שנגלים בדרכו במציאות או בדמיון, ואולי כל העלילה על מהנדס צעיר ומהנדס זקן המתכננים מנהרה היא בעצם רק פנטזיה על מילוי משאלה. צבי נע בין העבר המקצועי המכובד שלו לבין פנטזיה שבה הוא משמש יועץ ומלווה למהנדס צעיר העוסק בתכנון מנהרה חדשה בדרום. למסע נכנסות ויוצאות גם כמה דמויות של פלסטינאים הממלאים תפקיד חשוב בעלילה, אך הם חסרי בית וזהות ומנסים בכל דרך אפשרית לשרוד, לאמץ זהויות כדי לנהל חיים נורמלים, בריאים ולהתפתח. כמוהם גם צבי, מנסה לשמר את זהותו כמהנדס בעל ידע ונסיון רב, על עצמו כגבר מזדקן שאינו מוכן לוותר על עצמאותו, על התשוקה לריגוש מקצועי ומיני, ועל תפקידו כבעל, כסבא, כאב. כל אותן זהויות ותפקידים שהשטיון מאיים לחסל. המהנדס הצעיר הנעזר בו בתכנון המנהרה הוא אולי העצמי הצעיר של צבי. מלא תשוקה, נחישות, אנרגיה ומקצועיות אך גם עצמי משוחרר הרבה יותר. כזה שצבי לא נתן לו מקום בצעירותו, פתוח יותר בקשריו הבינאישיים. שונה מאוד מצבי המנהל האהוב אך הקפדן שחסם (בניגוד לכבישים ולמנהרות שתיכנן ובנה) ולא איפשר לחיים האישיים שלו ושל שותפיו לעבודה לנגוע ולו במעט בחיים המקצועיים.
במהלך המסע הפנימי הזה צבי משתחרר מכבלי המציאות ההולכת ומצטמצמת. הוא שוקד על בניית תוואי חדש למנהרה, הוא בשליטה, הוא מפלס דרך. בתחילה הוא מצליח לנהוג אך יורד מנתיב הנסיעה הרגיל והמותר. "בזכות" השטיון הוא נחלץ מעונש כשהוא נעצר על ידי משטרה, אך נאלץ לותר על הנהיגה. בהמשך הוא נמלט באישון לילה עם רכבו, למרות שכבר אינו רשאי לנהוג, בדרך מתוחכמת ביותר אל הדרום, בסיועם של נהגים מזדמנים. הוא מצליח לזמן מה להשתחרר מכבלי השטיון, ו"המפקחים הממונים"- אשתו וילדיו.
למרות שהמסע של צבי הוא אישי ופנימי, הוא איננו מתמודד לבד עם מחלתו. יש לו שותפה נפלאה, אשתו משכבר הימים שמלווה אותו במסירות, ברגישות ובהמון אהבה. הקשר המיוחד והאינטימי ביניהם נשזר לאורך כל הספר. ההתמודדות היא של שניהם והסופר נותן לה מקום רב. הוא מצליח בצורה מופלאה להבין אותה לא פחות ממה שהוא מצליח להבין את בעלה. בשלב מסוים בעלילה האישה שלצידו נחלשת. מעטפת ההגנה ששמה עליו מתרופפת. נראה שכדי להשתחרר מהחיבוק הדואג שלה ושל ילדיו, נאלץ הסופר לנטרל את האישה ה"מפקחת" ובונה לה מחלה מסוכנת זמנית שמרחיקה אותה עד לבית החולים. המחלה מאפשרת לאישה מנוחה אך יוצרת באופן זמני היפוך תפקידים ובעיקר מאפשרת לצבי מרחב להרפתקה אחרונה.
אחרי שני הספרים של א.ב. יהושע, "אש ידידותית" ו"ניצבת", בהם הסופר נכנס בטבעיות לדמויות של נשים, מבוגרת יותר וצעירה, נראה שבספר הזה הוא משלב בין שתי דמויות- גבר ואישה. הדמות הראשית היא של גבר מבוגר וברקע אולי עצמי צעיר, והדמות המשנית היא של אישה- האישה שלצידו. דינה מתמודדת אף היא עם אובדנים. עם אובדן בן זוג שהולך ומצטמצם, אך גם עם פרישה קרובה ובה פרידה מתפקיד ומאחריות, משגרת חיים. דינה מנסה, בעידודו של צבי וכתיקון לכשל באבחנה רפואית של מחלתה, לצאת להציג בכנס. דינה מקבלת מצבי לגיטימציה ועידוד לפרוש כנפיים, לקחת אויר- לגיטימציה להשתחרר מעט גם מהדאגה ומהשמירה על בעלה. למרות שבעלילה מהלך זה מוצג כצורך של צבי- שתשתחרר ותשחרר, נראה שזה גם צורך של דינה שמתקשה לבוא לידי ביטוי.
צורך זה ידוע כפסק זמן או "חלון אוורור", שחיוני ביותר לנשים שמשמשות כמטפלות עיקריות לבני זוגם לאורך תקופה ארוכה. ברוב המקרים קשה לנשים בסיטואציות כאלה לקחת חופשה. הן זקוקות ל"סיבה טובה" כדי להתאוורר. בסיפור העלילה הסיבה מוצדקת. היא הכרחית מפאת הזמן הקצוב של טרום פרישה ויש לה גם ערך מוסף כי היא תורמת גם לזהות המקצועית ולדימוי העצמי של רופאה לקראת פרישה.
בספר נגיעות קלות אך משמעותיות גם בחוויות הפרישה מהעבודה ואובדן הזהות והשייכות אצל צבי וגם אצל דינה אשתו שמתחילה להרגיש את אובדן תפקידה כמנהלת המרפאה. השטיון של צבי ומחלתה של דינה עושים גם שרות טוב- ומאפשרים לגיבורים פתרונות מעניינים. צבי זוכה לכבוד ולהערכה במפגש של עובדי המשרד, עובר אמנם את מחסום ה"לא מכיר לא יודע" של השומר שאינו מכיר אותו בכניסה לבניין בתחילה, אך מצליח להגיע בלילות ולעבוד בשקיקה על תכניות חדשות למנהרה, ובהמשך להגיע ליעדו במסע המופלא לדרום. הוא אפילו מצליח לסייע בקבלת אישור לבניית המנהרה. גם המחלה עדיין לא נגסה בו נגיסות רבות. דינה גם היא מצליחה להתגבר על הזיהום הקשה שחטפה ולהפוך את הכשל הרפואי למנוף לכתיבת הרצאה והצגת הנושא בכנס בחו"ל. הסיפור הוא לכאורה אופטימי- צבי מגיע ליעדו בשלום. האם יצליח צבי גם לחזור מהדרום בשלום? ומי יסיע אותו בחזרה?
גורלם של גיבורי המשנה עצוב. הניסיונות לאמץ זהות לא צולחים. האם הפלסטינית לא שורדת, הבת לא מצליחה לקבל הכרה מקצועית ללא תעודת זהות, אביו של עשהאל המהנדס הולך לעולמו ואפילו הצבי, סמל החופש והתום, נורה. הדרך לכריית המנהרה עוד רחוקה.
א.ב. יהושע מציג אם כן בפני הקוראים את היכולת המופלאה של אדם בראשית מחלת האלצהיימר להתמודד עם אתגרי המחלה, לנצח- גם אם ניצחונות זמניים, לנהל חיים מספקים בזכות משאבים שעדיין עומדים לרשותו ועם תמיכה רבה של משפחתו ומוקיריו. הוא ממחיש את ההגדרה המקובלת היום לבריאות נפשית בהזדקנות שהיא "היכולת להתמודד עם המציאות המשתנה". צבי מתמודד טוב, משתדל לקבלה, אינו מהסס לשתף אחרים במחלתו ואף להשתמש בה לטובתו, אך הוא עדיין מנסה להערים עליה ובמידה מסוימת, כמו חולים רבים בשלבים הראשונים של המחלה, כשהם מודעים ונסוגים, הם גם "מערימים" ונמנעים מלשתף בקשיים החדשים את בני משפחה הדואגים. חולי ובריאות משולבים בספר גם במערכת היחסים שבין יהודים לערבים, סיוע הדדי, תפקידים חשובים משולבים. שיתוף אך גם מאבק מתמשך.
המחלה של צבי אינה זמנית ובשלבים מאוחרים יותר הדרך אינה מובילה להחלמה, אלא מן הסתם אל התפוררות עד חידלון.
האם הסופר מרמז כאן גם על תהליך חברתי, פוליטי, אובדן התמימות והתקווה? ארץ הצבי?
אלו מסוג הנושאים החשובים שהסופר ללא ספק עסוק בהם. הם חשובים ביותר אך בחרתי לא להתייחס אליהם ולהיצמד לזוית הפסיכולוגית, לנרטיב הגלוי והאופטימי קמעה של לפני חפירת המנהרה. האם מרמז הכותב שכולנו כמו צבי מנסים להתכחש לכירסום שחל בנו כחברה? ל"שגעון" המאיים על השפיות הזמנית? כנראה שכן. אך אני, כמו אחרים, מעדיפה להרחיק מחשבות אלה ולהנות מהספור האישי הקטן.
לאחר קריאה של לא מעט ספרים שהקריאה בהם הייתה במידה מסוימת כמו לאכול אוכל רחוב טוב, טעים, משביע, מהיר, הקריאה בספרות טובה כמוה כהתענגות על מאכל שהכין אמן קולינרי מדופלם. זמן המתנה ארוך, מנות קטנות, מדויקות, טעימות להפליא, שלא נס ליחן אך גם לא ניתן לאכול אותן במהירות והרבה. א.ב. יהושוע הוא וירטואוז של השפה העברית, היא מתנגנת, ציורית, מדויקת, רב חושית. מומלץ לקרוא לאט, ולעכל.
